מובן מאליו ששום דבר אינו מובן מאליו

או: למה אנחנו לא יכולים בלי ביקורת תרבות

 כמה מחשבות לקראת סמסטר של הנחיית סדנאות בכתיבת ביקורת

20181004_131714

 
1. בזאת אני מאמינה בלב שלם: ביקורת תרבות היא פעולה חיונית – מצילה חיים לפעמים – לאדם ולחברה. חיי שלי היו קשים ומוגבלים באופנים שלא הייתי יכולה לסבול אלמלא קראתי ביקורת תרבות והפעלתי כל השנים כלים של מחשבה ביקורתית. בזכות מבקריה, החברה שבה אנחנו חיים כעת טובה בהיבטים מסוימים מאלה שקדמו לה. ביקורת תרבות במיטבה אינה עניין אינטלקטואלי גרידא. היא עניין אישי, חברתי, קיומי, דחוף, הכרחי.
2. כשאני מדברת על ביקורת תרבות אני מתכוונת לסוגה ספרותית-עיונית. וגם לצורת מחשבה. בהקשר הספרותי אני מתכוונת ליצירות מכל הזמנים כמו “דרשה על ההר” של ישו (“שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת־אֹויְבך וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹויְבֵיכֶם…”) , ל”וולדן” של הנרי דיוויד ת’ורו (“הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה… ולא, כשיגיע יום מותי, לגלות שמעולם לא חייתי”), ל”חדר משלך” של וירג’יניה וולף (“אשה הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה אם רצונה לכתוב ספרות”) ול”מיתוס היופי” של נעמי וולף (“העיסוק ברזון ובשמירת משקל נהפך למוקד עניין נשי בדיוק בזמן שהנשים במערב קיבלו זכות הצבעה…”).
בעולמה של ביקורת התרבות הוענקו לנו אינספור יצירות פוקחות עיניים כמו “אוריינטליזם” של אדווארד סעיד, “המחלה כמטפורה” של סוזן סונטג, “תולדות המיניות” של פוקו, “תרבות בלא נחת” של פרויד, “המצב האנושי” של חנה ארנדט ו”מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות” של ג’יין ג’ייקובס. ובימים אלה יוצאים כל העת ספרים חדשים שמזיזים את דעתנו ומשנים את חיינו  – של רבקה סולניט, נעמי קליין, ברברה ארנרייך, מגי נלסון, מגאן דאום ועוד סופרות וסופרים עכשוויים, שמסעירים את הדעת ומשנים את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם ואת החיים בתוכו.
3. כשאני מדברת על ביקורת תרבות כצורת מחשבה – זו שעומדת מאחורי כל היצירות הללו ומאחורי רבות אחרות – אני מתכוונת לכך שאנחנו שואלים שאלות על המובן מאליו. בתחום הביקורת זו התורה כולה: לשאול שאלות על מה שלכולם מובן מאליו.
4. תרבות, זו שאנחנו מבקרים, היא כהגדרתו של האנתרופולוג קליפורד גירץ: “סך כל הערכים, הנורמות, הסמלים והטקסים שמשותפים לקבוצה של אנשים”. במלים אחרות: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים. לדוגמה: מובן מאליו שבגיל 18 משרתים בצבא ומשלמים מסים למדינה (אלא אם קוראים, בין השאר, את “אי-ציות אזרחי” של הנרי דיוויד תורו ואת החיבורים של מהטמה גנדי). מובן מאליו שבנות צריכות להסיר שערות מהרגליים ומבית השחי (אלא אם קוראים, למשל, את “הסריסה” מאת ג’רמיין גריר). גם ברור – איזו שאלה? – שבנות לובשות ורוד ובנים לובשים כחול; או שעדיף להיות רזות מאשר שמנות (אלא אם קוראים בין השאר את “שומן הוא סוגיה פמיניסטית” של סוזי אורבך). וכן, לגמרי מובן מאליו שצריך להקים משפחה, שנשים צריכות ללדת ילדים (אלא אם קוראים למשל את “ממני והלאה” של אורנה דונת או את “ילוד אישה” של אדריאן ריץ’).
5. ביקורת תרבות היא מעשה אמיץ של הצבעה על מה שאי אפשר להצביע עליו; היא מעשה חיוני של הטלת ספק במה שברור.
6. כל חברה, כל קבוצה, זקוקה לתרבות – לערכים משותפים, לטקסים וסמלים משותפים, להנחות יסוד משותפות. אחרת בלגן. יחד עם זאת כל חברה זקוקה לאנשים שיעצרו וישאלו שאלות על הערכים, הטקסים, הסמלים; על הנחות היסוד (על מסגרת המחשבה, על הפרדיגמה). אחרת לא נתקן את מה שמקולקל. לא נפסיק עוול. לא נמנע עריצות ופגיעה. וגם לא נבחין בשינויים, בזמן שעובר, בתנאים שמשתנים.
7. חברה במיטבה, תרבות במיטבה, זקוקה לכופרים בה.
8. קחו למשל את ג’ודית באטלר. או את בטי פרידן. או את סימון דה בובאר. או וירג’יניה וולף. או את מארי וולסטונקראפט שכתבה את “הגנה על זכויות האשה” כבר ב-1792. איפה היינו היום בלעדיהן? בלי יצירות הביקורת של הנשים האלה, בהירות המחשבה, אולי היינו עדיין חושבות שהגבר עדיף על האשה באופן מהותי? אולי היינו עדיין משאירות את תחום משק הבית והאינטימיות באופן בלעדי לנשים, מונעות מהן להחזיק בעסקים, ללמוד באוניברסיטאות, ומשאירות את ניהול ענייני העולם לגברים? אולי היינו ממשיכות לחשוב על העולם דרך עולם המושגים ה”גברי”, ומרגישות שהוא לא מתאים לנו?
9. איפה הייתי אני אלמלא קראתי את תולדות המיניות של פוקו, את “בעיות מגדר” של ג’ודית באטלר, את “המין השני” של דה בובואר, את “Odd Girls and Twilight Lovers” של ליליאן פיידרמן על ההיסטוריה של דמות הלסבית במאה העשרים? האם עדיין הייתי חושבת שמה שטוב ונורמלי הוא להיות אשה שנמשכת לגבר, ומה שחריג ופגום הוא להיות לסבית? האם עדיין הייתי יכולה לצפות, לכל היותר, ש”החברה” תקבל אותי, תמחל לי על סטיותי? חיי היו בלתי נסבלים לו כך היה עדיין. חיים של בושה או של מאבק. של ניכור – כלפי החברה או כלפי עצמי. האם הייתי מבינה לבד שהשאלה אינה למה אני לסבית אלא מי היא הטרוסקסואלית? האם הייתי מבינה לבד שהסיפור הוא האופן שבו מגדירים את “הנורמלי”, והאופן שבו מוציאים את החריג מהכלל בדיוק כדי להגדיר את הכלל, ושלכל זה יש הקשר היסטורי ותרבותי מסוים?
10. איפה היינו היום בלי הביקורת של סוזי אורבך על עריצות הרזון? אולי היינו עדיין חושבים שאשה יפה שווה אשה רזה? אורבך עצמה אמנם אמרה לי בראיון ל”הארץ”, ב-2003, “ההשפעה של הספרים שלי על החברה שווה לאפס”. היא צודקת. למרות החיבור הבהיר והמשכנע שלה בגנות תרבות הדיאטה, ובגנות האופן שבנות מעבירות לבנותיהן את ההכרח להיות רזות, ובעצם את שנאת הגוף שלהן, הסלידה ממנו, התחושה שהוא אף פעם לא מה שהוא צריך להיות; אף שהחיבור הזה היה לרב מכר והוא מצוטט בכל מקום שעוסק בהשמנה, וכן, אף שהוא ראה אור בבריטניה כבר ב-1979 – המצב בהקשר הזה רק הולך ומחמיר. ילדות כבר עסוקות בדיאטות בגיל 8 לכל המאוחר. נשים לא הפסיקו לשנוא את גופן, בלשון המעטה. הן רק מתחילות מוקדם יותר. וגם גברים הצטרפו אליהן זה לא כבר.
11. ביקורת תרבות לא תמיד משנה את התרבות. אבל היא מוסיפה קול ברור וחזק לשיחה – לבליל הקולות שמרכיב חברה, שעושה תרבות – וכך היא מגדילה ומגוונת את מה שהוא בגדר האפשר. גם אם מעטים נהנים מהביקורת, גם אם רק אחדים ניצלים בזכותה מעריצות זו או אחרת, דיינו.
12.  אולי – אם נפעיל כלים של ביקורת תרבות, ונצביע על מה שמובן מאליו, וננסה להבין באיזה הקשר הוא נוצר, ומי מרוויחים ממנו, ומי מפסידים, ואיך אפשר אחרת – אולי אם נעבוד כך, באופן אישי בחיי היומיום כחושבות וכחושבים, וגם ככותבות וכותבים, נרחיב את אופקנו ונגדיל את מרחבי החירות והטוב בעולם?

 

מפעל הביקורת של ברברה ארנרייך – המלצת קריאה לדוגמה
  1. באחרונה יצא לאור ספרה החדש של מבקרת התרבות ברברה ארנרייך: Natural Causes (הוצאת Twelve, 2018). היא מטילה ספק במה שמובן לכולם מאליו בכל הקשור לתרבות האנטי-אייג’ינג והרפואה מאריכת החיים. היא שואלת שאלות על התבונה שבהתמסרות למה שנתפש כאורח חיים בריא – ובכלל זה הקפדה על עבודה קבועה בחדר כושר, על דיאטות מחמירות, ואפילו על בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן. המובן מאליו בתרבות הבריאות הוא חזק כל כך. דרוש לא מעט אומץ כדי לערער עליו. ארנרייך מעיזה אפילו לטעון כך: אולי גילוי מוקדם של סרטן עשוי להציל חיים, אבל אולי הוא גם עלול לקטוע חיים באבם, לקלקל אותם; אולי ההתערבות הרפואית בשם הארכת החיים יש בה מעשה של אלימות, וממילא אי אפשר בעצם לדעת אם היא עשתה טוב – כי אין בניסוי על אדם יחיד קבוצת ביקורת; כי אי אפשר ללכת בדרך שבה לא הלכנו? אולי, שואלת ארנרייך, אפשר לחשוב אחרת על האופן שבו אנחנו רוצים לחיות ולמות?
  2. ב”כלכלה בגרוש” (בבל 2004) הראתה לנו ארנרייך מה זה להיות עובדת בשכר מינימום בארצות הברית. היא עצמה עבדה במשך כשנה בעבודות שכר מינימום – ניקתה בתים, היתה קופאית, עבדה בסיעוד. היא הביטה סביבה, בעובדות ובעובדים האמיתיים שעובדים לצידה, ותיעדה את ימיהם. הנחת היסוד האמריקאית היא שצמיחה זה דבר טוב, ותחרות היא דבר טוב, ותאגידים גדולים מספקים עבודה לעובדים רבים – והנה ארנרייך התנסתה בגופה והראתה לנו מי באמת משלם את המחיר וכמה הוא גבוה. החיבור האישי של ארנרייך על עובדי שכר מינימום גורם לנו להבין שלא מספיק להשוות בין תשובות. לפעמים חיוני לשנות את השאלה.
  3. השאלה במקרה זה אינה: איזו שיטה כלכלית מעשירה את החברה, ומניעה את הקדמה, אלא זו: איך דואגים לכך שלא יהיו עובדים עניים. איך לעשות שגברים ונשים שעובדים במשרה מלאה – בוולמארט, במסעדות, בניקיון בתים – יוכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה (ולא יצטרכו לעבוד שתי משרות מלאות ולישון במכונית כמו כמה מהקולגות של ארנרייך בשנת ההתנסות שלה) ויוכלו להרשות לעצמם טיפול שיניים וחינוך ובריאות לעצמם ולילדיהם ותרבות ואוכל מזין. לפי הגישה של ארנרייך, שיטה כלכלית שאינה מבטיחה זאת – שאינה דואגת לכך שלא יהיו בקרבה עובדים עניים – היא שיטה רעה.
  4. בספרה Bright Sided  (Metropolitan Books, 2009) הראתה לנו ארנרייך איך תרבות הפסיכולוגיה החיובית – אם תחשבי באופן חיובי תוכלי להיחלץ מכל צרה, ומכל מעמד – משרתת את אלה שמרוויחים מהקפיטליזם האמריקאי ופוגעת בעניים שמקיימים אותו. ארנרייך מראה לנו איך מחשבה חיובית – כציווי חברתי וכמשאת נפש אישית – עלולה לחתור תחת עצם האפשרות לעסוק בביקורת התרבות. והרי זהו הדבר האחרון שניתן לו לקרות.