מה למדתי מעשר שנים של סדנאות כתיבה

אני עוצרת רגע כדי לשים לב: עשר שנים תמימות חלפו מאז התחלתי להנחות כותבות וכותבים בכתיבה ספרותית תיעודית; עשר שנים ובהן עשרות סדנאות, מאות מפגשים, ומאות של כותבות וכותבים שעובדים על חיבורים אישיים, דיוקנאות, פרקים ביצירות ביוגרפיות, יומנים, ומאמרים של ביקורת תרבות.

בהתחלה, בסתיו של שנת 2008, כינסתי כותבים סביב שולחן עץ גדול בדירת דמי-מפתח שלי ברחוב הקישון בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב (קצת חששתי באותן שנים שמישהו יתלונן, כי הדירה מיועדת למגורים בלבד, ודאגתי גם מהתאורה המפוקפקת בחדר המדרגות הישן; היה קשה לנקות אבק, והטרידו את מנוחתי מרצפות שבירות בכניסה ונזילות של מים וסיד מהתקרה, אבל לא קרה שום אסון, המשתתפים עשו רושם נינוחים בסך הכל, ואם היתה סערת רגשות היא היתה קשורה רק למה שכתבו). כעבור שלוש שנים של סדנאות ביתיות כאלה הוזמנתי על ידי דליה שלף ורונה יצחקי להנחות סדנאות בקומת הגלריה של חנות הספרים המגדלור (לא הכרתי אז את דליה ואת רונה ועכשיו הן מהנשים החשובות בחיי; דליה שבאמת אין לי מלים מתאימות לתאר את העצב שאני עצובה על מותה זה לא כבר, ורונה, שתחיה חמסה-חמסה עוד שנים טובות ורבות ותמשיך להוביל את המגדלור, שהיא חנות ספרים במובן העמוק ביותר והתרבותי ביותר של המושג).

 

אגב כך, כל השנים באו אלי טיפין טיפין הזמנות להנחות סדנאות בכתיבה ספרותית תיעודית ממגוון ארגונים וקבוצות, שביקשו להנחיל לחבריהם ערכים של כתיבת ביקורת; ארגונים כמו “אשה לאשה” בחיפה, מכון ון ליר בירושלים, התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, עמותת רוח חדשה, הסוכנות היהודית, התוכנית לתארים מתקדמים בלימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל בירושלים ואחרים.

 

הרבה השתנה בעשר שנים של עבודה עם כותבות וכותבים בסוגות האהובות עלי. לדוגמה: עכשיו אני יכולה להזמין את הכותבים לקרוא מגוון רחב ויפהפה של ממוארים, מסות ודיוקנות שכתובים בעברית, מתורגמים או מקוריים. לפני עשר שנים כמעט ולא היו לי דוגמאות מופתיות אלא באנגלית. עושה רושם שהכתיבה הספרותית התיעודית – שיש לה מסורת מפוארת בתרבות האנגלוסכסית ובמקורותיה הצרפתיים – מתחילה בימים אלה להכות שורשים ראשונים גם בתרבות הספרותית הישראלית.

הרבה השתנה בעשר שנים – למדתי ועדיין אני לומדת תוך כדי עבודה, קראתי הרבה על הנחיית כתיבה, אפילו כינסתי את כל מה שלמדתי בספר, “לטפס על ההר, או: איך לכתוב” (אחוזת בית 2015). כמה מהעקרונות המנחים התגבשו אינטואיטיבית כבר בהתחלה אבל ההבנה שלי אותן ועקרונות נוספים, שצמחו מתוך ההתנסות, מתנסחים כל העת. העניין שלי בהנחיה, בליווי תהליכי כתיבה, נשאר טרי וחי ומעורר כמו בפעם הראשונה.

עכשיו אני עוצרת רגע כדי לחשוב: מה בעצם למדתי – על הנחיה, על כתיבה ועל החיים – מעשר שנים של עבודה עצמאית כמנחת כתיבה? הנה רשימה חלקית וראשונית למחשבה:

כולם בסדנאות משתפרים, מתפתחים ומתקדמים בכתיבה. יש מעט חוויות מעוררות ונעימות כמו התבוננות בתהליך של התפתחות בכתיבה: מאלף לראות איך רעיון מופשט – או מבולבל או מתוסבך – מתארגן, מתבהר, קורם עור וגידים, איך הכתיבה נעשית מדויקת יותר, כנה יותר, קרובה יותר למה שהכותבת ביקשה לספר ככל שמתקדמים בתהליך. ואיך מתגלים לכותבת זכרונות, רעיונות, תובנות, תוך כדי עבודה; תוך כדי עבודת הכתיבה ותוך כדי עבודת השיחה בקבוצה. כן, נדמה לי שאני יכולה לומר זאת בוודאות: לא זכורה לי אף לא כותבת אחת שלא עשתה דרך בעלת ערך בכתיבה מתחילתה של סדנה ועד סופה. וחשוב לציין: זה נכון לאו דווקא בזכות ההנחיה המסוימת שלי, אלא – אני משערת – כך  קורה כמעט בכל סדנת כתיבה באשר היא. עצם המסגרת המחייבת להתנסות, לעמוד בכללים מסוימים, לכתוב ולכתוב ולהשמיע את מה שאנחנו כותבים באוזני כותבים אחרים, ולהתמודד עם תגובות, שאלות, ושיחה – די בכל אלה כדי להניע את המחשבה, את ברירת המלים, את ארגון המשפטים, ואת גלגול הסיפורים, תהיה ההנחיה אשר תהיה.

האנונימיות הכרחית בשביל אינטימיות. אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי כבר כשהתחלתי, לפני עשר שנים, ושעליה אני ממליצה בכל פה, היא זו: בסבב ההיכרות בפתח הסדנה, אני מבקשת מהמשתתפים לא לספר שום דבר על עצמם שאפשר למלא בטופס רשמי. לא מה הם עושים למחייתם, לא מקצוע, לא מצב משפחתי, לא ייחוס משפחתי, לא מוצא. במקום זאת, המשתתפים בסדנה מוזמנים להציג את הנושא אשר הביאו לעבודה בסדנה – דמות שאת דיוקנה הם מבקשים לצייר, סוגייה בחיים שהם רוצים לברר, פרק בחיים שהם מבקשים לתאר. ולפעמים אני מבקשת שגם יתארו את עצמם באיזה אופן שלוכד מהות שלהם, אבל בלי להשתמש באותן כותרות ותגיות. אני משוכנעת שהעיקרון הזה שנשמר בהקפדה – של אנונימיות פורמלית – הוא זה שמאפשר אינטימיות כמעט מידית; את האפשרות לכתוב בגוף ראשון משוחרר. בדרך כלל גם אני עצמי אינני יודעת על המשתתפים “מה הם עושים בחיים”, וזה טוב (אני מקפידה לא לערוך חיפוש בגוגל בעקבות השם).  התוויות והכותרות בהכרח מסתירות את המסוים ואת האישי ומפריעות להקשיב. לפעמים אני יודעת מה אנשים עושים בחיים, ושמחה שאחרים אינם יודעים. את האפקטיביות של זה הרגשתי ביתר שאת למשל בסדנה שנגמרה זה לא כבר: השתתפה בה דמות בכירה בעולם המו”לות המקומית. עלה בדעתי שאם המשתתפים היו יודעים מיהו האדם הזה שיושב איתם, וכותב וקורא מתוך היצירה שלו, ומגיב בקשב לכתיבה שלהם, כלומר, אם הם היו יודעים איזה כוח השפעה יש בידיו בשדה ההוצאה לאור, משהו היה נפגם בשיחה, ובאפשרות להתנסות, לכתוב. האנונימיות מייצרת איזשהו שוויון מוחלט. הכל קורה רק בטקסט, בסיפור, בתיאור.

לשאול ולהקשיב – זו התורה כולההאם למדתי איך ללמד? אני לא רוצה להיתפס כאן ברוח הניו-אייג’, אבל נדמה לי שעליתי על מהות מסוימת: כל מה שצריך הוא להקשיב ולשאול שאלות. אם רוצים ללמד – לעזור לכותבים להתפתח בכתיבה – עדיף לא להורות להם מה לכתוב או איך לכתוב, אלא יש לנסות להבין בכנות מה הם רוצים לכתוב, או מה הם שואלים, או מה מעניין אותם, ולשאול שאלות על התוכן ועל הצורה. מהלך ההנחיה הוא בעצם מין משחק פינג-פונג של התעניינות. אני מתעניינת במה שמעניין את הכותבת ובאופן שבו היא תצליח לבטא את העניין שלה בצורה מעניינת. כשעובדים כך, כשמנחים עם סימני שאלה ולא עם סימני קריאה, אין הכוונה שהכל הולך, שהכל טוב, שצריך רק להחמיא, שאין ביקורת. אלא שהביקורת בנויה לא כשלילה או חיוב אלא כתחקיר. העניין הוא שאין טעם לשפוט – מה טוב ומה רע. מה שמעודד תיקון, העמקה ודיוק הוא התעניינות כנה וקפדנית בפרטים – הן של הסיפור והן של אמצעי ההבעה שלו. טוב, זה היה קצת מופשט מדי. אם הייתי מנחה את עצמי עכשיו בכתיבה הייתי מבקשת שאראה, ולא רק אגיד, למה בדיוק אני מתכוונת. הייתי מזמינה את עצמי לתאר מקרה מסוים, תהליך מסוים של כותבת מסוימת, ולראות איך השאלות שלי ושל הקבוצה הובילו אותה להתפתח בכתיבה. ובצדק! איך אפשר להבין את מה שאני אומרת כשהכל מופשט כל כך? ובכל זאת, לא ארד כאן לפרטים. בשביל להבין הלכה למעשה איך זה עובד תצטרכו להצטרף לאחת הסדנאות [זו היתה הפסקה לפרסומות].

הסופר הבריטי ניל גיימן אמר משהו שאני אוהבת לצטט שוב ושוב, ביחס לאופן שבו כדאי לנו לקבל משוב על כתיבה: “זכרו: כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא עובד מבחינתם בכתב היד שלכם – הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם בדיוק מה לא בסדר ומה צריך לעשות כדי לתקן – הם כמעט תמיד טועים”.

לימוד ותרגול תוך כדי עבודה. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר ללמוד איך לכתוב – או להתפתח בכתיבה, לרכוש כלים ולשכלל את השימוש בהם – היא דרך עבודה על יצירה מסוימת מול עורכת או עורך, קוראת או קורא, מנחה. זאת בשונה מתרגילים לשמם (אף שגם בהם יש ערך). הסדנאות שלי בנויות כסדנאות עבודה. באים לעבוד במשך עשרה מפגשים, או 12 מפגשים, או סמסטר שלם, על יצירה קצרה אחת – מסה אישית, דיוקן, מסה ביקורתית, פרק בביוגרפיה, ממואר, ולפעמים גם סיפור קצר. לא קופצים מסיפור לסיפור. נשארים ביצירה האחת ולא חשוב כמה היא קצרה. מתחילים לתאר משהו מתוך העולם הזה שאליו אנחנו מבקשים להיכנס. פסקה של תיאור. וזהו זה. אנחנו בפנים. ולאט לאט מתקדמים. שואלים שאלות, עורכים רשימות של נקודות ציון שנרצה לעבור בהם, מתנסים בכתיבה בזמנים שונים, בגופים שונים – תמיד אני מעדיפה שנבחר באופן מושכל את הגוף הראשון, אבל זה לא הכרחי – וממשיכים, מהתרחשות להתרחשות, מתיאור לתיאור, משאלה לשאלה. תוך כדי עבודה מפנימים מה שלומדים מההתנסות ומהשיחה.

האתגר הגדול שלי בהנחיה. מה גורם לי להזיע – מה מכניס אותי למתח – בסדנאות? רק זאת: המאמץ לשמור על תרבות של שיחה שמאפשרת התקדמות בכתיבה. בשנים האחרונות אני נלחצת פחות ופחות – יש לי הרגשה שהמשתתפים מתרגלים לדבר עם סימני שאלה ולא עם סימני קריאה. אבל לפעמים יש משתתפת או משתתף שמתנגדים לרוח הזאת, שמגיבים בכעס או ברוח רעה אחרת לדברים שאחרים כותבים, והמשימה שלי היא לנסות לפרק את החיצים מהארס שלהם בלי שאף אחד ייפגע, בלי שתורגש מגבלה על הרגש ועל הדיבור, לא של הכותבת שהקריאה מיצירתה ולא של המגיבה. לא תמיד אני מצליחה.

עוד אתגר בהנחיה – הרובד הדינמי. היות שאני מנחה כתיבה בסוגות של הכתיבה הספרותית התיעודית, ובעיקר מסות אישיות וממוארים, כל העת מתקיים בסדנה רובד נוסף על זה של ההתקדמות בכתיבה עצמה, והוא הרובד הפסיכודינמי, של גילויים נפשיים והתמודדות איתם. תוך כדי כתיבה המשתתפים מגלים לפעמים זכרונות ורגשות מאתגרים שאינם מעובדים. למדתי ברבות השנים שעלי להכיר בכך, לכל הפחות. האתגר הוא זה: איך להכיר ברובד הפסיכולוגי, בתהליך הדינמי שמתקיים אצל כל כותבת בנפרד וגם בזה שמתרחש בקבוצה, איך לשאת באחריות לקיומו של הרובד הנפשי, בלי להתיימר להבין בהנחיית קבוצות בהקשר הפסיכודינמי ובלי להתיימר להשפיע באופן כלשהו על המהלך הזה. כעבור כמה שנים של התמודדות עם האתגר מצאתי אמצעי טכני, שעוזר לי: אני מבקשת מהמשתתפים להתייחס תמיד ל”מספרת” בטקסט ולא להתייחס ישירות למחברת של הטקסט, שיושבת אתנו. אמנם אנחנו כותבים בגוף ראשון, ובכל זאת אנחנו עמלים כאן על יצירת אמנות ספרותית. אמנם אנחנו לא בודים דמויות וסיפורים, ובכל זאת אנחנו מעצבים מספרת ואת עולמה. הכלל הזה שאני עומדת עליו בטרחנות – דברו על המספרת, בגוף שלישי,  ולא אל מי שיושבת כאן אתנו, בגוף שני; הכלל הזה מייצר מרחק ביטחון בין מה שאנחנו מספרים לבין מי שאנחנו. בין הגוף הראשון של החיבור לבין הגוף הממשי שלנו. אני מנסה ליצור תרבות שיחה שבה אנחנו לא חושבים במונחים של חשיפה, ומבוכה עליה, אלא במונחים של יצירה; גם אם לא בדינו את פרטיה.

איפה אני נכשלת? זו שאלה שאני צריכה עוד לחשוב עליה. ללא ספק יש רשימה ארוכה. ואולם לפחות דפוס אחד בעייתי באופן מובהק קופץ לי עכשיו לתודעה:

פעמים רבות אני מבטיחה למשתתפים בסוף הסדנה שאנסה לעזור להם לפרסם את היצירות בבמות שונות, או שאני מזמינה אותם לשלוח אלי את הטיוטות המתקדמות לעוד שלב של עריכה. אני תמיד מבטיחה זאת בכוונה מלאה. ותמיד, אחרי הסדנה, אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מגיעה לזה, שהמיילים עם הטיוטות מחכים לי לא קרואים, וכשאני לבסוף מגיעה אליהם – זה קורה תמיד באיחור, תמיד בהתנצלות על העיכוב. כל העניין הזה לא פתור אצלי. מצד אחד הייתי רוצה שהתהליך של הסדנה יכיל בתוכו את כל העבודה ואת הציפיות ממנה. מצד שני, אני מרגישה מחויבת להמשך עבודת הכתיבה של המשתתפים ולפרסומה. מצד שלישי, אחרי שנגמרת סדנה, אני כבר במשימות הבאות, בסדנאות הבאות, בכתיבה שלי, והמחויבויות האלה נשארות עומדות ותלויות מעלי.

אבא שלי צדק. כשמלאו לי עשרים והתלבטתי באיזו דרך ללכת – של השכלה ושל עיסוק – הוא אמר לי שאם אעסוק במה שאני אוהבת, במה שמרתק אותי, אצליח גם להתפרנס מזה. אף שהוא היה בעל תואר דוקטור בתחומו המדעי, הוא אמר לי שאני לא חייבת תואר אקדמי או תעודה מקצועית. אם אני אוהבת תחום מסוים, עיסוק מסוים, עלי רק לעבוד בו, להתנסות, להתמיד. אני שמחה להודות לו על ההמלצה הזאת, על האישור הזה שקיבלתי ממנו, ובזכותו לא בזבזתי זמן: מיד אחרי השירות הצבאי התחלתי לעבוד כשוליית-עיתונאית – חינם אין כסף בהתחלה, ובהמשך במשכורת נמוכה – למדתי תוך כדי עבודה, כתבתי בעיתונים במשך עשרים שנה, התחלתי לכתוב ספרים, וכשהרגשתי שאני מרותקת לכתיבה עצמה, לאומנות ולאמנות שלה, למדתי בעצמי על כתיבה מקריאה של מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה ומעבודה עם עורכים, והחלטתי לנסות בעצמי להנחות אחרים. מתברר שאפשר לרכוש השכלה ולבסס מקצועיות ומוניטין טובים מהתנסות, מעבודה הלכה למעשה, בלי גושפנקא רשמית בהכרח.

איך להתפרנס טוב יותר. זאת אני לא יודעת. איך מתמחרים סדנת כתיבה? כל החלטה בתחום הזה קיבלתי עד עתה באופן אינטואיטיבי. כביכול מתוך עיקרון של ניסוי וטעיה –  אבל לא באמת ניסיתי אלא את מה שהוחלט עליו שרירותית בהתחלה. דבר אחד בהקשר הזה כן למדתי עם הזמן: בשבילי סדנת כתיבה במיטבה – במפגש בן שעתיים וחצי – לא יכולה להכיל יותר משמונה משתתפים. בתחילת הדרך לפני עשר שנים רשמתי כמה שיותר לכל סדנה – לפעמים 12 ו-13 משתתפים בקבוצה – כדי להתפרנס כמה שיותר. ואז הכל היה חפוז מדי, מקוטע מדי, לא מספק. עם השנים הרגשתי שאולי אני מפסידה כסף כשאני סוגרת את ההרשמה עם שמונה משתתפים, אבל אני מרוויחה עבודה ממוקדת ורוח טובה להתקדמות בכתיבה.

ההנאה בעבודה. גם אם הפרנסה אינה קלה או רבה, אני יודעת לעצור רגע ולהעריך עובדה יסודית: אני ממש נהנית בעבודה. לפעמים אני באה לסדנאות כמעט רק כדי להקשיב לנשים החכמות ולגברים החכמים שמנהלים שיחה אינטימית ומבריקה על הסיפורים שהם מספרים. אם פעם חשבתי לבנות מערך של סדנאות רק כדרך להתפרנס ולאפשר לעצמי את הכתיבה – שהיא תמיד המרכז, תמיד העשייה שחומקת, שאני כמהה אליה ולא מגיעה אליה די; זו היחפנות של הסנדלר – עכשיו אני מרגישה שבמידה רבה שתי האהבות הגדולות שלי – הכתיבה וההנחיה – אינן מוציאות כלל זו את זו. נהפוך הוא.

אם קראתם עד כאן. אולי יעניין אתכם לדעת שסדנה חדשה בכתיבה ביוגרפית תיפתח בחנות הספרים המגדלור ביום שני, ה-8 באוקטובר, ב-19:30. פרטים והרשמה בחנותובטלפון:03-6868225.