היד שמאכילה

 סדרה לסבית בטקסטפליקס

מאה מלים בכל פרק

פרק ראשון

אלי שלחה יד למגירה שליד המיטה. הוציאה משקפיים. הרכיבה אותם. הוציאה אדוויל כחלחל מקערית כסופה. הזדקפה באיטיות לישיבה ובלעה את הכדור בלי מים. נזכרה שהיא לבד. זרקה ממנה והלאה חולצת טריקו גדולה של אנה, בעלת הגפיים הארוכים.

על אדן החלון, ליד בקבוק ג’ים בים שכמעט התרוקן, עמדו כוסית שלמה וכוסית מנותצת. קרן שמש הסתננה דרך התריס והשתברה על חתיכת קריסטל. המועקה התעוררה עם אלי ביחד עם הכאב ברקוֹת. היא נזכרה בטריקת הדלת, ובמבט שאנה נעצה בה לפני שיצאה. היא נזכרה בחתך במצחה של אנה, שנראה כמו צלב. אלי ידעה שהפעם אין דרך חזרה. את השבר הזה כבר לא תוכל לאחות.

פרק שני

ימים אחדים לפני טריקת הדלת, ישבה אלי השכם בבוקר בקפה השקט שלה על הבר, ושוחחה עם דנה, המלצרית. הן עברו על המשמרות וחישבו טיפים מהערב האחרון. דנה שאלה את אלי אם היא בסדר. אלי נאנחה. אני תמיד אופטימית, אמרה. דנה אמרה שהיא ראתה את רפי מסתובב כאן, בפרצוף חמוץ. כן, אמרה אלי, הוא שכח לקחת את התרופות. הן צחקו. מה תעשי, שאלה דנה. אקח עוד הלוואה, היא ענתה וקמה על רגליה. בו-ברגע הבחינה בלקוחה שלא ראתה מימיה: גבוהה, בג’ינס וז’קט טוויד על חולצה לבנה. שיערה הארוך אסוף בקוקו. כשאלי הביטה בה, הלקוחה הישירה מבט ולא הסיטה את עיניה, חומות וגדולות.

פרק שלישי

אפשר לעזור לך? אלי שאלה. הלקוחה התמירה, שעמדה מול הבר, שתקה לרגע, חייכה, ואמרה: אני לא יודעת.

אלי חלפה על פניה ועברה מעבר לדלפק. בו-ברגע התעורר הקפה מתרדמת הבוקר להמולה של מלצרים ולקוחות. בריסטה הוציא ספלים, כוסות ובקבוקים, ברמנית סחטה תפוזים ואשכוליות, לקוחות דיברו וביקשו והעבירו כרטיסי אשראי ושטרות והשאירו מטבעות בצלוחיות. אלי נעמדה מאחורי הקופה ושחררה ברמן נוסף שייצא אל השולחנות. היא חיפשה בעיניה את הלקוחה בטוויד ומצאה אותה יושבת בשולחן בפינת בית הקפה, עם אספרסו וסודה, וסיגריה. מלצרית ניגשה אליה והצביעה על אזור העישון. הלקוחה הגבוהה אמרה: אל דאגה. אין עשן בלי אש. חייכה ותפסה בשפתיה סיגריה כבויה.

פרק רביעי

בצהריים נשבה רוח חדשה בקפה. הבר התרוקן והשולחנות התמלאו. סעודה עניינית בעיצומו של יום עבודה. אלי נכנסה למטבח ועזרה בחיתוך ירקות. זה היה יום של שניצלים ופירה. היא ידעה שזה יקרה, דווקא ביום שלא הזמינה מספיק חזה עוף. רמי הספק איים עליה שזו הפעם האחרונה, אם לא מחכה לו צ’ק הוא יבוא בלי סחורה ועם הוצאה לפועל.

מלצרים צעקו הזמנות לתוך המטבח. שניצל ועוד שניצל. לפעמים צ’יפס במקום פירה. קרפצ’ו מוסר עם הרבה חריף, קראה דנה. אלי הופתעה ושאלה את דנה לאיזה שולחן. הלקוחה בטוויד ישבה בשולחן 13, שתתה ג’ינג’ר-אייל, וכתבה בפנקס. אלי ניגשה אליה עם צלחת הקרפצ’ו, והתיישבה מולה.

פרק חמישי

את עדיין כאן, אלי אמרה. נכון, הישירה הלקוחה מבט.

אני אלי, אמרה אלי. אני אנה, אמרה הלקוחה והושיטה ידה.

לא ראיתי אותך כאן אף פעם, לחצה אלי את ידה.

לא הייתי כאן אף פעם, אמרה אנה. אבל בטח אחזור. השירות כאן נהדר. היא חייכה.

אלי התבוננה באנה ושאלה: את מחכה למישהו?

אנה ענתה: כבר לא.

אלי שאלה: התבטלה הפגישה?

אנה אמרה: היא מתקיימת עכשיו.

אוקיי, אמרה אלי. מה קורה פה?

מצטערת על המסתורין, אמרה אנה. אם את עסוקה עכשיו אפשר גם אחרי המשמרת. יש לי זמן.

דברי, אמרה אלי.

אוקיי. אז נעים מאוד, אמרה אנה. תכירי, אני בעלת הבית שלך.

פרק שישי

אלי הקשיבה בדממה כשהלקוחה בטוויד, בעלת העיניים החומות, דיברה: היא קנתה מרפי פסח את הבניין אתמול. רפי העביר לה את הנכס ואת הזכות לגבות חובות. הכל רשמי עם אישור מבית משפט. היא יודעת בדיוק כמה אלי חייבת. וכמה שרפי ירד לחייה. אבל שאלי לא תדאג. אנה מכירה מסעדנים כמוה. בשונה מרפי, היא תעזור לאלי לעמוד על רגליה, להחזיר את החוב ולהתחיל להרוויח. היא כאן בשבילה. שלא תדאג. אלי לא אהבה את מה שהיא שומעת. את תעזרי לי להחזיר לך את החוב? שאלה, והזדקפה על רגליה.

שבי, אמרה אנה. בואי נדבר.

יש לי עבודה, אלי אמרה, ואספה מהשולחן כוסות וצלחת מלאה.

פרק שביעי

לפנות ערב, אחרי שהתחלפה משמרת הצהריים, אלי נבלעה במשרד שליד השירותים מאחורי המסעדה ועבדה על חשבונות. מלצרים נכנסו עם בקשות ושאלות. היא דיברה עם הספק של החזה עוף בטלפון. הזמינה למחר והעבירה לו חלק מהתשלום. היא דיברה עם הטבח והם סגרו על הזמנה מהשוק. לקוח קבוע, בעל גוף גדול וקול רם, הקיש בדלת וקרא לה לצאת. זה לא יכול להימשך ככה, הוא צעק. הוא הראה לה את החשבון שקיבל בתום הסעודה והתלונן שחישבו מנה שלא קיבל. היא התנצלה בחיוך כובש והוא נרגע. ג’וליה התקשרה ושאלה מה להביא. אוי, שכחתי, אלי אמרה. בואי כמו שאת, אמרה, הציצה בשעון ומיהרה לצאת הביתה.

פרק שמיני

רגע אחרי שאלי נכנסה הביתה, זרקה את המפתחות על השידה, העמידה על השולחן במטבח בקבוק שאבּלי, והכניסה לתנור שאריות פשטידת גבינה – ג’וליה צלצלה בפעמון. אלי פתחה את הדלת והפטירה, בלי להסתכל על ג’וליה: יש לך מפתח, למה לא להשתמש? ג’וליה נכנסה אחריה למטבח. מה קרה? היא שאלה.

שום דבר, אמרה אלי. רק הגעתי.

את עצבנית, אמרה ג’וליה.

אולי, סליחה, אמרה אלי. היא הסתובבה וחייכה ואמרה: הפשטידה המפורסמת של חאלד ושאבּלי, מתאים? ג’וליה שלפה סיגריה ומצית מחפיסה שחורה, ויצאה אל המרפסת. מעולה, אם לא הייתי טבעונית, מלמלה בדרך החוצה.

שיט, אמרה אלי, נשכה שפתיים ויצאה בעקבותיה עם בקבוק, שתי כוסות ופותחן.

פרק תשיעי

הן שתו את היין היבש בעמידה, שעונות על המעקה, בשתיקה.

משהו נשרף, אמרה ג’וליה כעבור דקות.

אלי קפצה ורצה למטבח לכבות את התנור.

כשחזרה, אמרה: אני מצטערת. אני מוּצפת.

ג’וליה שאלה: בגלל רפי? מה הוא עשה?

אלי לא ענתה. רק לקחה לג’וליה את הסיגריה, שאפה, נשפה, והחזירה לה.

אני מעדיפה לא לדבר על זה עכשיו. טוב? צריכה קצת לנקות את הראש. בא לך שטיסל?

ג’וליה אמרה: בסדר. אבל לפני כן אנחנו חייבות לדבר.

לא, לא, רק לא חייבות לדבר, אמרה אלי ומשכה את ג’וליה אליה. היא הצמידה את גופה של ג’וליה לגופה, ונישקה את צווארה. ג’וליה התמסרה רק לרגע, והתרחקה.

פרק עשירי

ג’וליה לא נשארה לישון. היא קמה מהמיטה של אלי בשתיים לפנות בוקר. היא אמרה לאלי: אני משאירה לך את המפתח על השידה. תנעלי אחרי.

אלי קמה בעקבותיה ערומה, שיערה הקצר סתור, ותפסה אותה לפני שג’וליה הגיעה אל הדלת. מה קרה? לא היה כיף?

לא היה כיף? חיקתה ג’וליה את אלי, נשארה עומדת, ושתקה רגע ארוך.

מה? שאלה אלי, התקרבה אל ג’וליה, והחזיקה חזק בידה.

בואי נגיד שאת הפרעת קשב וריכוז, אמרה ג’וליה. את מרוכזת בעצמך ולא מסוגלת להקשיב.

אלי הרפתה מזרועותיה של ג’וליה. ואו, היא אמרה, עשית על זה חזרות, או שזה היה ספונטני?

ג’וליה סגרה את הדלת אחריה בדממה.

פרק אחד עשר

לילה קשה? שאל מודסה את אלי, כשנכנסה לקפה והורידה כיסאות מהשולחנות. אלי חייכה אליו ואמרה, אל תשאל.

השעה היתה שש בבוקר, ומודסה הכין כריכים במטבח. יונאס שטף את הרצפה ונכנס להוציא כוסות אל הבר.

קפה? היא שאלה את מודסה כשגמרה לסדר את אזור הישיבה בפנים ולהניח מאפרות על השולחנות בחוץ.

תודה, הוא ענה. הרוסטביף יצא יבש, הוא אמר. מוציא פסטרמה במקום.

אוקיי, אמרה. היא הגישה לו קפה נמס בחלב סויה עם שני סוכר. ולעצמה אספרסו כפול במכונה.

צלצול של מספר לא מזוהה בטלפון הקפיץ אותה מרגע של בהייה. הי אלי, זו אנה. אני בדרך. אלי הנהנה בדממה, הביטה בשעון, וניתקה.

פרק שנים עשר

אנה נכנסה למשרד שמאחורי המסעדה בלי לדפוק בדלת והתיישבה על כיסא משרדי קטן מול אלי.

כנסי, תרגישי בבית, אמרה אלי ונעמדה לרגע, ללחיצת יד רשמית.

אנה נשארה לשבת, הניחה תרמיל אופנתי על הברכיים שלה, חייכה אל אלי, ואמרה: את רוצה להצליח?

אלי התיישבה פסוקת רגליים, נשענה על מסעד הכיסא, הביטה באנה ושתקה.

אנה הזדקפה בכיסאה, הוציאה פנקס מולסקין ועט פארקר מהתיק, הניחה את הטלפון על השולחן. היא נראתה לרגע חסרת מנוחה.

באת לעשות לי קואצ’ינג, שאלה אלי כעבור רגע?

אנה נעצה בה מבט.

אלי הקפידה לא להסיט את מבטה.

חשוב לך להיות הארד טו גט? שאלה אנה.

כן, ענתה אלי.

פרק שלושה עשר

אנה ביקשה מאלי לראות את האקסלים שלה. אלי אמרה: אני לא מראה את האקסלים שלי לאף אחת בפגישה ראשונה. אנה חייכה. תשמעי, את לא חייבת לעזור לי לעזור לך. אבל אל תשכחי שאת כן חייבת לי 345 אלף שקל. מהמעט שראיתי, החוב הזה בולע אותך. אם תמשיכי ככה, תפילי אחרים איתך. תקשיבי לי. לי ולך כדאי שלא תפשטי את הרגל. יש דברים שאת לא יכולה לראות. אלי נאנחה; את רוצה לדבר איתי עכשיו על פוּד קוֹסט ולייבּוֹר קוֹסט? היא שאלה. עזבי.

כן, בדיוק על זה אני רוצה לדבר איתך. ולך כדאי להקשיב לי טוב טוב, אם את לא רוצה ליפול.

פרק ארבעה עשר

בזמן שאנה דיברה, אלי קמה וסגרה מאחוריה את דלת המשרד הקטן.

את מבינה ששכר דירה וארנונה את חייבת לשלם, אמרה אנה.

אלי נעמדה והפטירה: סליחה, את לא אמא שלי. אולי את משקיעה גדולה אבל אף אחד לא ידבר אלי כמו אל מפגרת.

שבי, אמרה אנה.

אלי התיישבה.

יש לך חופש גדול בכל השאר, המשיכה אנה. במקום לשלם היטל עובדים זרים על האריתראים החמודים שלך, את יכולה להעסיק פלסטינים ברישיון עבודה בלי היטל. זה יחסוך לך ארבעים אחוז מהלייבור. ובמקום לקנות בשוק, תקני מעלה-עלה פורטובלו ושמפיניון סוג ב’. ההצלחה מורכבת מפרטים כאלה. תתחילי להיות אשת עסקים ולא מנהלת של בית תמחוי.

פרק חמישה עשר

בעשר בלילה הקפה היה ריק. אלי ישבה עם שוט טקילה על הבר ודנה, המלצרית, הצטרפה אליה.

מה קורה, שאלה דנה, והניחה יד על כתפה של אלי.

דיברתי עם ג’וליה, הוסיפה. מה עובר עלייך?

אני לא יודעת, אמרה אלי אחרי שתיקה. אני לא בטוב.

דנה עברה מעבר לבר, מזגה לעצמה בירה, וחזרה לשבת ליד אלי.

לדבר בכנות?

בטח, ענתה אלי, וחייכה. אבל בעדינות.

כמה שנים אנחנו מכירות? שבע? האם אי פעם היית בקשר טוב כמו זה שיש לך עם ג’וליה? משהו אפילו קרוב? לא בגלל שהיא חברה שלי. תגידי ברצינות, למה להרוס דבר טוב?

אלי שתקה, לגמה, ומילאה לעצמה כוסית נוספת.

פרק שישה עשר

מודסה יצא מהמטבח, הסיר את הסינר, ותלה אותו על מתלה מאחורי הבר. אני יוצא, הוא אמר לאלי ונעצר לידה. לילה טוב, היא אמרה ונעמדה לחבק אותו. אתה יודע, בעלת הבית החדשה קראה לך היום אריתראי חמוד. מה אתה אומר?

זה לא נשמע טוב, הוא אמר וחייך, החזיר עוד חיבוק ויצא לדרכו.

דנה שאלה: מה האנה הזאת רוצה ממך?

אלי אמרה: היא רוצה כסף. היא מציעה לי לקצץ בהוצאות על עובדי המטבח. אל תדאגי, היא לא אמרה כלום על מלצריות שהן חברות טובות.

יופי, דנה אמרה. ומה את רוצה ממנה?

את שואלת כעובדת, כחברה שלי או כחברה של ג’וליה? שאלה אלי.

פרק שבעה עשר

תקחי את הטלפון של ריקה? דנה שאלה בזמן שאלי נעלה את דלת הזכוכית הגדולה של בית הקפה.

את לא תניחי לי, נכון? אלי אמרה. מי זאת ריקה, הגוף-נפש ההיא שהצילה אותך משנאה עצמית או משהו כזה?

יפה, מקשיבה לפעמים, אמרה דנה. היא יקרה, אבל היא הדבר בשבילך. תתקשרי אליה? היא לא מקבלת פציינטים חדשים אבל בשבילי היא תעשה לך מקום.

אלי גלגלה סיגריה, הגישה לדנה, גלגלה אחת לעצמה. הן עישנו בשתיקה.

תודה דנה. אני פוחדת שאני קרובה לאיזה קצה.

דמעות מילאו את עיניה של אלי. היא הסיטה את מבטה.

אצטרך להרוג אותך עכשיו, שלא תספרי לאף אחד, היא חייכה בקושי.

פרק שמונה עשר

ג’וליה פתחה את הדלת, הרימה גבותיה, עיוותה פיה, נשארה נטועה במקום.

את שמחה נורא לראות אותי או שאכלת משהו ממש חמוץ? שאלה אלי בחיוך והגישה לג’וליה בקבוק של ג’ים בים שיפון.

מה את רוצה? ג’וליה שאלה.

להתנצל, אמרה אלי. לדבר. אפשר להיכנס?

ג’וליה הפשירה את עמידתה הקפואה, לקחה את הוויסקי אל הסלון, הוציאה שתי כוסיות ומזגה לשתיהן. אלי התיישבה על הספה. ג’וליה הססה ועברה לכורסא ממול.

אני מצטערת. לא שמתי לב שאני מתרחקת ופוגעת בך, אמרה אלי. לא סיפרתי לך. אני הולכת לאבד את הקפה.

רפי תובע?

רפי מכר למישהי חדשה. גרועה ממנו.

למה לא סיפרת לי?

לא יודעת. פחדתי.

פרק תשעה עשר

ג’וליה ערבבה ריזוטו במחבת. אלי ליטפה את עורפה. ג’וליה התנערה והתרחקה ואמרה, תכיני סלט. זה תכף מוכן.

אלי הוציאה מהמקרר של ג’וליה את כל העלים הירוקים, שטפה וייבשה וקצצה.

ג’וליה הניחה את המחבת עם הריזוטו-פטריות על שולחן המטבח הקטן, התיישבה, מזגה לשתיהן מרלו. הבטחתי לעצמי לא להיות קלישאה, אמרה ג’וליה. אבל אני רוצה להתקדם. זה לא מתאים לי הלימבו הזה.

אלי שתקה.

ג’וליה הגישה ריזוטו וסלט לצלחות.

אני מצטערת, אמרה אלי. להתקדם אפשר בכל מיני דרכים.

ג’וליה לגמה מהיין. למה את מתכוונת, שאלה.

הנה, אני מדברת. משתפת. זו התקדמות. לא?

כן, צחקה ג’וליה. אחרי חצי שנה ביחד זה משהו משהו.

פרק עשרים

ג’וליה ביקשה מאלי להכאיב לה.

אלי אמרה: תיזהרי ממה שאת מבקשת.

ג’וליה אמרה: נראה אותך.

אלי נשכה את השפה התחתונה של ג’וליה, בעדינות;

נישקה את הצוואר שלה; הפכה אותה על בטנה. ואחר כך כבר לא היתה עדינה.

בשש בבוקר, עם שירת השחרורים, אלי יצאה מהמיטה, התלבשה, ועמדה לצאת מהחדר.

ג’וליה אמרה: אני יודעת מה הולך לקרות עכשיו.

אלי הסתובבה אליה, דמעות בעיניה.

אני דווקא לא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. יש לך יתרון עלי.

אני יכולה לעזור לך, אמרה ג’וליה. זה דפוק להיות גאה כל כך.

 נראה לך שאבקש מאבא שלך כסף? הסטנדרטים שלך נמוכים. טוב, נדבר, אמרה, פנתה והלכה.

פרק עשרים ואחד

מודסה אמר לאלי: הבעלת בית שלך חיפשה אותך כאן הבוקר.

אלי אמרה, טוב. אני כאן.

מודסה קצץ בצל. עיניו נצצו.

הכל בסדר, שאלה אלי?

כן, אמר מודסה. לא. משהו במשפחה. אח שלי הגדול באסמרה באיזה מצב. לא מצליח לצאת. יש לו עסק של טקסטיל – סגרו לו.

אלי אמרה: מה תעשו?

לא יודע. בקושי מסתדרים כאן. איך נעזור?

אלי ניגשה וחיבקה אותו. שחררה אותו שירחץ פנים וקצצה את שארית הבצל במקומו.

אלי קפצה בבהלה כשיד הונחה על כתפה.

אוי, סליחה, אמרה אנה. אני מרגישה שהתחלנו ברגל שמאל. מה את עושה היום לארוחת ערב? בואי נמחק את מה שהיה ונתחיל מהתחלה. אוקיי?

פרק עשרים ושניים

בקאב קם על הבר, אנה התיישבה בסמוך לאלי וביקשה לטעום מהקוקטייל שלה.

אלי קרבה אליה את הכוס. זה ויסקי סאוור פשוט.

הברמן שאל את אלי אם הוא יכול לחזור לעבוד אצלה בבקרים בסוף הסמסטר. הוא הוציא להן מגש טעימות. לאנה הגיש קוקטייל עם קשאסה.

אלי שאלה את אנה: אז מה, תמחקי לי את החוב?

אנה אמרה: את לא זוכרת אותי, נכון?

אלי הביטה בה, בוחנת אותה בקפידה. סליחה, היא אמרה. מה?

רוצה רמז?

אלי לא הסירה את המבט.

בה”ד 15, מיטת קומותיים, אוזניות?

שיט, אמרה אלי. לא נכון.

טוב, אמרה אנה. את היית המדריכה ואני החיילת. בטח היו כמוני עשרות.

פרק עשרים ושלושה

אבל איך קראו לך אז? שאלה אלי. זה האלצהיימר שלי או שהיה לך שם אחר?

אלצהיימר. אנאבל. לא שם ששוכחים.

רגע, קנית את החלק של רפי בגלל מה שהיה בינינו?

לא בדיוק, מותק. אני לא סטוקרית. תרגיעי. זה מה שאני עושה: משקיעה במקומות טובים ששוקעים ומרימה אותם. בזמן המשא ומתן עם הרפי שלך הבנתי שמדובר בך והתעוררה בי התעניינות מיוחדת.

אלי שלחה נשיקה באוויר לברמן שהיה בקצה השני של הבר; תודה היא קראה, ויצאה עם אנה לרחוב.

כמה זמן לא נפגשנו? 30 שנה? אני רוצה לשמוע הכל, אמרה אנה.

מה איתך? אלי שאלה והסיטה לרגע קווצת שיער מהמצח של אנה.

פרק עשרים וארבעה

אנה שאלה את אלי אם היא רוצה לבוא אליה הביתה. להיזכר בימים ההם.

אלי צחקה, לקחה צעד לאחור, ואמרה: ואו, אנאבל. השק שינה הכתום. הכל חוזר אלי עכשיו. זה היה די קשוח.

כן. זה לא היה קל. אבל זה בעיקר היה מזמן. מה את אומרת. נמשיך לשתות אצלי?

את מהממת, אמרה אלי, והתקרבה שוב אל אנה. אבל יש לי מישהי.  משהו. שאני לא רוצה לקלקל.

אני בטח לא רוצה שתקלקלי משהו, מישהי, שאת לא רוצה לקלקל, אמרה אנה.

טוב, אמרה אלי. בסוף לא דיברנו על העסק. תבואי אלי למשרד מחר?

אנה התקרבה אל אלי ותפסה את חולצת המשי הלבנה שלה.

פרק עשרים וחמישה

אלי הדפה בעדינות את אנה ואמרה לה: זה לא ייגמר בטוב. אנה שאפה אוויר. היא נשפה בפנים של אלי. אלי פרצה בצחוק. אנה פרצה בצחוק.

אנה אמרה, אוקיי, ניפגש מחר במשרד הקטן והמצחין שלך. אלי אמרה, יופי, קבענו; והדלת תישאר פתוחה.

אנה פנתה והלכה ואלי התבוננה בה, עד שנעלמה מעבר לפינה.

אלי הוציאה סיגריה והציתה אותה. היא שאפה. היא הוציאה את הנייד שלה מהכיס וחייגה. אחרי שלושה צלילי חיוג היא ניתקה.

אלי פנתה לאחור והלכה. היא הלכה ועישנה ואחר כך כיבתה את הסיגריה במעיכת נעל והמשיכה ללכת, בשדרה, ואחר כך ברחוב צדדי, ואחר כך בפארק, והתיישבה על ספסל ונאנחה ובהתה.

פרק עשרים ושישה

יונאס יצא מהמטבח וניגש אל אלי. היא פתחה את המשרד שמאחור, ליד השירותים.

אני לבד היום. מודסה לא בא.

מה קרה, שאלה אלי.

הוא הלך לקו לעובד. צריך עזרה. משהו עם האח שלו.

אה, נכון. הוא סיפר לי. שיט. אתה יכול להכין את השניצלים היום, נכון?

אין בעיה. והתקשרתי לג’ורג’. הוא יעשה כלים. אני מחליף את מודסה.

מהמם. תודה יונאס.

אלי התיישבה במשרד. הדליקה את המחשב. עברה על האקסלים.

אנה נכנסה, סגרה את הדלת, התיישבה מולה.

אלי נשאה את מבטה. סגרת את הדלת, אמרה.

אני מעדיפה פרטיות, אמרה אנה.

אנה, אמרה אלי. זה מסתבך לי. את רוצה לעזור או מה?

פרק עשרים ושבעה

תרגעי, אמרה אנה. סגרתי את הדלת כי אני לא רוצה שישמעו אותנו. ברור לך שאת חייבת לפטר עובדים. אלא אם את רוצה – אני לא יודעת מה. מה בעצם את רוצה?

יפה, אמרה אלי. קואצ’ינג אמיתי. חסר פניות.

יאללה, אלי. דברי. בואי נתקדם. אם את רוצה, אני יכולה עדיין לבטל את העסקה עם רפי. ולעזוב את כל העניין. אבל נראה לי שזה לא סתם שאנחנו ביחד בעניין הזה. משהו אמור לקרות.

אנאבל, אמרה אלי, אני רוצה להמשיך לעבוד עם העובדים שלי שאני אוהבת. ולהצליח עם הקפה. ולא לדאוג כל הזמן מהחובות. ולא לאכזב את ג’וליה. ולפעמים אני רוצה רק לשתות ולישון.

פרק עשרים ושמונה

אלי יצאה מהמשרד מאוחר בלילה אחרי שהקפה התרוקן מכל יושביו. כשנעלה את דלת הזכוכית הגדולה, ראתה בה את ההשתקפות של ג’וליה.

סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך, אמרה ג’וליה.

אלי משכה את ג’וליה אליה לנשיקה וחיבוק ונשיקה ותפסה את עורפה ועוד נשיקה וג’וליה נעתרה לכול עד שדחפה את אלי ממנה והלאה.

מה קרה מותק? למה, שאלה אלי. לא יודעת. את נראית נואשת. לא מתאים לך. פגשת את בעלת הבית החדשה? יש חדש?

אלי אמרה: רגע, רק באת. בואי, רוצה לשבת איפשהו או שנלך?

בואי נלך, אמרה ג’וליה. נדבר תוך כדי תנועה.

קצת הסתבכתי, אמרה אלי אחרי שתיקה. ספרי הכול, ג’וליה ביקשה.

פרק עשרים ותשעה

אלי וג’וליה התיישבו בחוף גאולה, על קו המים. ג’וליה שיחקה לאלי בשיער. אלי נשענה לאחור בחיקה של ג’וליה.

ג’וליה שלחה יד אל החזה של אלי, מתחת לחולצה; מתחת לחזייה. יד שנייה שלחה למכנסיים. היא עצרה כך רגע ארוך, עוטפת את אלי בזרועותיה, מלטפת באצבעותיה, שפתיה טמונות בעורפה.

הטלפון של אלי צלצל. היא הזדקפה והוציאה אותו מהכיס וראתה מספר לא מזוהה. היא היססה מעט וענתה, משתחררת מאחיזתה של ג’וליה.

כששמעה את הקול בצד השני נעמדה על רגליה, מתוחה.

מה? לא נכון. רגע, אתם שם? שיט. אני באה.

מה קרה? ג’וליה שאלה. את חיוורת. מה קרה?

שריפה. בקפה. מכבי אש. אני רצה.

פרק שלושים

יהיה בסדר, רק המטבח הלך, אמרה אלי לג’וליה בטלפון. אני הולכת הביתה. נדבר מחר, טוב, מותק? אני צריכה קצת זמן לחשוב.

כבאית התרחקה, שוטרת עלתה על אופנוע והתניעה. אלי נשארה לרגע לעמוד לבד, והלכה הביתה.

בעיצומה של מקלחת, היא שמעה צלצול בדלת.

עטופה במגבת, היא פתחה לאנה. מה את עושה כאן? שאלה.

התקשרו מהמשטרה. את בסדר?

כן, אמרה אלי, אני חייבת לשתות.

אחרי כוסית ג’ים בים שלישית, אנה ואלי נכנסו למיטה. זעם או פחד או ייאוש היו שם בלשון, באצבעות, בירכיים, בשפתיים, בבטן.

כשג’וליה נכנסה, עם מפתח שהיה בידה, וראתה שני גופים כרוכים זה בזה, הטיחה בהן כוס מלאה ויצאה.

 

היד שמאכילה, לקראת העונה השנייה:

המשטרה חושדת במודסה, שנראה בלילה באזור המסעדה. האם הוא אחראי לשריפה?

האם חברת הביטוח תשלם את הוצאות השיפוץ?

האם יש סיכוי לשקם את הקשר בין אלי לבין ג’וליה?

מה אומרת על כל זה דנה, המלצרית?

מי או מה חוזר לרדוף את אלי מהעבר שלה?

מה יהיה בין אנה לבין אלי?

הישארו עמנו!

 

 

הצצה לתהליך הכתיבה*