מחשבה על השפעה וקרואסון פיסטוק טבעוני

השבוע לפני שנתיים בדיוק נעשיתי טבעונית; הפסקתי לאכול מזונות שבאים מבעלי חיים. אני יודעת שעברו שנתיים כי השינוי קרה באחת – במקום מסוים, ברגע מסוים; יש תאריך. אני חושבת עכשיו על השפעה; מהו הדבר שהשפיע עלי והאם – על מי, על מה – משפיעה הטבעונות שלי.

ראשית, אני חושבת על מה שגרם לי לשנות את אורח החיים שלי, להתאפק. או בפשטות, מהו הדבר שגרם לי לוותר – למען מטרה פוליטית, למען השפעה בעולם  – על מיני מאכלים שאהבתי מאוד, שכמעט הגדירו אותי, את העונג שלי, את מה שעושה לי טוב: דייניש קינמון בבוקר בקפה התחתית ברחוב לינקולן בתל אביב, פיש אנד צ'יפס בקפה התחתית אחר הצהריים, טוסט עם חמאה ומרמייט, סלט קפרזה, גבינת גורגונזולה, פסטה עם פרמז'ן, מאפה פיסטוק ופירות יער. מהו הדבר שגורם לי להטריח את עצמי ואחרים – סליחה, יש בזה חמאה? יש בזה ביצה? יש בזה ג'לטין? – מה גרם לי, החילונית הגמורה, להיות אחת שמקפידה למהדרין.

שנים לפני שנעשיתי טבעונית הגיעה אלי הבשורה על הסבל שנגרם לחיות בתעשיית הביצים, החלב והבשר, אבל לא זזתי מדרכי. למעשה, בעת שקיבלתי אני את ההחלטה כבר היו שתי בנותי, אז בנות עשר ושמונה, בעצמן טבעוניות במשך יותר משנתיים. כבר הקפדנו בשבילן בבית, ורק שחררנו את עצמנו בחוץ. הן הושפעו מחבר יקר, בן גילן, שסיפר להן בלהט על מצב חיות המשקים התעשייתיים והפציר בהן להצטרף אליו ולהפסיק להשתתף בעוול. בתי הקטנה כבר היתה צמחונית מאז שמלאו לה שלוש – היא שאלה אז מאיפה בא הדבר שמסתובב על עמוד השווארמה והתשובה הספיקה לה. התפעלתי כל כך מהחבר ומהבנות שלי, התגאיתי בהחלטה שלהן שכללה וכוללת ויתורים כבדים – מסיבת יומולדת שאין בה מה לאכול? פשוט לא אוכלות – והרגשתי שזה הכי קוּל: להיות אמא אומניבורית לילדות מוסריות.

היום שבו בחרתי בטבעונות היה היום שבו ביקרתי עם בנות ביתי בחוות החופש שבמושב עולש בעמק חפר. חווה מסודרת, נקייה ויפה, מרווחת ונעימה, שבה הכירו לי תרנגולת, עז, כבשה, חזיר ופרה שחולצו מתעשיית הביצים, החלב והבשר, לטובת חיים של טיפול ואהבה, וגם נתנו להם שמות. עמרי ויוסי החזירים, שבקושי עומדים על הרגליים מרוב שגידלו והגדילו אותם הרבה מעבר ליכולתם לשאת את עצמם (הם קרואים על שם יוסי וולפסון ועמרי פז, אקטיוויסטים ותיקים ומשפיעים למען בעלי חיים). גארי, טלה שניצל בידי יזמית חוות החופש, מיטל בן-ארי – במו עינינו ראינו איך גארי פועה בקריאות שמחה ורץ אל השער כשבן-ארי מתקרבת עם מכוניתה לחווה. שירלי, תרנגול ההודו הכעור והמקסים, שמקרקר לפעמים כשמבקשים ממנו, ופורש חסותו על אפרוחי תרנגולות; או תומר ומיקי, הפטמים – תרנגולים שהונדסו להיות כבר בגיל שבועיים בגודל של תרנגול בן שנתיים (הם מתו מאז הביקור ההוא שלנו בחווה).

עוד לפני הביקור ההוא, שהיה מטלטל ומשפיע במובהק בשבילי, נחשפתי להרצאה של האקטיביסט גארי יורופסקי (שהופצה ביוטיוב ב-2010 עם כתוביות לעברית וזכתה כאן לרבבות צופים), ובה דיבר בלהט על הסבל של החיות במשקים התעשייתיים; עקבתי ואני עוקבת בעקביות אחרי הכתיבה המחוננת, המצחיקה, האמיצה, החכמה עד העצם של דניאלה לונדון בטור שלה בידיעות אחרונות בשבחי הטבעונות – באחרונה בעיקר בהקשר של משבר האקלים; וזכיתי ליהנות וללמוד מהמפעל הקולינרי-הפוליטי, המענג והמפעיל, של מרב ברזילי, הבעלים של המסעדה והמעדניות הטבעוניות הנהדרות משק ברזילי. כל אלה ביחד עם הבנות שלי הניחו זה כבר את היסודות; כל אלה הטמינו בנפשי תחושת אשמה – אי נוחות אתית – שנלוותה לאורח החיים הנהנתני שלי. אבל המפגש פנים אל פנים עם שם של חיה, עם הספציפיות שלה, עם האפשרות שיש לה ביוגרפיה; המפגש עם האפשרות של בעל חיים כמו תרנגולת וחזיר ופרה לחיות חיים של חופש וטיפול ואהבה, הכריעו בשבילי את הכף. אני חושבת שזה הרבה יותר מ-Show, don’t tell. זה לא שבחווה ראיתי בעיני את מה שעד לאותו ביקור רק אמרו לי. החיות בחוות החופש אינן מצויות בעיצומה של התעללות אלא הגיעו דווקא לבית טוב ואכפתי. הן במיטבן. המדריכות בחווה לא מספרות על הזוועות שיורפסקי מדווח עליהן. וממילא כבר ראיתי בעבר חיות במשקים תעשייתיים ויכולתי לזהות את הסבל. מה שקרה בחוות החופש הוא מפגש אינטימי, אחד על אחד, עם נפש חיה ועם המחשבה על מה שעבר עליה בעבר, מה שהיא חווה בהווה, ומה שצופן לה עתידה. מה שהכריע את הכף הוא הסיפור.

כן, טיבה של ההשפעה הזאת ברור לי כעת. אבל מה שאינני יודעת על השפעה הוא זה: באיזה אופן משפיעה הטבעונות שלי בכיוון ההפוך? אם אני נמנעת מאכילת מוצרי מזון שבאים מתעשיית הביצים, החלב והבשר –  בגלל האכזריות וההתעללות הכרוכות בייצור של ביצים, חלב ובשר – כיצד עוזרת ההימנעות שלי לבעלי החיים שחיים בתעשייה הזאת? האם האנינות המוסרית שלי – ההימנעות שלי מדייניש הקינמון בתחתית, או העובדה שאני אוכלת שם בבוקר רק את הסנדוויץ אבוקדו המצוין, עם טחינה במקום גבינת שמנת – משפיעה בעולם במקום שבו ההשפעה הזאת נחוצה? או שאני רק מטריחה את בעלי בית הקפה לספק לי אופציה מיוחדת לצד כל הגאודה והסלמון והסלט ביצים? האם היא מצילה חזיר או פרה או תרנגולת מחיים של צפיפות, של האבסה ופיטום, של תנועה מוגבלת, של חליבה כפוייה, של הטלה כפויה של ביצים, מומרצת, מוגברת, כנגד הטבע, של כליאה, של כאב בגוף שאפשר רק לשער? האם טבעונות – האם הפוליטיקה של ההימנעות – היא דרך טובה להפסיק את ההתעללות שבגללה נולדת ההימנעות? או שאני משפיעה רק על משק המצפון שלי?

אני חושבת באופן ממוקד על צריכת ביצים מתרנגולות שמטילות בכלובי סוללה. זאת נראית לי שיטה אכזרית באופן המובהק ביותר. אין עוררין על כך שהשיטה הזאת אכזרית. התרנגולות שמורות בכלובים בשטח צר, שלא מאפשר להן אפילו לפרוש כנפיים, ובטח שלא ללכת לשום מקום. הן חיות בכלוב שגודלו בין 430 ל-560 סנטימטר רבוע. זאת כדי שיוכלו להטיל כ-300 ביצים בשנה, אף שבאופן טבעי היו מטילות לא יותר מ-24 ביצים בשנה. האקטיוויסטים אוהבים להזכיר שגודל דף  איי4  הוא 625 סנטימטר רבוע. כדי לעזור לנו לדמיין. העובדה שהן חיות יממות רבות בחשיכה מוחלטת כבר משנית לעובדת הכליאה. עמותת אנונימוס, או בשמה הנוכחי אנימלס, שהצליחה בתחילת שנות האלפיים במאבק שלה ושל אחרים לאסור בחוק את שיטת פיטום האווזים לטובת המאכל הנחשק כבד אווז, פועלת שנים כדי להביא לאיסור בחוק על שימוש בכלובי סוללה. במדינות אחדות שמחוץ לישראל כבר נאסר השימוש בכלובים האלה – בשווייץ מאז 1992, באיחוד האירופי אסור מאז 2003 להקים כלובי סוללה חדשים וחקלאים נדרשו להפסיק את השימוש באלה הקיימים עד 2012. אבל בישראל, בימים אלה, עדיין רוב הביצים שנצרכות הן מכלובי סוללה – רק כארבעה אחוזים הם ביצים מלולים ללא כלובים, שזוכים לתווית ביצי חופש או ביצים אורגניות; לא רק שהפעילים אינם מצליחים להעביר חוקים שאוסרים את השימוש בכלובי הסוללה, אלא שהם נדרשים שוב ושוב לחסום חקיקה המבקשת לאפשר בניית כלובים חדשים.

מה לעשות עכשיו? במעדניה ליד הבית שלי התחילו להכין קרואסון פיסטוק טבעוני – טעים מאוד. אולי גם בקפה התחתית יתחילו להגיש אותו? כבר ממש לא קשה להיות טבעונית. נראה לי שכדי לנסות להשפיע אני צריכה לעשות משהו נוסף. אולי לכתוב מכתבים לנציגים שלי בכנסת. אולי פשוט לכתוב. אולי משהו אחר?

יוסי החזיר בקושי הולך
בילי בחוות החופש
הביקור בחוות החופש השפיע

איך לשכנע

או: מדוע כדאי להקשיב למתנגדי החיסונים

בכל פעם שאני מבקשת להשתתף באופן פומבי בוויכוח על אודות קמפיין החיסונים, אני מוצאת את עצמי פותחת בהצהרה כי התחסנתי – נכון לעכשיו כבר נדקרתי שלוש פעמים תמימות! – בחיסון של חברת התרופות פייזר. אני עושה זאת כי אני חוששת שתומכי הקמפיין מתקשים, בלשון המעטה, להקשיב למי שלא התחסן.

מדוע התחסנתי? אפשר לומר שקיבלתי את ההנחה של המומחים ודובריהם כי עלי להתחסן כדי להגן על עצמי וכדי לסייע במאבק הלאומי לעצירת מגיפת הקורונה. אולי התחסנתי כי אני פוחדת מהנגיף ומפגיעתו הרעה יותר משאני פוחדת מהחיסונים. גם אפשר לומר שהתחסנתי כי זו האופציה הכי נוחה בתנאים שבהם ניתנת עדיפות למחוסנים בחיי היומיום – בזכות התו הירוק אקבל אישורי כניסה לחיים הציבוריים; יהיה לי נוח פחות בלי האישורים האלה.

 ואולם כמה מחברי הטובים – נשים וגברים שאני אוהבת ומעריכה – לא התחסנו ויש להם נימוקים רציניים נגד הקמפיין שפועל למען החיסונים (ונגד המתנגדים). הם מוכנים לוותר על הנוחות שהחיסון מספק בדמות התו הירוק. הם מוכנים לשאת את התגובות הקשות כלפיהם.

אני משוכנעת בכל מאת האחוזים שכדאי לכולנו להטות אוזן לכמה מהנימוקים האלה שבפיהם. אני יודעת בוודאות שנכון להקשיב להם ושהחברה שלנו זקוקה כאוויר לנשימה – סליחה על משחק המלים – למבט הביקורתי שמתנגדי החיסונים מציעים. אבל איך אגרום לאחרים לחשוב כמוני? כיצד אשכנע בכך גם את אלה מביניכם שסולדים ממתנגדי החיסונים עד כדי בוז, שלא לומר שנאה?

***

אני מזהה בשלב זה שלושה סוגי טיעון בוויכוח, כפי שהוא מתנהל כיום בפיד שלי בפייסבוק ובבמות אחרות:

הראשון הוא טיעון מסוג: בעל הידע הוא בעל הדעה. כלומר: מספיק לומר שהמומחים אמרו. המדענים קבעו. להדיוטות אין מה לומר על דעת המומחים. זהו טיעון שמניח אמון מוחלט בבני סמכא.

השני הוא טיעון מסוג: בעל המידע הוא בעל הדעה. הסטטיסטיקה לא משקרת. צריך רק לקרוא את הנתונים שמתפרסמים בציבור. זהו טיעון שבבסיסו אמון במספרים, בגראפים, במספרים, באינפו-גרפיקה – כפי שזו מוצגת לציבור.

השלישי הוא טיעון מסוג: בעל העדוּת הוא בעל הדעה. כאן הטוענים נעזרים בסיפורים אישיים. משהו שקרה להם או שהם שמעו על מישהו שקרה לו – הסיפור האישי הזה נתפס כהוכחה כלשהי. זהו טיעון שמניח כי סיפור טוב מספיק כדי להסביר תופעה.

כל אחד משלושת סוגי הטיעון האלה הוא בעייתי – כושל, לא עומד במבחן לוגי פשוט – אם תופשים אותו כפשוטו.

הנה למשל: צד אחד בוויכוח טוען שעלינו לקבל את ההנחה כי החיסון בטוח ומועיל פשוט כי המומחים – מדענים, רופאים, חוקרים, מי שהקדישו את חייהם לחקר האפידמיולוגיה ומדע החיסונים, בכירי משרדי הבריאות בכל העולם – אמרו כך. ואם הם אמרו, הם בטוח יודעים. ואין להטיל ספק בהחלטה שלהם. ממילא זו החלטה מושכלת שנשענת על שנים רבות של העמקה ומחקר ודרישת הטוב. אלא שאנחנו כבר יודעים שמומחים לפעמים טועים. לדוגמה מהעת האחרונה: משבר מגפת ההתמכרות לתרופות משככות כאבים – אופיואידים – בארצות הברית. היו אלה רופאים, מומחים, מדענים ויצרני תרופות שוחרי טוב שהפיצו ברבים את התרופות האלה, וכיום ידוע כי חלקם אחראים לגרימת מוות של מאות אלפי אמריקאים בגלל התמכרות והשלכותיה. או לדוגמה מההיסטוריה: בשנות החמישים והשישים שווקה באירופה התרופה תלידומיד שייצרה חברת תרופות גרמנית קטנה. החברה רשמה פטנט על המולקולה הפעילה והצליחה לשכנע את הממסד הרפואי לרשום את התרופה לנשים בהיריון כמזור נגד בחילות. התרופה אכן היתה מוצלחת בעניין הבחילות. אלא שלפני שיווקה המסחרי לא בדקו את השלכותיה לאורך זמן. התרופה שווקה, נרשמה לנשים הרות, ורק כעשר שנים אחרי שהופצה ברבים – ואחרי שעלה החשד שהיא קשורה בפגיעה בעוברים –  ניסו אותה על קופות בבון בהריון והתברר סופית כי אכן היא תרופה טרטוגנית, כזו שניתנת לנשים בהריון וגורמת למומים בעוברים. לילדים שנולדו לאמהות שנטלו את התרופה נודע הכינוי "ילדי התלידומיד"  – אלה בעלי המומים הבולטים בגפיהם שנגרמו בגללה.

הסיפורים האלה כמובן אינם מוכיחים כלל ועיקר שיש סכנה בחיסון של פייזר נגד נגיף הקורונה. הם רק מוכיחים שאי אפשר להיות בטוחים שדעת המומחים – אוניברסלית ככל שתהיה – היא דעה טובה ומבוססת. לפני כשבוע, בסוף ספטמבר 2021, פורסם ב"הארץ" – עיתון שנוקט בדרך כלל עמדה של מיינסטרים שמרני בעניין הוויכוח על אודות ניהול משבר הקורונה – כי הממסד הרפואי בישראל מצטרף כעת לחוקרים בבריטניה ובארצות הברית והם מתחילים לבדוק תלונות של עשרות אלפי נשים על כך שהחיסונים השפיעו על המחזור החודשי שלהן. עוד פורסם היום כי  בישראל "12 בני נוער בגילי 15-12 לקו בדלקת שריר הלב לאחר שקיבלו את החיסון לקורונה – שיעור אפסי ביחס למספר המתחסנים: 331,538 מתחסנים במנה ראשונה ו-255,444 מתחסנים במנה שנייה בקבוצת גיל זו". האם 12 מתוך 580 אלף הוא שיעור אפסי? האם אנחנו יודעים מה יקרה לילדות שיקבלו חיסון לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות, לפני שהתחיל המחזור החודשי? ולאלה שקיבלו חיסון אחרי גיל ההתבגרות? יש מי שכבר יכולים לענות על השאלה הזאת בצורה מוסמכת בלי עוררין?

הטלת ספק בעמדת המומחים אינה כשלעצמה תיאוריית קונספירציה הזויה. ליצרני התרופות יש תמיד אינטרס למכור תרופות. אפשר להניח שהם אנשים טובים. ואפשר להניח שהדחף למכור – והדחף לעצור את מגיפת הקורונה – עולה על שיקולים של זהירות לטווח ארוך.

גם הטיעון שמבקש מאיתנו לסמוך באופן עיוור על הסטטיסטיקה, כפי שזו מוגשת לנו, הוא טיעון כושל מכמה טעמים: ראשית, משום שנתונים בלי הקשר – בלי לדעת מהי בדיוק השאלה שעליה הם עונים – אין להם ערך. שנית, משום שאפשר לקרוא את הנתונים בכמה דרכים. ושלישית משום שבהכרח תמיד מציגים נתונים חלקיים.

למשל, אם קיבלנו את המידע דרך עמוד הבית של "הארץ" לאורכו של משבר הקורונה, קיבלנו בשבועות הראשונים נתונים מספריים על נדבקים בלי נתונים על שיעור הבדיקות החיוביות – מה שאיפשר הפחדה והסכנה רבתית לפעולות שלטוניות אלימות של הטלת סגר ועוצר. אחר כך קיבלנו את שיעור הבדיקות אבל לא קיבלנו נתונים על נפגעים מהסגר בהקשרים של אבטלה, למשל, ולא קיבלנו נתונים על פרופיל החולים קשה – מה גילם, מה היה מצבם הבריאותי (נתונים שחיוניים להבנת התמונה המלאה לא כי זקנים וחולים הם פחות חשובים, להיפך; כי השמירה עליהם דורשת הבנה מדויקת של המצב הכללי). בימים אלה אנחנו מקבלים בעמוד הבית של "הארץ" גרף שכביכול מראה שכדאי לחסן שלוש פעמים. משום שבין החולים קשה, יש יותר בלתי מחוסנים ויותר מחוסנים פעמיים מאשר מחוסנים בפעם השלישית.

עכשיו בוויכוח שמתנהלת בפיד שלי מסתפקים פעמים רבות בסטטיסטיקה הזאת כדי להצדיק חיסונים וכדי להצדיק את התו הירוק. מה ש"הארץ" אינו מפרסם בעמוד הבית באופן קבוע הוא שיעור המתחסנים מקרב הנדבקים והמדביקים – נתון שעשוי לערער באופן יסודי על נחיצות התו הירוק. אם התו מאפשר להכניס למקומות סגורים וצפופים אנשים שהתחסנו פעמיים ושלוש פעמים, והאנשים האלה גם הם עלולים להדביק בשיעורים גבוהים ואף לחלות, אין בכך משום הגנה על החלשים בחברה. רק בדיקות לכולם בשער המבנים הציבוריים הן הגנה באמת טובה, לפי גישה זו.

גישה אחרת, שמציגה למשל ד"ר רעיה לייבוביץ, חברת סגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהלת המחלקה לאונקולוגיה בבית החולים אסף הרופא, אומרת שאין הכרח בתו הירוק כפי שהוא מוגדר כיום. לייבוביץ אינה מתנגדת לחיסונים אלא מותחת ביקורת על קמפיין החיסונים. היא מציעה פעולות אחרות, למשל: חשוב לאתר את הזקנים והחולים שלא חוסנו מסיבות של חוסר נגישות ולסייע להם להתחסן במקום להפעיל לחץ אלים, כלכלי ואחר, על אלה שבוחרים לא להתחסן.

סוג הטיעון השלישי –  של הסיפורים האישיים – נפוץ בשני המחנות של הוויכוח המר. אלה גם אלה מספרים על מקרים קשים – מישהו שחלה מאוד אחרי שקיבל חיסון, או מישהו שחלה מאוד אחרי שחטף את הנגיף. בסיפורים האלה אין כדי להוכיח טענה על תופעה. correlation is not causation, כמו שאומרים. קורלציה כלשהי בין אירועים אינה מוכיחה סיבתיות. כל מי שמעלה סיפור אישי כהוכחה לטענה שלו מוזמן לחשוב פעמיים מה בדיוק מוכיח הסיפור, חוץ מאשר הבנה שהכללות אינן תקפות במקרים פרטיים.

סיפרתי השבוע לאמי על התגובות הזועמות שקיבלתי לפוסט שהעליתי בפייסבוק כנגד קמפיין החיסונים האגרסיבי. היא אמרה לי שהיא רואה כאן שתי אסכולות. זו שיוצאת נגד הפרט שמסכן את החברה, וזו שיוצאת נגד החברה שמסכנת את הפרט. אני חושבת שהיא צודקת וגם שהתמונה כרגיל מורכבת יותר. אלה שתוקפים את מתנגדי החיסונים מדברים עליהם במונחים של מפונקים והזויים במקרה הטוב ואנשים מסוכנים ורעים במקרה השכיח. אלא שיש במתנגדי החיסונים כאלה שמוותרים על הפינוק  – הם לא יכולים להיכנס היום למסעדה, לאוניברסיטה, להופעה בנוחות שמתלווה להליכה בתלם – דווקא כדי להגן על החברה מפני עצמה. אלה פרטים שדווקא מוכנים לחטוף קיטונות של שנאה, כדי להוציא את החברה מעיוורונה ולעזור לה להבריא. חברה שאינה מסוגלת להכיל ויכוח, טענות נגד, הטלת ספק – היא חברה חולה שזקוקה לעזרה הזאת.

מדינת ישראל נגד ארנה קזין

מחשבות של הנאשמת באי-עטיית מסיכה לקראת הדיון הבא במשפטה

שלב ההוכחות במשפט המכונה "מדינת ישראל נגד ארנה קזין" נקבע ל-27 באוקטובר. העובדות בכתב האישום: "בתאריך 1 בפברואר 2021 בשעה 18:44 או בסמוך לכך, שהתה הנאשמת ברחוב לבונטין ליד מס 21 בתל אביב-יפו בלי שעטתה מסיכה". הערת הפקח: "הנ"ל נצפתה הולכת במדרכה הציבורית ללא עטיית מסיכה על פניה כאשר המסיכה שברשותה היתה בכיס".

הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב התקיים ב-4 במאי. בהמתנה לדיון במשפט שלי צפיתי במשפט אחר שבו ביקש הנאשם להוכיח שהכלבה שלו לא עשתה את צרכיה על המדרכה, אלא בגינת הכלבים, ולחילופין שדווקא אסף את שהשאירה, ולחילופין שהפקח נטפל אליו בכוונה. השופטת אביטל אמסלם-גלבוע סיפרה לו בכבוד ובנועם שנטיית בית המשפט היא לעמוד מאחורי הפקחים, שהם שליחי ציבור, והציעה לו לחזור לבית המשפט בשלב ההוכחות עם תצלומים ועדים שיעזרו לו להפריך את כתב האישום. ולחילופין: שיוותר וישלם את הקנס.

כשהגיע תורי, ביקשתי מהשופטת את ההזדמנות לעצור ולחשוב, באופן ציבורי, על ההתנהגות השלטונית בתקופת חירום כמו זו של משבר הקורונה. סיפרתי לה שנתפסתי בלי מסיכה לבד על המדרכה ברחוב ריק וחשוך. לא היה איש בסביבתי, מלפני ומאחורי ומכל עברי. הפקחים ראו אותי ממרחק עשרה מטרים ועשו את דרכם עד אלי על המדרכה השוממה והטילו עלי קנס של 500 שקלים.

טענתי לפני השופטת שהטלת קנס של 500 שקלים על אדם אף פעם אינה עניין של מה בכך, וביתר שאת בתקופת הסגרים שבהם אזרחים רבים איבדו את מקור פרנסתם. האם אי אפשר לבקש שיקול דעת בעניין זה? עוד אמרתי שלמעשה, כפי שהביא לידיעתי חבר שהוא עורך דין, יש בהנחיות "מנהלת אכיפה ארצית קורונה" של משטרת ישראל, מה-21 באוקטובר 2020, קריאה מובהקת לשוטרים להפעיל שיקול דעת: בסעיף 4, "מדיניות אכיפה", תת סעיף ב', הובהר כי "כאשר אדם אינו עוטה מסיכה בנסיבות שבהן הסיכון להדבקה נמוך באופן יחסי, יש לפעול בדרך של הסברה ואזהרה ולא להטיל קנס. דוגמאות: אדם הולך לתומו במקום שבו אין איש בסביבתו…ויש ברשותו מסיכה בהישג יד".

על כך הגיב התובע: "ההנחיה הזאת, אני לא ידעתי שנאשמים כפופים להנחיות שמיועדות לפקחים או שוטרים…". התובע גם אמר שאם פסעתי בשעה רבע לשבע בערב ברחוב לבונטין בתל אביב, סביר ש"עוד שנייה מישהו עובר. מישהו רוצה להסתכן? היא יכולה להסתובב ולהשתעל על מישהו שבדיוק עובר".

השופטת הבהירה לי שההחלטה שלה תהיה עניינית בהקשר החוקי השיפוטי (מלים שלי). כלומר, אני מבינה ממנה שהיא אינה מתכוונת להשתמש בפסיקתה לטובת אמירה כלשהי בהקשר של ביקורת השלטון או ביקורת על אודות האווירה השלטונית ששררה בישראל כאשר הוכרז מצב חירום. היא הציעה שאתכונן לשלב ההוכחות – שאשיג את הדו"ח המקורי של הפקח, אולי אפילו אזמן אותו לעדות אם אחשוב שצריך, שאדאג לצילומים, שאאסוף מידע, ואבוא שוב לעמוד בפניה בתאריך שנקבע.

המדרכה ברחוב לבונטין 21 שעליה התהלכתי בלי מסיכה היא זו שגובלת ב"אברהם הוסטל" – זהו קטע של הרחוב שאין בו עסקים או בנייני דירות – והיא שוממה שעות רבות ביום. אני מבררת ומגלה שביום שבו נתפסתי הולכת שם בלי מסיכה, ה-1 בפברואר 2021, ב-18:45, השמש שקעה כבר ב-17:15 – היה חשוך, כמו שזכרתי. ותל אביב הייתה עדיין בעיצומו של הסגר שהוטל בדצמבר והודק ב-8 בינואר בחצות; אז נסגרה מערכת החינוך, מגבלת ההתקהלות הוחמרה, הותרה יציאה לעבודה במקומות חיוניים בלבד. חלק מהמגבלות הוסרו רק ב-7 בפברואר 2021. ורק ב-15 במרץ 2021 נפתחו מקומות מסחר. כלומר, ב-1 בפברואר, ב-18:45 – כך אני זוכרת, אבל גם מוודאת שאמנם כך היה, בתחקיר אינטרנט זריז – רחוב לבונטין כולו, ועל אחת כמה וכמה בקטע של אברהם הוסטל, היה שומם לחלוטין. מת. כל המסעדות סגורות. חנות הספרים ברחוב מקווה ישראל סגורה. העיר דממה.

בדיון הראשון, דיברה השופטת בקצרה על כך שההנחיות אמורות להיות אחידות וכלליות כדי למנוע בלבול ושיקול דעת מוטעה בקרב האזרחים. לפי גישה זו, האזרחים נדרשים לעטות מסיכה גם בחוץ וגם כשאין איש סביבתם כדי שלא יתבלבלו וישכחו לעטות את המסיכה כשהם במקום סגור ובצפיפות. אפשר להתווכח על ההגיון וההצדקה של הגישה הפטרונית הזאת: עד כמה מוצדקת חקיקה פוגענית כסייג לשמו; או עד כמה מוצדקת חקיקה אלימה בשם ההנחה שהאזרחים עלולים להתבלבל ולעבור על עבירות אחרות אם ירשו להם לעשות את מה שההיגיון הבריא מרשה. אני כותבת את התהייה הזאת ונזכרת עכשיו כמה מתח ולחץ כרוכים היו באותם ימים במפגש עם החוק; במפגש עם שוטרים ופקחים. חוקים הם גם הטלת מורא ופחד. האם יש בכך הצדקה רק בשם האחידות והבהירות? רק משום שהאזרחים נתפסים כילדים שאין להם שיקול דעת?

 ואולם ממילא ההנחיות לא היו כלל אחידות וברורות. במשך שבועות ארוכים עד ל-1 בפברואר 2021  – היום שבו נתפסתי הולכת על המדרכה לבד ללא מסיכה – כבר ראינו התקהלות של רבבות חרדים שחוגגים חתונות ולוויות בצפיפות גדולה – כלומר, ידענו שיש עבירות על תקנות הקורונה שלא נאכפות כלל ועיקר. באותם ימים גם הורגלנו לדעת שאם נעסוק ב"ספורט יחידני" או אם נשתה כוס קפה על מדרכה, לא נידרש לעטות מסיכה. אמרתי לשופטת שיכולתי לטעון באוזני הפקח שאני בפעילות ספורטיבית. יכולתי להחזיק כוס של מאצ'ה לאטה ולהגיד שאני בדיוק נרגעת. יכולתי להגיד שאני סובלת מאסטמה – זה נכון – ושהמסיכה מקשה עלי לנשום. אבל הרי זה לא העניין. השאלה היא אם מוצדק ששוטר או פקח  יטילו קנס על אדם שהולך לבד ברחוב בלי מסיכה רק כי יש תקנה שמחייבת את כולם לעטות מסיכה בכל מקום ציבורי כדי שאנשים לא ישכחו לעטות מסיכות במקומות סגורים וצפופים, שרק בהם יש באמת ערך למסיכה שמגינה מפני הדבקה. הרי כבר שמענו באותם ימים על כך שכמעט אין מידע על הדבקה באזורים פתוחים, וממילא אין סכנת הדבקה כאשר שומרים על מרחק של מטרים אחדים.

אני מנסה לתפוס לרגע במבט לאחור את מה שעבר עלינו – כיחידים, כחברה, כמדינה – מאז מרץ 2020, אז התחילו להתקין תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה. ב-5 במרץ 2020 צה"ל הטיל סגר על בית לחם, בעקבות ביקור שם בפברואר של קבוצת צליינים מיוון שהיו נגועים בנגיף. ב-17 במרץ 2020 כבר הוטלו סגר ועוצר על אזרחים ישראלים באשר הם כאן. המונחים סגר ועוצר, שהיו שמורים להתעמרות של ממשלת ישראל בפלסטינים, נעשו שגורים בפינו כמעט כדבר שבשגרה.

היו לנו סגר הדוק בתקופת הפסח, עוד סגר בתקופת החגים, וסגר שלישי ומחמיר בסוף שנת 2020, ובינואר ובתחילת פברואר של 2021. בכל התקופה הזאת העיתונות הרבתה לדווח על נתוני הדבקה ומחלה, ומיעטה לדווח על נתוני אבטלה ופגיעות אחרות בחירות, בפרנסה וברווחה של אזרחים. בדצמבר 2020, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26% מהעצמאים נאלצו לסגור את העסק שלהם זמנית או באופן קבוע וכ-13% מהשכירים – יותר מחצי מיליון נשים וגברים – פוטרו או יצאו לחל"ת. באותם ימים לא היו השכירים והעצמאים האלה פטורים מתשלום שכר דירה וארנונה. המוצרים במכולת לא נמסרו להם חינם.

בה בעת, כפי שדיווחו בהרחבה בעיתון "את", במקביל למגיפת הקורונה, או בגלל ההכרזה על מצב חירום לאומי ואכיפתו, נרשם בשנת 2020 גידול של 30 אחוזים בפניות "עם תוכן אובדני" לארגון העזרה הנפשית ער"ן. "מגמה דומה אפשר למצוא בנתוני ארגון סה"ר, בדוח שפורסם בחודש ינואר 2021. בארגון נרשמו עלייה של 72 אחוזים בפניות באופן כללי, ועלייה של 71 אחוזים בפניות שהצריכו הפעלת נוהל חירום להצלת חיים מיידית. נראה שזוהי לא תופעה בלעדית למבוגרים, שכן במועצה לשלום הילד מדווחים על עלייה של כ־40 אחוזים במקרים של ילדים בסיכון אובדני שהצריכו התערבות של פסיכולוגים מטעם משרד החינוך".

לפי אותו דיווח ב"את", מסיבות ביורוקרטיות שונות נדע רק ב-2022 בדיוק כמה רווחה כאן תופעה של התאבדויות בתקופה שבה כל מה שכולם דיברו עליו הוא מספר נדבקים בקורונה; תקופה שבה ככל שעלה מספר הנדבקים, הומרצה הבהלה, הוחמרו הפעולות השלטוניות האלימות, והועמקה הבדידות של יחידים רבים בחברה. רוב הזמן העיתונות לא דיווחה מהו שיעור החולים מקרב הנדבקים, באיזו חומרה של מחלה הם לקו, כמה מהר התאוששו, ולא סיפקו נתונים אחרים שיכולים היו להכניס את השיחה על אודות המגיפה לפרופורציות אחרות. ההצדקה של הפעולות השלטוניות – עוצר, סגר, קנסות ללא שיקול דעת – נבעה מעצם הדיווח המתלהם על ממדי המגיפה ומעצם ההתעלמות מהשלכות הקשות, הרות אסון לפעמים, שיש לפעולות השלטוניות האלימות.

בשלב ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אנסה להביא מקצת מהמחשבות האלה, אבל אני לא בטוחה שאלה יהיו לי לעזר. 500 שקלים, או כפול מזה – וגם שינוי האופן שבו העיתונות והחברה מתייחסות לאמות המידה המוסריות המחייבות את השלטון ביחסו לאזרחים – עומדים כאן על כף המאזניים. אני מצפה בדריכות.

איך תקפידי על ריחוק חברתי

איך תקפידי על ריחוק חברתי

ב-12 צעדים

 

1

בחרי את החברוֹת שלך בזהירות, בעדינות. אחת-אחת. העדיפי חברוּת אמיצה על פני ידידוּת. העדיפי חברוּת שמאפשרת שיחת אמת, עניין הדדי, אהבה. חפשי חברה-לכל-החיים. אל תתפשרי. העדיפי להיות לבד מאשר להתפשר.

2

חשוב שלא תהיי אחת מהחבר'ה. העניקי ערך לנפרדוּת. השתייכות לקבוצה מאיימת על הקיום שלך, מטשטשת את קווי המתאר שלך. הקפידי לא לבלות זמן בטל, זמן הנאה לשמה, עם ידידים. הרגישי מרוּקנת אחרי מפגש מרובה משתתפים. "ידידויות מן הסוג הנפוץ אפשר לפזר", כתב דה מונטיין בחיבורו על החברוּת (בתרגומה של אביבה ברק הומי). "אבל לחברוּת כשלנו יש חזקה על הנפש והיא מושלת בה ביד רמה, על כן אין היא יכולה להכפיל את עצמה".

3

ככל שאת מתבגרת ומטפלת בעצמך, את משתנה. את נפרדת מפחדים, מדפוסים של חרדה ומניעה. בגיל 52 את לא אותה נפש שנשאה את שמך בגיל 32. את כבר לא שותקת כל כך הרבה כמו ששתקת. את כבר לא מתמסרת כל כך לזולת הנחשקת. את כבר לא פוחדת לכעוס או לקנא. הוכחת לעצמך דבר או שניים; את בסדר. נתקי את הקשר עם החברים שהיו איתך בשנים ההן, כשהיית אדם אחר. “Friendships, even the best of them, are frail things. One drifts apart” כך כתבה וירג'יניה וולף ב"אל המגדלור".

4

כשאת מדברת עם מי שעשויים להיות חברייך, דברי רק על הדברים עצמם. שאלי שאלות ישירות. דובבי אותם, שידברו על מה שקשה להם, או על מה שהם גאים, מה שאינם מתביישים בו; על מה שבדרך כלל הם לא מדברים. זה ירתיע אותם. ייגע. לפעמים הרגישי את בעצמך ייאוש או דכדוך. את יכולה לשתף את חברייך בתחושות האלה – הם יתפסו מרחק. אנשים לא תמיד רוצים לגעת במה שכואב או במה שעייף. לפעמים הם רוצים רק לקשקש. אל תתני להם לקשקש: זה חשוב מאוד, אם חשוב לך לשמור על ריחוק חברתי, שלא תתני לחברים שלך ליהנות מזמן משותף לשמו.

5

חפשי לך את זו שתהיה החברה הכי טובה שלך. חברה הכי טובה לא במובן היחסי, שלוש מלים, אלא כמו מלה אחת, חברה-הכי-טובה, כתכונה, כסוג של חברוּת. חברה-הכי-טובה, נפש תאומה, כמו אלנה גרקו ללילה צ'רולו ב"החברה הגאונה". כמו היידי לקלרה ב"היידי בת ההרים", כמו אן לדיאנה ב"אן מאבונלי". כמו שארלוט לוקאס לאליזבת בנט ב"גאווה ודעה קדומה". חפשי לך נפש חיה שתוכלי להרגיש איתה בנוח; רצויה תמיד. חפשי את זו שתמיד תרצי לשמוע את קולה. זו שתתקשרי אליה בכל שעה, ותמיד היא תשמח לדבר איתך. אל תנוחי עד שתמצאי אחת כזאת.

6

אל נא תמצאי אחת כזאת. כרכי תמיד את נפשך בנפשות שעסוקות בעצמן, או עסוקות בנפשות אחרות. את יודעת: בכל חברוּת בין שתי נשים, אחת היא האומנת והאחרת היא הנסיכה (אין הכוונה שהנסיכה תמיד עריצה והאומנת קדושה; לפעמים ההיפך הוא הנכון. לפעמים האומנת חזקה ותובענית יותר מהנסיכה; ובכל זאת, האומנת היא שמקשיבה והנסיכה היא שמדברת. הסיפור של הנסיכה הוא הסיפור בהא הידיעה. חלוקת התפקידים נשמרת בהקפדה). בכל פעם שתהיה לך חברה, היי את תמיד האומנת והיא הנסיכה. ראי שלפעמים את רוצה להיות הנסיכה אבל את לא מצליחה להחזיק את תשומת לבה של החברה. את לא מצליחה להפוך את הסיפור שלך לסיפור שלה. חפשי חברה-הכי-טובה אבל היכשלי: הביני שמאוחר מדי. שאין בשבילך נפש כזו. זה חשוב מאוד: דאגי לכך שלא תהיה לך חברה-הכי-טובה. הדבר שפוגע בריחוק חברתי יותר מכל דבר אחר הוא בדיוק זה: חברה-הכי-טובה. "החברוּת אינה נחוצה", כתב סי-אס לואיס בחיבורו "ארבע אהבות". "כמו פילוסופיה, כמו אמנות (…) אין לה ערך הישרדותי; אלא שהיא אחת מאותם דברים שמעניקים להישרדות ערך".

7

כשהטלפון מצלצל, אל תעני. אין לך כוח לדבר. את עצובה עכשיו. או כועסת. או דווקא שלווה, בנעימים, ומהרהרת. כך או כך, את לא פנויה עכשיו לפנות החוצה. כשאת מדברת עם אנשים – בטלפון או פנים אל פנים – כולך פונה אליהם, כולך בקשב; כך את מחווטת. כמו אומנת לנסיכה. אליס מילר הסבירה זאת היטב ב"דרמה של הילד המחונן". טיפוסים כמוך מפתחים "רגישות מיוחדת לאיתותיהם הלא-מודעים של צרכי הזולת", כהגדרתה של מילר. נגזר עלייך להיות מחוננת רגשית. את לא אוהבת שהטלפון מצלצל. הצלצול מחריד את הקשב שלך לעצמך.

8

כשאת אוהבת נפש חיה, הרגישי שאת חוצה איזה גבול בלתי נראה. הרגישי שאת מפרה כללים של מהוגנות. הרגישי שאהבה היא נכס ואת רוצה אותה לעצמך. הרגישי את הבריונות של רגש האהבה. חששי מהבריונות הזאת – מהדורסנות, מהרצון הגס, שאין בו עידון, להתקרב אל נפש אחרת. הימנעי. התרחקי. "לארוס יהיו גופים עירומים, לחברוּת נפשות ערומות", כתב סי-אס לואיס.

 

9

מצאי בית, נינוחות, חברוּת ללא תנאי – במעשה הכתיבה. כשאת כותבת את לא לבד. כשאת כותבת את בשיחה מתגלגלת עם מגוון קולות בנפשך. בעיקר עם הקולות המושתקים בחייך החברתיים. הרגישי לפעמים שאת לא יכולה בלי הכתיבה. ככל שתתמסרי אליה, אל הכתיבה, כך יילך העולם ויתרחק ממך. בדיוק מסיבה זו, במשך רוב חייך, תפחדי פחד מוות להתמסר אל הכתיבה. אל נא תפחדי.

10

כשאת כותבת, יש לך פרסונה – אולי דמות רזרבית, אולי העתק של עצמך – שעומדת בינך ובין הקוראים. ההעתק אינו מדויק. הפרסונה הזאת, הפרסונה הכותבת, יכולה לשמור על קשר בשבילך עם העולם. היא עונה למכתבים, היא מתקשרת לראיין אחרים. היא כותבת ואחרים קוראים. לפרסונה הזאת יש אלפי חברים ברשתות החברתיות. היא מייצגת אותך במגרש החברתי. תני לה לעבוד בשבילך שם בחוץ, כשאת עצמך שומרת על ריחוק חברתי.

11

אהבי את המשפחה שלך אהבה שלמה: את בת זוגך ואת בנותייך. אהבי את הדודים והדודות, הסבים והסבתות, את החברות-הכי-טובות ואת החברים-הכי-טובים של בת זוגך ושל בנותייך. הם יהיו כמעגל ששומר עלייך מפני בדידות. ריחוק חברתי אינו בהכרח בדידות.

12

הרשי לעצמך להתכנס בתוך עצמך. התגעגעי לחברה אחת שאולי הייתה ועזבה. התגעגעי למה שחשבת שאת רוצה שיהיה לך – חברה-הכי-טובה? נפש תאומה? – ולא השגת. לפעמים תרגישי שהעולם כולו מתחיל במרחק שני מטרים ממך והלאה. זה בסדר. זה לטובתך. זה צו השעה.

 

https___cdn.cnn.com_cnnnext_dam_assets_200324154954-social-distancing-six-feet-coronavirus-usa-0323 (1)
Michael Ciaglo- Getty Images

אינפו-גרפיקה וצייתנות

ביקורת תרבות בימי קורונה

מאת ארנה קזין

אני לא יודעת איך להתחיל את הרשימה הזאת – חשוב לי לא לעורר אנטגוניזם. ביקורת תרבות מייצרת לא פעם רתיעה, התנגדות.

אולי אעיד על עצמי, שאני קצת פוחדת מנגיף הקורונה. יש לי אסטמה קלה, והמחשבה על מחלה שגורמת לקשיי נשימה – עד כדי הזדקקות למכונת הנשמה – מעלה בי מועקה, בלשון המעטה. ממילא אני דואגת לסבתות ולסב של בנותי, המכונים בפי כל: קבוצת סיכון. ואני מזדהה עם כל אדם אחר שחרד לבריאותו, לחייו.

ואולם יש פחד נוסף, שאיתו אני מתמודדת בימים אלה, והוא גובר על הפחד מקורונה: זהו פחד קמאי, עמוק, יסודי, מעריצות תרבותית. מעריצותן של הנורמה ושל הנורמטיביות. על הסכנה הברורה והמיידית הזאת – סכנת העריצות; ביטול הפעולה והמחשבה החופשיות, צמצום מגוון הדעות, חסימת האפשרות להתנגדות – אני מבקשת להתריע כאן.

תרבות, אפשר לומר, היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים [הגדרה רשמית יותר, המיוחסת לאנתרופולוג קליפורד גירץ, היא זו: תרבות היא מכלול הטקסים, הסמלים, הערכים והנורמות שמשותף לקבוצה של אנשים; ואני מפשטת: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים]. ביקורת תרבות, לפי גישה זו, היא בפשטות: מעשה של הטלת ספק במובן מאליו.

כשהמובן מאליו משותף לאנושות כולה – בימים אלה נדמה כי כמעט לכל העולם ברור מאליו שהכי חשוב עכשיו להילחם בנגיף הקורונה, ושהדרך הכי טובה להילחם בקורונה היא להפריד בין אנשים, לסגור הכל, לחייב אנשים להישאר בבתיהם – קשה מאוד להטיל בכך ספק.

ובכל זאת אני מבקשת להתנסות כאן במלאכה הזאת, של הטלת הספק. וחשוב לי להדגיש כבר בשלב זה, כדי לא לאבד קוראים: הטלת ספק אינה שלילה אלא היא שאלה. להטיל ספק, משמע, להחליף את סימן הקריאה בסימן השאלה.

את הספק אפשר להטיל בשתי רמות. רמה אחת נמוכה של הטלת ספק מתקיימת בתוך גבולות הפרדיגמה השלטת; בתוך מערכת הערכים והנחות היסוד. בהקשר של הקורונה, אם הנחת היסוד היא שהכי חשוב עכשיו למגר את המגפה או לעצור אותה, כדי להגן על הפגיעים ביותר, אפשר לשאול את השאלה: האם האמצעים שננקטים הם האמצעים הטובים ביותר להשיג את המטרה?

רמה אחת גבוהה יותר של הטלת ספק – ותמיד מעניינת יותר בעיני – היא הטלת הספק בפרדיגמה עצמה. כלומר, ביקורת תרבות במובן החיוני ביותר היא כזו שאינה מקבלת כמובנת מאליה את מערכת הערכים, ההנחות והמטרות המשותפת לקבוצה של אנשים. במקרה כזה, לא רק נחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה, אלא ננסח מחדש את השאלה. לפי גישה זו, השאלה אינה – איך למגר את המגפה? – אלא השאלה היא זו: איך נבטיח את שלומם של האזרחים והאזרחיות ואת רווחתם בצורה הטובה ביותר, השוויונית ביותר והמקיפה ביותר?

בתוך הפרדיגמה, נדמה שכל העולם בדעה אחת – אולי חוץ מהאפידמיולוג הראשי של שוודיה – שצריך לכפות שמירת מרחק בין כל האנשים ברמה גבוהה של הקפדה, ובמחיר של השבתת המשק כולו. רק מעטים עדיין טוענים שאין בכפייה הזאת לעצמה תועלת לאורך זמן; צריך להסתכל קדימה, אל העתיד שבו החיים יבקשו לחזור למסלולם, המשק ישוב לתפקד, האנשים יחזרו לעבודה. בשביל עתיד כזה, קרוב או רחוק ככל שיהיה, הבידוד החברתי הכוללני והמוחלט ללא הבחנה עלול לפעול כבומרנג. לפי גישה זו, עדיף –  לטובת השפעה חיובית בת קיימא של המאבק בנגיף – לאפשר הידבקות רחבה ומבוקרת, כדי שרוב האוכלוסייה יהיה מחוסן, ובה בעת לשמור באופן משוכלל וקפדני על קבוצות האוכלוסייה הפגיעות. ב-25 במארס כתבה דברים ברוח זאת ענת ביאגון, פרופסור לרדיולוגיה ונוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטוני ברוק במדינת ניו יורק: "מטפלים ומטפלות סיעודיים וסיעודיות, שמתגוררים תחת אותה קורת גג עם מטופליהם, צריכים להימצא בבידוד דומה. כדי לאפשר זאת, אוכלוסיית הזקנים והחולים תזדקק למערך משלוחים עד-הבית של כל המוצרים הדרושים להם – אוכל, תרופות ותכשירי היגיינה. רשת המשלוחים תופעל על ידי מתנדבים או תמומן על ידי הממשלה". מעניין לשים לב, שמאז שהופצו דבריה אלה של ביאגון – כביקורת על המהלך של השבתת המשק, סגר ובידוד שהוטלו על האוכלוסייה כולה ללא הבחנה – בודדו בכלל זה הזקנים ודיירי בתי האבות בהקפדה יתרה, ובכל זאת רבים מהם נפגעים ומתים. הסגר הכללי והשבתת המשק לא מנעו ואינם מונעים את הפגיעה בזקנים. יתרה מזאת, נפגעה קשות היכולת לעזור להם. היות שבגלל הסגר הכוללני האוכלוסייה הכללית אינה מחוסנת, והיות שהמונים איבדו את עבודתם, והמונים נשארים בבית עם הילדים, אנחנו לא יכולים – וגם לא נוכל במשך זמן רב – לגשת לאלה שמצויים בבידוד. כלומר, מבחינתם של אלה שנשקפת סכנה לחייהם הוכפלה הצרה שבעתיים. הבדידות של האנשים הפגיעים הוחרפה. מעגלי העזרה מדולדלים. לא הושקעו משאבים בשמירה על המטפלים בזקנים ועל הזקנים עצמם. אין באופק מוצא.

החלק השני של הסיפור – זה שמובן מאליו לכולם – הוא הלחץ הבלתי נסבל על בתי החולים ומחלקות הטיפול הנמרץ. זהו מצב עניינים אמיתי, ממשי, שאין עליו עוררין. לרוב העולם מובן מאליו שכדי להבטיח שכולם יזכו לטיפול במכונות הנשמה אם יזדקקו לכך, חובה להשבית את הכל, ולחייב הפרדה מוחלטת בין כל האנשים כולם. זאת משום שבתי החולים אינם ערוכים לטפל בכמויות עתק של חולים בזמן קצר. "תראו את איטליה", אומרים לנו. "תראו את ניו יורק".

קשה להתווכח עם ה"תראו את איטליה" הזה. אבל זאת רק אם מקבלים שתי הנחות יסוד של הפרדיגמה: אחת היא שכל אדם שזקוק להנשמה בגלל הקורונה נכנס לסטטיסטיקה כשווה ערך לכל מונשם אחר מקורונה, ולא חשוב מהו מצבו לפני חיבורו למכונת הנשמה; כל מת מקורונה שווה ערך לכל מת אחר. הנחת היסוד השנייה היא שהמדינות מסוגלות להשבית את המשק ולספוג את ההפסדים שנגרמים להן בגלל ההשבתה אבל אינן מסוגלות להשקיע משאבים – בשיתוף פעולה בין מדינות או באופן עצמאי – בבניית בתי חולים ייעודיים ובייצור מכונות הנשמה ואמצעי מיגון לכל חפץ. ועוד הנחה היא שהסגר הכללי באמת מונע את הלחץ על בתי החולים.

אתעכב כאן רק על ההנחה הראשונה, שלפיה כל מת מקורונה נספר בצורה שוות ערך לכל המתים האחרים מהנגיף, ללא הבחנה. הנוטה למות בן ה-98 מחובר למכונת הנשמה כשווה ערך לחולה בן 55. במלחמה כמו במלחמה לא שואלים שאלות, כתב ד"ר עמרי שינטל, מנהל מחלקת אשפוז בית ב"צבר רפואה", במאמר חיוני ב"הארץ": "מה רוצים הקורבנות הפוטנציאליים? האם כולם, בלי יוצא מן הכלל, רוצים בהארכת חיים בכל מחיר?" הוא שאל והבהיר: "אדם בן תשעים שנדבק בקורונה נמצא בסיכון גבוה לפתח סיבוכים ריאתיים קשים ולעבור הנשמה מלאכותית. אולם למרות ההנשמה, סיכוייו להיגמל ממכונת ההנשמה ולהחלים ממחלתו קלושים. גם אם יחלים, מצבו הגופני, הנפשי והתפקודי ייפגעו קשות, וספק רב אם יוכל לחזור לתפקודו הקודם. וזאת מבלי להזכיר את הסבל הכרוך בביצוע פעולות אלו". שינטל ואחרים המחזיקים בעמדה הזאת מבקשים להזכיר כי יש בין הנפגעים מקורונה כאלה שהיו נפגעים ממילא, והיו קרובים לסוף חייהם ממילא. לא משום שהם זקנים אלא משום שהם נטו למות. האם אדם שהיה במצב סופני בגלל מחלת ריאות ומת מקורונה הוא כישלון של המלחמה בנגיף? או שהוא בן תמותה שמת מנגיף אחד במקום למות מנגיף אחר? לפי גישה זו, אדגיש: אין הכוונה להעדיף צעירים על זקנים, אלא להעדיף בטיפול במכונות ההנשמה את החיים על פני הנוטים למות והמבקשים למות.

אולי זהו כשל אחד מרכזי בפרדיגמה השלטת היום – באופן שבו מדווחים אמצעי התקשורת על המגיפה, על החולים, על המונשמים, על המתים: אנחנו מוצפים בנתונים, במספרים, בגרפים, שרבים מהם נטולי הקשר ולכן חסרי טעם ומשמעות. אם מציגים, למשל, עלייה במספר הנדבקים ולא מציינים כמה בדיקות נערכו, ומה שיעור התוצאות החיוביות מכלל הבדיקות, איזו משמעות בדיוק יש לנתון על העלייה במספר הנדבקים? ואיזו משמעות יש למספר המוחלט אם אין בדיקה של כלל האוכלוסיה? [יש שמנבאים, אגב כך, שאם הממשלה תרצה לשטח את העקומה כדי להצדיק את החזרת החיים למסלולם, אין בכלל בעיה: יבדקו פחות, והמספרים יצנחו].

אם מציינים בגרפים שמציבים בקדמת אתרי החדשות, כדי לאפשר את ניהול המשבר, כמה מתו מקורונה, איזו משמעות יש למספרים אם איננו יודעים על מצבם של המתים לפני שמתו? האם מי שהיה כבר על ערש דווי אינו שונה ממי שחייו היו עוד לפניו? בסיוע האינפו-גרפיקה הממשלה אינה משטחת את העקומה אלא משטיחה את התמונה.

ואולי זהו לב העניין. ההקשר העמוק ביותר שמודחק בפרדיגמה השלטת – הס מלהזכיר – הוא זה: אנחנו בני תמותה.

הנתון על מספר המתים מקורונה הוא לכאורה נתון אבסולוטי, שאין עליו עוררין, אבל גם הוא מוגבל כאשר איננו מבינים אותו בהקשר הרחב של תמונת המוות העולמית.

גרף מקרי הקורונה

נתוני מוות עולמיים

אם כ-120 אלף אנשים מתו השנה בכל העולם מקורונה, זה נתון מבהיל בוודאי. אבל האם אין ערך בהכנסת הנתון הזה להקשר רחב יותר של מוות מגורמים שונים? אולי מעניין להכניס את המוות מקורונה להקשר של מוות ממחלות מדבקות בכל שנה: 3.7 מיליון איש ואשה בכל העולם?

אולי מעניין לדעת – מול הנתון של 120 אלף מתים מקורונה – שבכל שנה מתים כ-3 מיליון אנשים מזיהומים של דרכי הנשימה התחתונות? כשהנתון של המתים מקורונה היום מבודד ללא הקשר, אפשר להניח שכולם חיים חיי-נצח, ונגיף הקורונה גדע חיי-תמיד של 120 אלף איש ואשה. האם לא מעניין לשאול כמה מהמתים מהקורונה היו נכללים בסטטיסטיקה של המתים מנגיפים אחרים שפוגעים בדרכי הנשימה? ואולי הנתון הזה יהיה בעל משמעות מסוימת רק כאשר נדע מהו גיל המתים? הסיכוי למות מקורונה לנדבקים בקורונה בני שמונים הוא 22 אחוז, והסיכוי למות – מכל סיבת מוות שהיא – לבני שמונים הוא 10 אחוזים. השוואה זו בהחלט מחזקת את ההבנה שהמגפה קטלנית ומסוכנת, ושחובה לשמור על בני השמונים ומעלה.  אבל האם לא מעניין לדעת שסיכוייהם של בני תשעים ומעלה למות מכל סיבה שהיא הם 95%?

כך או כך, בתוך הפרדיגמה, השאלה איך הכי טוב לשמור על הפגיעים ביותר מפני הדבקה בקורונה בעינה עומדת. הסגר על האוכלוסייה כולה – בלי להבטיח את שלומם של הפגיעים ביותר בצורה ממוקדת, עם בדיקות רבות, עם אמצעי מיגון, וחיזוק מכל מיני סוגים – לא בהכרח הוכיח את עצמו כשיטה מועילה.

על אחת כמה וכמה עולה הספק כאשר אנחנו מנסחים את השאלה אחרת, ומפעילים ביקורת תרבות על הפרדיגמה כולה. אם השאלה אינה איך לעצור את המגפה אלא איך לשמור על שלומם של אזרחיות ואזרחים ועל רווחתם בצורה היעילה, השוויונית והמקיפה ביותר, יש צורך להכניס נתונים אחרים למשוואות ולגרפים.

בישראל כעת יש כ-800 אלף דורשי דמי אבטלה. שיעור האבטלה מגיע ל-20%, זאת לעומת שיעור האבטלה בעולם בממוצע, בימים שלפני הקורונה, שהיה כ-7%. 800 אלף מבקשי אבטלה מייצגים כמות אדירה של משפחות ויחידים שנפגעו קשה בגלל ההחלטה להשבית את המשק ולהקפיד על הפרדה. לעומת מדינות אחדות באירופה, שמשקיעות משאבי עתק במטרה להגן על המשרות והפרנסה של האזרחים שנדרשים להישאר בבתים, ישראל הטילה סגר, והאזרחים נשארו בלי עבודה, בלי פרנסה, ובלי תוכנית לשקם את מצבם בעתיד הקרוב. מי שבמקרה הטוב מקבל דמי אבטלה, ולא משכורת שלמה, אבל עדיין צריך לשלם שכר דירה – בלי פיצוי או סבסוד מהמדינה –  סובל לא רק בהווה, אלא הוא נכנס לגירעון שייקשה עליו לצאת ממנו במשך שנים. פחד משקיעה בחובות הוא מצב נפשי בלתי נסבל. לא צריך לחשוב על הקצה של ההתאבדויות כדי להבין את הקשת הרחבה של תחושת האסון. כששואלים מהי הדרך הכי טובה לשמור על האזרחים, הנתון של 12 אלף נדבקים בקורונה, רובם המוחלט במצב קל, מתגמד לעומת הנתון של כמיליון מובטלים.

העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת "דוקטרינת ההלם", מסבירה כאן היטב איך מדינות בשירות הקפיטליזם מנצלות אסונות טבע ושאר משברים כמו משבר הקורונה כדי לכפות תוכניות ועקרונות לטובת ההון ונגד העובדים. הלן לואיס, מראה בכתבה מרתקת באטלנטיק מנת'לי, איך הטיפול במשבר הקורונה מחזיר נשים באמריקה למצב העניינים שהיו נתונות בו בשנות החמישים שלפני המהפכה הפמיניסטית. אתר העוקץ הוא מקור עשיר למחשבה ביקורתית בהקשר הזה. למשל באופן שבו מיקד את המבט באופן שבו הטיפול הממשלתי בקורונה מחריף מצוקה של דיור.

השימוש באינפוגרפיקה על ידי העיתונים בישראל ובעולם אינו חף מהטיה, בלשון המעטה. הבחירה  איזה נתונים להעמיד בגרף, ואיזה נתונים להצניע היא בחירה פוליטית מובהקת, בין שעורכי העיתונים מודעים לכך ובין שהם נגררים לעונג הייצוג הגרפי בלי מחשבה יתרה. רוב העיתונים בישראל ובעולם משתמשים שימוש חסר הקשר בגרפים ובנתונים באופן שמגביר ומייצר צייתנות לשמה ומחשבה מוגבלת. בעיניים של מבקרת תרבות, מדענים אינם שונים מידעונים אם אנחנו לא מכניסים את המידע שלהם להקשר, אם אנחנו לא שואלים אותם את השאלות הנכונות; את השאלות שאת התשובות עליהן אכפת לנו ואנחנו מעיזים לשמוע.