בית עלמין – סיפור קצר

סיפורים
זו לא הפעם הראשונה שאני מדמיינת את ההלוויה שלי. למען האמת, אני נוהגת לעשות זאת באופן קבוע זה שנים רבות. עוד מאז שהייתי ילדה, אני נוטלת גלולות שיכוך כאלה, כמוסות של אבל-עצמי, פעם בשבוע-שבועיים, לפי הצורך.
כל השנים הסתפקתי בחומרים בסיסיים: כמה חברות עומדות על הקבר, רכונות מעט לפנים, מתקשות להאמין. בדרך כלל בבית קברות חילוני, דשא ירוק עז בין הקברים, וגם אמנון ותמר, חרציות ועצי סיגלון. וריח של אלמון הודי מגדר חיה שמקיפה את השטח. ומשב רוח מהים.
בתחילת הדרך, עד שמתו בעצמם, היו שם גם הורי. מזועזעים. במצבים שונים של כוח ותמיכה. ילדה אחת ויחידה היתה להם, והנה היא מתה בעודם חיים. זה לא היה קל. בעשר השנים האחרונות, מאז שאנחנו ביחד, הצטרפה לסיפור ג’וליה – מתעלפת בזרועותיה של אמא שלה או של חבר או חברה טובים אחרים. משיבים את נפשה, והיא שותה מים מינרלים קרים. והכובע השחור הגדול מצל על פניה, אדומות, צרובות דמעות (הסיפור המלא כאן: בית עלמין)

 

Cemetary-Northport-Outside