איך לשכנע

או: מדוע כדאי להקשיב למתנגדי החיסונים

בכל פעם שאני מבקשת להשתתף באופן פומבי בוויכוח על אודות קמפיין החיסונים, אני מוצאת את עצמי פותחת בהצהרה כי התחסנתי – נכון לעכשיו כבר נדקרתי שלוש פעמים תמימות! – בחיסון של חברת התרופות פייזר. אני עושה זאת כי אני חוששת שתומכי הקמפיין מתקשים, בלשון המעטה, להקשיב למי שלא התחסן.

מדוע התחסנתי? אפשר לומר שקיבלתי את ההנחה של המומחים ודובריהם כי עלי להתחסן כדי להגן על עצמי וכדי לסייע במאבק הלאומי לעצירת מגיפת הקורונה. אולי התחסנתי כי אני פוחדת מהנגיף ומפגיעתו הרעה יותר משאני פוחדת מהחיסונים. גם אפשר לומר שהתחסנתי כי זו האופציה הכי נוחה בתנאים שבהם ניתנת עדיפות למחוסנים בחיי היומיום – בזכות התו הירוק אקבל אישורי כניסה לחיים הציבוריים; יהיה לי נוח פחות בלי האישורים האלה.

 ואולם כמה מחברי הטובים – נשים וגברים שאני אוהבת ומעריכה – לא התחסנו ויש להם נימוקים רציניים נגד הקמפיין שפועל למען החיסונים (ונגד המתנגדים). הם מוכנים לוותר על הנוחות שהחיסון מספק בדמות התו הירוק. הם מוכנים לשאת את התגובות הקשות כלפיהם.

אני משוכנעת בכל מאת האחוזים שכדאי לכולנו להטות אוזן לכמה מהנימוקים האלה שבפיהם. אני יודעת בוודאות שנכון להקשיב להם ושהחברה שלנו זקוקה כאוויר לנשימה – סליחה על משחק המלים – למבט הביקורתי שמתנגדי החיסונים מציעים. אבל איך אגרום לאחרים לחשוב כמוני? כיצד אשכנע בכך גם את אלה מביניכם שסולדים ממתנגדי החיסונים עד כדי בוז, שלא לומר שנאה?

***

אני מזהה בשלב זה שלושה סוגי טיעון בוויכוח, כפי שהוא מתנהל כיום בפיד שלי בפייסבוק ובבמות אחרות:

הראשון הוא טיעון מסוג: בעל הידע הוא בעל הדעה. כלומר: מספיק לומר שהמומחים אמרו. המדענים קבעו. להדיוטות אין מה לומר על דעת המומחים. זהו טיעון שמניח אמון מוחלט בבני סמכא.

השני הוא טיעון מסוג: בעל המידע הוא בעל הדעה. הסטטיסטיקה לא משקרת. צריך רק לקרוא את הנתונים שמתפרסמים בציבור. זהו טיעון שבבסיסו אמון במספרים, בגראפים, במספרים, באינפו-גרפיקה – כפי שזו מוצגת לציבור.

השלישי הוא טיעון מסוג: בעל העדוּת הוא בעל הדעה. כאן הטוענים נעזרים בסיפורים אישיים. משהו שקרה להם או שהם שמעו על מישהו שקרה לו – הסיפור האישי הזה נתפס כהוכחה כלשהי. זהו טיעון שמניח כי סיפור טוב מספיק כדי להסביר תופעה.

כל אחד משלושת סוגי הטיעון האלה הוא בעייתי – כושל, לא עומד במבחן לוגי פשוט – אם תופשים אותו כפשוטו.

הנה למשל: צד אחד בוויכוח טוען שעלינו לקבל את ההנחה כי החיסון בטוח ומועיל פשוט כי המומחים – מדענים, רופאים, חוקרים, מי שהקדישו את חייהם לחקר האפידמיולוגיה ומדע החיסונים, בכירי משרדי הבריאות בכל העולם – אמרו כך. ואם הם אמרו, הם בטוח יודעים. ואין להטיל ספק בהחלטה שלהם. ממילא זו החלטה מושכלת שנשענת על שנים רבות של העמקה ומחקר ודרישת הטוב. אלא שאנחנו כבר יודעים שמומחים לפעמים טועים. לדוגמה מהעת האחרונה: משבר מגפת ההתמכרות לתרופות משככות כאבים – אופיואידים – בארצות הברית. היו אלה רופאים, מומחים, מדענים ויצרני תרופות שוחרי טוב שהפיצו ברבים את התרופות האלה, וכיום ידוע כי חלקם אחראים לגרימת מוות של מאות אלפי אמריקאים בגלל התמכרות והשלכותיה. או לדוגמה מההיסטוריה: בשנות החמישים והשישים שווקה באירופה התרופה תלידומיד שייצרה חברת תרופות גרמנית קטנה. החברה רשמה פטנט על המולקולה הפעילה והצליחה לשכנע את הממסד הרפואי לרשום את התרופה לנשים בהיריון כמזור נגד בחילות. התרופה אכן היתה מוצלחת בעניין הבחילות. אלא שלפני שיווקה המסחרי לא בדקו את השלכותיה לאורך זמן. התרופה שווקה, נרשמה לנשים הרות, ורק כעשר שנים אחרי שהופצה ברבים – ואחרי שעלה החשד שהיא קשורה בפגיעה בעוברים –  ניסו אותה על קופות בבון בהריון והתברר סופית כי אכן היא תרופה טרטוגנית, כזו שניתנת לנשים בהריון וגורמת למומים בעוברים. לילדים שנולדו לאמהות שנטלו את התרופה נודע הכינוי "ילדי התלידומיד"  – אלה בעלי המומים הבולטים בגפיהם שנגרמו בגללה.

הסיפורים האלה כמובן אינם מוכיחים כלל ועיקר שיש סכנה בחיסון של פייזר נגד נגיף הקורונה. הם רק מוכיחים שאי אפשר להיות בטוחים שדעת המומחים – אוניברסלית ככל שתהיה – היא דעה טובה ומבוססת. לפני כשבוע, בסוף ספטמבר 2021, פורסם ב"הארץ" – עיתון שנוקט בדרך כלל עמדה של מיינסטרים שמרני בעניין הוויכוח על אודות ניהול משבר הקורונה – כי הממסד הרפואי בישראל מצטרף כעת לחוקרים בבריטניה ובארצות הברית והם מתחילים לבדוק תלונות של עשרות אלפי נשים על כך שהחיסונים השפיעו על המחזור החודשי שלהן. עוד פורסם היום כי  בישראל "12 בני נוער בגילי 15-12 לקו בדלקת שריר הלב לאחר שקיבלו את החיסון לקורונה – שיעור אפסי ביחס למספר המתחסנים: 331,538 מתחסנים במנה ראשונה ו-255,444 מתחסנים במנה שנייה בקבוצת גיל זו". האם 12 מתוך 580 אלף הוא שיעור אפסי? האם אנחנו יודעים מה יקרה לילדות שיקבלו חיסון לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות, לפני שהתחיל המחזור החודשי? ולאלה שקיבלו חיסון אחרי גיל ההתבגרות? יש מי שכבר יכולים לענות על השאלה הזאת בצורה מוסמכת בלי עוררין?

הטלת ספק בעמדת המומחים אינה כשלעצמה תיאוריית קונספירציה הזויה. ליצרני התרופות יש תמיד אינטרס למכור תרופות. אפשר להניח שהם אנשים טובים. ואפשר להניח שהדחף למכור – והדחף לעצור את מגיפת הקורונה – עולה על שיקולים של זהירות לטווח ארוך.

גם הטיעון שמבקש מאיתנו לסמוך באופן עיוור על הסטטיסטיקה, כפי שזו מוגשת לנו, הוא טיעון כושל מכמה טעמים: ראשית, משום שנתונים בלי הקשר – בלי לדעת מהי בדיוק השאלה שעליה הם עונים – אין להם ערך. שנית, משום שאפשר לקרוא את הנתונים בכמה דרכים. ושלישית משום שבהכרח תמיד מציגים נתונים חלקיים.

למשל, אם קיבלנו את המידע דרך עמוד הבית של "הארץ" לאורכו של משבר הקורונה, קיבלנו בשבועות הראשונים נתונים מספריים על נדבקים בלי נתונים על שיעור הבדיקות החיוביות – מה שאיפשר הפחדה והסכנה רבתית לפעולות שלטוניות אלימות של הטלת סגר ועוצר. אחר כך קיבלנו את שיעור הבדיקות אבל לא קיבלנו נתונים על נפגעים מהסגר בהקשרים של אבטלה, למשל, ולא קיבלנו נתונים על פרופיל החולים קשה – מה גילם, מה היה מצבם הבריאותי (נתונים שחיוניים להבנת התמונה המלאה לא כי זקנים וחולים הם פחות חשובים, להיפך; כי השמירה עליהם דורשת הבנה מדויקת של המצב הכללי). בימים אלה אנחנו מקבלים בעמוד הבית של "הארץ" גרף שכביכול מראה שכדאי לחסן שלוש פעמים. משום שבין החולים קשה, יש יותר בלתי מחוסנים ויותר מחוסנים פעמיים מאשר מחוסנים בפעם השלישית.

עכשיו בוויכוח שמתנהלת בפיד שלי מסתפקים פעמים רבות בסטטיסטיקה הזאת כדי להצדיק חיסונים וכדי להצדיק את התו הירוק. מה ש"הארץ" אינו מפרסם בעמוד הבית באופן קבוע הוא שיעור המתחסנים מקרב הנדבקים והמדביקים – נתון שעשוי לערער באופן יסודי על נחיצות התו הירוק. אם התו מאפשר להכניס למקומות סגורים וצפופים אנשים שהתחסנו פעמיים ושלוש פעמים, והאנשים האלה גם הם עלולים להדביק בשיעורים גבוהים ואף לחלות, אין בכך משום הגנה על החלשים בחברה. רק בדיקות לכולם בשער המבנים הציבוריים הן הגנה באמת טובה, לפי גישה זו.

גישה אחרת, שמציגה למשל ד"ר רעיה לייבוביץ, חברת סגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהלת המחלקה לאונקולוגיה בבית החולים אסף הרופא, אומרת שאין הכרח בתו הירוק כפי שהוא מוגדר כיום. לייבוביץ אינה מתנגדת לחיסונים אלא מותחת ביקורת על קמפיין החיסונים. היא מציעה פעולות אחרות, למשל: חשוב לאתר את הזקנים והחולים שלא חוסנו מסיבות של חוסר נגישות ולסייע להם להתחסן במקום להפעיל לחץ אלים, כלכלי ואחר, על אלה שבוחרים לא להתחסן.

סוג הטיעון השלישי –  של הסיפורים האישיים – נפוץ בשני המחנות של הוויכוח המר. אלה גם אלה מספרים על מקרים קשים – מישהו שחלה מאוד אחרי שקיבל חיסון, או מישהו שחלה מאוד אחרי שחטף את הנגיף. בסיפורים האלה אין כדי להוכיח טענה על תופעה. correlation is not causation, כמו שאומרים. קורלציה כלשהי בין אירועים אינה מוכיחה סיבתיות. כל מי שמעלה סיפור אישי כהוכחה לטענה שלו מוזמן לחשוב פעמיים מה בדיוק מוכיח הסיפור, חוץ מאשר הבנה שהכללות אינן תקפות במקרים פרטיים.

סיפרתי השבוע לאמי על התגובות הזועמות שקיבלתי לפוסט שהעליתי בפייסבוק כנגד קמפיין החיסונים האגרסיבי. היא אמרה לי שהיא רואה כאן שתי אסכולות. זו שיוצאת נגד הפרט שמסכן את החברה, וזו שיוצאת נגד החברה שמסכנת את הפרט. אני חושבת שהיא צודקת וגם שהתמונה כרגיל מורכבת יותר. אלה שתוקפים את מתנגדי החיסונים מדברים עליהם במונחים של מפונקים והזויים במקרה הטוב ואנשים מסוכנים ורעים במקרה השכיח. אלא שיש במתנגדי החיסונים כאלה שמוותרים על הפינוק  – הם לא יכולים להיכנס היום למסעדה, לאוניברסיטה, להופעה בנוחות שמתלווה להליכה בתלם – דווקא כדי להגן על החברה מפני עצמה. אלה פרטים שדווקא מוכנים לחטוף קיטונות של שנאה, כדי להוציא את החברה מעיוורונה ולעזור לה להבריא. חברה שאינה מסוגלת להכיל ויכוח, טענות נגד, הטלת ספק – היא חברה חולה שזקוקה לעזרה הזאת.