איך להיות ילדה

 

השנה היא 1980 ואת בכיתה ז’. יש לך רעמת תלתלים, טבעות מתכת על השיניים וגוף מוצק של שחקנית כדור-יד. בעוד חמש שנים תכתבי מקמה פצפיסטית זועמת נגד הלחימה בלבנון ותתלי אותה על לוח השכבה של כיתה י”ב בבית הספר בליך ברמת גן. “קומו אחים, אל תהיו אדישים! / ככלב הרובץ כשאוזניו שמוטות בחוסר מעש, עייף מנביחותיו./  זקפו אוזניים / חשפו שיניים, וצאו למגר את האויב הנורא (…)”

זו תהיה הפעם הראשונה שתכתבי משהו לפרסום. זו תהיה הפעם הראשונה שבה תרגישי את כוחה של כתיבה – כוחה להבהיר את מחשבותייך, להשמיע את קולך, ולהעניק לך תחושה של נוכחות. אבל עכשיו את רק מתקיימת בלימודים ובספורט ובמשפחה. אין לך עדיין פרסונה רזרבית, ייצוגית, שתלווה אותך, או תסתיר אותך.

כל השיניים שעכשיו מצטוות להידחק אחורה וליישר קו בפיך בעזרת טבעות ברזל וגומיות הידוק ומשיכה ישובו בעוד ארבעים שנה לאי-סדר המרדני שלהן. את לא יכולה לדמיין את זה עכשיו. עכשיו את נבוכה. במשך שנה שלמה את לא מחייכת. זה בסדר גמור.

אני כותבת לך את הדברים בחורף של שנת 2020. אני רוצה להגיד לך, ילדה, שכמעט כל מה שאת עושה הוא בסדר גמור. יש לי רק הערה אחת מהותית – הוראה קריטית – אבל בסך הכל את בכיוון הנכון. מגיעים לך לפני הכל דברי שבח ועידוד.

לדוגמה: כשאת הולכת ברחוב לבית הספר או לאימון כדור יד ואת חוזרת ומתאמנת על מה שתגידי בעוד כמה דקות לבת כיתתך, או לחברה לקבוצה או למאמן או למורה; רושמת בצנעה באצבעך את המלים, כדי לא להיתפס מדברת לעצמך בקול רם – זה בסדר גמור. המשיכי כך. גם אם המשפטים חוזרים בראשך שוב ושוב, מסתחררים, ואין לך מנוח – כי אולי תתנסחי לא בדיוק כמו שאת מתכוונת; כי אולי הדברים יישמעו מוזרים מדי או פשוטים מדי, או בדיוק ההיפך, מורכבים מדי; לא יבינו אותך, ואת חייבת לרשום אותם, את הדברים שאולי תאמרי, משפט אחר משפט, באצבע, באוויר, או על הצד של הירך, או על כף היד השנייה, או על הזרוע, שלא תשכחי בזמן אמת, שלא תקפאי בעיצומה של שיחה; זה בסדר. זוהי אובססיה, והיא חברה שלך. היא מה שאת צריכה עכשיו. היא זו שאת יכולה לבטוח בה.

או, למשל, כשאת עוברת ליד מראה ועושה הכל כדי לא לפגוש בה את בבואתך – זה טוב. הסיטי מבט. זה משרת את מה שאת צריכה: מיקוד. בלי הסחות דעת. בלי להוציא לך אוויר מהמפרש. את קצת יותר מדי גמלונית, לטעמך. הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. אין לך למי להשוות. את לא כמו הבנות ולא כמו הבנים. את מנסה להסתיר את הגוף בחולצות גדולות, במכנסיים רחבים. בעיקר במכנסי טרנינג נוחים. זה רעיון ממש טוב. המשיכי. גם הגרביים העבים, הלבנים, בסנדלים תנ”כיים, הם פתרון טוב בימי החורף בשכונה הבורגנית ברמת גן. שזה לא ידאיג אותך איך שזה נראה.

ואם את מרגישה עכשיו שאין לך עם מי לדבר – אל תדברי. פרשי. התרכזי בספורט ובלימודים. כי מבחינתך את צודקת: הבנות מדברות על עניינים של בנות – איפור, בגדים, חתיכים, ועוד מכל זה; הבנים מדברים על עניינים של בנים – כדורגל, קרבות, בנות. את לא מוצאת עם מי לדבר על העניינים שלך. בעוד שנתיים שלוש אולי תפגשי שתי נערות בתיכון  והן יהיו חברות שלך. אחת גדולה ממך ואחת קטנה ממך, בקבוצת הכדוריד. אבל את לא מדברת איתן על העניינים שלך. את מקשיבה להן, לעניינים שלהן. הן מעניינות אותך. הן מוזיקאיות. הן בעלות רוח חופשית. הן מרשימות אותך. הן לא כמו כולן. אבל את שותקת רוב הזמן.

וממילא את לא לגמרי בטוחה שאת יודעת מה הם העניינים שלך. בעוד שש שנים, כשתשבי עם נערות אחרות בנות 18, כולכן עטויות מעילי דובון ירקרקים חסרי צורה בחדר עם הרבה אוזניות, ותצותתי בשם המדינה שלך לשיחות של אנשים שמגינים על המדינה שלהם, ויהיה אסור לדבר בקול, חובה לשמור על דממה אבל מותר להתכתב, מותר במשמרת לשלוח זו לזו פתקים תוך כדי עבודת ההאזנה האילמת, אז תגלי לראשונה שיש לך עם מי לדבר; ושיחה תתגלגל לפלא, ותדברו על מוזיקה (את תכירי להן את האלבום של פול סיימון “ואן טריק פוני”, והן יגלו לך את ג’וני מיטשל!) ותדברו על פוליטיקה, על מחאה, על פחד, על ספרים שקראת, על שירים שכתבת ושהן כתבו (בדיוק גמרת, קצת באיחור, את זן ואמנות החזקת האופנוע; הן מכירות לך את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, את מתוודעת לאליזבת בישופ,  אבל אותה את לא לגמרי מבינה).

עכשיו את עוד לא שם. בינתיים, בכיתה ז’, עוד לא יצא לך לפגוש את הדמויות האלה. עוד לא גילית את הזירה של הכתיבה. לכן, בדרך כלל את מעדיפה לשתוק. זה בסדר. אחת השחקניות הבוגרות בקבוצת הכדוריד שלך קוראת לך “הדג”. את שמה לב שבפעמים המעטות שאת מדברת כולם מקשיבים. את נוטלת את ההזדמנות הזאת במשורה. זה נבון מצדך.

כן, טוב שבשגרה את שותקת. את יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע במחשבות שלך אם את לא משמיעה אותן בקול. זה גם בסדר שאת לא כותבת יותר ביומן. מישהו שאינו את קרא ביומן שלך ואת מבינה היטב שזה כבר אינו מקום בטוח.

המשיכי למצוא דרכים משלך לעבור את הימים. ואת הלילות. את שמה לב שאת לא רוצה להיות “בת”. את לא רוצה לתפוס את העמדה הזאת – מעודנת, מטופחת, מחויכת, עוקצנית, זקוקה להצלה. אבל את לא יודעת מה כן. המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות. כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות.

למשל, את תקראי את כמעיין המתגבר של איין ראנד ותתרגשי. הווארד רורק נראה לך מרשים וצודק. את מבינה שאת לא רוצה להיות אלטרואיסטית. זה יקרה בעוד שלוש שנים בתיכון. את תלכי למורה שלך לספרות, טובה זאבי, היחידה שמקשיבה לך, ותשאלי אותה למה לא מלמדים את כמעיין המתגבר בבית הספר. נדמה לך שאת רואה בעיניה חיוך חומל, על טעמך שעדיין לא התעדן.

או את תשאי עיניים לתמי סנדיק, המורה שלך לספורט. המאמנת של קבוצת הכדור יד. את מעריצה את הרצינות שלה, את הסטנדרט הגבוה שהיא מציבה לפנייך. את גאה, שבזכות השער שהבקעת בסוף המשחק נגד בית הספר מאשדוד – אתן תסעו לטורניר אליפות העולם בבתי ספר על יסודיים בפלרמו שבסיציליה. תשחקי לא רע במשחק הזה, אף שתהיי חולה, 38 מעלות חום.

את תתלבשי כמו שנוח לך. את תתאמני במגרש. את תשמעי את “I am a Rock” של פול סיימון שוב ושוב בזמן שאת עושה שיעורים. את תגלי שבכל שנה את צריכה לעשות רושם טוב על המורים רק בחודש הראשון, ואחר כך את יכולה להרפות. לפעמים, בשיעור עברית, המורה תדבר ישירות אלייך, כאילו את היחידה, כאילו אין עוד עשרים ושמונה תלמידים בכיתה, היא תסביר משהו, ותשאל, בלי דעת, ‘את מבינה?’, ואת תחייכי אליה, והיא תהנהן אלייך בחזרה.

לא אומרים לך את זה – אבל זה כך: את אחראית על העיצוב של עצמך. כולנו מעצבים את עצמנו בין שביודעין ובין שלא, בין שבגאווה ובין שבחרדה, בין שעם עזרה ובין שלבד, ובהתרסה. את עבודת עיצוב העצמי שלך רק את יכולה לעשות. ואת עושה אותה היטב.

בעוד ארבע שנים בתיכון תלמדי בשיעורי סוציולוגיה על סוכני חיברוּת; או סוכני סוציאליזציה. בעוד עשר שנים כבר תדעי להיזהר מהם כמו מסוכני ביון, שמסתתרים מאחורי זהויות בדויות, וקשה לזהות אותם. אלה הם ההורים, המורים, המפרסמים, יוצרי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה ומחברי הספרים, שעסוקים בלי דעת בהעברת הערכים של החברה אלייך ושתילתם בנפשך. עכשיו את עדיין לא יודעת להישמר מהם. את רק מתחילה לחשוד. אבל בעיקר את פוחדת. בעיקר את פוחדת מסוכני החיברות שבביתך שלך. את פוחדת שהם לא יאהבו אותך. שתאכזבי אותם. שאת לא יכולה לשמח אותם. שאת לא כמו שהם רוצים שתהיי.

את שומעת? זהו בדיוק הדבר שאת חייבת לשנות, ומיד. הפסיקי לפחד מהם. והפסיקי לדאוג להם. הפחד הזה, הדאגה הזאת – הם יגזלו ממך חיוּת. הם יחסמו בך כל רצון. הפחד שלך – שסוכני החיברות הקרובים למקום מגורייך יתביישו בך, יתאכזבו; המאמץ שלך לעשות הכל שרק לא יתאכזבו – אלה יעמדו בינך ובין היכולת שלך להיות ישות בעלת תשוקה. אני אומרת לך: כל שנות העשרים שלך יירדו לטמיון – ידשדשו בקיום מאומץ, מאולץ, על פני השטח, בלי רצון, במאמץ בלתי נלאה לשמור מרחק, בלי מגע, זולת המגע של העט על הנייר; עשר שנים לבד, בלי אהבה – כל שנות העשרים שלך ילכו לעזאזל בגלל הפחד הזה.

בבקשה ממך. אל תדאגי להם. הם חזקים. הם גדולים. והם רוצים בטובתך. בעוד 17 שנים, בגיל 29, אחרי שתקראי את סימון דה בובואר ואת וירג’יניה וולף ואת ג’ודית בטלר ואת מרי וולסטונקרפט ואת ג’רמיין גריר ואת סוזן אורבך ואת נעמי וולף, ואחרי שתהיי כמה שנים בטיפול, ותדברי במשך שנים עם המטפלת שלך על כל מה שמפחיד אותך כשאת מסתכלת במראה ועל כל מה שאת קוראת בספרים האלה, בחיבורים האלה; אחרי שתגידי לסוכני החיברות הקרובים אלייך חגיגית שאת לא מה שאת חשבת שהם חשבו שאת צריכה להיות, רק אז תגלי שהם כבר בכלל לא חושבים את מה שאת חשבת שהם חושבים. ושהם רק חיכו שתדעי מי את ואיך את רוצה להיות. ושהם שמחים לגלות שטעו. ושהם יכולים להחזיר את תעודת הסוכן ולהקשיב לך.