יומן כתיבה – איפה להיות

איפה להיות 

האם להגר? איך להישאר?

רשימות ראשונות מתוך עבודה על מסה חדשה

 

*הערה: זהו רק תרגיל של מחשבה. במקרה של הגירת אמת, יישמעו קולות עלייה וירידה

 

אני רוצה לחשוב על האפשרות להגר. על האפשרות לעזוב את תל אביב ולעבור עם המשפחה שלי לעיר אחרת, שמדברים בה בשפה אחרת. נניח, אנגלית.
אני רוצה לדמיין, למשל, שאני עוברת עם בת זוגי ובנותי לחיות בלונדון. לא לתמיד. מספיק לכמה שנים. אנחנו מוצאות דירה קטנה בדרום העיר. אנחנו מוצאות עבודה. אין רכבת תחתית אבל יש אוטובוסים. הילדות משתלבות בבית הספר. תוך שלושה חודשים לא קלים בכלל הן מדברות אנגלית שוטפת. לאט לאט הגעגועים שוככים. או שהם מתמידים. אבל יש כבר מרקם חדש של חיים. שגרה, הרגלים: הדוכן הזה, עם המוכרת הפקיסטנית הדייקית החמודה, שבו קונים את ההמבורגר הטבעוני. השביל הזה, מתחת לעצי הדולב, שבו מטיילים עם הכלבה ומריצים אותה עם הלברדור של השכנים. ביום ראשון בכל שבוע, באופן קבוע, אנחנו מבקרות בטייט מודרן. נחמד לשתות קפה ושוקו בקפה של המנויים עם הנוף של התמזה נשקף בחלון הענק. לאט לאט אנחנו רואות את הדברים מכאן, בדרום לונדון, מזווית חדשה.
לא, אני לא באמת מצליחה לדמיין את זה. חסרים לי פרטים. אני לא מבינה איך זה בכלל אפשרי. מאיפה יהיה לנו כסף לקנות מנוי לטייט מודרן? איך אמצא פרנסה, כשכל מה שאני יודעת לעשות הוא לכתוב – ולהנחות כתיבה – בעברית?
אנשים רבים עושים את זה; עשו את זה לפני. למה לי זה כל כך קשה?
אני רוצה לחשוב על הגירה, לשם התחלה, בשני רבדים עיקריים. רובד אחד הוא זה של הדמיון, או של הקושי לדמיין. איך קרה שבחמישים שנותי לא עזבתי את הבית למשך יותר משלושה שבועות וקצת? לא טיול של שנה לדרום אמריקה אחרי השירות הצבאי. לא שלושה חודשים על חוף בפונה שבהודו. לא לימודים במוסד אקדמי בברלין. לא מכרתי תכשיטים בדוכן של ישראלים בקניון באמריקה. מאז שהביאו אותי הורי לישראל מבריטניה, כשמלאו לי שנה, לא זזתי מכאן כמעט בכלל.
מה קושר אותי? מה מכביד עלי ומונע ממני לזוז אפילו בחלום?
הרובד השני הוא הרובד הקונקרטי. ברגע שאצליח לשחרר את הדמיון, אני רוצה לחשוב על המציאות. על האנטומיה של ההגירה. אני רוצה ללמוד מאחרים שעשו את זה. אני רוצה להבין איך, הלכה למעשה, עושים את זה. לא בהכרח בהקשר של דרכונים וחשבון בנק ופרנסה. או איך קובעים לילדות מפגש עם חברים מהכיתה. אני חושבת: איך עושים את זה בהקשר של תנועה ושייכות. והאם אני באמת יכולה?
אפשר היה לחשוב שיהיה לי קל יותר: ההגירה דווקא זורמת בדמי. הסבים והסבתות של אבי עזבו את ליטא בסוף המאה ה-19, שטו בים הבלטי ובים הצפוני, ביקשו להגיע לארצות הברית. הספינה עגנה לחופי סקוטלנד והורידה אותם שם. אמרו להם שהם הגיעו. עבר מעט זמן עד שהבינו שזו אינה אמריקה – אבל ניחא, לפחות זו כבר אינה ליטא. הם הסתפקו בזה. פתחו חנות ירקות. הולידו הרבה ילדים (סבא שלי היה אחד משמונה אחים ואחיות, סבתי אחת מ-11). הם הסתדרו.
כעבור עשרות שנים היגר אבא שלי, הנכד של אותם מהגרים מליטא, בגיל 21 לבד לישראל. הוא היה שוער בנבחרת סקוטלנד בכדורגל במשחקי המכביה החמישית והשישית. הוא עזב בגלזגו שתי אחיות והורים, ובא עם מזוודה למרכז קליטה בצפון תל אביב.
בינתיים, בצד השני של המשפחה, היגרו הוריה של אמי מברלין ללונדון ב-1939, ממש רגע לפני המלחמה. בעצם הם לא היגרו אלא ברחו. אמי נולדה בבירה האנגלית. כעבור 12 שנים הם היגרו איתה בנחת מאנגליה לישראל והשתקעו ברמת גן.
אבותי היגרו, זזו מארץ לארץ, כמו שאנשים מהגרים: כדי לשפר את מצבם, את תנאי החיים. הם ביקשו להיות בטוחים יותר, חופשיים יותר, והם ביקשו להרגיש יותר בבית. האם אני מרגישה בבית כאן, בתל אביב? ממה מורכב הבית שלי? על מה נשענת תחושת הנוחות שלי? זה אינו מובן לי מאליו. וממילא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב.
אני יכולה לשקוע עכשיו בתחקיר שכזה: לקרוא כל מה שמדעני העתיד חוזים לישראל בעוד עשרים שנה. אני יכולה ללמוד מהם איזה מין מקום תהיה ישראל לבנותי, היום בנות שש ותשע. אני כבר יודעת שמדברים על צפיפות גדולה: חוזים שיחיו כאן 15 מיליון אנשים בעוד שלושים שנה. והמִדבור שמזדחל, החום הגדול. וכן, אני יודעת כבר באופן עמוק, בלי לקרוא שום מחקר – אני מרגישה את זה בעצמות – שהימין בישראל מתחזק, שהייאוש הפלסטיני מעמיק, שהשמאל נחלש ומתפוגג, שאין סיפור טוב לספר לילדות שלנו.
אין – ברובד הלאומי – לְמה לקוות. אנחנו בטח לא יכולות להגיד להן: ישראל היא מדינה נהדרת, והכל רק הולך ומשתפר. אנחנו גם לא יכולות להבטיח: זו מדינה עם קשיים, אבל יש פה מנהיגים טובים שמטפלים בכל מה שלא עובד ולא צודק. אפילו זאת קשה לומר בלב שלם: אתן יודעות,  מה שלא עובד, מה שלא טוב – זו האחריות שלנו. נתארגן, נתאגד, ניאבק. כשהרבה אנשים טובים מתחברים זה לזה, יש לזה כוח אדיר.
הילדות הקטנות האלה כבר השתתפו בעצמן בהפגנות נגד גירוש הפליטים ונגד ההתעמרות בפלסטינים ובשבחי הצדק החברתי. והן ימשיכו להשתתף. אבל – אני לא יודעת. אין יסוד לתקווה.
ובכל זאת אני לא מצליחה לפעול בהתאם. להניע את עצמי. השאלה הדחופה ביותר בשבילי אם כך אינה למה לעזוב, אלא למה להישאר. למה לא לזוז. למה אני לא מצליחה אפילו לדמיין את עצמי אורזת מזוודה ועולה על מטוס בכיוון אחד. מה כל כך מפחיד? במה שקעתי? מה אני עלולה לאבד?
—-
הרחקת עדות, לרגע: אני חושבת עכשיו על המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ, שהיגרה מאמריקה אחת לשנייה, מאנגלית לפורטוגזית, מארצות הברית לברזיל.
ברגע של שקיעה בדכדוך, נסעה בישופ בת ארבעים לטיול לדרום אמריקה, כדי לשנות אווירה, כדי לקבל השראה. היא באה לחופשה של שבועיים ונשארה 15 שנים.
בישופ חייתה בברזיל מ-1951 עד 1967, עם מי שהיתה לבת זוגה, האדריכלית לוטה דה מסדו סוארס – עד שזו התאבדה (סיפור ארוך). בברזיל כתבה בישופ מהטובים בשיריה, חיברה מאות מכתבים לחבריה הסופרים והמשוררים בארצות הברית, שתתה הרבה יותר מדי, למדה פורטוגזית, תרגמה יצירות ספרות ברזילאיות לאנגלית, זכתה בפרס הפוליצר האמריקאי, עשתה לעצמה בית חדש.
על השנים הסוערות שלה בברזיל – שידעו גם לא מעט נפילות וקשיים – אמרה לימים בישופ שהן היו המאושרות בחייה.
אני חושבת שהגירה – זו שנעשית לפני שצריך לברוח; זו שנובעת מתוך הרצון, על דרך החיוב – הגירה כזאת כרוכה בליבידו, בתשוקה. בנפש חופשיה.
אני קוראת שיר יפה של בישופ, Arrival at Santos, שכתבה בברזיל והתפרסם ב”ניו יורקר” בינואר 1952. השיר עוסק ברגעים הראשונים שלה בארץ החדשה. הנה כמה שורות מתוכו:

 

 

Oh, tourist,
is this how this country is going to answer you
and your immodest demands for a different world,
and a better life, and complete comprehension
of both at last, and immediately,
after eighteen days of suspension?

 

 

ואני חושבת על שיר אחר של בישופ, “One Art” (שאביא כאן בתרגומה היפה של רעות בן יעקב). נראה לי שיש לי מה ללמוד ממנה. אולי, בשביל לרצות משהו חדש, לרעות בשדות זרים, לצאת למחוזות רחוקים, אני צריכה להתחיל ללמוד איך לאבד?

 

 

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

 

 

להמשך עבודה:
אקרא עוד בבלוגים אהובים עלי של מהגרות ומהגרים למרחקים קצרים וארוכים, ובהם:
שנה בניס, אחר כך בלונדון, של מיטל שרון,
פריזאית של כנרת רוזנבלום,
זוטי דברים של אביב פרץ.
אקרא יצירות ספרותיות שעוסקות בהגירה, ובהן כאלה מאת פרנק מק’ורט, צ’ימננדה נגוזי אדיצ’ה, וילה קאטר, נבוקוב. אני עדיין לא יודעת בדיוק מה אני מחפשת. אשמח בכל עצה. ואחכה לממואר החדש, שאמור לצאת בקרוב, של אילת צברי, סופרת ישראלית שכותבת ומפרסמת בקנדה. בטח יש לי מה ללמוד ממנה.