איך להיות לסבית

בעמוד זה אני מבקשת לרכז מבחר מכל מה שכתבתי ועוד אכתוב, שאפשר להדביק לו את הכינוי: ספרות לסבית

 

1. מסות אישיות

 

איך להיות לסבית – מדריכה. פרסום חדש (טיוטה) לכבוד חודש הגאווה, יוני, 2019

אולי כבר בחרת. אולי את כבר לסבית הלכה למעשה: נמשכת לאשה אחת, התאהבת באחרת. אולי את מישירה מבט; אינך מסיטה את עינייך כשאלה נפגשות במבטה של מי שמסקרנת אותך. אולי את כבר נוהגת בסובארו פורסטר. אולי את מרגישה שזהו זה, את יודעת. אינך צריכה כל הדרכה. ובכל זאת, נשאי את מבטך והביטי בנשים אחרות. בין שאת יודעת בעצמך איך להיות ובין שלא, טוב לבדוק מגוון אפשרויות נוספות. וטוב ליצור לעצמך קאנון. קבוצת התייחסות. הכירי את הטובות שבהן בשבילך. אולי יעניקו לך בניסיון חייהן, בסיפורן, השראה. הנה שלוש מבין דמויות המופת שכינסתי לעצמי ואני לומדת אותן בקפידה – על דרך החיוב ועל דרך השלילה. איך להיות ואיך מוטב לא להיות. הן לא מייצגות אלא את עצמן ואת אהבתי אליהן. אל תסתפקי בהן. חברי את הרשימה הפרטית שלך(…)

 

 

 

היא ואני, מחווה לאהובה, ולנטליה גינזבורג, התפרסם כאן, אוקטובר 2018

השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה (…)

 

המבוכה הנוראה של יושב ראש מועצת התלמידים, התפרסם בקובץ 20 סיפורים קצרים,  כינרת זמורה ביתן, 2015

זיכרון אחד עולה מעת לעת כסומק בלחיים. כרעד בגוף. באופן משונה, זהו אחד הזיכרונות היחידים מימי הנעורים שלי שנותרו חיים. אני בכיתה ח’. טקס סוף השנה מתקיים במרתף של בית הספר, באולם ההופעות. אני זוכרת אולם קטן ואפל, כיסאות מסודרים בחצי עיגול מול במה קטנה. פסנתר ורמקולים. האולם מלא בתלמידים ובמורים. על הבמה מדבר ילד אחד, אולי קוראים לו יוסי? הוא ג’ינגי. הוא בעל גוף. הוא המנחה של האירוע. לפני שיוסי מדבר אני מתחמקת אל חדר השירותים שנמצא בירכתי המרתף. אני לא זוכרת מדוע ברחתי לחדר השירותים. אבל אני שם. לבד. מאחורי דלת סגורה, בתא צר ומצחין. ואני שומעת את הדברים שנישאים ברמקול, קבל עם ושכבה.”תודה”, הוא אומר, ואני שומעת, ומתקצרת נשימתי, “תודה רבה ליושב ראש מועצת התלמידים, ארנה קזין, התלמידה הכי גברית, או התלמיד הכי נשית, על תרומתם ל…”אני לא זוכרת איך ידעתי להתחמק בזמן אל השירותים. אני לא זוכרת מדוע ידעתי שהמבוכה עומדת להכות. אני זוכרת את עצמי עומדת בתא השירותים הסגור. מתקשה לנשום. דמעות חונקות את הגרון. כל כולי התפרקות. כל כולי חרדה. וניסיון להתאושש. וניסיון להזדקף. אני חושבת שזהו אחד הרגעים החשובים בחיי (…)

 

 

אלכסה לרנר קוראת את הממואר באירוע “קצר וקולח” במרכז עינב, יוני 2020, בהנחיית אמיר אשר

 

פתח דבר מתוך אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

והנה, כעת, אני כותבת את הדברים האלה ואני בת 42, בת זוג של מיכל, אהובתי, והורה לילדתנו בת השנה וקצת, שלא היתה באה לעולם אלמלא אפשרתי את בואה, ואני תוהה מה השתנה בתפישת חיי הקודרת. הימים הם ימי הקפיטליזם המאוחר בישראל, עידן הפעלתנות הצרכנית והמחשבה החיובית. באווירה כזאת, יותר מאי פעם, קשה מאוד להעלות על הדעת – קשה עוד יותר לבטא במלים ובפומבי – דברי כפירה שכאלה. החיים הם בשבילך רצף של בדידות, מתח ופחד? יש לנו פתרון בשבילך: צאי מזה. קחי פרוזק. קחי ציפרמיל. קחי לוריוואן. קחי ריטלין. החזיקי ידיים במעגל אהבה בפסטיבל שאנטי בחוף ניצנים. דברי על זה. עשי מדיטציה. שתי תמצית עשב חיטה ומיץ רימונים. הפסיקי לעשן. קחי שאכטה. עשי מנוי לחדר כושר. סעי להודו. חזרי. מצאי עבודה. מצאי אהבה. עשי ילדים. התקשרי למוקד שירות לקוחות. סליחה על ההמתנה. תודה על הסבלנות. שיהיה סוף שבוע מקסים. מי שנולד הרוויח! (…)

 

 

דרושה גבר. מחשבות על גבריות במשפחה של נשים, ראה אור בקובץ קפיטליזם ומגדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

זה לא כבר קרה לי מקרה: תקר בגלגל. את המכונית, נטויה מעט על צדו של הצמיג השטוח, העמדתי לא רחוק מהבית ולא דאגתי יותר מדי. אמנם מעולם לא החלפתי גלגל, אבל ידעתי שאנחנו, אני ובנות ביתי, לא לבד: נוכל לקרוא לחבר שגר קרוב, להזמין בעל מקצוע או ללכת מרחק כמה עשרות מטרים לתחנת הדלק הקרובה ולבקש שם עזרה. מציק אבל לא סוף העולם. אלא שבזכות בת זוגי, מיכל, אישה שאוהבת אתגרים, תקרית התקר הפכה ממטרד סביר לחוויה פוקחת עיניים. אף שכמוני מעולם לא החליפה גלגל, זוגתי החליטה שעלינו לנסות לבד. היא חיפשה בגוגל, מצאה ביוטיוב סרטון הדרכה קצר, רשמה לעצמה כמה עצות, ויחד יצאנו עם בתנו הקטנה, בת חודש, למבצע (…)

 

 

2. סיפורים

 

בית עלמין – סיפור קצר, פרסום ראשון, מאי 2019

זו לא הפעם הראשונה שאני מדמיינת את ההלוויה שלי. למען האמת, אני נוהגת לעשות זאת באופן קבוע זה שנים רבות. עוד מאז שהייתי ילדה, אני נוטלת גלולות שיכוך כאלה, כמוסות של אבל-עצמי, פעם בשבוע-שבועיים, לפי הצורך (…)

 

דיסטנס, נובלה, ראתה אור בקובץ מאחורי הכסף יש סיפור, אחוזת בית ספרים, 2010

שילה אומרת לאדריאנה שוב ושוב בזמן האחרון שתשים לב שהיא, אדריאנה, בדיכאון. שהיא הפסיקה לאהוב את המטופלים שלה. שתבדוק מה קרה לכושר האהבה שלה. אולי זה נכון? אולי היא באמת הפסיקה לאהוב, ולא רק את המטופלים אלא גם את הבת שלה, אפילו את איה? אבל שילה כבר מזמן לא יכולה להרשות לעצמה לחוות דעה. כי, לדוגמה, אמש, אחרי שהן הזדיינו, בהנאה גלויה מצדה של אדריאנה דווקא, היתה זו שילה שאמרה שהיא כבר לא נהנית, ושזה משהו שקורה לה אחת לכמה שבועות בזמן האחרון, היא מפסיקה ליהנות ממה שהן עושות ביחד, ואם זה לא דיכאון, אדריאנה לא יודעת מהו. ובעצם מה זה חשוב. אולי שילה היא לא דיכאונית אבל היא ללא ספק מרושעת, ומעניין באמת לבדוק כמה עבודה פסיכואנליטית רצינית נעשתה על אודות הרשעות (…)

 

אמא-טקילה, סיפור קצר, ראה אור בקובץ פיקניק, הקיבוץ המאוחד, 2006

הילד שלי מופיע בפתח החדר. הוא ניגש אלי ומטפס עלי. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו, התעוררת, מתוק? אני בודקת שאין לו חום. אין לו. אולי קצת. אני מנשקת אותו על המצח. הוא שואל מה אני עושה. אני אומרת לו  שאני רק קוראת מכתב ששלחו לי במחשב. הוא אומר, גם אתמול קראת מכתב ששלחו לך במחשב. אני אומרת, כן, גם אתמול. הוא שואל מה כתבו לי במחשב, ואני אומרת לו, שום דבר מעניין. רק הודיעו לי שמשהו נגמר. הוא שואל אם היא תחזור, ואני אומרת שלא. היא לא תחזור. הילד שלי אומר שהוא צמא. אנחנו הולכים למטבח ואני מוזגת לו לכוס גבוהה משקה קוקוס לבן ומתוק. אני חושבת שאולי כדאי שנצא מהבית ונלך קצת. אנחנו נועלים נעליים ויוצאים (…)

 

איך להיות לבד, סיפור קצר, ראה אור בקובץ פיקניק, הקיבוץ המאוחד, 2006

העלי בדמיונך את הדברים היפים בעינייך, ושימי לב: כמעט אף-פעם הם אינם בני-אדם. עורבני תכול-כנף. בניין לבן רחב בולט אל הרחוב, כמו קרנף לבן שועט. אצבעות ידייך שלך. צווארה. הילד של השכנים. שושנת מים כחולה בבריכה ירוקה. ספינה ונהר עוברים בלב העיר ויוצאים ממנה לבלי שוב. תפוח ירוק. העיר שלך, אדומה, בערבו של יום שרבי. עצם הבריח שלה. קופסת התה הישנה, החבוטה. החלק בזרוע שלה שנפגש עם הכתף. העיניים שלה. הסיגריה הבוערת בשפתיה. החלק בירך שלה שנפגש עם הגוף. עורפה. אצבעות ידייך שלך. כפות רגליה. הריח שלה. השקט שלה. החבורות הכחולות. השריטות. סימני הנשיכה (…)

 

סרטו הקצר של ארז איזנשטיין המבוסס על הסיפור שלי “איך להיות לבד”

 

 

סקס, סיפור קצר, ראה אור בקובץ פיקניק, הקיבוץ המאוחד, 2006

לפני שאמרו לי שאני צריכה ללכת, דווקא היה נחמד. התעוררתי מוקדם והכנתי קפה לכולם. הם קראו לי לחזור למיטה. הוא שאל לאן הלכת. היא שאלה לאן הלכת. אמרתי, רק להכין קפה. להתחיל את היום. הם אמרו בקול אחד, תחזרי אלינו עכשיו (…)

 

ליד עץ השעם הגדול, סיפור קצר, ראה אור בקובץ פיקניק, הקיבוץ המאוחד, 2006

לוסי הציעה שניפגש ליד עץ השעם הגדול, בלב אזור הרַאמְבְּל. לא רציתי לעכב אותה, היא נשמעה קצרת-רוח, ממהרת, אז אמרתי, טוב, מצוין, אראה אותך שם, בשתיים. שאביא כריכים ושתייה? היא אמרה, למה לא, רעיון טוב.

 

פרק ראשון מתוך גוזל, נובלה בלשית, ראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015

 

 

 

 

פרק ראשון מתוך פולשת, נובלה בלשית, אליאנה דוידוב החקירה השנייה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

 

את הספרים פיקניק, אפס עד 12, גוזל ופולשת, אפשר להשיג באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד בחצי מחיר עד סוף יוני 2019, לכבוד חודש הספר והגאווה