איך לכתוב סיפור בלשי

חדרבריחה כריכה עם טקסט  

 

 

הקדמה

 

בכתיבת סיפור בלשי, עוד לפני שהסופרת כותבת את השורה הראשונה, עליה לדעת את הסוף. היא חייבת לדעת בהתחלה מהו הפשע, מי הפושעת ומיהו הקורבן. עליה להבין בדיוק מה קרה: למי כאב עד כדי כך שהיו חייבים להכאיב.

כל זאת עוד לפני שהתחילה לכתוב אפילו מלה אחת.

אחרי שהבינה והעלתה בעיני רוחה את הנזכר למעלה, מה נשאר לסופרת לכתוב? את הסיפור כולו. היא תתאר את החשודים האחרים, שאינם הפושע או הפושעת, ואת עלילות החשד שלהם, שיובילו את הבלשית לתעות ואת הקוראים לתהות; היא תעמיק את ההיכרות עם התקופה ועם המקום ועם בעיה חברתית מהותית, שרוחשת מתחת לפני השטח. ובעיקר יהיה עליה להבין את הבלשית שלה: מה מטריד אותה? מה מזיז אותה? מה גורם לה להתעקש ולפלס את דרכה אל הפתרון?

בעמודים הבאים אתם מוזמנים להציץ בעשרה שלבים של תהליך עבודה על סיפור בלשי (לסבי, קליל) בשם: חדר בריחה (אליאנה דוידוב – החקירה השלישית והאחרונה).

 

1. כמה פרטים על הפשע

 

 המקום שבו מתבצע הפשע:

חדר בריחה (Escape room). הכותבת בוחרת את המקום המסוים הזה בימים של מגיפה עולמית, שבגללה אנשים נדרשים להישאר בבתיהם כדי לא להדביק זה את זה. זהו עידן של התבודדות, הסתגרות וחרדה.

בימים שקדמו לפריצת המגיפה היו רבים – מבוגרים וילדים כאחד – שנהגו לשחק בחדרי בריחה: היו נכנסים בתשלום לחדרים שמעוצבים ברוח של סיפור כלשהו – שר הטבעות, אליס בארץ הפלאות, בונקר במלחמת העולם השנייה – ונדרשים לפתור חידות ולמלא משימות כדי לעבור מחדר לחדר עד שהם מוצאים את המפתח ומצליחים לברוח.

במשחק “חדר בריחה” יש מפעיל, שיושב בחדר חיצוני ומלווה את המשתתפים באמצעות מצלמות במעגל סגור ומיקרופון – הוא רואה אותם ומדבר איתם; הם רק שומעים אותו ויכולים לבקש את עזרתו. אם הם מגיעים למבוי סתום, המפעיל יכול לעזור לשחקנים – בעצה, ברמז, בפתרון של אחת החידות. המפעיל הוא זה שיפתח את הדלת בסוף המשחק או במקרה שהם מתייאשים.

מהו הפשע?

נעלו את חדר הבריחה והשאירו בתוכו את אחד השחקנים, באופן שלא אִפשר לו לברוח. השחקן נשאר לבד, מבודד, בחדר סגור בעל פתח אוורור מזערי, בבניין ענק באזור תעשייה מרוחק בלי יכולת להזעיק עזרה.

הקורבן:

ארי דוד, איש עסקים בן 48 מתל אביב. הוא האיש שננעל בחדר הבריחה, ננטש למשך כמה יממות וכמעט מת מרוב רעב, חרדה, ייאוש והתייבשות – לפני שהבלשית מצאה אותו ברגע האחרון.

 הפושעת:

אוריה גרונדיג, מנהלת המשרד של ארי, שלא לומר: מזכירתו.

 שותפות לפשע:

שתי עובדות נוספות במשרד: מנהלת שיווק ומעצבת. 

כיצד התאפשר הפשע וכיצד התבצע:

אוריה, המזכירה, בעלת כישורי הפקה מוכחים, השיגה מפתחות לחדר בריחה של חברת אסקייפוורלד – שנסגר זה לא כבר בגלל פשיטת רגל. היא הזמינה את עובדי העסק לבילוי של אסקייפ רום, פיצה ודרינק – דבר שנהגה לעשות מפעם לפעם. היא עיצבה את חדר הבריחה במיוחד בשביל האירוע, ובכלל זה את התפאורה ואת החידות, והכתירה אותו: “אסקייפ רום מלחמת המינים”. חדר אחד היא עיצבה בסגנון פורנו ומועדון S&M, הרבה רצועות של עור שחור, מיני דילדו, שוטים. חדר שני בסגנון שנות החמישים באמריקה; עם מטבח מאובזר לאשה, כורסת טלוויזיה ושישיות של בירה לגבר. וחדר שלישי בסגנון המהפכה הפמיניסטית. סופרג’יסטיות,  כרזות מחאה, חזיות מושלכות בפחים. ארי ועובדיו הניחו שהמזכירה, אוריה גרונדיג, רק הפיקה מרחוק את משחק חדר הבריחה. היא לא היתה אמורה להשתתף באירוע. אבל למעשה היא היתה שם כל הזמן, מוסתרת בחדר המפעיל, וניהלה את כל העסק בלי שאחרים שמו לב לכך.

ארי והעובדים התחלקו לשתי קבוצות. כל קבוצה נכנסה בתורה למבוך חדרי הבריחה מקצה אחר. ארי היה בקבוצה עם המעצבת ועם מנהלת השיווק – הם נכנסו יחדיו מהצד של הפורנו. שאר העובדים נכנסו מהצד של הסופרג’יסטיות. שתי הקבוצות לא נפגשו בזמן המשחק; אוריה עיצבה שני חדרים זהים לכל נושא.

לפני שהתחילו, הוכרזה תחרות: הקבוצה שפותרת את החידות ויוצאת מחדרי הבריחה ראשונה מזמינה את חברי הקבוצה השנייה לדרינק ראשון בפאב. בסוף המשחק העובדים לא שמו לב שארי לא יצא איתם מחדר הבריחה ולא התייחסו לכך שהוא לא הצטרף לדרינק. הם הניחו שהמשיך לבד בג’יפ שלו ללילה של בילויים בלעדיהם, כהרגלו.

הרקע החברתי:

בימים שבהם הסופרת כתבה את הסיפור, לא רק מגיפה חיברה את העולם מקצה לקצה, אלא גם תנועה פוליטית של נשים שכונתה “מי טו” (“גם אני”). בהקשר הזה התפשטו בעולם – לא וירוסים אלא – עדויות פומביות של נשים על פגיעה שפגעו בהן גברים. עדויות שנשים הפיצו ברבים על גברים שהפעילו עליהן כוח של שררה ושל אלימות מינית. בזכות תנועת “מי טו” כמה מהגברים החזקים, העשירים והדורסניים בעולם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – עד כדי ביזוי, פשיטת רגל, כלא. 

מהו המניע לפשע?

אוריה גרונדיג, בת 38, מזכירה בשעות היום, סטודנטית נצחית בערבים, חיה לבד; עבדה עם ארי זה חמש שנים. במשרד היא היתה יד-ימינו, המוציאה והמביאה. היא ניסתה להזהיר את ארי, שיפסיק לרדוף אותה, להתקשר אליה באמצע הלילה, להתחנן, לדחוק אותה לפינה, לאיים, לגהור עליה, להופיע אצלה בדירה בלי שהוזמן. היא אמרה לו די. היא ביקשה ממנו להפסיק. הוא לא הרפה. היה נוגע בה, משאיר לה מתנות, מלטף את איבר המין שלו לעיניה; פעם אחת – זה מה שגדש את הסאה מבחינתה – הוא אפילו שלף אותו, ביקש ממנה להתקרב, כשהיו שניהם לבד במשרדו.

נמאס לה. יחד עם חברותיה, המעצבת יעל גווילי ומנהלת השיווק דנינה כהן, שגם הן קצו באשמאי המזדקן, רקחה תוכנית זדונית, שיצאה לפועל בצורה מושלמת. כמעט.

 

2.דמותה של הבלשית

 

יש כמה טיפוסי בלשית, וחשוב לבחור אחת מהם כדי לקבוע את הנימה של הסיפור: הבלשית יכולה להיות שוטרת מומחית כמו ג’יין טניסון ב”החשוד העיקרי” מאת לינדה לה פלנט, שעובדת בתוך הקשר של ארגון משטרתי עם כללים, היררכיה, שחיתות ושוביניזם ומטביעה את יגונה בוויסקי. היא יכולה להיות חוקרת פרטית מקצועית כמו וי אי ורשבסקי של שרה פרצקי, שיוצאת כל בוקר לג’וגינג ועושה עבודתה נאמנה באומץ ובחוכמה. והיא יכולה להיות חוקרת בעלת מאפיינים אפלים יותר – שוטרת לשעבר, נניח, או בעלת רקע אחר, שאין לה הרבה אמון בעולם והיא לא מקבלת עליה את כלליו, כמו קינסי מלון של סו גרפטון. לסוגה הבלשית המחוספסת הזאת קוראים hardboiled וידועים בה בעיקר בלשים גברים, לא מגולחים, מעשנים ושתיינים, שעובדים כלאחר ייאוש נגד הרוע המאורגן, ובהם סם ספייד של דאשייל האמט ופיליפ מארלו של ריימונד צ’אנדלר.

יש אפשרות נוספת: הבלשית עשויה להיות חוקרת מטעם עצמה, בזכות סקרנותה וכישורי ההתבוננות המפותחים שלה. אין לה שום רקע מקצועי, או סמכות כלשהי, אבל עתותיה בידיה והיא מתפנה לחקירה, כמו מיס מארפל של אגתה כריסטי.

הבלשית ב”חדר בריחה” היא חוקרת מטעם עצמה מהסוג של מיס מארפל.

אליאנה דוידוב, בת 42 מתל אביב, היא במקצועה אורניתולוגית, חוקרת ציפורים, שנקלעה לפני כשנתיים לחקירה בהקשר אישי – בספר הראשון נעלמה בתה התינוקת של חברתה הטובה – ומאז דבקה בה התשוקה לבלשות. היא אפילו התנסתה בזה לרגע בהקשר מקצועי: היא התחילה תהליך של הסמכה אצל חוקר פרטי, אבל איבדה סבלנות. השמועה על כישורי הבלשות שלה עברה מפה לאוזן ומדי פעם בפעם היא נקראת לעזור ללקוחה לברר את האמת.

עוד משהו על הבלשית: אליאנה שומרת בדרך כלל על מרחק רגשי מנשים ואנשים ומרגישה בנוח רק לבדה – עם העורבנים והשרקרקים והסיסים שלה שמבעד למשקפת; עם האדרים האהובים עליה – הצוצלת, העורב האפור והבולבול, שפחלצה והעמידה בחדר העבודה שלה בדירה קטנה במרכז תל אביב. היא שותה תה דרג’ילינג משובח מהודו וויסקי סינגל מאלט, להפרויג, לגוולין וארדבג, מהאי איילי במערב סקוטלנד. היא משתדלת לא להישאר לישון אצל נשים שהיא שוכבת איתן בערב. היא משתדלת לא להחזיר טלפון למחרת. היא מקפידה על מנהגיה. ואולם משהו קרה באחרונה, ולמרות כל מנגנוני ההגנה היא התאהבה בענת שהרבני, חוקרת בכירה במשטרת תל אביב. זה בכלל לא פשוט: אליאנה רגילה להגן על עצמה מפני נטישה, נטייה שנצרבה בה בילדותה. היא פוחדת. הקושי לסמוך על הזולת הוא חוליה חלשה בנפשה. הקשר בינה ובין שהרבני ידע עליות ומורדות על פני שתי נובלות קודמות בסדרה. כשעלילת “חדר בריחה” מתחילה, הן ברגע טוב. זה לא יחזיק מעמד.

איך נקלעה אליאנה דוידוב לחקירת “חדר בריחה”?

שאלה טובה, שמובילה לצומת החלטות נוסף:

מהו בעצם העסק של ארי דוד? האם זו חברת הייטק? האם דוד הוא בעלים של עסק קמעונאי? אולי חברת נדל”ן? לא, אליאנה הבלשית כבר חקרה בספר קודם תעלומה שקשורה בעסקי נדל”ן. זה חייב להיות סיפור אחר. אולי העסק שלו קשור לעיסוק המרכזי של אליאנה?

כן, כך יהיה: ארי דוד הוא מנהל עסק של אביזרים לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע העולמית, עם התמחות מיוחדת בפוחלצים. גאוותו ופרסומו באו לו במיוחד בזכות הסרט הבריטי פדינגטון: דוד סיפק את מיטב הפוחלצים למעבדה של הדמות המגולמת בידי ניקול קידמן, המפחלצת האכזרית שחושקת בדוב פדינגטון כגולת הכותרת לאוסף שלה.

אליאנה, הצפרית והחוקרת, היא מפחלצת חובבת בעצמה ומשמשת יועצת מדעית לאגף הציפורים במוזיאון לטבע החדש של תל אביב, שמתגאה באוסף פוחלצים מהיפים בעולם.

אליאנה הכירה אישית את ארי – או בעצם את אשתו, ליליאן.

ליליאן רוג’רס היתה בעלת ההון, המשקיעה הסודית בעסקי הפחלוץ של ארי; הוא לא היה מגיע רחוק בלעדיה. אליאנה פגשה פעם את ליליאן ביריד מפחלצים ברומניה, הן חלקו בקבוק גלנמורנג’י ולילה של סקס. ליליאן העניקה לאליאנה פוחלץ של אדום חזה, שהמיס לרגע את קשיחותה של הצפרית. איכשהו הן הצליחו לפנות כל אחת לדרכה בלי להשאיר משקעים וככל שאליאנה יודעת – בלי שארי יידע על כך.

ליליאן היא זו שהתקשרה אל אליאנה בוקר אחד, בתחילת הסיפור שלנו, אחרי שנים שלא דיברו, והשאירה לה הודעה במשיבון, מתייפחת: “אליאנה? זו ליליאן רוג’רס. אני צריכה אותך. משהו קרה לארי, משהו קרה לו, אני ממש פוחדת. את יכולה לבוא?”

מאותו רגע, ואחרי שאיש לא ראה את ארי במשך כ-30 שעות, אליאנה נשאבה לחקירת היעלמותו. שעון החול הועמד על ראשו.

 

3. החשודים שאינם הפושעת

 

חשודה מספר אחת: ליליאן רוג’רס, הלקוחה שהזמינה את אליאנה לחקור את היעלמותו של בעלה.

אנשים בקהילת הפחלוץ ועובדים בעסק מספרים לאליאנה על סכסוך שהתגלע בין רוג’רס לבין בעלה. הם אמנם גרו יחד בבית מידות בסביון, אבל לפי הרכילות כבר מזמן לא היו זוג של ממש. דוד שכב עם כל מי שזזה, וגם עם מי שזז. הוא כשל בכמה עסקאות. הוא שרף גשרים. הוא היה על הקו ללוס אנג’לס וכמעט לא היה בבית. הוא היה ידיד של הארווי ויינשטיין, המפיק ההוליוודי הגדול של חברת מירמקס, שבגיל 68 הורשע באונס ונשפט ל-23 שנים בכלא. ליליאן רוג’רס, שהיתה אשה הגונה בסך הכל, עברה תהליך של התפכחות בזכות תנועת “מי טו”. היא הבינה שהיא לא צריכה את ארי. שמגיע לה קשר של כבוד הדדי ואהבה. היא ביקשה לשים קץ לקשר ביניהם. הסכם ממון שפעל לרעתה עיכב אותה. היא התחילה להניע תהליכים אצל עורכי דין.

חשוד מספר שתיים: דניאל דוד, אחיו של ארי, פקיד בעיריית בת ים, מקנא בעושרו של אחיו.

חשודה מספר שלוש: דנינה כהן, מנהלת השיווק של “א.ד עולם הסרטים והפוחלצים”. בדומה לארי דוד, הבוס שלה, גם כהן נעלמה אחרי אירוע חדר הבריחה. בתחילת הסיפור אליאנה תחשוד שכהן פשוט ברחה עם ארי דוד. אחר כך היא תשתכנע שכהן שנאה את ארי ורצתה בנפילתו. בהמשך יתברר שהיא נעלמה מסיבה קצת אחרת: היא קיבלה הצעת עבודה ממתחרה גדול של ארי בלוס אנג’לס וטסה לשם השכם בבוקר, למחרת ההיעלמות של ארי. כהן החשודה היתה באמת שותפה לפשע של אוריה גרונדיג. אליאנה תבין זאת רק לקראת הסוף.

חשוד מספר ארבע: יורי קונסטנטין, המפחלץ הראשי של המוזיאון לטבע, קולגה וידיד אהוב של אליאנה. קונסטנטין עשה כמה עבודות פרטיות לארי דוד – שועל, עגור וסוריקטה היו המורכבים ביותר בגלל המצב הירוד שבו קיבל את הגוויות – ולא קיבל עליהן תשלום. הוא השאיר הודעות במשיבון של ארי ושלח כמה הודעות ווטסאפ עצבניות. המשטרה חושדת בו. גם אליאנה לרגע חושדת בו. הוא נעלב כי לא סמכה עליו. היא עורכת כמה בדיקות ומפריכה את החשדות נגדו. היא מתנצלת. לוקח ליורי זמן לסלוח לה.

חשוד מספר חמש: גואל רונן, בן 20. בן ביולוגי של ארי דוד. זה לא כבר, כשאמו עמדה למות מסרטן, היא גילתה לו מיהו אביו הביולוגי – מסקס שכפה עליה ארי דוד בזמן שיכרות. היא סיפרה לבנה שכשנכנסה להריון ואמרה שבכוונתה ללדת, ארי דוד התנער מיד מאחריות, נתן לה 5,000 שקל דמי השתקה באצטלה של מימון הפלה ודרש שלא תיצור איתו קשר.

 

4. בעיה בעלילה שצריך לפתור

 

איך זה שאליאנה דוידוב לא ידעה מיד על האירוע בחדר הבריחה ולא הלכה לשם לבדוק את המקום, למצוא רמזים, ברגע שרוג’רס הזמינה אותה לחקור את ההיעלמות?

בואו נראה: אוריה, המזכירה, מן הסתם לא סיפרה לרוג’רס על אירוע חדר הבריחה. דנינה כהן ויעל גווילי, שותפותיה לפשע, שמרו גם הן על שתיקה. אבל שלושה משתתפים אחרים היו אמורים לכוון את דוידוב כבר בהתחלה לחדר הבריחה – המקום האחרון שבו ראו את ארי דוד. אלה היו מנהל הרכש, המחסנאי ומנהל החשבונות. איך מסבירים את זה שאליאנה לא שמעה על כך ברגע הראשון, וארי נאלץ להישאר כלוא שם עשרות שעות נוספות?

ובכן אוריה חשבה גם על זה. היא לקחה איתה את הטלפון הנייד של ארי דוד. התקשרה באמצעותו לרוג’רס מבר במרכז תל אביב וניתקה אחרי שהשמיעה לה קולות רקע מהבר (היא הניחה שרוג’רס תחשוב שזה הכיס של ארי שמצלצל אליה בטעות כפי שקרה לעתים קרובות). אחר כך היא שלחה הודעת ווטסאפ מהטלפון שלו לעובדים – מנקודות שונות בעיר – משהו בענייני עבודה, שהם צריכים לעשות למחרת. היא ענתה על כמה הודעות ווטסאפ בשמו של ארי. היא ידעה שכך תעכב כל חקירה בעניין היעדרותו. אוריה לא התכוונה שימות שם, בחדר הבריחה. היא תכננה רק להשאיר אותו במקום 24 שעות, כדי שירגיש חרדה מהי. אבל אז הדברים השתבשו. היא לא הצליחה לחזור לחדר הבריחה ולשחרר אותו לפני שאליאנה הגיעה לשם בעצמה.

 

5. המבע

 

הנה החלטה עקרונית שצריך לקבל: מי מספר את הסיפור. הסופרת החליטה זה כבר, שהמספרת תהיה אליאנה דוידוב והיא תמסור את הדברים בגוף ראשון. היו אפשרויות אחרות: למשל, גוף שלישי במבע עקיף, או גוף שלישי במבע משולב. במסורת הבלש הגברי רבים כותבים בגוף שלישי. הכותבת של “חדר בריחה” – ושל “גוזל” ו”פולשת” שקדמו לו – מצטרפת למסורת הבלשיות ממין נקבה, רבות מהן כתובות בגוף ראשון. כעדות.

היתרון של מבע ישיר כזה הוא היכולת להפיח חיים בדמות ולהכירה היכרות אינטימית ואמינה. החיסרון: אליאנה לא יכולה לספר מה בדיוק קרה בחדר הבריחה או בכל מקום אחר שבו לא נכחה. היא תצטרך לאסוף פרטים מעדויות שונות, שעל רובן אינה יכולה לסמוך.

 

6. מהו הפצע או מהם הפצעים של הבלשית

 

 

בנקודה זאת חשוב לציין: כל מה שנכתב וייכתב כאן )נקודות 1 עד 9( הוא רק השלד; הפיגום. הוא כל מה שהסופרת מסבירה לעצמה בבואה לכתוב. בשעת הכתיבה הלכה למעשה יש להפוך את כל מה שנאמר למה שיתואר. יש להראות ולא להגיד. וכן, כדאי להשאיר מרווח לגילויים חדשים תוך כדי כתיבה, שאותם לא היה אפשר לתכנן.

למשל, הפצע של הבלשית: הכותבת יודעת שאמה של אליאנה, ג’ויס וינסלו-דוידוב, נטשה אותה – נעלמה מחייה ומחיי אביה למשך שנה תמימה, כשמלאו לאליאנה עשר. זה כבר כתוב בספרים הראשונים בסדרה. בתום שנה היא חזרה, האם, ולאליאנה לא נאמר דבר על סיבת ההיעלמות. איכשהו היא גם לא שאלה. חמש שנים לאחר שובה מתה האם מסרטן. רק באחרונה, וביתר שאת כשהתייתמה גם מאביה, התחילה אליאנה להתעניין בתעלומה הזאת שהכתימה את נפשה.

ענת שהרבני ניסתה לדובב את אליאנה בקשר לאמה ולא הגיעה רחוק. היא הרגישה שאליאנה חייבת לדעת מה קרה, או לפחות למצות את הניסיון להבין, אחרת תמיד תתקשה לתת אמון באדם אחר. לשהרבני לא היתה הרבה סבלנות להיבט הזה החשדני, המרוחק, בנפשה של אליאנה.

הכותבת יכולה להניח שההיעלמות של האם בילדותה של אליאנה היא מה שהלביש על הבלשית שריון שאינו בר הסרה. ואולם אי אפשר לכתוב כך את הסיפור. קשר סיבתי שכזה אינו עובד – אינו אמין – לא בספרות ולא בפסיכואנליזה; קשרים סיבתיים בתולדות הנפש סובלים מהשטחה. במקום קשר סיבתי – נטישה הובילה לחרדת נטישה – אפשר רק לפרוש רשת של קשרים בין אירועי ילדות, תכונות אופי, דרכי התמודדות, בלי לטעון שאחד הוביל בהכרח לאחר [בינינו, אין צורך בנטישה ממשית כלשהי בילדות – אמא שנעלמת למשך שנה שלמה – כדי לצרוב בנפשה של אורניתולוגית, או בנפשה של סופרת, חרדת נטישה שתשפיע בבגרותה על יחסי האמון שלה עם העולם].

 

7. לאן נעלמה אמה של אליאנה בילדותה?

 

שהרבני החליטה לערוך תחקיר בעצמה. היא ידעה שג’ויס, אמה של אליאנה, באה ממשפחה לונדונית אמידה. בזמן שהות שלה עצמה בלונדון (סיפור ארוך) יצאה שהרבני לשכונת המפסטד, שכונת ילדותה של ג’ויס, כדי לדבר עם אנשים מסביבת משפחת המוצא של אליאנה, בתקווה שתגלה משהו על מה שקרה. בתום חקירה ארוכה היא גילתה שלאמה של אליאנה היתה בת שאותה היא ילדה בגיל 17 ומסרה למשפחה אחרת. כשלאליאנה מלאו עשר, אירע משבר במשפחה המאמצת וג’ויס חזרה ללונדון לשנה כדי  ליצור קשר עם הבת שמסרה. כשעלילת “חדר בריחה” נפתחת, שהרבני עדיין לא הספיקה לספר על הגילוי שלה לאליאנה. היא חזרה זה לא כבר מלונדון ועמדה ליצור קשר עם האחות החורגת של אליאנה, שבדרך מקרה – כך התברר לשהרבני – חיה בתל אביב. הפגישה ביניהן תתקיים לפני שענת תספר הכל לאליאנה ותפגיש ביניהן. הדיסקרטיות הזאת, שמאפיינת את שהרבני כאדם וכשוטרת, היתה לה כאן לרועץ.

 

8. מה לכתוב עכשיו?

 

את הסיפור כולו. עכשיו צריך לתאר איפה אליאנה היתה – מה עשתה, מה היה מצבה הנפשי – ברגע שקיבלה את ההודעה מליליאן רוג’רס.

צריך להבין ולתאר את מצב העניינים בין אליאנה לענת שהרבני.

וצריך להפגיש את אליאנה עם ליליאן רוג’רס, כדי שתוכל להתחיל ללמוד את הפרשה ולצאת לכיווני חקירה שונים.

מאחר שהדברים נמסרים מבעד לעיניה של אליאנה, הסיפור עצמו יכול להיפרש רק ככל שאליאנה עצמה מגלה דברים, עדה להם, לומדת אותם.

כיצד תפענח אליאנה  את התעלומה בכוח כישוריה הבלשיים ולא במקרה, כהופעת אל מתוך המכונה [אצל הכותבת המסוימת של “חדר בריחה” עניין הפתרון הבלשי תמיד היה חוליה חלשה]?

הנה כמה שלבים אפשריים בעבודתה של אליאנה:

  1. ליליאן מספרת שארי נעלם. שהוא התקשר אליה אמש מאיזה בר בתל אביב וניתק – “אולי זה היה התחת שלו שצלצל”, אמרה לאליאנה – והיא לא יודעת מאיפה. ליליאן שאלה את אוריה המזכירה. היא שאלה את אח של ארי, שגר בבת ים, אם הם נפגשו. הם מבלים הרבה האחים. האח לא שמע ממנו כמה ימים. היא היססה אם לשאול את ההורים של ארי – לא רצתה להדאיג אותם. בכל זאת שאלה. אף אחד לא ידע לומר לה דבר. בעצם היא לא שמעה ממנו כבר 24 שעות. אולי 30. אליאנה מתחקרת אותה. אולי הוא נרדם אצל איזו מאהבת? אולי הוא בטיול? ליליאן מעווה את פניה לשמע השאלה על המאהבת. היא אומרת שהוא תמיד מעדכן. אליאנה מרגישה שרוג’רס מסתירה ממנה משהו.
  2. אליאנה שואלת את שהרבני אם היא יכולה לעזור לה להיכנס לשיחות הטלפון של רוג’רס. שהרבני מסרבת. היא אומרת שלפי הנוהל, מוקדם מדי בשלב זה לפתוח תיק נעדר ולהפר את הפרטיות של האזרחים.
  3. מוצאים את הג’יפ של ארי בחניון בהרצליה. אליאנה מחפשת רמזים בבתי מלון סמוכים.
  4. רוג’רס מזעיקה את אליאנה. מישהו פרץ אליה הביתה. אליאנה ממהרת אל הבית הגדול בסביון; מחפשת בחדרים חשוכים אחר הפורץ. אחרי כמה רגעים של מתח באפלה היא מגלה בחדר ארונות בקומה העליונה את גואל רונן, הבן הביולוגי, שאבל על אמו וזועם על אביו. הוא נהפך לחשוד מיידי ומרכזי.
  5. קונסטנטין המפחלץ, שלא יודע על ההיעלמות של ארי, מתקשר לרוג’רס בכעס ודורש את כספו. רוג’רס מדווחת למשטרה וזו שולחת אליו חוקר. אליאנה בודקת ומפריכה את החשד.
  6. אליאנה שומעת מקולגות שמועות שרוג’רס ודוד לא ביחסים טובים. החשד שלה ברוג’רס מעמיק. באחת השיחות על כך, בזמן שאליאנה ניסתה לברר בעדינות עם רוג’רס אם יש לה סיבה לפגוע בבעלה – על כוס יין בורדו בציר 2001 באחוזה בסביון – רוג’רס מתחילה לפלרטט עם אליאנה. היא שולחת יד לצווארה. רוכנת אליה לנשק אותה. אליאנה השתהתה רגע אחד לפני שהתנתקה ממנה. בדיוק באותו רגע נקשה על דלת הבית רב פקד ענת שהרבני, שהתחילה להתעניין בפרשה. בחושיה החדים הרגישה שנכנסה ברגע אינטימי.
  7. אליאנה מתחילה ללמוד את דמותו של ארי דוד. היא מדברת ארוכות עם האח הצעיר של ארי, דניאל. היא מתרשמת שהוא מקנא בו בהקשר הכלכלי, אבל גם מחבב אותו. הם חולקים יחסים מורכבים עם אב קפדן ואם שהתנהגה כאשה קטנה. היא חושבת על קין ועל הבל. היא לומדת דבר או שניים על פערים מעמדיים בתוך משפחה גרעינית. היא קוראת כל מה שנכתב על ארי דוד. היא מתחקה אחר קורותיו בימים האחרונים, לפני שנעלם. היא שואלת את כל העובדים במשרד. רק דנינה כהן לא בסביבה, לא עונה להודעות, לא נמצאת בביתה. אחרי יממה של גישושים אליאנה משיגה את מנהל הרכש, שמספר לה על הבילוי בחדר הבריחה. הוא אומר שאחר כך ארי עוד שלח להם הודעות והוראות ממקומות אחרים בעיר. משום כך, אליאנה עדיין לא מתעכבת על עניין הבילוי בחדר הבריחה.
  8. אליאנה מבקשת מאוריה לערוך חיפוש במשרד. אוריה נעתרת אך מפגינה חוסר רצון. היא מציינת שאליאנה היא לא חוקרת רשמית ואין לה סמכות. אליאנה מניחה שזו התנהגות של מזכירה נאמנה לבוס, שרגילה לשמור על דיסקרטיות. היא לא חושדת בה. כשאוריה יוצאת לרגע ממשרדה, אליאנה מחטטת מהר במחשב שלה. נכנסת לקלנדר – היומן האלקטרוני. היא מצלמת בזריזות במצלמת הטלפון שלה כמה עמודים מהשבועות האחרונים ביומן של אוריה. את קצה החוט לסיפור האסקייפ-רום אליאנה תמצא שם, בקלנדר של אוריה, כשתשב מאוחר יותר בבית ותתבונן בתשומת לב בתצלומים.
  9. אליאנה חושדת בענת שהרבני – שיש לה אשה אחרת. ענת שהרבני חושדת באליאנה – שיש משהו בינה ובין רוג’רס. הן רבות מרה. כשענת שהרבני תספר לה את האמת על האשה האחרת – ואיך היא קשורה לעברה של אליאנה, לתחקיר שענת ערכה בשבילה – אליאנה תתקשה להכיר טובה.
  10. בעקבות כמה חוטים שנמשכו מהיומן של אוריה, אליאנה מגיעה לאזור התעשייה בפתח תקווה ומאתרת את החדרים של אסקייפוורלד. אליאנה לא אוהבת להיות בחללים סגורים. היא בקושי נושמת. היא עוברת במבוך המחניק, המעיק, של חדר הבריחה – הפורנו, שנות החמישים, המהפכה הפמיניסטית – עד שהיא מוצאת את ארי דוד, שרוע על גבו על רצפה מרוצפת בכרזות בעד זכות הבחירה לנשים, קשור בידיו וברגליו בסרטי מחאה של סופרג’יסטיות מהמאה ה-19. היא בודקת לו את הדופק. הוא בחיים. היא מזמינה אמבולנס. היא מחברת בין מה שהיא רואה בחדרי הבריחה ובין דברים שראתה במשרד של אוריה ומבינה חלק גדול מהסיפור.

 

9. איך מתחילים?

 

פוגשים את אליאנה בסביבתה הטבעית: סביבת בעלי הכנף. זאת לטובת קוראים שלא הכירו אותה בספרים קודמים ולא יודעים איך היא חייבת, בשביל שלוות הנפש שלה, כדי לאסוף את עצמה, לשאת את מבטה למעלה, כלפי השמים, אל צמרות העצים, להתבונן במעוף הציפורים – פרפור, רפרוף או דאייה; לאתר מבנים של קנים מבוץ, מזרדים, על אדניות, מתחת לסככות, בסבך של ענפים; לזהות חוכמה של עורבים, אדנותיות של מיינות, שירה – שיחה, יחסים – של שחרורים, חדות מבט של שלדגים; איך היא צריכה להכיר את הנפשות הפועלות במפלס העליון כדי להרגיש קצת פחות בודדה במפלס התחתון.

 

10. פרק ראשון וסעיף אחרון 

 

לתערוכת הציורים של ג’ון ג’יימס אוֹדוּבּוֹן במוזיאון לטבע נכנסתי בשעות הבוקר המאוחרות ויצאתי רק בשש לפנות ערב, כשצלצלו וקראו ברמקולים וביקשו מאחרוני המבקרים לצאת. באתי בשביל הציפורים, בשביל אודוֹבּון, בשביל ההיסטוריה המפוארת, המסוכסכת, של מדע האורניתולוגיה ואמנותה, בשביל התערוכה שעבדתי עליה כיועצת מדעית במשך חודשים. נשארתי כי נסדק לי הלב. וכי בחוץ היו 40 מעלות.

עצרתי לקפה בקפיטריה החדשה שנפתחה על גג המוזיאון אחרי שעה של שוטטות בתערוכה – הבטתי בציורים, קראתי בפעם המי יודע כמה את הטקסטים האוצרותיים באנגלית ואת תרגומם לעברית, הקשבתי להדרכה באוזניות וערכתי את טקסט ההדרכה בעיני רוחי, מתקנת בכעס בכל פעם שבה השתמשו במונחים שגויים, כמו נשר, שהוא אוכל נבלות, במקום עיט, שהוא טורף. התרגזתי – מתברר שבגרסה הקולית השתמשו בטיוטה קודמת של טקסט ההדרכה, לפני העריכה שלי.

התכוונתי להתיישב על כוס קפה עם הקטלוג ולצלול לקריאת המאמרים שערכתי על אודות אוֹדוּבּון, שהיה גדול הציירים האורניתולוגים, דמות שריתקה אותי מהרגע שנתקלתי בעותק של ספרו המונומנטלי “הציפורים של אמריקה” בספריית המוזיאון לטבע בניו יורק. הוא הועלה על נס בזכות האופן שבו הצליח בציוריו להפיח חיים בציפורים, כביכול לכד את דמותן במעופן, בעת שצדו את טרפן או בזמן שאכלו מפירות עצים או קיננו. חוקרי ציפורים לא השתמשו אז, בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, במשקפות לראייה רחוקת טווח או במצלמות עם עדשות מקרבות. אהבתי את העובדה שאודובון זכה לתהילת עולם כאורניתולוג אף שהואשם באי-דיוקים מדעיים. זאת כי בלית ברירה הוא צייר את דיוקנאות בעלי הכנף שלו – מלאי תנועה וחיוּת – כמעט רק על פי מודלים מתים: גוויות ציפורים, שבדרך כלל הרג בעצמו. לפעמים אפילו בישל ואכל אותן אחרי שגמר לצייר את דיוקניהן.

עמדתי לקרוא את הטקסט הביוגרפי על חייו מלאי התהפוכות והסתירות המוסריות; אורניתולוג שצד ציפורים ואוסף את גוויותיהן לטובת האמנות, המדע וההיסטוריה, האם הוא אוהב אותן? אלא שבזמן שעמדתי בתור לקפה, ראיתי פתאום  בזווית העין את ענת שהרבני.

מבוכה והפתעה הלהיטו את פני. היא היתה בגבה אלי, בגופיה שחורה על מכנסי ג’ינס צמודים, באופן שהלם אותה מאוד. היא ישבה לצד שולחן קפה קטן, עם אשה תמירה, בהירה, אתלטית, כבת חמישים, שלבשה חליפת חצאית מחויטת בצבע סגול כהה וחולצת כפתורים לבנה ורכה כמשי. עיניה גדולות ומודגשות, שפתיה משוחות שפתון בצבע דם. האשה היתה שקועה כל כולה בשיחה עם שהרבני ונדמה היה לי שהיא מצמידה אליה את ירכיה. הן דיברו ברצינות תהומית. הן נראו קרובות. הן חלקו כוס יין אחת. לקחתי את האספרסו שלי ונעמדתי ליד שולחן בר גבוה, מאחורי עמוד. יכולתי לראות אותן. לא הבנתי מה אני רואה. זכרתי בבירור את שיחת הטלפון שלי ושל ענת מוקדם באותו הבוקר. לא, היא לא יכולה לפגוש אותי היום אף שהיא ממש רוצה. למה אני לא זוכרת, היא נזפה בי. יום חמישי הוא היום שלה עם דני. זהו הבן שלה מזוגיות קודמת – הם רק חזרו לפני חודש מלונדון. יום חמישי הוא היום האחד הקבוע בשבוע שהיא מקדשת. לא כל כך קשה לזכור, אמרה לי. היא אוספת אותו מבית הספר ולוקחת אותו לבריכה בדרום תל אביב.

אוקיי. חשבתי, ולגמתי מהאספרסו. כן. עכשיו יום חמישי, לא? הדם עלה וטיפס בצווארי אל הלחיים ואל המצח. ועכשיו כבר שתיים וחצי אחר הצהריים, וזה הזמן ללכת לאסוף את דני. לא כך? מה היא עושה כאן בקצה האחר של העיר? מי זו האשה הזאת?

לרגע תפסתי את עצמי וגיחכתי. לא אהבתי למלא את תפקיד האשה הקנאית. התעשַתי וחשבתי, נו, דווקא יכול להיות מעניין: ניתן לה להסביר את עצמה. הרגשתי משועשעת ואמיצה ועשיתי את מה שאסור בתכלית האיסור לעשות: התרחקתי כמה מטרים משם – עדיין במרחק ראייה – והתקשרתי אליה.

כשהטלפון שלה צלצל, ראיתי אותה נוגעת בכתף של האשה, מסמנת לה שעליה לקטוע לרגע את השיחה, שולחת יד אל כיס המכנסיים שלה, מסתכלת על המסך, משתהה לרגע ומניחה את הנייד הפוך על השולחן – בלי לענות.

צריבה של עלבון עברה בחזה שלי. לגמתי את שארית הקפה. זעם עלה. בלי לחשוב התקשרתי שוב. הפעם היא הביטה במסך, ראתה שוב את שמי וענתה.

“הי”, אמרה והסבה את גופה. “דחוף?”

“לא”, עניתי בקול קליל ככל שיכולתי. “פשוט חשבתי להצטרף אליכם. מתאים? איפה את?”

שהרבני הרכינה את ראשה, התכופפה, דיברה איתי בשקט קרוב לברכיה, פניה אל הרצפה. “לא. מצטערת. זה זמן איכות שלי עם דני. תכף אנחנו הולכים לחוג. איפה את? נתראה הלילה? הוא ישן היום אצל אבא שלו. זוכרת? שאבוא אלייך? המק’אלן אצלי. אביא איתי”.

“מעולה”, הפטרתי וניתקתי. היא השתהתה מעט לפני שהזדקפה, הטמינה את הטלפון בז’קט שלה וחזרה לשיחתה הערה עם האשה, שבשלב הזה כבר גהרה על שהרבני, שפתיה כמעט נגעו בלחייה. משהו במראה של האשה הזאת, בעיניים שלה, בקרבה שלה לשהרבני, הרעיד את נפשי.

את השעה הבאה ביליתי צרוּבת כעס ועלבון בתרגול עבודת מעקב ובילוש. המוזיאון היה מלא מקיר לקיר בקבוצות של תלמידים רוחשים וצוהלים ובמדריכים שניסו לדבר ברוגע וגם לדאוג שלא ייגעו בפוחלצים. התערוכה של אודובון היתה בחלל חדש ורחב ידיים בקומה העליונה, שהיה מלא גם הוא במבקרים: קבוצות סיור מאורגן של בתי אבות; לא מעט נשים מאופרות, בעלות שיער סגול ושרפרפים מתקפלים.

ההתמחות הקצרה שלי כחוקרת פרטית במשרד חקירות – התמחות שהפסקתי באיבה הרבה לפני שקיבלתי רישיון – השאירה אותי עם כמה עקרונות ומצאתי את עצמי נזכרת ומיישמת: הליכה איטית במרחק ראייה; מחוץ לטווח שמיעה. התערות בתוך קהל – התאמת קצב ההליכה שלי לזה של ההולכים מסביבי. תשומת לב לפרטים והתמקדות בהם – הז’קט הסגול או הצווארון הלבן של החברה של שהרבני, התלתלים של שהרבני שאסופים גבוה מעל ראשה – פרטים כאלה שאפשר להיצמד אליהם במבט גם במרחק וגם בתוך הקהל. בה בעת הכנתי את עצמי לאפשרות ששהרבני תזהה אותי. לא היה לי אכפת. הן הלכו סחור סחור בתערוכה ולא הפסיקו לדבר. מפעם לפעם עמדו מול ציור, אבל נדמה היה לי שלא באמת התעניינו במה שתלוי על הקיר. פעם אחת נעמדו ליד עוף דורס במעופו – אחת היצירות המטלטלות של אודובון, עיט זהוב מחזיק בטפריו ארנבת צחורה מעל פסגות הרים מושלגים. נדמה לי שראיתי את שהרבני עוצרת, מושכת בזרועה של האשה ומפנה את תשומת לבה אל היצירה. היא אמרה לה משהו. האשה נראתה קשובה. כמעט נשענה עליה.

דימיתי בנפשי ששהרבני מספרת לה שהחברה שלה, המאהבת שלה, היא ד”ר אליאנה דוידוב, אורניתולוגית, חוקרת ציפורים בעלת שם עולמי, ושלימדתי אותה דבר או שניים על עיטים מהסוג שאודובון צייר ועוד יותר על ציפורים שכיחות, עירוניות, יומיומיות, עכשוויות – הדרורים, העורבים והצוצלות בתל אביב, העקעקים, היונים ואדומי החזה בלונדון – ציפורים מוכרות כל כך, רגילות כל כך, שמרוב קרבה התרחקו מכל לב. דמיינתי שהיא מספרת לה שאני גם שוקלת באחרונה להיות חוקרת פרטית ושהיא, שהרבני, לימדה אותי מעט על התבוננות בבני אנוש. ושנפגשנו בתל אביב בחקירה הראשונה שנקלעתי אליה, כשאני ניסיתי לעזור לחברה טובה שלי לחפש את בתה התינוקת שנעלמה, והיא, פקד שהרבני, שמאז עלתה לדרגת רב פקד, היתה מופקדת על החקירה מטעם המשטרה. דימיתי שאולי היא אפילו מספרת שראינו, שהרבני ואני – עמדנו ביחד וראינו, ממש מקרוב, הריח עמד באפינו – תינוקת מרוטשת שנקברה על ידי רוצח סדרתי בחורשה ליד באר שבע. ושעברנו עוד תקרית אחת או שתיים ביחד, עוד טלטלה ואכזבה וזעזוע, אתגרים שצרובים בקשר בינינו ואי אפשר למחות אותם. ושהיא נאלצה לעבור פתאום ללונדון, כי בת זוגה לשעבר לקחה איתה את בנה הקטן – דני, שנפשה של שהרבני כרוכה בנפשו – וחזרה ללונדון וקצת יצאה מדעתה. ושבאתי כל הדרך מתל אביב עד לונדון כדי להיות לצדה. ואחר כך היא חזרה ואני אחריה.

אבל בעצם, ידעתי, לא זה מה שהיה. מול העיט הדורס של אודובון שמזנק עם טרפו מעל הפסגות המושלגות שהרבני אמרה לחברה שלה לכל היותר משהו כמו: אוי, תראי את הארנבונת הזאת, היא נראית שמחה למות.

עריכת לשון: צפי סער

 

עידוד הכתיבה

קוראות וקוראים יקרים, אני שמחה להעלות כאן באתר שלי מסות, מדריכים וסיפורים – חינם אין כסף. אם תרצו לעודד את הכתיבה, לתמוך בעלויות העריכה והפקת האתר, ובכלל, אנא השתמשו בכפתור התשלום כאן למטה. כל תמיכה שווה המון. אבל יקרת ערך מכל היא הקריאה עצמה

20.00 ₪