תגית: פרידה

תרגיל כתיבה בחמש סוגות

 

בתרגיל זה, כתבי על אביך שמת באחרונה. נסי ללכוד את סיפור חייו, את שמונים שנותיו, או את מה שהיה בשבילך במשך כחמישים שנים מתוכן. אין לך שום סיכוי להצליח במשימה הזאת, אבל נסי בכל זאת. עשי זאת בחמש צורות כתיבה: ידיעה על המוות (obituary), הספד (eulogy), ערך בוויקיפדיה, דיוקן וממואר. עשי זאת בכפולות של שמונים מלים: מלה לכל שנה של חייו.

ההגבלה על מספר המלים היא סד שיעזור לך לעצור – לאצור – מעט ממה שעולה על גדותיו.

 

ידיעה על המוות – 80 מלים

 

בריאן קזין: 1938 – 2019

ד"ר בריאן קזין, מנהל שירות המזון במשרד הבריאות, שוער נבחרת בריטניה במכביה וגנן נלהב, מת אתמול בבוקר בכפר הגמלאים פרוטיאה בכפר.

קזין היה ספורטאי מתמיד, חובב מושבע של פרחי פילונדנדרוּם והיביסקוס, ועובד מדינה מסור. בביתו נודע כבדחן ומלא תושיה; הוא היה אחראי על ניהול חשבונות ועל שטיפת כלים, על השכמות ועל רוח ספורט. במותו השאיר אחריו אשה-חברה, אחות קטנה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. ההלוויה תיערך מחר, ה-20 במרץ 2019, בבית העלמין החילוני מנוחה נכונה בנתניה.

 

 

הספד – 240 מלים

 

מי היה אבא בריאן? אולי זה שהעיר אותנו בבוקר בקריאות wakee wakee עליזות, והסיע אותנו לבית הספר, כמעט בכל יום, אף שאפשר היה ללכת ברגל. או זה שלימד אותנו לשחק טניס ופינג-פונג וכדורגל, ובא לכל משחק בית, וליווה אותנו לאימונים.

אולי זה שהרכיב ותיקן וצבע – פינת אוכל, מחיצה, ארון קיר. ולימד אותנו להוציא פנימית מצמיג האופניים ולסתום את החור. לפעמים הניח יד על המצח, ראה שקצת חם, ולקח אותנו לישון. הוא היה מהדק סביבנו את השמיכה ושר שיר ערש סקוטי, שכולו געגוע.

לפעמים ישב ליד שולחן ונראה מוטרד, מענייני עבודה. בדרך כלל היה משכים קום להוציא את הכלבה, או את שתי הכלבות, או את שלושת הכלבים. למשרד שלו היה עולה ברגל, במדרגות, ולא במעלית.

העמיתים והעובדים שלו ראו בו civil servant במלוא מובן המלה. ולימים: בוס קשוב ומעודד. הוא היה בעל יושרה, והדבר עזר לו במאבקים כנגד תאגידי מזון ענקיים שביקשו הקלות כדי לסחור בישראל. הוא תפש את תפקיד הפיקוח על המזון כשליחוּת, ללא פשרות.

גם אנחנו כמו עובדיו שאבנו עידוד – מרוחו הטובה, ממשחקי המלים, מהתמיכה המעשית, ומהחופש שהעניק לנו, לבחור לנו את דרכינו לעצמנו.

אבל בעיקר, אפשר לומר, בריאן היה החבר הכי טוב של אסתר. הם שוחחו שיחה מתגלגלת שנמשכה יותר מחצי מאה. היא תרגמה לו את ההרצאות מאנגלית לעברית. הוא עזר לה לנהל את החשבונות בעסק. היא צילמה, הוא נשא בשבילה את התיק הכבד עם העדשות המקרבות. היא בישלה, הוא שטף כלים. יחד הם טיילו בגנים בוטניים ובאתרים ארכיאולוגיים, התעניינו ב- fauna and flora ובטלוויזיה בריטית, וצחקו הרבה.

 

ערך בויקיפדיה – 320 מלים

 

בריאן קזין (באנגלית: Brian Coussin; אחד ביולי 1938 – 19 במרץ, 2019) היה מהנדס מזון, שחקן כדורגל, גנן ואבא סקוטי וישראלי. ממקימי המחלקה לפיקוח על המזון במשרד הבריאות (שירות המזון הארצי). הוא היה מנהל השירות במשך עשר שנים עד לפרישתו לגמלאות ב-2002.

קזין נחשב כעובד מדינה בעל יושרה, שפעל באחריות כנגד יצרני מזון ומוצריו, ובהן חברות הנדסה גנטית עולמיות כמונסנטו ותאגידי מזון גדולים בישראל כתנובה. בתפקידו כאבא הצטיין בעצה טובה, בבדיחות קרש, ברוח טובה, בעידוד לפעילות ספורטיבית ובתמיכה בה, בבנייה, הרכבה ותיקונים.

ביוגרפיה: [עריכת קוד מקור; עריכה]

בריאן קזין נולד בגלזגו שבסקוטלנד, בן לריינה כוואן, Rina Cowan, אחות רפואית, ולג'רי קזין, Jerry Coussin, סוכן נוסע בתעשיית הפרסום לבתי הקולנוע. סבו וסבתו של קזין היגרו בשלהי המאה ה-19 מליטא, השתקעו בגלזגו וניהלו חנות ירקות בשכונת העוני גורבלס, שבגדה הדרומית של נהר קלייד. קזין למד לתואר ראשון ושני בטכנולוגיה של מזון באוניברסיטה המקומית. באותן שנים שיחק כדורגל בקבוצה מקומית ובמכבי גלזגו. הוא היה שוער נבחרת בריטניה בכדורגל במכביה החמישית (וזכה עם קבוצתו במדליית זהב) ובמכביה השישית.

ב-1961, בעקבות משחקי המכביה, החליט קזין לחיות בישראל. זמן קצר לאחר שפגש בתל אביב את אסתר קפל, צלמת ילידת לונדון, בת למהגרים גרמניים, הוא נישא לה, ונולד להם בן. ב-1965 חזר קזין עם משפחתו לגלזגו כדי להשלים לימודי דוקטורט במיקרוביולוגיה באוניברסיטת סתרת'קלייד.

ב-1968 עלה בריאן לישראל והצטרף לצוות מקימי שירות המזון הארצי במשרד הבריאות, שבו עבד כמיקרוביולוג, כמהנדס מזון ראשי ולימים כראש השירות, עד לפרישתו לגמלאות כעבור 35 שנים. עם פרישתו התמסר קזין למשחק גולף, לעבודה בגינה ולכתיבה.

לקזין ולבת זוגו שלושה ילדים: דניאל קזין, מורה להיסטוריה ומנהל, ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה, וגדעון קזין, רופא-עזר.

הגותו: [עריכת קוד מקור; עריכה]

קזין גרס שבמשחק – כדורגל, כדוריד – הכי חשוב להתמקד בהגנה.

הוא השכים קום, שמר על סדר, והקפיד לערוך רישום מדויק של הוצאות והכנסות. הוא הטיף לחבר רשימות למכולת, כדי שלא תהיה קנייה עודפת ושלא יישכח דבר.

הוא האמין שאם ילדיו יעסקו בתחום שאהוב עליהם – יצליחו.

הוא האמין בכוחן המרפא של בדיחה טובה, שתייה מרובה של מים, והליכה.

 

 

דיוקן – 480 מלים

 

 

את רשימות הזיכרון, שחיבר בערוב ימיו, פתח בריאן כך:

I’ve always been a bit of a scatter brain, a true dreamer from birth and possibly before.

אולי דווקא משום שהיה פזור נפש, כעדותו, היה חסיד של סדר ורשימות? במשך רוב חייו הבוגרים ניהל את ענייני ביתו באחריות. הוא היה משכים, מאכיל את הכלבים, מוציא אותם לטיול, מסיע את הילדים לבית הספר, עולה על אוטובוס, נוסע לעבודה. האם אי פעם איחר?

בחממה ובמטבח היה מקפיד על סידור חומרי הגלם בצנצנות מסומנות. בצלים של שתילים, זרעים של פרחים; קמח וקפה ופתיתים ושוקולד. דבר לא נשאר זרוק על שולחן העבודה או על השיש. את הכלים שטף וייבש וסידר בארון בתוך דקות מתום הארוחה. האם משום שהיה חולמני דאג לרשום את ההוצאות וההכנסות, ואף פעם לא נתפס במשיכת יתר? האם משום שהיה פרופסור מפוזר, הקפיד על רשימות קניות – !make a list היה חוזר ואומר – וידע את צרכי ההזנה ושעות ההשקיה של כל צמח ופרח ועץ בגינתו?

או שימי החולמנות ופיזור הנפש שלו נגמרו עם ההורות?

בצעירותו קרא בריאן שירה. כל חייו החזיק קרוב אליו שירים של המשורר הסקוטי הלאומי רובי ברנס. Auld Lang Syne For – לזכר הימים ההם. את אהבתו לשירה זקף לזכותה של מורה בבית הספר נת'רלי, בגלזגו, שנהגה להלקות את פרקי ידיו בסרגל, כעונש על שובבות או חולמנות. זו היתה דווקא מורה שאהבה אותו: פעם אחת, שבריאן לא שכח עד סוף ימיו, היא העניקה לו עותק של השיר Leisure מאת  W.H. Davies, ואמרה שהשיר הזה עשוי לעניין אותו. אין טעם לחיים, אומר השיר, אם אין בהם זמן לעצור ולבהות.

A poor life this if, full of care,

We have no time to stand and stare.

שיר נוסף שנהג לצטט היה "אוזימנדיאס" מאת פרסי ביש שלי. שיר שקורא לענווה קיומית מול הנצח. בריאן לא היה מעריץ גדול של מצביאים ומלכים.

The hand that mock'd them and the heart that fed.

לצד השירה, קרא בריאן גיליונות של כתב עת בריטי לגינון. הוא גם קרא את עונות השנה ואת מחזורי החיים בגינתו. הוא אף פעם לא קרא רומן. אבל כן כתב סיפורים קצרים בעצמו. למשל אחד בשם Mr. Hattaway’s New Hat, שאותו סיפר לילדיו, ולימים הוציאו לאור, בלוויית איורים של אסתר, אשתו וחברתו הטובה, בעותק אחד מהודק בסיכות. בימי שישי היה מניח על ברכו כוסית גלנדפידך שמעולם לא נפלה, ושותה במשורה.

נפשו של בריאן הלכה והתפזרה מגיל 75 ואילך. מחלת האלצהיימר היא פחות שכחה; יותר התפרקות. אבל לפני כן, כל חייו כמעט לא חלה. לא כאב ראש ולא שפעת. הוא לא עישן סיגריה אחת. הלך ברגל. צפה במשחקי טניס. שיחק גולף. ועצר להריח פרחים. וגם כשמחשבותיו כבר התעופפו, ולא ידע את נפשו, היה חוזר בעיני רוחו אל גדת הנחל בקצה השדה שגבל בחצר בית ילדותו. The Way to Shingle Beach, כך הכתירה אסתר את אסופת זכרונותיו, שאת חלקם כתב וחלקם הכתיב כשכבר זכר רק מעט. אף שרוב שנותיו עשה בישראל, והתמסר אליה, בכל זאת נפשו שבה וחזרה לארץ האגמים וההרים; לכדורגל ולחופשות באי ארראן, שם התחרה באביו, מי יגיע ראשון בריצה עד הפסגה של גואט-פל.

 

ממואר – 720 מלים

 

 אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים: מה עשה, איך דיבר. אני זוכרת משחקי מלים. לשאלה Jamaica? למשל, היה עונה: No, she came by herself. אני לא מצליחה להיזכר באיזו סיטואציה היה מתאים לשאול: ג'מייקה?

אני זוכרת איך בא כקהל אוהד – הקהל בהא הידיעה, האדם היחיד בקהל – למשחקי הכדור-יד שלי; והיה קורא בקול: ה-ג-נ-ה. ואם היינו מחמיצות, או מאחרות לחזור לה-ג-נ-ה, הוא היה מפטיר:  you’re throwing it away. כלומר, היה לנו משהו ביד, והשלכנו אותו. אני זוכרת איך דיבר עברית משובשת במבטא זר. אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

אני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. עולה בדעתי אוגדן כרוך במעין-עור אפור, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט. היו בו דפים שעסקו באינסטלציה ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפת, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה. במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”.

בסוף ימיו, בחמש השנים האחרונות, הלכו ופחתו הדברים שאבא שלי יכול היה לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד רוב חייו את מהותו, לכד בשנות האלצהיימר את מהותה של נפילתו. אבל אני לא רוצה להיזכר בשנים האחרונות. אני מנסה להיזכר מי היה אבא כשהיה במיטבו. אני זוכרת דברים שהיה אומר. למשל, אם היינו מתקוטטים, אחי ואני, הוא היה מעיר ברצינות מחויכת:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

או, אם היינו נחבלים, ובוכים מכאב, הוא היה אומר:

It hurts you more than it hurts me.

קשה להסביר. הוא היה מצחיק מאוד את אסתר, אמי. ואת לורה, אחותו. הוא היה מבלה זמן רב בגינה. הוא היה קורא כתבי עת של גינון. הוא היה נותן לי דמי כיס. הוא היה שותה במשורה, גלן-פידך, בכוס קריסטל שישבה שעה ארוכה על ברכו הגדולה והיציבה. הוא היה שוטף כלים בגמר הארוחה. הוא היה מכין ארוחות ערב לעתים רחוקות: נניח, ביצה מקושקשת במיקרוגל. הוא היה שותה תה. היינו אוכלים סמוליינה פודינג ורייס פודינג וגרוּאל, שזה כל מיני דייסות. הוא היה מדבר עם הוריו בערך פעם בחודש בטלפון. הם היו בגלזגו ואחר כך בנתניה ואחר כך אמו מתה ואביו עבר למנצ'סטר. הוא היה מדבר עם אחיותיו בערך פעם בחודש. כשבגרנו, הוא היה מדבר איתנו פעם בשבועיים-שלושה.

הוא היה שר את המנון בית הספר שלו, Eastwood School, now with heart and voice.

הוא היה שר לנו לפני השינה שירי ערש:

 My bonny lies over the ocean

… You'll take the high road and I'll take the low road,

And I'll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

הוא היה שר לנו את in the big rock candy mountains, שרק עכשיו אני מבינה שהוא שיר של שתיינים, ולא שיר הילדים שדמיינתי.

הקול שלו היה עמוק וערב.

אני נזכרת בדברים שהוא לא עשה: הוא אף פעם לא חיבק, ולא טלפן, וכמעט אף פעם לא ענה על הטלפון. לא היה לו מושג מי הן החברות שלי. הוא לא תמיד זכר ימי הולדת. אסתר, אמי, חברתו הטובה ביותר, עשתה את הדברים האלה במקומו. אני חושבת שהוא התחיל להתקשר ולענות על הטלפון דווקא בשנים שבהן לא היה בטוח מי הוא זה שמדבר – משני עברי הקו.

אני חושבת שהיינו הכי קרובים, אבא שלי ואני, דווקא בשנותיו האחרונות. נפגשנו פעם בשבוע באופן קבוע. שוחחנו ארוכות. כעסתי עליו כי הוא נטש אותנו לטובת החרדה. הוא ביקש כל העת לדעת מהי התוכנית. ומי עומד מאחוריה. לפעמים רצה לדעת מי זו האשה שנמצאת לידו עכשיו. אף שהיתה זו אותה אשה שהיתה איתו, נפשו כרוכה בנפשה, יותר מחמישים שנה. לקראת סוף ימיו שאלתי אותו על מה הוא חושב. והוא ענה:

On falling off a horse.

הוא לא מת מות נשיקה. רק כשאחותו הקטנה באה ממנצ'סטר ודיברה באוזניו, אל עיניו העצומות, אל נפשו הפזורה, והביאה לו משב רוח מארץ הנחלים והאגמים וההומור המטופש, רק אז הרשה לעצמו להפסיק לפחד ולהפסיק לנשום.