איך לאבד שן, או: הכנות לאֵבֶל

מסות בעבודה, מתוך יומן הכתיבה

זה לא כבר התברר לי ששן אחת שלי – טוחנת, שנייה מימין, בלסת התחתונה – אבודה. כמעט אי אפשר להרגיש בזה, אבל היא כבר זזה; מתנדנדת. התרופפה אחיזתה. “אבדה התמיכה הפריודונטלית” – כך כינה זאת הרופא בדו”ח המסכם.

אחרי בהלה רגעית, בהלת-מוות, שתפסה אותי ברגע שהתבשרתי על לכתה הצפויה של השן, עלו בדעתי שתי מחשבות מרגיעות בעת ובעונה אחת: אחת על מישל דה מונטיין ואחת על פיית השיניים.

“זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ”, כתב דה מונטיין בחיבורו “על הניסיון” (בתרגום אביבה ברק). “היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי”.

מונטיין, שהיה בן 56 כשכתב את הדברים, הבהיר: “אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזִקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות”. במלים אחרות: נשירתה של שן היא הכנה, תרגול, התרגלות – בקטנה – לקראת הקמילה הגדולה שעוד תבוא. מזלי הטוב שיש לי הזדמנות להתאמן.

המחשבה השנייה, על פיית השיניים, באה בצורת שאלה, או מִשאלה: האם גם אשה בת 51, שנושרת לה שן, זוכה לביקור הפייה? האם כדאי שאניח מתחת לכר, לפני השינה, את השן אחרי שהיא תיפרד מגופי? ומה בדיוק אני מקווה לקבל מהפייה, כעידוד, כנחמה?

אני מתעניינת כאן באמנות הפרידה: אני רוצה ללמוד איך להיפרד מחלקים שלי: לא רק חלקי גוף אלא גם חלקי נפש; איך להיפרד מאנשים שאהובים עלי ונעשו – בדרגות שונות – חלק מעולמי. איך להתאבל. או איך להתכונן לאבל.

אליזבת בישופ, המשוררת האמריקאית הגדולה, שאהובה עלי מאוד, ידעה לאבד. היא התייתמה מאביה בינקותה, איבדה בילדותה את אמה שהשתגעה ואושפזה, נדדה בין בתי קרובים, וכעבור שנים, אחרי שסוף סוף הרגישה בבית בביתה של בת זוגה, הרחק בברזיל, ונשארה אתה שם 15 שנים, איבדה גם את אותה בת זוג כאשר זו הרגה את עצמה מרוב קנאה וייאוש. בישופ גם איבדה את עצמה לפעמים לשתייה. ובגיל 65, בעת ששתתה יותר מדי בפעם המי-יודעת-כמה, ופחדה שבת-זוג אחרת תעזוב אותה, היא כתבה את “אמנות אחת”, על אמנות האיבוד, וילנל של הרגעה-עצמית (כאן, בתרגום אהוב עלי של רעות בן יעקב):

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

ma17_page_078_image_0001sm-1

אליזבת בישופ ידעה לאבד

—-

את הציפייה לאבֵּד אני מכירה טוב יותר מאשר את האובדן, או את האֶבֶל, עצמו.

בשנות העשרים לחיי, כרכתי נפשי בחָבֵרה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שברובד אחד קבוע של נפשה, אני חושבת, היא כל הזמן סבלה. שמה מיכל. היא ידעה לשתות, וידעה גברים, והיו לה חברות, שלכל אחת העניקה פן של עצמה, אבל נדמה לי שכל אחת הרגישה – כמוני – מרכזית לה במידה. ידעתי אז שהיו לה מעריצים, בגלל המוזיקה הטובה – מוזיקה מרה-טובה – שהגישה למאזינים ברדיו; בזכות האישיות האפלה, הסקסית, החכמה, ששידרה; אבל אני הכרתי אותה בשלב אחר בחייה, בשלב שבו פנתה אל הכתיבה.

יחד צעדנו צעדים ראשונים של עבודה בעיתון. הצטרפתי פעמים אחדות למסעות תחקיר-לכתיבה שלה – פעם ברמאללה, פעם בגליל, פעם לראיון שראיינה בתל אביב. פעם לפגישה עם סופר שחיבבה, בפאב בירושלים. היא נתנה לי תחושה שהיא זקוקה לי – לתמיכה שלי – לא פחות מכפי שאני זקוקה לה. היה לה שיער שחור, עור בהיר, חלק, שריחו מזכיר חלב חמצמץ, ושפתיים שכיסתה בשפתון בצבע של יין אדום. היא לבשה שחורים. היא התקשרה אלי לפעמים אחרי לילה קשה, וביקשה שאבוא. היא אהבה לשתות יין אדום וגם וודקה. היא שתתה טקילה זולה. היא העניקה לי אלבום ישן של ואן מוריסון  וה-them עם השיר “גלוריה”. היא אהבה גם כל מיני דברים, ושנאה דברים אחרים, שלא ידעתי עליהם ושרק חברים אחרים שלה ידעו. דיברנו בטלפון פעם-פעמיים ביום. נדמה לי שעוד לא היו לנו אז טלפונים ניידים. רק מכשירי ביפר מהעיתון. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. ישבנו לעתים קרובות בבר דיתה, שהיה אז ברחוב בן יהודה, ואחר כך ברחוב מרמורק, לפעמים היה זה בחברת ידידיה הרבים. היא אכלה בשר בתאווה. מדי פעם התמלאה במרה שחורה. ביום הולדתי היא הזמינה אותי לכוסית קוניאק שעלתה חמישים שקלים. ואחר כך לעוד אחת. התרגשתי. באותם ימים לא חשבתי שאני רוצה אותה – או כל אדם אחר – לעצמי. רק רציתי להיות שם כשהיא צריכה הפוגה מהגברים; כשהיא צריכה הפוגה מהמחשבות הבולעות. הפוגה מהשקיעות שלה אל התהומות. רק רציתי להיות לה משענת; להיות חברה. חשבתי שדי לי בכך; חשבתי שהיא תמלא כך את חיי הרגש שלי, ואת השאר אשאיר לעצמי, ולכתיבה.

אני זוכרת בוקר שבת (אני בודקת, ומגלה: זה היה בשבת, 18 בספטמבר, 1994): עבדתי בדירתי על כתבה. ניסיתי להתרכז בכתיבה אבל לא הצלחתי כי דאגתי למיכל. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. אני לא זוכרת מה עורר בי אז את אותה דאגה. אולי לא דיברנו יומיים? התקשרתי עוד כמה פעמים עד שענה קול משונה: המהומים ואנחות. רצתי מדירתי אל דירתה. איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת. היא שכבה על הרצפה ועיניה מתגלגלות אל תוך ראשה. אספתי את קופסאות הכדורים שנטלה, התקשרתי לידיד שלה, שסמכה עליו, ולאמבולנס, ויחד יצאנו לדרך. הייתי אז בת עשרים ושבע. לא ידעתי כלום על כלום.

אחרי שטיפת הקיבה בבית החולים, ולילה של אשפוז – אני זוכרת עוינות מצד אחים ורופאות; הבנתי בדיעבד שאנשי בית החולים מסורים להצלת חיים ולא אוהבים פציינטים שמעדיפים למות (רופאה אחת אמרה לי שאם מיכל היתה נשארת עוד שעה בבית לבד כבר היה מאוחר מדי); ואחרי לילה נוסף, ביחד, להשגחה, אצל חברים טובים של מיכל, באנו חזרה אל דירתה הקרה. שם, על מסך המחשב השחור, בתוכנת איינשטיין, חיכה מכתב שכתבה לי לפני שנטלה כדורים, עם בקבוק טקילה זולה, וגם תוך כדי שבלעה עוד ועוד, ורגע לפני שלא יכולה היתה עוד לבלוע או לכתוב.

היא כתבה: ”(…)יש פה איזה שמונים כדורים, תה פושר ובקבוק טקילה. רגע, אני אקח עוד. לקחתי עוד ארבעה כדורי שינה מסוג בנדרומין. אני רוצה שתדעי שאני מאד מאושרת למרות שיורדות לי מה זה דמעות עכשיו. תכף חוזרת”.

היא כתבה הרבה על גבר אחד שהרשתה לעצמה לרגע לאהוב, ועל איך שהחירות הזאת שנטלה לעצמה החרידה אותה. היא כתבה על התחושה שכולם כניצבים בחייה. שאין לה חברים. היא כתבה: “…עוד חמישה קלונקס. נורא נעלבתי כש(…) השרינקולוג נתן לי אותם (עשרה שהפכו לארבעים ברוב כישרוני…)”. והיא גם כתבה, “ארנה, אני מתחילה לאבד את הריכוז. רק שלא אקיא. אני יושבת מול המחשב. מקווה שאצליח לכבות אותו ברגע שלפני. אולי אני צריכה לסדר לי איזה מקום לשכב בו קודם. לא הייתי רוצה שפקידי מד”א ייחשפו לתבוכה”. היו עוד דברים במכתב. וגם המלים: “אני אוהבת אותך. אולי בגלל שאנחנו כל כך לא מתאימות”.

את המכתב היא הדפיסה בשבילי בנייר רצוף, מחורר בשוליו, ומחקה מהמחשב. הוא עוד שמור אצלי ואני חוזרת אליו רק עכשיו, 24 שנים ויותר אחרי היום ההוא. אני זוכרת אז שבתוך כל הטלטלה, נאחזתי רק בקורת רוח, בגאווה, על שמכולם בחרה לכתוב אלי את מכתבה האחרון.

אבל כל זה היה רק הכנה. שבוע אחרי שהעניקה לי את מכתב ההתאבדות-שכשלה, היא הזמינה אותי לצהריים במסעדת דגים ברחוב בוגרשוב וביקשה שלא אהיה עוד חלק מחייה. היא אמרה שקשה לה לסלוח לי. עברו כשנתיים מאז ועד שהתחיל להתעמם הכאב על הפרידה ממנה – שנתיים תמימות שבהן הקשחתי את לבי, הצדקתי את בחירתה להתרחק, והתכנסתי אל עצמי. אז עוד לא הבנתי עד כמה אני יכולה להיעזר בטיפול נפשי. אז עוד לא ידעתי שאני לא חייבת להיות לבד. עברו עוד כארבע שנים עד שהתקשרו אלי באמצע הלילה לספר שמיכל תלתה את עצמה, ומתה. אני זוכרת את התגובה שיצאה מפי: “יופי, סוף סוף היא הצליחה”. לא באתי להלוויה. לא ידעתי איך להתאבל עליה. אני חושבת שברגעים אלה ממש, רק עכשיו בעצם הכתיבה, אני מתחילה.

michalniv fullpage cenzured

—-

אני קוראת בספר “עצות לגוויות שבדרך” (Advice For Future Corpses) מאת סאלי טיסדייל, שהיא סופרת ובודהיסטית ואחות פליאטיבית – כזו שמלווה גוססים אל מותם. זהו ספר פואטי ומעורר השראה שעוסק ביחס שלנו אל המוות.

“באיזה גיל הגיע הזמן למות?” כותבת טיסדייל, “אנחנו מניחים שחיים טובים הם בהכרח חיים ארוכים. אבל אני ראיתי כמה חיים ארוכים שהיו ממש גרועים, וגם הכרתי אנשים שמחים, מסופקים, שחיו חיים די קצרים. איכות החיים אינה תלויה באורכם; לא מבטיחים לנו דבר כשאנחנו מגיעים לכאן”.

אני מבקשת להתנחם ברעיון הזה, על האפשרות לחיים קצרים וטובים, כשאני חושבת על ידידה שמתה לא מזמן, בגיל שבו מונטיין כתב על השן שלו שנשרה. אהבתי אותה מאוד. אני עדיין לא יודעת איך להתאבל עליה.

—-

מתי אפשר להתחיל לחשוב על אדם כמת? סאלי טיסדייל כותבת שיש כל מיני גישות לשאלה הזאת. אולי האדם מת ברגע שהצוות הרפואי קובע את מותו. אולי כשהלב מפסיק לפעום ואין נשימה רצונית במשך זמן מה. ואולי אדם מת כשהגוף מפסיק למלא את תפקידו המרכזי – להישאר בחיים. או ברגע שבו נפסקים התהליכים הביולוגים שמונעים הירקבות. ואולי, אומרת טיסדייל,  “ואולי מוות הוא התפרקות העצמי השלם, וזה יכול לקרות גם כמה שנים טובות לפני המוות האורגני?”

ומהו העצמי השלם שמגדיר אותנו כחיים?

אני חושבת עכשיו על אבא שלי. בימים אלה הוא גר עם אמי בדירה קטנה ומטופחת, מוקפת גינה פורחת, סקיולנטים, רקפות ומנטה, בלב כפר גמלאים שוחר טוב. הוא יושב ושותה תה. הוא אומר דברים שקשה להבין. הוא נרדם.

אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים, והדמות שלו חומקת מזכרוני. אני מנסה להיזכר בדברים שעשה, איך דיבר, איך נראתה השגרה. אני זוכרת אירועים ופעולות, כמה בדיחות קרש, גילויים של נדיבוּת, איך לימד אותנו טניס וטניס שולחן, איך בא כקהל אוהד למשחקי הכדור-יד שלי, אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

עד שאני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. אובייקט שילכוד איזו תכונה מרכזית שלו. ואני נזכרת באוגדן כרוך במעין-עור אפור, ספק ספר, ספק קלסר, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט.

היו בו דפים שעסקו באינסטלציה, ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפות, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות, שתל שתילים.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד מכורתו, לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה.

במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”. לא שאני יודעת לבנות מדף או לשחרר סתימה. אבל הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק, אני חושבת, כשעודד אותי למצוא בתוכי פנימה את מה שאני אוהבת לעשות, להשקיע מאמץ ולבנות לעצמי מקום. לכתוב לעצמי את המדריך DIY שלי. בתחילת שנות העשרים שלי, כשעמדתי בצומת דרכים גדול של חיי, הוא אמר לי: את לא חייבת ללמוד באוניברסיטה, את לא צריכה לרכוש תואר או מקצוע, את לא צריכה אישור מאיש, את  צריכה לעשות את זה בעצמך.

עכשיו, בכל יום, יש פחות ופחות דברים שאבא שלי יכול לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד בעבר את מהותו, לוכד עכשיו את מהותה של נפילתו.

רבקה סולניט מתארת את יחסיה המורכבים עם אמה, שחלתה באלצהיימר, אותה מחלה שנוגסת בימים אלה בעצמיות ובעצמאות של אבי. “שוב ושוב היו שואלים אותי את השאלה השכיחה והמרגיזה ביותר על אלצהיימר”, כותבת סולניט, ב”הרחק קרוב לכאן”: “האם אמא שלי עדיין מזהה אותי? לזהות אדם, להכיר אותו – יש לזה אינספור משמעויות. ובמידה מסוימת היא אף פעם לא ידעה מי אני”.

השאלה הזאת באמת מתסכלת. האם אבא שלי מזהה אותי? האם הוא מזהה את אמא שלי, שכוחותיה הפלאיים שומרים עליו; אמי, זוגתו, חברתו הטובה ביותר מזה יותר מחצי מאה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את כל התפקידים, בהם אלה שבעבר היו שלו, ושבלעדיה הוא לא יכול עכשיו לעשות דבר?

האם יש שם, בגבר הגבוה, הנאה, שמדבר בקול רך, ומחייך לפעמים, ובעיקר יושב, שותה תה, אוכל עוגיות ונרדם, סובייקט אחד שלם שמסוגל לזהות סובייקט אחר?

ויותר מכך: האם אני מזהה אותו?

קשה לומר. לפעמים כך, לפעמים כך.

“אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה”, כתב מונטיין. אני לא בטוחה שזה נכון גם לאלה שהוא נוטל מהם בהדרגה את נשמתם.

כך או כך: עכשיו אני יכולה להתכונן.

ארנה קזין

diy manualreaders-digest-diy-manual-1969-edition-hardback-loose