מחשבה על השפעה וקרואסון פיסטוק טבעוני

השבוע לפני שנתיים בדיוק נעשיתי טבעונית; הפסקתי לאכול מזונות שבאים מבעלי חיים. אני יודעת שעברו שנתיים כי השינוי קרה באחת – במקום מסוים, ברגע מסוים; יש תאריך. אני חושבת עכשיו על השפעה; מהו הדבר שהשפיע עלי והאם – על מי, על מה – משפיעה הטבעונות שלי.

ראשית, אני חושבת על מה שגרם לי לשנות את אורח החיים שלי, להתאפק. או בפשטות, מהו הדבר שגרם לי לוותר – למען מטרה פוליטית, למען השפעה בעולם  – על מיני מאכלים שאהבתי מאוד, שכמעט הגדירו אותי, את העונג שלי, את מה שעושה לי טוב: דייניש קינמון בבוקר בקפה התחתית ברחוב לינקולן בתל אביב, פיש אנד צ’יפס בקפה התחתית אחר הצהריים, טוסט עם חמאה ומרמייט, סלט קפרזה, גבינת גורגונזולה, פסטה עם פרמז’ן, מאפה פיסטוק ופירות יער. מהו הדבר שגורם לי להטריח את עצמי ואחרים – סליחה, יש בזה חמאה? יש בזה ביצה? יש בזה ג’לטין? – מה גרם לי, החילונית הגמורה, להיות אחת שמקפידה למהדרין.

שנים לפני שנעשיתי טבעונית הגיעה אלי הבשורה על הסבל שנגרם לחיות בתעשיית הביצים, החלב והבשר, אבל לא זזתי מדרכי. למעשה, בעת שקיבלתי אני את ההחלטה כבר היו שתי בנותי, אז בנות עשר ושמונה, בעצמן טבעוניות במשך יותר משנתיים. כבר הקפדנו בשבילן בבית, ורק שחררנו את עצמנו בחוץ. הן הושפעו מחבר יקר, בן גילן, שסיפר להן בלהט על מצב חיות המשקים התעשייתיים והפציר בהן להצטרף אליו ולהפסיק להשתתף בעוול. בתי הקטנה כבר היתה צמחונית מאז שמלאו לה שלוש – היא שאלה אז מאיפה בא הדבר שמסתובב על עמוד השווארמה והתשובה הספיקה לה. התפעלתי כל כך מהחבר ומהבנות שלי, התגאיתי בהחלטה שלהן שכללה וכוללת ויתורים כבדים – מסיבת יומולדת שאין בה מה לאכול? פשוט לא אוכלות – והרגשתי שזה הכי קוּל: להיות אמא אומניבורית לילדות מוסריות.

היום שבו בחרתי בטבעונות היה היום שבו ביקרתי עם בנות ביתי בחוות החופש שבמושב עולש בעמק חפר. חווה מסודרת, נקייה ויפה, מרווחת ונעימה, שבה הכירו לי תרנגולת, עז, כבשה, חזיר ופרה שחולצו מתעשיית הביצים, החלב והבשר, לטובת חיים של טיפול ואהבה, וגם נתנו להם שמות. עמרי ויוסי החזירים, שבקושי עומדים על הרגליים מרוב שגידלו והגדילו אותם הרבה מעבר ליכולתם לשאת את עצמם (הם קרואים על שם יוסי וולפסון ועמרי פז, אקטיוויסטים ותיקים ומשפיעים למען בעלי חיים). גארי, טלה שניצל בידי יזמית חוות החופש, מיטל בן-ארי – במו עינינו ראינו איך גארי פועה בקריאות שמחה ורץ אל השער כשבן-ארי מתקרבת עם מכוניתה לחווה. שירלי, תרנגול ההודו הכעור והמקסים, שמקרקר לפעמים כשמבקשים ממנו, ופורש חסותו על אפרוחי תרנגולות; או תומר ומיקי, הפטמים – תרנגולים שהונדסו להיות כבר בגיל שבועיים בגודל של תרנגול בן שנתיים (הם מתו מאז הביקור ההוא שלנו בחווה).

עוד לפני הביקור ההוא, שהיה מטלטל ומשפיע במובהק בשבילי, נחשפתי להרצאה של האקטיביסט גארי יורופסקי (שהופצה ביוטיוב ב-2010 עם כתוביות לעברית וזכתה כאן לרבבות צופים), ובה דיבר בלהט על הסבל של החיות במשקים התעשייתיים; עקבתי ואני עוקבת בעקביות אחרי הכתיבה המחוננת, המצחיקה, האמיצה, החכמה עד העצם של דניאלה לונדון בטור שלה בידיעות אחרונות בשבחי הטבעונות – באחרונה בעיקר בהקשר של משבר האקלים; וזכיתי ליהנות וללמוד מהמפעל הקולינרי-הפוליטי, המענג והמפעיל, של מרב ברזילי, הבעלים של המסעדה והמעדניות הטבעוניות הנהדרות משק ברזילי. כל אלה ביחד עם הבנות שלי הניחו זה כבר את היסודות; כל אלה הטמינו בנפשי תחושת אשמה – אי נוחות אתית – שנלוותה לאורח החיים הנהנתני שלי. אבל המפגש פנים אל פנים עם שם של חיה, עם הספציפיות שלה, עם האפשרות שיש לה ביוגרפיה; המפגש עם האפשרות של בעל חיים כמו תרנגולת וחזיר ופרה לחיות חיים של חופש וטיפול ואהבה, הכריעו בשבילי את הכף. אני חושבת שזה הרבה יותר מ-Show, don’t tell. זה לא שבחווה ראיתי בעיני את מה שעד לאותו ביקור רק אמרו לי. החיות בחוות החופש אינן מצויות בעיצומה של התעללות אלא הגיעו דווקא לבית טוב ואכפתי. הן במיטבן. המדריכות בחווה לא מספרות על הזוועות שיורפסקי מדווח עליהן. וממילא כבר ראיתי בעבר חיות במשקים תעשייתיים ויכולתי לזהות את הסבל. מה שקרה בחוות החופש הוא מפגש אינטימי, אחד על אחד, עם נפש חיה ועם המחשבה על מה שעבר עליה בעבר, מה שהיא חווה בהווה, ומה שצופן לה עתידה. מה שהכריע את הכף הוא הסיפור.

כן, טיבה של ההשפעה הזאת ברור לי כעת. אבל מה שאינני יודעת על השפעה הוא זה: באיזה אופן משפיעה הטבעונות שלי בכיוון ההפוך? אם אני נמנעת מאכילת מוצרי מזון שבאים מתעשיית הביצים, החלב והבשר –  בגלל האכזריות וההתעללות הכרוכות בייצור של ביצים, חלב ובשר – כיצד עוזרת ההימנעות שלי לבעלי החיים שחיים בתעשייה הזאת? האם האנינות המוסרית שלי – ההימנעות שלי מדייניש הקינמון בתחתית, או העובדה שאני אוכלת שם בבוקר רק את הסנדוויץ אבוקדו המצוין, עם טחינה במקום גבינת שמנת – משפיעה בעולם במקום שבו ההשפעה הזאת נחוצה? או שאני רק מטריחה את בעלי בית הקפה לספק לי אופציה מיוחדת לצד כל הגאודה והסלמון והסלט ביצים? האם היא מצילה חזיר או פרה או תרנגולת מחיים של צפיפות, של האבסה ופיטום, של תנועה מוגבלת, של חליבה כפוייה, של הטלה כפויה של ביצים, מומרצת, מוגברת, כנגד הטבע, של כליאה, של כאב בגוף שאפשר רק לשער? האם טבעונות – האם הפוליטיקה של ההימנעות – היא דרך טובה להפסיק את ההתעללות שבגללה נולדת ההימנעות? או שאני משפיעה רק על משק המצפון שלי?

אני חושבת באופן ממוקד על צריכת ביצים מתרנגולות שמטילות בכלובי סוללה. זאת נראית לי שיטה אכזרית באופן המובהק ביותר. אין עוררין על כך שהשיטה הזאת אכזרית. התרנגולות שמורות בכלובים בשטח צר, שלא מאפשר להן אפילו לפרוש כנפיים, ובטח שלא ללכת לשום מקום. הן חיות בכלוב שגודלו בין 430 ל-560 סנטימטר רבוע. זאת כדי שיוכלו להטיל כ-300 ביצים בשנה, אף שבאופן טבעי היו מטילות לא יותר מ-24 ביצים בשנה. האקטיוויסטים אוהבים להזכיר שגודל דף  איי4  הוא 625 סנטימטר רבוע. כדי לעזור לנו לדמיין. העובדה שהן חיות יממות רבות בחשיכה מוחלטת כבר משנית לעובדת הכליאה. עמותת אנונימוס, או בשמה הנוכחי אנימלס, שהצליחה בתחילת שנות האלפיים במאבק שלה ושל אחרים לאסור בחוק את שיטת פיטום האווזים לטובת המאכל הנחשק כבד אווז, פועלת שנים כדי להביא לאיסור בחוק על שימוש בכלובי סוללה. במדינות אחדות שמחוץ לישראל כבר נאסר השימוש בכלובים האלה – בשווייץ מאז 1992, באיחוד האירופי אסור מאז 2003 להקים כלובי סוללה חדשים וחקלאים נדרשו להפסיק את השימוש באלה הקיימים עד 2012. אבל בישראל, בימים אלה, עדיין רוב הביצים שנצרכות הן מכלובי סוללה – רק כארבעה אחוזים הם ביצים מלולים ללא כלובים, שזוכים לתווית ביצי חופש או ביצים אורגניות; לא רק שהפעילים אינם מצליחים להעביר חוקים שאוסרים את השימוש בכלובי הסוללה, אלא שהם נדרשים שוב ושוב לחסום חקיקה המבקשת לאפשר בניית כלובים חדשים.

מה לעשות עכשיו? במעדניה ליד הבית שלי התחילו להכין קרואסון פיסטוק טבעוני – טעים מאוד. אולי גם בקפה התחתית יתחילו להגיש אותו? כבר ממש לא קשה להיות טבעונית. נראה לי שכדי לנסות להשפיע אני צריכה לעשות משהו נוסף. אולי לכתוב מכתבים לנציגים שלי בכנסת. אולי פשוט לכתוב. אולי משהו אחר?