מחבר Orna Coussin

ערב טוב, תודה רבה על ההזמנה להשתתף בטקס יקר הערך הזה;

אני, ארנה קזין, בתם של בריאן ואסתר קזין, בת הזוג של מיכל רינות, ויחד-איתה אמא של נעמי ושל יעלי, אשיא בהתרגשות משואה זו למען הסופרות והסופרים, שכותבות וכותבים בערבית ובעברית – בכל צורה ספרותית ובמיוחד בסוגות הספרותיות של העדוּת וההגוּת (המסה האישית, היומן והממואר) ומקדישות ומקדישים מקום מרכזי למטרה הפוליטית של הכתיבה הספרותית ופרסומה. אני מתכוונת למטרה פוליטית של הכתיבה כפי שהגדיר אותה ג'ורג' אורוול; כתיבה שגלומה בה "השאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

ברוח הזאת, אני מבקשת להעלות על נס את המאמץ לכתוב סיפור חדש למקום הזה, היות שאבד כלח על הסיפור הרווח, הסיפור הלאומני, שלאורו אנחנו חיים כבר 75 שנים ויותר. אם נמשיך לספר אותו, את הסיפור הלאומני – סיפור מכאיב ומפחיד, שאין לו ולא יכול להיות לו סוף טוב – ימשיכו הדמויות הראשיות בסיפור לשחק בדפוסים קבועים: אלה יקדשו את הנופלים, אלה יקדשו את השהידים; השליטים הישראלים ימשיכו לכלוא בגבולותיהם את בני העם הפלסטיני ובנותיו ולמחוק את האופק שלהם; והדמויות המשניות – דמויות של גברים ונשים, ילדות וילדים, של פלסטיניות ופלסטינים, של ישראלים וישראליות, דמויות שמבקשות לחיות את חייהן באורח חופשי ומוסרי, יהיו לעד כלואות בסיפור אימה, חסרות אונים.

מזל גדול אפוא שעוד לא גמרנו לספר את הסיפור של המקום הזה; שהכתיבה שלו בעיצומה.

אומר זאת כך:

כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומייה, וגם נפש של יהודייה הומייה, והומייה גם נפש של פלסטינית ושל פלסטיני, וכל עוד עין לציון צופיה, ומבקשת לשמור שכל נפש בין הים והירדן וברצועת עזה תהא חופשיה, ושווה לפני החוק, כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל האנושי שלה ולעצב את רצונותיה ואת דרכה; כל עוד ארץ ציון וירושלים ופלסטין היא בלבב פנימה ארצם של כל היושבים והיושבות בתוכה – עוד לא אבדה תקוותנו; התקווה, שהיא לפחות בת 75 שנים, ואולי היא בת נצח נצחים; התקווה להיות כולנו חופשיות וחופשיים – גברים ונשים, ילדות וילדים, פלסטיניות ופלסטינים, יהודיות ומוסלמיות ונוצריות ואפילו אתאיסטיות, יוצאי אירופה ויוצאי ערב ויוצאי אפריקה, פמיניסטיות ולסביות וגם כל אלה שאינן; כולנו שוות וחופשיות ובּה בּעת אחראיות זו לפני זו, כולנו אחראים זה לפני זה, לחיות את חיינו ולשמור על המקום הזה, על חלקת העולם הקטנה הזאת – כדי שיהיה לה הווה טוב, וגם עתיד, לא רק עבר – אחראים להצמיח ולהשקות ולגדל בה שלום ואהבה, להחזיר לה ולו מעט ממה שקיבלנו ממנה, ואולי גם להוסיף, לחזק, לשפר, ובעיקר לדאוג שיהיה כאן גם מחר סיפור לספר; כי אחרת, אם זו אינה התקווה שלנו, אז בשביל מה בכלל, מה שווה הנפש הזאת, שהומייה, מה היא בכלל שווה, ואיך אפשר להצדיק את קיומה, ועל אחת כמה וכמה לרוממה.

איך מייצרים פייק-ידע, הסתה ושנאה באצטלה אקדמית

או: מדוע גדי טאוב מסוכן

ד"ר גדי טאוב התארח באחרונה בכנסת כמומחה לפמיניזם. בנאום בן 12 דקות – בכנס בראשות חברת הכנסת טלי גוטליב, שהתקיים ב-27 בדצמבר – קבע טאוב כי "הפמיניזם הוא הדבר הקרוב ביותר לגזענות".

הנאום הוקלט ומופץ בערוץ הכנסת ב"יו טיוב" וזוכה לאהדה. גם בין חברים שלי, גברים ונשים שאני אוהבת ומעריכה מאוד, יש שהקשיבו לנאום והתרשמו כי טאוב מדבר בצורה מלומדת, מרשימה. מתחת לסרטון של הנאום ב"יו טיוב" אפשר למצוא תגובות כמו "ואו, זה פעם ראשונה שאני שומע הרצאה בכנסת ברמה כזו, ובאמת מרגיש שיש הצדקה לקיום הכנסת. צריך לעשות את זה יותר ולהביא לוועדות מומחים בתחומם". או: "מתי פעם אחרונה ראו בוועדה בכנסת רמה כזו … עם הפניות לספרים, לתאריכים, לאישים". או: "גדי טאוב אתה שליח אור, מפיץ אמת בעולם השקר ושטיפות המוח! תודה ענקית לך. כייף ללמוד ממך, מעניין מאוד ונותן העמקה עניינית לנושא".

____

הקשבתי בתשומת לב לנאום של טאוב ותמללתי אותו – מרותקת. את הטקסט של טאוב אפרוש לפניכם כעת כלשונו. זהו מסמך מאלף, הדגמה מובהקת של המעשה הדמגוגי. דמגוגיה – כמעט שכחנו מהמושג הזה, מרוב שהוא נעשה ברירת המחדל במקומותינו – היא (לפי מבחר מקורות ובהם מילון אוקספורד, ויקיפדיה, vocabulary.com, ומילון ובסטר באנגלית):

[(מיוונית demagogia) הנהגת העם הפשוט או בעברית: מַלְהִיגוּת] שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד; שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי במטרה לצבור כוח, להטעות, ללבות שנאה. לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים.

עורכי הערך "דמגוגיה" בויקיפדיה [הערך באנגלית עשיר במקורות ומובאות] מונים כמה שיטות של דמגוגיה, שבכולן משתמש טאוב בנאומו, ובהן "סמכות מופרכת – שימוש במוניטין ובסמכות כללית של אדם, לגבי תחום אחר, או לגבי שאלה שאינו בקיא בה", "אנלוגיה שקרית –שימוש בדמיון כלשהו בין שני עניינים, כדי ליצור ביניהם הקבלה מלאה, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים", "עיוות הטענות של הצד שכנגד, הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך", השלכת הפרט על הכלל –הטעיה באמצעות ייחוס תכונה חיובית או שלילית לגוף, התקפה רק לגבי חלק ממנו", "עובדות בלתי קשורות – הצגת עובדות שלכאורה תומכות בטיעון מסוים, אך למעשה אין להן שום קשר לדיון", ו"טיעונים אד הומינם – לגופו של אדם, ובכלל זה העלבה והגחכה של אנשים באופן אישי".

דמגוג מוכשר יצליח להסוות את כל הכשלים הלוגיים בדבריו, ולשכנע את ההמונים בטענותיו, פשוט משום שאינם בקיאים כלל בתחום שעל אודותיו הוא נואם או כותב. במקרה של הנאום של טאוב אצל טלי גוטליב בכנסת, התחום הוא ההיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית – תחום יקר ללבי, שבו אני בת סמכא (כאוטודידקט). אני מנחשת כי רוב מאזיניו של טאוב בכנסת ומחוצה לה לא יודעים דבר על ההיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית [כמרצה באקדמיה בתחום של כתיבת ביקורת אני פוגשת סטודנטיות וסטודנטים לתואר ראשון, שני ולפעמים גם שלישי ומוצאת ששיעור כמעט אפסי בהם קרא הגות פמיניסטית כלשהי]. כך טאוב יכול לומר כמעט כל מה שרק עולה בדעתו על ההגות הפמיניסטית, ואיש לא יבחין בעיוות ובשקר. ממילא לא היתה בכינוס הזה אף אחת שבקיאה בהגות הפמיניסטית ושיכולה לחשוף את שקריו.

****

הנה הנאום של טאוב מלה במלה עם כמה הערות שלי לאורכו, שבהן אבקש להראות את האמצעים הדמגוגיים שבהם הוא נוקט, ולהצביע על כשלים לוגיים ועל שקרים מובהקים:

"אני עוסק בהיסטוריה של הרעיונות וגם – אני לא מגלה את זה בהרבה מקרים – בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית [האמצעי הדמגוגי: סמכות מופרכת] כשאני ארצה להתאבד אני אכתוב על זה את הספר שלי – כי זה נושאים שאסור לדבר עליהם בטח אם אתה גבר אשכנזי סטרייט [פנייה לרגש הפחד, השתלחות לשמה; אין שום ביסוס לטענה המובלעת בהתבדחות הזאת, כביכול הוגות פמיניסטיות מחזיקות בעמדות כוח בחברה הישראלית ואינן מאפשרות לקיים שיחה על אודות ההגות הפמיניסטית; יהיה יותר קל להוכיח כי עמדות פמיניסטיות עדיין נעדרות מרוב ממסדי המחשבה, החינוך, האקדמיה וההגות בישראל].

נדיר במקצוע שלנו, היסטוריה של הרעיונות, שאפשר לראות את ההשפעה של הרעיונות פועלת באופן כל כך מעשי. התופעות המחרידות האלה בתוך המשפחה – אתה רואה איך משהו בדינמיקה המשפחתית התחיל במחלקות המגדר של האוניברסיטה [פנייה לרגש השנאה והפחד, חיבור בין עובדות או תופעות בלתי קשורות – אחת היא תופעה לכאורה שעל אודותיה כינסה חברת הכנסת טלי גוטליב את הדיון, "ניכור הורי", "פגיעה של נשים בגברים בהקשר של גירושים", ואחת היא הלימודים במחלקות המגדר באוניברסיטה – טאוב מחבר בין שתי העובדות בלי לבסס את הקשר ביניהן]. אז אני רוצה להגיד כמה דברים בסיסיים בזמן יחסית קצר. זה שווה קורסים. ואני מלמד את זה. הסטודנטים מרוצים לשמוע פעם אחת נקודת מבט שהיא לא אידיאולוגית כי המחלקות למגדר, הייתי אומר, הן שליש לימודים ושני שליש אקטיוויזם [איך קובע טאוב את היחס הזה? על מה הוא מתבסס? ומהו שיעור האקטיוויזם האידיאולוגי בנאום של טאוב – 100 אחוזים? פחות? ומה הם לימודים לשם לימודים שאין בהם אידיאולוגיה? ומי הם אותם סטודנטים מרוצים?].

השמאל נעשה פחות סוציאליסטי ויותר פרוגרסיווי. הימין השמרני עוסק בשאלה איך בחברה מודרנית אפשר לייצר סולידריות [לפי הגדרתו של טאוב]. כמעט בכל מקום התשובות של הימין הן כבוד לדת, ללאומיות ולמשפחה. המחנה הפרוגרסיבי, אחד הדברים שמגדירים אותו, הוא עוינות למשפחה [קביעה שאינה מבוססת, פנייה לרגש הפחד והשנאה – אין שום דרך לבסס טענה שהמחנה הפרוגרסיבי "עוין למשפחה" כפי שנראה בהמשך]. זה לא דבר שהם מסתירים אותו. כשחברת הכנסת מרב מיכאלי אומרת בטלוויזיה האוסטרלית שמשפחה זה הדבר הכי מסוכן לילדים זו לא הברקה שהיתה לה על הרגע, היא היתה מאזינה חופשית במחלקה ללימודי מגדר [טענות אד הומינם, לגופו של אדם, והוצאת דברים מהקשרם; מיכאלי, ב-2017, דיברה בפאנל בטלוויזיה האוסטרלית ויצאה נגד האופן שבו השמרנים מקדשים את 'מוסד המשפחה' שכביכול הוא המקום הבטוח ביותר לילדים. מיכאלי הראתה שהמשפחה "הגרעינית" – גבר, אשה וילדיהם – כמו שאנחנו מכירים אותה, עשויה להיות דווקא המקום "הכי פחות בטוח לילדים" כדבריה; לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל חמישה בוגרים בעולם סבל בילדותו פגיעה מינית בתוך המשפחה וכ-300 מיליון ילדים סובלים באופן סדיר מענישה פיזית בידי הוריהם בין גיל שנתיים לגיל ארבע שנים; טאוב לוקח כאן ביקורת פמיניסטית על דעה שמרנית רווחת, שלפיה משפחה פטריארכלית היא בהכרח המסגרת הטובה ביותר לגדל בה ילדים; ביקורת שמגלה כשלים בדעה הרווחת; והוא הופך את אותה ביקורת לטענה כביכול בגנות המשפחה באשר היא. אלא שאפשר להראות כי ההיפך הוא הנכון; עצם המבט הביקורתי של הפמיניזם על המבנה הפטריארכלי של המשפחה מאפשר לחזק את המשפחה, לפתוח את גבולותיה למגוון הסדרים יצירתיים שעניינם הוא יצירת מסגרת טובה ככל האפשר לגידול ילדים, ויצירת חיבורים חדשים בין אהבה ובין חברוּת ואחריות הורית, והמשפחה – התארגנות לטובת גידול ילדים והמשך קיום האנושות – רק מתחזקת בזכות המחשבה הביקורתית הזאת] ושם לומדים, דרך קייט מילט, וספרה פורץ הדרך והמשפיע מאוד לרעה "sexual politics" מ-1970 [כאן טאוב מזכיר טקסט אחד, חשוב בפמיניזם האמריקאי של שנות השבעים, קובע שהוא משפיע לרעה, ולא אומר דבר על מה שכתוב בו ואינו מזכיר את ההקשר ההיסטורי שבו הוא נכתב. כשמילט כתבה בספרה כי "המעמד של נשים בפטריארכיה הוא תוצאה מתמשכת של התלות הכלכלית שלהן", היא כתבה זאת בסוף שנות השישים, אז רק שליש מהנשים בארצות הברית עבדו בשכר, ושכרן הממוצע היה לא יותר ממחצית מהשכר הממוצע של גברים. כלומר, רוב הנשים אכן היו תלויות כלכלית בגברים, וחסרות גישה לעצמאות כלכלית. כשמילט כתבה כי "בחברות פטריארכליות מודרניות שעברו רפורמות, לנשים יש זכויות כלכליות מסויימות", היא התייחסה למאות שנים קודם לכן, שבהן לנשים לא היתה אפשרות להחזיק ברכוש משלהן, והוסיפה כי "בכל זאת 'עבודת אשה', שכשני שלישים מאוכלוסיית הנשים ברוב הארצות המפותחתות עוסקת בה, היא עבודה שאין משלמים עליה", דבר שעדיין נכון במידה רבה;] לומדים שם בעצם את אנגלס, שהסביר שהמשפחה היא מוסד דיכוי, יש תיאוריה – מאוד בלתי מבוססת מאחורי העניין הזה שאומרת (אתם יודעים שאצל המרקסיסטים היה פעם גן עדן ואז התחיל הרכוש הפרטי והכל הושחת) לפני שהיה רכוש פרטי לא היתה בעיה ולא היתה משפחה [כאן טאוב משתמש בכמה שיטות דמגוגיות בעת ובעונה אחת: הגחכה, הלעגה, שימוש בפרט כדי לומר משהו על כלל, שימוש בטיעונים מתחומים שונים שאינם בהכרח קשורים זה לזה]. מרגע שהיה רכוש פרטי גברים רצו לוודא שהם מעבירים את הרכוש שלהם לצאצאיהם, ומאותו רגע הם סגרו את האשה בבית כדי שנהיה בטוחים מי האבא. אם זה נשמע לכם מגוחך זה באמת מגוכח. היה רכוש פרטי מרגע שהאדם הראשון קשר אבן לפטיש – הוא לא רוצה להתחלק בזה עם שכנו, אבל בתיאוריה המרקסיסטית המשפחה נוסדה כמוסד דיכוי נשי, לנשים, כנגד נשים. לפרק את המשפחה זה מטרה בעיניהם מוסרית, אנחנו צריכים להציל את הנשים מהמוסד הנוראי הזה, המשפחה [כאן רצף של חיבורים בין אמירות כלליות על מרקסיזם ועל משפחה ובין אמירות כלליות על פמיניזם והגחכתו. בחיבורו  The Origins of the Family, מתחקה  אנגלס אחר האופן שבו התפתח מבנה המשפחה כפי שהוא מוכר לנו – המבנה המקדש את המונוגמיה לכאורה, את המשפחה הגרעינית שבה יש רק שני הורים לילדיהם – מן העידן הקדום שבו היו התארגנויות משפחתיות אחרות, שבטיות וקהילתיות, ומראה את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים הכרוכים בצורה המוכרת לנו כיום; זהו טקסט מאיר עיניים, שעוזר לנו להבין כי המבנה המשפחתי המוכר לנו אינו בהכרח הטוב ביותר להתפתחות האנושית ולחירות ולרווחה של גברים ונשים, של בנות ובנים; אין כאן טענה נגד המשפחה באשר היא, אלא ביקורת על המבנה המקודש של המשפחה הגרעינית הפטריארכלית, שבה הגבר מחזיק בנשים, בילדים, בשם המשפחה, ברכוש, בחוק וכיוצא באלה; ביקורת במובן של תשומת לב למה שנתפס כמובן מאליו, וערעור עליו, ואפשרות לשחרר הן את הגברים והן את הנשים מכבלי הדפוס הנושן].

זה צד אחד. הצד השני, או בתוך זה, הפמיניזם שהתפתח בשלושה גלים, עבר, אם צריך לחלק את זה, בגדול, ממאבק ליברלי ביסודו על שוויון למה שאני קורא לו פרדיגמת מלחמת המינים, שבו יש חלוקה של הרוע לפי מגדר. הפמיניזם המודרני זה הדבר הכי קרוב לגזענות שיש בחברה תרבותית בימינו [טאוב זוכה למחיאות כפיים בוועדת הכנסת]. זה דבר מחריד שאנחנו מקבלים את זה. שזה נורמלי להגיד בחברה תרבותית שהרוע מתחלק לפי קטגוריה ביולוגית. שיש ביולוגית, שיש מין אחד שהוא רע ומין אחד שהוא טוב, וזה קרה…[ההדגשה שלי].

[כאן חשוב לעצור. זו האמירה של טאוב שמהדהדת מהנאום הזה וחוזרים ומצטטים אותה במיני אכסניות: "הפמיניזם המודרני זה הדבר הכי קרוב לגזענות". הרוע, לפי "הפמיניזם" שטאוב מציג כאן, מתחלק לפי קטגוריה ביולוגית. "יש ביולוגית מין אחד שהוא רע ומין אחד שהוא טוב".

חשוב לעצור ולומר שטאוב אומר כאן דבר שקר מוחלט, שגוי מן היסוד, הפוך מן האמת, ובבחינת הוצאת דיבה. אם יש משהו שמשותף לכל יצירות ההגות הפמיניסטית – ומדובר במגוון רחב מאוד, שכולל אגב מיעוט מרקסיסטי ורוב ליברלי, ועוד מיני עמדות ביקורתיות מאלפות, שמתווכחות אלה עם אלה כל העת – המשותף הוא דווקא ההכרה בכך שאין לייחס תכונות מהותיות לגברים ולנשים בגלל המין שלהם.

יתרה מזאת, ההגות הפמיניסטית עסוקה מראשיתה כל העת בשאלה מיהי אשה, מיהו גבר, ומראה שכל מה שנתפס כמהותי לזה ולזו – כביכול הזכר והנקבה נבדלים באופן יסודי וכי אפשר להדביק לכל אחד מהם סל של הנחות, דפוסי התנהגות, זכויות, חובות, וממילא אחריות ואשמה – דווקא אינו מהותי באופן ביולוגי או גנטי או מלידה כלל וכלל, ודווקא ראוי לבחינה והבנה בהקשרים תרבותיים, כלכליים, חינוכיים, ופוליטיים.

כבר באחד הטקסטים הראשונים והמכוננים, "הגנה על זכויות האשה" של מרי וולסטונקרפט, מ-1792, שנכתב בתקופה שבה נשים לא הורשו להחזיק ברכוש ולהשתתף בזירה הפוליטית משום שנחשבו – על פי חוק – באופן מהותי כקלות דעת, מוגבלות בשכלן, רגשניות וחסרות ידע, ונטולות יכולת לקבל החלטות – בדומה לאופן שבו תופסים ילדים כיום או לאופן שבו תפסו עבדים מכל מגדר וגיל בעבר – ניכר כי המחברת יוצאת נגד כל רעיון שמייחס טוב או רע מהותיים לאחד המינים.

וולסטונקראפט הבהירה כי קלות הדעת ורפיון השכל המיוחסים לנשים בימיה, סוף המאה ה-18, מגונים באמת. היא קראה לבנות זמנה "לבוז לרפיות השכל, לרגישות המעודנת, ולמתיקות גינונינו הצייתניים, שאמורות להיות ממאפייני המין החלש. ברצוני להראות (…) שהמטרה הנאצלת הראשונה שאליה יש לשאוף היא לבנות אופי של יצור אנוש, ללא כל הבדל מין". וולסטנקרפט התמקדה בחשיבות של רכישת השכלה לנשים והדגישה כי "לו רק גברים ינתקו בטוב לבם את כבלינו, ויסתפקו בחברוּת רציונלית במקום בצייתנוּת עיוורת, הם ימצאו שאנו בנות קשובות יותר, אחיות מלאות חיבה גדולה יותר, רעיות נאמנות יותר, ואמהות הגיוניות יותר – במלה אחת, אזרחיות טובות יותר. נוכל אז לאהוב אותם, את הגברים, אהבת אמת, משום שנלמד לכבד את עצמנו".

[בטקסט יסודי נוסף, "שעבוד הנשים", מימי ראשית המחשבה הפמיניסטית במאה ה-19 (פורסם ב-1869), כתב הגבר הזכר לכל דבר ועניין הכלכלן והפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (יחד עם רעייתו הפילוסופית והמסאית הרייט טיילור מיל) כי "הגברים הסולדים באמת ובתמים מרעיון החירות השוויונית לנשים (…) אינם פוחדים מכך שנשים לא תרצינה להינשא, כי אינני סבור שמישהו באמת מודאג מכך. הם חוששים שמא הנשים תתעקשנה שהנישואים יתנהלו על בסיס של שוויון תנאים, שמא כל הנשים בעלות האומץ והיכולת יעדיפו לעשות כמעט כל דבר אחר שלא ייראה להן משפיל מאשר להתחתן, כל עוד פירושם של נישואים מבחינתן הוא שהן ממנות לעצמן אדון, שיחלוש גם על כל רכושן עלי אדמות". הנה, כבר ביסודות המחשבה הפמיניסטית – עוד הרבה לפני שנשים בכלל הורשו על ידי גברים ששלטו בכל מוסדות השלטון להחזיק ברכוש ולהשתתף בזירה הציבורית – מובהר כי אין בעיה במשפחה באשר היא אלא במשפחה כהתארגנות לא שוויונית, שבה נשים אינן יכולות לממש את רצונותיהן ויכולותיהן; כלומר במשפחה הפטריארכלית, שבה יש לגבר זכויות יתר על פני כל שאר החברים בה].

טאוב משקר במצח נחושה כשהוא טוען שהמחשבה הפמיניסטית המודרנית מייחסת את הרוע לגברים ואת הטוב לנשים, לפי חלוקה ביולוגית. "אשה אינה נולדת אשה, אלא נעשית אשה", מהדהדת הקביעה הפותחת את הכרך השני של טקסט מרכזי בהגות הפמיניסטית, שכמעט כל הטקסטים שנכתבו אחריו מתייחסים אליו, כמקור, כהשראה וכמושא לפולמוס, והוא "המין השני" (מ-1949) מאת סימון דה בובואר. בפתח הכרך הראשון של חיבורה אדיר המימדים והמעמקים, שואלת דה בובאר, מהי אשה? ומדגישה: "כולם מוכנים להכיר בקיומן של נקבות בקרב המין האנושי; כיום, כבעבר, הן מהוות כמחצית האנושות; ובכל זאת אומרים לנו ש'הנשיות שרויה בסכנה', ומתרים בנו: 'היו נשים, הישארו נשים, היהפכו לנשים'. אם כך, לא כל נקבת אנוש היא בהכרח אישה: עליה ליטול חלק באותה הוויה מסתורית הרופפת הנקראת נשיות. והנשיות הזאת, האם היא מופרשת מן השחלות? או קפואה אי-שם ברקיעים אפלטוניים? האם די בחצאית מאווששת על מנת שתרד ארצה? יש נשים שמשתדלות בכל מאודן להיות התגלמות הנשיות, ובכל זאת, הדגם לא נוצק מעולם" [בתרגום שרון פרמינגר]. לשון אחר, על פי דה בובואר, בפשטות: עצם העובדה שאפשר לדבר על גבר שאינו גברי או על אשה שאינה נשית (על גבר נשי ועל אשה גברית, נניח) מצביע על כך שאין קשר הכרחי כלשהו בין המין של אדם – אם הוא בעל שחלות או בעל שק אשכים – ובין המגדר שלו, וממילא, אי אפשר לטעון שבעל שק האשכים הוא רע במהותו ובעלת השחלות היא טובה במהותה.

המחשבה שאין בעצם דגם ראשוני של אשה, באופן מהותי, ביולוגי או אחר, שכולנו הנשים צריכות להיות כמותו, אלא אנחנו לומדות לחזור על מאפיינים של נשיות מדומיינת ועצם החזרה על דפוסים של נשיות מדומיינת – וחזרה של גברים על דפוסים של גבריות מדומיינת – עצם הפרפורמנס הזה הוא הוא המגדר, הוא
"הגבריות" ו"הנשיות" – זו הבנה שניסחה בין השאר ג'ודית באטלר, אחת ההוגות העכשוויות של "הפמיניזם המודרני" כהגדרת טאוב, בחיבוריה משנות ה-90 של המאה העשרים, "Gender Trouble ו"Bodies that Matter" ומראשית המאה ה-21, "קוויר באופן ביקורתי". בין דה בובואר בסוף שנות הארבעים לבין באטלר בשנות התשעים, מגוון אדיר של הוגות פמיניסטיות נגעו בחיבוריהן בהיבטים שונים של האופן שבו התרבות מעצבת דפוסים של גבריות ושל נשיות – ההיבט של הטרוסקסואליות כפויה (אדריאן ריץ', 1980) ההיבט התרבותי של ספרות נשים (איליין שוואלטר, 1981), ההיבט המשפטני וההיבט של יחסי מרות בעבודה (קתרין מקינון, 1990), ההיבט של משטור הגוף, עריצות הרזון, תעשיית הניתוחים הפלסטיים (נעמי וולף, 1991), ההיבט של הדיאטות (סוזי אורבך, 1978), ההיבט של תפקיד הרעיה והאם והאפשרות של אשה לממש את עצמה מחוץ לתפקידים האלה (בטי פרידן, 1963) – אם להזכיר רק מתי מעט מרכזיים.

דה בובואר הדגישה ב"המין השני" כי "רק באופן רשמי, במסמכי העיריות ובתעודות הזהות, נראים הטורים 'זכר' ו'נקבה' כסימטריים. היחס בין שני המינים אינו יחס של שני קטבים חשמליים: הגבר מייצג בו-בזמן את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים Les Hommes, כאשר הכוונה לכל בני-אנוש (…) האשה נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא 'האחר'".

טאוב לא יימצא שום טקסט פמיניסטי מרכזי בהגות הפמיניסטית שטוען כי נשים הן בהכרח טובות וגברים בהכרח רעים. הביקורת הפמיניסטית חותרת תחת כל קביעה טבעית, מהותנית, ומעניקה לנו כלים ביקורתיים לראות כיצד תפישות מסוימות, אינטרסים מסוימים וגם תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים, מייצרים הנחות יסוד מסוימות ביחס למה שנחשב נשי ומה שנחשב גברי, וביחס למה שאנחנו מצפים מכל מגדר. הפמיניזם שאני מכירה – בעשרות חיבורים ומאמרים מאלפים – מבקש לשחרר את הגברים ואת הנשים, את הבנים ואת הבנות, מכבלי הדיכוטומיה המגדרית, כדי שיזכו למימוש מלא ככל האפשר של הפוטנציאל האנושי שלהם.

אין לי זמן להיכנס לזה, זה נורא מעניין מה שקרה לפמיניזם, כי הפמיניזם מראשיתו, יש בו שני סוגים של טיעונים, טיעון אחד מדבר בשם הדמיון בין גברים לנשים, ואומר – גברים ונשים יש להם אנושיות משותפת, זה סוזן בי אנתוני, ומאחר שלשניהם יש תבונה, ומאז עידן הנאורות החירות תלויה בתבונה, אז למה לאשה אין חירות, הרי היא גם בן אדם, אם אתה לא מכחיש, אמרה סוזן בי אנתוני, שa woman is a person, אתה לא יכול להדגיש שאשה יש לה זכות הצבעה כמו לגברים. אלה טיעונים בשם המשותף לגברים ולנשים, ובמקביל צמחו טיעונים בשם הנבדל בין גברים ונשים, והובילו לאותו מקום, הם אמרו שצריך לתת זכות בחירה לנשים כי נשים הן יותר רכות, יותר אמהיות, יותר אמפתיות, ולכן החברה תהיה יותר טובה אם תהיה יותר השפעה נשית, את זה אנחנו רואים עוד מימי סנקה פולס, 1848, כשהתנועה הזאת נוסדה. [אמירות כלליות, חיבורים לא בהכרח קשורים] בגלגול המודרני, ספר מאוד משפיע של הפסיכולוגית קרול גיליגן, נקרא "בקול אחר", in a different voice, לנשים יש קול אחר, יותר אמפתי, לכן כדאי שהן ישפיעו על הספירה הציבורית, לא אכנס לזה לכאן, אבל בשנת 1986 שני הטיעונים האלה התנגשו בבית משפט בארצות הברית, אני חושב שמחמיצים את זה בתיאור תולדות הפמיניזם ולא מבינים את החשיבות של פסק הדין סירס ריבוק, בפסק הדין זה באה הממשלה ואמרה יש אפליה של נשים, תראו, בחנויות הכל בו של סירס, ככל שעולים בדרגות יש פחות נשים, אז יש אפליה. עכשיו לסירס יש עורך דין, ועורכת הדין הזאת ציטטה את קרול גיליגן, היא אמרה יש פחות נשים לא בגלל אפליה אלא כי נשים הן יותר רכות, יותר אמפתיות פחות תחרותיות אז זה פחות חשוב להן, יותר חשוב להן משפחה, בגלל זה, ובית הדין פסק לטובת סירס ריבוק ואמר אין כאן שום עדות לאפליה. זאת היתה מכה מהלומה לתנועה הפמיניסטית שהתארגנה מחדש…הדבר המשמעותי שקרה הוא שהפסיקו לדבר על זה שנשים הן יותר טובות והתחילו לדבר על זה שגברים הם יותר רעים [שימוש בפרט, האנקדוטה על פסק הדין, כדי להניח משהו על הכלל; הכללה לא מבוססת על דבר, בסנקה פולס לא דיברו על זה שנשים יותר טובות. ובשום מקום בהגות הפמיניסטית המרכזית לא טוענים שגברים במהותם הם רעים. בהקדמה למהדורה חגיגית של "בקול שונה" מ-1993, עשרים שנה אחרי שנכתב, כתבה גיליגן:

"כשאני שומעת שמדברים על ספרי במונחים של האם נשים וגברים באמת, מהותית, שונים זה מזה, ומי טוב יותר ממי, אני יודעת שאיבדתי את הקול שלי, כי אלה אינן השאלות שלי"].

ספרות הגברים כמפלצות [השתלחות, עיוות, שקר] התחילה קודם ולקייט מילט יש בזה נכסים רבים [לא ברור למה טאוב תקוע בשנת 2023 דווקא בקייט מילט, שכתבה ב-1973, ואינה טוענת דבר מהותי נגד גברים אלא מדברת על הסדרי הכוח, הבעלות, וכיוצא באלה היבטים פוליטיים של מגדר], אבל אגיד רק כמה שמות, סוזן בראון מילר הסבירה – ומלמדים את זה במחלקות למגדר כתורה מסיני – בספר שנקרא "כנגד רצוננו" שהחברה מושתתת על אונס והדיל הבסיסי בחברה הוא שנשים מסכימות להיאנס על ידי גבר אחד כדי שהוא יגן עליהן מכל שאר הגברים, זאת האבולוציה של החברה, ככה היא בנויה, וכולנו אנסים, ואנחנו צריכים לאנוס פחות כי הבנות למדו והן נזהרות כי אונס זה כלי פוליטי [התייחסות לפרט כמייצג את הכלל, אף שאינו כזה בכלל: חיבורה של בראונמילר משנות השבעים – לא זאת בלבד שאינו נלמד כתורה מסיני, אם בכלל לומדים אותו, אלא שהוא מושא לביקורת רבה ומגוונת של הוגות פמיניסטיות, מסיבות מגוונות; ובכל זאת, יש בו ערך כשהוא מציע לראות באונס לא סוג של פשע, של עולם תחתון, מקרה קיצוני של חריגה מנורמטיביות, אלא צורת שליטה אפשרית של גברים בנשים, שמרחפת מעל הווייתן של נשים כל העת]  אלא שאחרי זה הגיע מיתוס היופי של נעמי וולף, שטוענת שגברים רוצים לרצוח נשים, בהקדמה לספר היא אומרת שהיא לא רוצה להשוות את זה לשואת יהודי אירופה, אבל זה דומה, 150 אלף נשים מתות מאנרוקסיה בגלל שגברים מנפקים אידיאל יופי רזה, זה מספרים מחרידים 150 אלף מתות מאנורקסיה, מזל שזה לא נכון, מתות בין 100 ל-150 בכל שנה בארצות הברית, זה הבדל מסוים בין מאה אלף לנשים למאה נשים, מאיפה היא המציאה את המספר הזה, היא קראה קומוניקט של ד"ר מייקי, מומחית לבולמיה שאמרה שיש 150 אלף מקרים של אנורקסיה, לא מוות, על בסיס זה בנו את זה שגברים גם רוצחים את הנשים, שתבינו מה מכניסים לאנשים לראש, יש שני צבאות, וכמה שאתה מצליח להרוג במחנה השני, זה יותר טוב, מי חושב ככה בכלל, מה מכניסים לאנשים לראש את הדבר הזה, וזה נגמר באנדריאה דבורקין וחברותיה, שאומרת גברים ונשים יחזרו לדבר רק אחרי שיהיה 24 שעות הפסקת אש ולא יהיה אף אונס. רק אז נסכים לדבר איתכם. [כל הסיפורים האלה, שלא מצאתי במקור – אזכור של פרטים ומספרים שאינם קשורים אלה לאלה – אנורקסיה, רצח, אונס –  וההשמצות שמשמיץ טאוב את וולף ואת דבורקין – הוגות מסוגים שונים לגמרי, שאינן בהכרח מסכימות זו עם זו ובוודאי לא נלמדות במחלקות למגדר בצורת הסלט שהכין כאן טאוב, מחמיצים לגמרי את העיקר בספריהן החשובים. וולף מדגישה בהקדמה למהדורת 2011 של מיתוס היופי כי "זו אינה תיאוריה של קונספירציה" אלא תיאור של דפוסים תרבותיים; היא אינה מאשימה גברים בהתארגנות נגד נשים – ובטח שלא ברצח – אלא מראה כיצד התרבות עובדת לטובת הגבריות הארכטיפית ונגד הנשים באופן שבו היא מעלה על נס אידיאל יופי מסוים לנשים; ככל שנשים תפסו מקום רחב יותר בזירה הפוליטית כך היה עליהן לרזות ולהצטמצם ולהצר צעדיהן בעזרת הניתוח הפלסטי, נעלי העקב, הדיאטה. דבורקין, הרדיקלית, הראתה לנו מה אפשר ללמוד על נשים וגברים, על הנחות בדבר סקס הטרוסקסואלי, מפורנוגרפיה ועל אודות פורנוגרפיה. מעניין שטאוב לא מעלה כאן על נס את הפורנוגרפיה כפי שאנו מכירים אותה כדי להגן עליה מפני הפמיניזם].

והדברים האלה עוברים באקדמיה. אז מה שקרה הוא, שאנשים יוצאים מהחוגים האלה עם תחושה של שליחות מוסרית, להתנקם בדבר הנורא הזה, המין הגברי [השתלחות, קישור לוגי שקרי, פנייה אל רגש הפחד והשנאה, ומי אלה האנשים שיוצאים מהחוגים האלה להתנקם במין הגברי?]. וזה בכל מקום, תסכלו מה חברת הכנסת מיכאלי אומרת על אוטובוסים, כל מקום זה חזית במלחמה [מה?] אז הדבר הזה, ובזאת אני אסיים, ומה שמאוד מכעיס פה, זו אידיאולוגיה שנוחה למצפונן של בנות המעמד הגבוה, הסכסוך בין גברים לנשים הוא דבר שאנשים עם שתי משכורות שיכולות לקיים משפחה יכולות להרשות לעצמם, אבל כאשר יש שני אנשים שמרווחים משכורות מינימום ויש להם שלושה ילדים אם מה שאנחנו עושים זה לדחוף להם לראש שכל ויכוח זה מלחמה שצריכה לפרק את הנישואים, אם אנחנו נותנים להם תמריצים לגירושים, אנחנו דוחפים אנשים מעוטי אמצעים, למצב שבו הם מתקשים לפרנס את ילדיהם וזה עוד לפני שהגענו למקרים המזעזעים שדנו בהם כאן [חיבור בין טיעונים מתחומים שונים, שלא קשורים זה לזה; וכמו שג'ון סטיוארט מיל כתב כבר במאה ה-19, אין כל טענה שצריך לפרק את הנישואים, אלא שצריך לכונן נישואים שוויוניים] אז למה שקורה באוניברסיטאות זה עובר דרך ה-NGOS, העמותות וארגוני הנשים, זה עובר דרך הכנסת וחברות הכנסת, והן נכנסות לתוך מערכת המשפט ומחנכות גם את העובדות הסוציאליות וגם הן יוצרות את הביאס של השופט [מעניין באמת כמה שופטים פמיניסטיים יושבים בבתי המשפט בישראל] ואסיים רק בזה שאומר, שכשאני ישבתי עם עיתונאית, אני לא רוצה להזכיר את שמה, בפודקאסט מכובד מאוד, ואמרתי מלה על זה שגברים מתאבדים פי ארבע מנשים, בישראל התגובה המיידית שלה היתה אוי באמת, איך אתה רוצה שנתחיל לרחם עליהם, ואתה מסתכל עליה ואומר, אנשים מתאבדים, ואת אומרת שלא צריך לרחם עליהם? כי מה, כי הכניסו לך לראש שיש מעמד רוע שליט,  וכמה מהם נהרגו, מה קרה, זה האוייב [סיפור מסוים, ספק מומצא, פרט שאמור לייצג איזה כלל, אנלוגיה שקרית] במלחמה הזאת שגברים ונשים זה האויב – כולנו נפגעים. [מחיאות כפיים] [טאוב טוען שיש מלחמה של נשים נגד גברים וחותם בטענה המפייסת, כביכול "שכולנו נפגעים" – הוא יוצא מזה הדמות הנבונה ושוחרת השלום – המניפולציה הושלמה.]

אשתף בעניין אינטימי, מתוך מחשבה שהאינטימי הוא פוליטי (נכתב ביוני 2022) :

1. השבוע לפני שנה בדיוק ידעתי את המחזור האחרון. אני מסתכלת באפליקציה ומוצאת את היום ביומן ורואה שהיה זה יום רגיל, יום שבו הנחיתי סדנת כתיבה בערב, ועבדתי ככותבת ועורכת בשעות היום, והייתי בת זוג לבת זוגי ואמא לבנותי.

2. בשנים האחרונות מאז שמלאו לי חמישים ארבתי ליום הזה: ניסיתי לרשום בפרטי פרטים את קורותי בכל פעם שנתקפתי באופן מפתיע ולא סדיר בתופעות המחזור, למקרה שיהיה זה האחרון, כדי שאוכל לחשוב עליו בעתיד, אבל כמובן הוא חמק ממני, זה האחרון, משום שאפשר לדעת שהאחרון הוא אחרון רק כעבור שנה, רק בדיעבד.

3. אני חוגגת עכשיו את הרגע הזה. כמעט ארבעים שנה הייתי כפופה למחזוריות של הגוף; כמו פלנטה חגתי בקצב כמעט קבוע סביב מצבי הרוח של הרחם, עם גלי הזעם והרעב והעצב התהומי ואז השקט שנמהל בכאב, והדם, וחוזר חלילה, שבועיים של מין שקט יחסי, ואז כשבוע של סערת הנפש וחמישה ימים של שככת הסערה שתמיד נמזגת בתוך כאב, ובתוך דם, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה.

אני חוגגת עכשיו שחרור מארבעים שנה של מסלול הכבידה שלי. אני מציינת ריחוף חדש ומסעיר בחלל ללא נקודות התייחסות (גלי החום, אני חושבת, הן כל פעם שאני מרחפת קצת קרוב מדי לחמה!).

4. אגב כך, קצת חקרתי בשבוע האחרון ולמדתי שלנשים כמוני – כאלה שמעולם לא היו בהריון – הודבק מונח רפואי בלטינית: Nulligravida. אני אוהבת את זה. אני חושבת על כך שאולי אני Nulligravida אבל אני גם Fully gravitas. כל כולי כובד הרצינות והכוונה.

5. גיליתי להפתעתי שדווקא אני לא מאוד חריגה. נדמה לי שלפחות אחת מכל חמש נשים בארצות הברית ובאירופה חיה את חייה בלי להרות, וממילא בלי ללדת. התרבות הפופולרית עדיין לא משקפת את העובדה הזאת אבל העובדה הזאת חיה ויוצרת וזה טוב.

6. אומר זאת גם כך: כל חיי הבוגרים ידעתי באופן עמוק וללא עוררין שאינני רוצה שתצא מגופי יישות אנושית; שאיני רוצה להיות בהריון ואיני רוצה ללדת ואיני רוצה להתרבות. מסלול הכבידה שלי – המחזור החודשי – היה לי לטורח ולא לתועלת.

אבל עברו השנים ובאו הנסיבות ובאה האהובה וגיליתי שלהיות הורה לבנותינו אני דווקא רוצה ויכולה. זה מה שלמדתי: שאין שום מרווח ביני ובין ההורות שלי לבנות המסוימות שלנו – הבנות שלי ושל בת זוגי; זו שילדה אותן ומגדלת אותן (ואותי) ביחד איתי. אני יודעת שלא הייתי הורה לבנות האלה בלעדיה. וזה טוב.

לשון אחר: אני רוצה לומר משהו בשבחי ההורות שאינה ביולוגית. לא כדי להקטין את הקשר הגנטי, את התאים, את התורשה, את ההנקה, את הגוף שיוצא מגוף ונמשך אליו וניזון ממנו. אלא כדי לומר משהו על כוחה המוחלט של האהבה.

השבוע לפני שנתיים בדיוק נעשיתי טבעונית; הפסקתי לאכול מזונות שבאים מבעלי חיים. אני יודעת שעברו שנתיים כי השינוי קרה באחת – במקום מסוים, ברגע מסוים; יש תאריך. אני חושבת עכשיו על השפעה; מהו הדבר שהשפיע עלי והאם – על מי, על מה – משפיעה הטבעונות שלי.

ראשית, אני חושבת על מה שגרם לי לשנות את אורח החיים שלי, להתאפק. או בפשטות, מהו הדבר שגרם לי לוותר – למען מטרה פוליטית, למען השפעה בעולם  – על מיני מאכלים שאהבתי מאוד, שכמעט הגדירו אותי, את העונג שלי, את מה שעושה לי טוב: דייניש קינמון בבוקר בקפה התחתית ברחוב לינקולן בתל אביב, פיש אנד צ'יפס בקפה התחתית אחר הצהריים, טוסט עם חמאה ומרמייט, סלט קפרזה, גבינת גורגונזולה, פסטה עם פרמז'ן, מאפה פיסטוק ופירות יער. מהו הדבר שגורם לי להטריח את עצמי ואחרים – סליחה, יש בזה חמאה? יש בזה ביצה? יש בזה ג'לטין? – מה גרם לי, החילונית הגמורה, להיות אחת שמקפידה למהדרין.

שנים לפני שנעשיתי טבעונית הגיעה אלי הבשורה על הסבל שנגרם לחיות בתעשיית הביצים, החלב והבשר, אבל לא זזתי מדרכי. למעשה, בעת שקיבלתי אני את ההחלטה כבר היו שתי בנותי, אז בנות עשר ושמונה, בעצמן טבעוניות במשך יותר משנתיים. כבר הקפדנו בשבילן בבית, ורק שחררנו את עצמנו בחוץ. הן הושפעו מחבר יקר, בן גילן, שסיפר להן בלהט על מצב חיות המשקים התעשייתיים והפציר בהן להצטרף אליו ולהפסיק להשתתף בעוול. בתי הקטנה כבר היתה צמחונית מאז שמלאו לה שלוש – היא שאלה אז מאיפה בא הדבר שמסתובב על עמוד השווארמה והתשובה הספיקה לה. התפעלתי כל כך מהחבר ומהבנות שלי, התגאיתי בהחלטה שלהן שכללה וכוללת ויתורים כבדים – מסיבת יומולדת שאין בה מה לאכול? פשוט לא אוכלות – והרגשתי שזה הכי קוּל: להיות אמא אומניבורית לילדות מוסריות.

היום שבו בחרתי בטבעונות היה היום שבו ביקרתי עם בנות ביתי בחוות החופש שבמושב עולש בעמק חפר. חווה מסודרת, נקייה ויפה, מרווחת ונעימה, שבה הכירו לי תרנגולת, עז, כבשה, חזיר ופרה שחולצו מתעשיית הביצים, החלב והבשר, לטובת חיים של טיפול ואהבה, וגם נתנו להם שמות. עמרי ויוסי החזירים, שבקושי עומדים על הרגליים מרוב שגידלו והגדילו אותם הרבה מעבר ליכולתם לשאת את עצמם (הם קרואים על שם יוסי וולפסון ועמרי פז, אקטיוויסטים ותיקים ומשפיעים למען בעלי חיים). גארי, טלה שניצל בידי יזמית חוות החופש, מיטל בן-ארי – במו עינינו ראינו איך גארי פועה בקריאות שמחה ורץ אל השער כשבן-ארי מתקרבת עם מכוניתה לחווה. שירלי, תרנגול ההודו הכעור והמקסים, שמקרקר לפעמים כשמבקשים ממנו, ופורש חסותו על אפרוחי תרנגולות; או תומר ומיקי, הפטמים – תרנגולים שהונדסו להיות כבר בגיל שבועיים בגודל של תרנגול בן שנתיים (הם מתו מאז הביקור ההוא שלנו בחווה).

עוד לפני הביקור ההוא, שהיה מטלטל ומשפיע במובהק בשבילי, נחשפתי להרצאה של האקטיביסט גארי יורופסקי (שהופצה ביוטיוב ב-2010 עם כתוביות לעברית וזכתה כאן לרבבות צופים), ובה דיבר בלהט על הסבל של החיות במשקים התעשייתיים; עקבתי ואני עוקבת בעקביות אחרי הכתיבה המחוננת, המצחיקה, האמיצה, החכמה עד העצם של דניאלה לונדון בטור שלה בידיעות אחרונות בשבחי הטבעונות – באחרונה בעיקר בהקשר של משבר האקלים; וזכיתי ליהנות וללמוד מהמפעל הקולינרי-הפוליטי, המענג והמפעיל, של מרב ברזילי, הבעלים של המסעדה והמעדניות הטבעוניות הנהדרות משק ברזילי. כל אלה ביחד עם הבנות שלי הניחו זה כבר את היסודות; כל אלה הטמינו בנפשי תחושת אשמה – אי נוחות אתית – שנלוותה לאורח החיים הנהנתני שלי. אבל המפגש פנים אל פנים עם שם של חיה, עם הספציפיות שלה, עם האפשרות שיש לה ביוגרפיה; המפגש עם האפשרות של בעל חיים כמו תרנגולת וחזיר ופרה לחיות חיים של חופש וטיפול ואהבה, הכריעו בשבילי את הכף. אני חושבת שזה הרבה יותר מ-Show, don’t tell. זה לא שבחווה ראיתי בעיני את מה שעד לאותו ביקור רק אמרו לי. החיות בחוות החופש אינן מצויות בעיצומה של התעללות אלא הגיעו דווקא לבית טוב ואכפתי. הן במיטבן. המדריכות בחווה לא מספרות על הזוועות שיורפסקי מדווח עליהן. וממילא כבר ראיתי בעבר חיות במשקים תעשייתיים ויכולתי לזהות את הסבל. מה שקרה בחוות החופש הוא מפגש אינטימי, אחד על אחד, עם נפש חיה ועם המחשבה על מה שעבר עליה בעבר, מה שהיא חווה בהווה, ומה שצופן לה עתידה. מה שהכריע את הכף הוא הסיפור.

כן, טיבה של ההשפעה הזאת ברור לי כעת. אבל מה שאינני יודעת על השפעה הוא זה: באיזה אופן משפיעה הטבעונות שלי בכיוון ההפוך? אם אני נמנעת מאכילת מוצרי מזון שבאים מתעשיית הביצים, החלב והבשר –  בגלל האכזריות וההתעללות הכרוכות בייצור של ביצים, חלב ובשר – כיצד עוזרת ההימנעות שלי לבעלי החיים שחיים בתעשייה הזאת? האם האנינות המוסרית שלי – ההימנעות שלי מדייניש הקינמון בתחתית, או העובדה שאני אוכלת שם בבוקר רק את הסנדוויץ אבוקדו המצוין, עם טחינה במקום גבינת שמנת – משפיעה בעולם במקום שבו ההשפעה הזאת נחוצה? או שאני רק מטריחה את בעלי בית הקפה לספק לי אופציה מיוחדת לצד כל הגאודה והסלמון והסלט ביצים? האם היא מצילה חזיר או פרה או תרנגולת מחיים של צפיפות, של האבסה ופיטום, של תנועה מוגבלת, של חליבה כפוייה, של הטלה כפויה של ביצים, מומרצת, מוגברת, כנגד הטבע, של כליאה, של כאב בגוף שאפשר רק לשער? האם טבעונות – האם הפוליטיקה של ההימנעות – היא דרך טובה להפסיק את ההתעללות שבגללה נולדת ההימנעות? או שאני משפיעה רק על משק המצפון שלי?

אני חושבת באופן ממוקד על צריכת ביצים מתרנגולות שמטילות בכלובי סוללה. זאת נראית לי שיטה אכזרית באופן המובהק ביותר. אין עוררין על כך שהשיטה הזאת אכזרית. התרנגולות שמורות בכלובים בשטח צר, שלא מאפשר להן אפילו לפרוש כנפיים, ובטח שלא ללכת לשום מקום. הן חיות בכלוב שגודלו בין 430 ל-560 סנטימטר רבוע. זאת כדי שיוכלו להטיל כ-300 ביצים בשנה, אף שבאופן טבעי היו מטילות לא יותר מ-24 ביצים בשנה. האקטיוויסטים אוהבים להזכיר שגודל דף  איי4  הוא 625 סנטימטר רבוע. כדי לעזור לנו לדמיין. העובדה שהן חיות יממות רבות בחשיכה מוחלטת כבר משנית לעובדת הכליאה. עמותת אנונימוס, או בשמה הנוכחי אנימלס, שהצליחה בתחילת שנות האלפיים במאבק שלה ושל אחרים לאסור בחוק את שיטת פיטום האווזים לטובת המאכל הנחשק כבד אווז, פועלת שנים כדי להביא לאיסור בחוק על שימוש בכלובי סוללה. במדינות אחדות שמחוץ לישראל כבר נאסר השימוש בכלובים האלה – בשווייץ מאז 1992, באיחוד האירופי אסור מאז 2003 להקים כלובי סוללה חדשים וחקלאים נדרשו להפסיק את השימוש באלה הקיימים עד 2012. אבל בישראל, בימים אלה, עדיין רוב הביצים שנצרכות הן מכלובי סוללה – רק כארבעה אחוזים הם ביצים מלולים ללא כלובים, שזוכים לתווית ביצי חופש או ביצים אורגניות; לא רק שהפעילים אינם מצליחים להעביר חוקים שאוסרים את השימוש בכלובי הסוללה, אלא שהם נדרשים שוב ושוב לחסום חקיקה המבקשת לאפשר בניית כלובים חדשים.

מה לעשות עכשיו? במעדניה ליד הבית שלי התחילו להכין קרואסון פיסטוק טבעוני – טעים מאוד. אולי גם בקפה התחתית יתחילו להגיש אותו? כבר ממש לא קשה להיות טבעונית. נראה לי שכדי לנסות להשפיע אני צריכה לעשות משהו נוסף. אולי לכתוב מכתבים לנציגים שלי בכנסת. אולי פשוט לכתוב. אולי משהו אחר?

או: מדוע כדאי להקשיב למתנגדי החיסונים

בכל פעם שאני מבקשת להשתתף באופן פומבי בוויכוח על אודות קמפיין החיסונים, אני מוצאת את עצמי פותחת בהצהרה כי התחסנתי – נכון לעכשיו כבר נדקרתי שלוש פעמים תמימות! – בחיסון של חברת התרופות פייזר. אני עושה זאת כי אני חוששת שתומכי הקמפיין מתקשים, בלשון המעטה, להקשיב למי שלא התחסן.

מדוע התחסנתי? אפשר לומר שקיבלתי את ההנחה של המומחים ודובריהם כי עלי להתחסן כדי להגן על עצמי וכדי לסייע במאבק הלאומי לעצירת מגיפת הקורונה. אולי התחסנתי כי אני פוחדת מהנגיף ומפגיעתו הרעה יותר משאני פוחדת מהחיסונים. גם אפשר לומר שהתחסנתי כי זו האופציה הכי נוחה בתנאים שבהם ניתנת עדיפות למחוסנים בחיי היומיום – בזכות התו הירוק אקבל אישורי כניסה לחיים הציבוריים; יהיה לי נוח פחות בלי האישורים האלה.

 ואולם כמה מחברי הטובים – נשים וגברים שאני אוהבת ומעריכה – לא התחסנו ויש להם נימוקים רציניים נגד הקמפיין שפועל למען החיסונים (ונגד המתנגדים). הם מוכנים לוותר על הנוחות שהחיסון מספק בדמות התו הירוק. הם מוכנים לשאת את התגובות הקשות כלפיהם.

אני משוכנעת בכל מאת האחוזים שכדאי לכולנו להטות אוזן לכמה מהנימוקים האלה שבפיהם. אני יודעת בוודאות שנכון להקשיב להם ושהחברה שלנו זקוקה כאוויר לנשימה – סליחה על משחק המלים – למבט הביקורתי שמתנגדי החיסונים מציעים. אבל איך אגרום לאחרים לחשוב כמוני? כיצד אשכנע בכך גם את אלה מביניכם שסולדים ממתנגדי החיסונים עד כדי בוז, שלא לומר שנאה?

***

אני מזהה בשלב זה שלושה סוגי טיעון בוויכוח, כפי שהוא מתנהל כיום בפיד שלי בפייסבוק ובבמות אחרות:

הראשון הוא טיעון מסוג: בעל הידע הוא בעל הדעה. כלומר: מספיק לומר שהמומחים אמרו. המדענים קבעו. להדיוטות אין מה לומר על דעת המומחים. זהו טיעון שמניח אמון מוחלט בבני סמכא.

השני הוא טיעון מסוג: בעל המידע הוא בעל הדעה. הסטטיסטיקה לא משקרת. צריך רק לקרוא את הנתונים שמתפרסמים בציבור. זהו טיעון שבבסיסו אמון במספרים, בגראפים, במספרים, באינפו-גרפיקה – כפי שזו מוצגת לציבור.

השלישי הוא טיעון מסוג: בעל העדוּת הוא בעל הדעה. כאן הטוענים נעזרים בסיפורים אישיים. משהו שקרה להם או שהם שמעו על מישהו שקרה לו – הסיפור האישי הזה נתפס כהוכחה כלשהי. זהו טיעון שמניח כי סיפור טוב מספיק כדי להסביר תופעה.

כל אחד משלושת סוגי הטיעון האלה הוא בעייתי – כושל, לא עומד במבחן לוגי פשוט – אם תופשים אותו כפשוטו.

הנה למשל: צד אחד בוויכוח טוען שעלינו לקבל את ההנחה כי החיסון בטוח ומועיל פשוט כי המומחים – מדענים, רופאים, חוקרים, מי שהקדישו את חייהם לחקר האפידמיולוגיה ומדע החיסונים, בכירי משרדי הבריאות בכל העולם – אמרו כך. ואם הם אמרו, הם בטוח יודעים. ואין להטיל ספק בהחלטה שלהם. ממילא זו החלטה מושכלת שנשענת על שנים רבות של העמקה ומחקר ודרישת הטוב. אלא שאנחנו כבר יודעים שמומחים לפעמים טועים. לדוגמה מהעת האחרונה: משבר מגפת ההתמכרות לתרופות משככות כאבים – אופיואידים – בארצות הברית. היו אלה רופאים, מומחים, מדענים ויצרני תרופות שוחרי טוב שהפיצו ברבים את התרופות האלה, וכיום ידוע כי חלקם אחראים לגרימת מוות של מאות אלפי אמריקאים בגלל התמכרות והשלכותיה. או לדוגמה מההיסטוריה: בשנות החמישים והשישים שווקה באירופה התרופה תלידומיד שייצרה חברת תרופות גרמנית קטנה. החברה רשמה פטנט על המולקולה הפעילה והצליחה לשכנע את הממסד הרפואי לרשום את התרופה לנשים בהיריון כמזור נגד בחילות. התרופה אכן היתה מוצלחת בעניין הבחילות. אלא שלפני שיווקה המסחרי לא בדקו את השלכותיה לאורך זמן. התרופה שווקה, נרשמה לנשים הרות, ורק כעשר שנים אחרי שהופצה ברבים – ואחרי שעלה החשד שהיא קשורה בפגיעה בעוברים –  ניסו אותה על קופות בבון בהריון והתברר סופית כי אכן היא תרופה טרטוגנית, כזו שניתנת לנשים בהריון וגורמת למומים בעוברים. לילדים שנולדו לאמהות שנטלו את התרופה נודע הכינוי "ילדי התלידומיד"  – אלה בעלי המומים הבולטים בגפיהם שנגרמו בגללה.

הסיפורים האלה כמובן אינם מוכיחים כלל ועיקר שיש סכנה בחיסון של פייזר נגד נגיף הקורונה. הם רק מוכיחים שאי אפשר להיות בטוחים שדעת המומחים – אוניברסלית ככל שתהיה – היא דעה טובה ומבוססת. לפני כשבוע, בסוף ספטמבר 2021, פורסם ב"הארץ" – עיתון שנוקט בדרך כלל עמדה של מיינסטרים שמרני בעניין הוויכוח על אודות ניהול משבר הקורונה – כי הממסד הרפואי בישראל מצטרף כעת לחוקרים בבריטניה ובארצות הברית והם מתחילים לבדוק תלונות של עשרות אלפי נשים על כך שהחיסונים השפיעו על המחזור החודשי שלהן. עוד פורסם היום כי  בישראל "12 בני נוער בגילי 15-12 לקו בדלקת שריר הלב לאחר שקיבלו את החיסון לקורונה – שיעור אפסי ביחס למספר המתחסנים: 331,538 מתחסנים במנה ראשונה ו-255,444 מתחסנים במנה שנייה בקבוצת גיל זו". האם 12 מתוך 580 אלף הוא שיעור אפסי? האם אנחנו יודעים מה יקרה לילדות שיקבלו חיסון לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות, לפני שהתחיל המחזור החודשי? ולאלה שקיבלו חיסון אחרי גיל ההתבגרות? יש מי שכבר יכולים לענות על השאלה הזאת בצורה מוסמכת בלי עוררין?

הטלת ספק בעמדת המומחים אינה כשלעצמה תיאוריית קונספירציה הזויה. ליצרני התרופות יש תמיד אינטרס למכור תרופות. אפשר להניח שהם אנשים טובים. ואפשר להניח שהדחף למכור – והדחף לעצור את מגיפת הקורונה – עולה על שיקולים של זהירות לטווח ארוך.

גם הטיעון שמבקש מאיתנו לסמוך באופן עיוור על הסטטיסטיקה, כפי שזו מוגשת לנו, הוא טיעון כושל מכמה טעמים: ראשית, משום שנתונים בלי הקשר – בלי לדעת מהי בדיוק השאלה שעליה הם עונים – אין להם ערך. שנית, משום שאפשר לקרוא את הנתונים בכמה דרכים. ושלישית משום שבהכרח תמיד מציגים נתונים חלקיים.

למשל, אם קיבלנו את המידע דרך עמוד הבית של "הארץ" לאורכו של משבר הקורונה, קיבלנו בשבועות הראשונים נתונים מספריים על נדבקים בלי נתונים על שיעור הבדיקות החיוביות – מה שאיפשר הפחדה והסכנה רבתית לפעולות שלטוניות אלימות של הטלת סגר ועוצר. אחר כך קיבלנו את שיעור הבדיקות אבל לא קיבלנו נתונים על נפגעים מהסגר בהקשרים של אבטלה, למשל, ולא קיבלנו נתונים על פרופיל החולים קשה – מה גילם, מה היה מצבם הבריאותי (נתונים שחיוניים להבנת התמונה המלאה לא כי זקנים וחולים הם פחות חשובים, להיפך; כי השמירה עליהם דורשת הבנה מדויקת של המצב הכללי). בימים אלה אנחנו מקבלים בעמוד הבית של "הארץ" גרף שכביכול מראה שכדאי לחסן שלוש פעמים. משום שבין החולים קשה, יש יותר בלתי מחוסנים ויותר מחוסנים פעמיים מאשר מחוסנים בפעם השלישית.

עכשיו בוויכוח שמתנהלת בפיד שלי מסתפקים פעמים רבות בסטטיסטיקה הזאת כדי להצדיק חיסונים וכדי להצדיק את התו הירוק. מה ש"הארץ" אינו מפרסם בעמוד הבית באופן קבוע הוא שיעור המתחסנים מקרב הנדבקים והמדביקים – נתון שעשוי לערער באופן יסודי על נחיצות התו הירוק. אם התו מאפשר להכניס למקומות סגורים וצפופים אנשים שהתחסנו פעמיים ושלוש פעמים, והאנשים האלה גם הם עלולים להדביק בשיעורים גבוהים ואף לחלות, אין בכך משום הגנה על החלשים בחברה. רק בדיקות לכולם בשער המבנים הציבוריים הן הגנה באמת טובה, לפי גישה זו.

גישה אחרת, שמציגה למשל ד"ר רעיה לייבוביץ, חברת סגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהלת המחלקה לאונקולוגיה בבית החולים אסף הרופא, אומרת שאין הכרח בתו הירוק כפי שהוא מוגדר כיום. לייבוביץ אינה מתנגדת לחיסונים אלא מותחת ביקורת על קמפיין החיסונים. היא מציעה פעולות אחרות, למשל: חשוב לאתר את הזקנים והחולים שלא חוסנו מסיבות של חוסר נגישות ולסייע להם להתחסן במקום להפעיל לחץ אלים, כלכלי ואחר, על אלה שבוחרים לא להתחסן.

סוג הטיעון השלישי –  של הסיפורים האישיים – נפוץ בשני המחנות של הוויכוח המר. אלה גם אלה מספרים על מקרים קשים – מישהו שחלה מאוד אחרי שקיבל חיסון, או מישהו שחלה מאוד אחרי שחטף את הנגיף. בסיפורים האלה אין כדי להוכיח טענה על תופעה. correlation is not causation, כמו שאומרים. קורלציה כלשהי בין אירועים אינה מוכיחה סיבתיות. כל מי שמעלה סיפור אישי כהוכחה לטענה שלו מוזמן לחשוב פעמיים מה בדיוק מוכיח הסיפור, חוץ מאשר הבנה שהכללות אינן תקפות במקרים פרטיים.

סיפרתי השבוע לאמי על התגובות הזועמות שקיבלתי לפוסט שהעליתי בפייסבוק כנגד קמפיין החיסונים האגרסיבי. היא אמרה לי שהיא רואה כאן שתי אסכולות. זו שיוצאת נגד הפרט שמסכן את החברה, וזו שיוצאת נגד החברה שמסכנת את הפרט. אני חושבת שהיא צודקת וגם שהתמונה כרגיל מורכבת יותר. אלה שתוקפים את מתנגדי החיסונים מדברים עליהם במונחים של מפונקים והזויים במקרה הטוב ואנשים מסוכנים ורעים במקרה השכיח. אלא שיש במתנגדי החיסונים כאלה שמוותרים על הפינוק  – הם לא יכולים להיכנס היום למסעדה, לאוניברסיטה, להופעה בנוחות שמתלווה להליכה בתלם – דווקא כדי להגן על החברה מפני עצמה. אלה פרטים שדווקא מוכנים לחטוף קיטונות של שנאה, כדי להוציא את החברה מעיוורונה ולעזור לה להבריא. חברה שאינה מסוגלת להכיל ויכוח, טענות נגד, הטלת ספק – היא חברה חולה שזקוקה לעזרה הזאת.

מחשבות של הנאשמת באי-עטיית מסיכה לקראת הדיון הבא במשפטה

שלב ההוכחות במשפט המכונה "מדינת ישראל נגד ארנה קזין" נקבע ל-27 באוקטובר. העובדות בכתב האישום: "בתאריך 1 בפברואר 2021 בשעה 18:44 או בסמוך לכך, שהתה הנאשמת ברחוב לבונטין ליד מס 21 בתל אביב-יפו בלי שעטתה מסיכה". הערת הפקח: "הנ"ל נצפתה הולכת במדרכה הציבורית ללא עטיית מסיכה על פניה כאשר המסיכה שברשותה היתה בכיס".

הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב התקיים ב-4 במאי. בהמתנה לדיון במשפט שלי צפיתי במשפט אחר שבו ביקש הנאשם להוכיח שהכלבה שלו לא עשתה את צרכיה על המדרכה, אלא בגינת הכלבים, ולחילופין שדווקא אסף את שהשאירה, ולחילופין שהפקח נטפל אליו בכוונה. השופטת אביטל אמסלם-גלבוע סיפרה לו בכבוד ובנועם שנטיית בית המשפט היא לעמוד מאחורי הפקחים, שהם שליחי ציבור, והציעה לו לחזור לבית המשפט בשלב ההוכחות עם תצלומים ועדים שיעזרו לו להפריך את כתב האישום. ולחילופין: שיוותר וישלם את הקנס.

כשהגיע תורי, ביקשתי מהשופטת את ההזדמנות לעצור ולחשוב, באופן ציבורי, על ההתנהגות השלטונית בתקופת חירום כמו זו של משבר הקורונה. סיפרתי לה שנתפסתי בלי מסיכה לבד על המדרכה ברחוב ריק וחשוך. לא היה איש בסביבתי, מלפני ומאחורי ומכל עברי. הפקחים ראו אותי ממרחק עשרה מטרים ועשו את דרכם עד אלי על המדרכה השוממה והטילו עלי קנס של 500 שקלים.

טענתי לפני השופטת שהטלת קנס של 500 שקלים על אדם אף פעם אינה עניין של מה בכך, וביתר שאת בתקופת הסגרים שבהם אזרחים רבים איבדו את מקור פרנסתם. האם אי אפשר לבקש שיקול דעת בעניין זה? עוד אמרתי שלמעשה, כפי שהביא לידיעתי חבר שהוא עורך דין, יש בהנחיות "מנהלת אכיפה ארצית קורונה" של משטרת ישראל, מה-21 באוקטובר 2020, קריאה מובהקת לשוטרים להפעיל שיקול דעת: בסעיף 4, "מדיניות אכיפה", תת סעיף ב', הובהר כי "כאשר אדם אינו עוטה מסיכה בנסיבות שבהן הסיכון להדבקה נמוך באופן יחסי, יש לפעול בדרך של הסברה ואזהרה ולא להטיל קנס. דוגמאות: אדם הולך לתומו במקום שבו אין איש בסביבתו…ויש ברשותו מסיכה בהישג יד".

על כך הגיב התובע: "ההנחיה הזאת, אני לא ידעתי שנאשמים כפופים להנחיות שמיועדות לפקחים או שוטרים…". התובע גם אמר שאם פסעתי בשעה רבע לשבע בערב ברחוב לבונטין בתל אביב, סביר ש"עוד שנייה מישהו עובר. מישהו רוצה להסתכן? היא יכולה להסתובב ולהשתעל על מישהו שבדיוק עובר".

השופטת הבהירה לי שההחלטה שלה תהיה עניינית בהקשר החוקי השיפוטי (מלים שלי). כלומר, אני מבינה ממנה שהיא אינה מתכוונת להשתמש בפסיקתה לטובת אמירה כלשהי בהקשר של ביקורת השלטון או ביקורת על אודות האווירה השלטונית ששררה בישראל כאשר הוכרז מצב חירום. היא הציעה שאתכונן לשלב ההוכחות – שאשיג את הדו"ח המקורי של הפקח, אולי אפילו אזמן אותו לעדות אם אחשוב שצריך, שאדאג לצילומים, שאאסוף מידע, ואבוא שוב לעמוד בפניה בתאריך שנקבע.

המדרכה ברחוב לבונטין 21 שעליה התהלכתי בלי מסיכה היא זו שגובלת ב"אברהם הוסטל" – זהו קטע של הרחוב שאין בו עסקים או בנייני דירות – והיא שוממה שעות רבות ביום. אני מבררת ומגלה שביום שבו נתפסתי הולכת שם בלי מסיכה, ה-1 בפברואר 2021, ב-18:45, השמש שקעה כבר ב-17:15 – היה חשוך, כמו שזכרתי. ותל אביב הייתה עדיין בעיצומו של הסגר שהוטל בדצמבר והודק ב-8 בינואר בחצות; אז נסגרה מערכת החינוך, מגבלת ההתקהלות הוחמרה, הותרה יציאה לעבודה במקומות חיוניים בלבד. חלק מהמגבלות הוסרו רק ב-7 בפברואר 2021. ורק ב-15 במרץ 2021 נפתחו מקומות מסחר. כלומר, ב-1 בפברואר, ב-18:45 – כך אני זוכרת, אבל גם מוודאת שאמנם כך היה, בתחקיר אינטרנט זריז – רחוב לבונטין כולו, ועל אחת כמה וכמה בקטע של אברהם הוסטל, היה שומם לחלוטין. מת. כל המסעדות סגורות. חנות הספרים ברחוב מקווה ישראל סגורה. העיר דממה.

בדיון הראשון, דיברה השופטת בקצרה על כך שההנחיות אמורות להיות אחידות וכלליות כדי למנוע בלבול ושיקול דעת מוטעה בקרב האזרחים. לפי גישה זו, האזרחים נדרשים לעטות מסיכה גם בחוץ וגם כשאין איש סביבתם כדי שלא יתבלבלו וישכחו לעטות את המסיכה כשהם במקום סגור ובצפיפות. אפשר להתווכח על ההגיון וההצדקה של הגישה הפטרונית הזאת: עד כמה מוצדקת חקיקה פוגענית כסייג לשמו; או עד כמה מוצדקת חקיקה אלימה בשם ההנחה שהאזרחים עלולים להתבלבל ולעבור על עבירות אחרות אם ירשו להם לעשות את מה שההיגיון הבריא מרשה. אני כותבת את התהייה הזאת ונזכרת עכשיו כמה מתח ולחץ כרוכים היו באותם ימים במפגש עם החוק; במפגש עם שוטרים ופקחים. חוקים הם גם הטלת מורא ופחד. האם יש בכך הצדקה רק בשם האחידות והבהירות? רק משום שהאזרחים נתפסים כילדים שאין להם שיקול דעת?

 ואולם ממילא ההנחיות לא היו כלל אחידות וברורות. במשך שבועות ארוכים עד ל-1 בפברואר 2021  – היום שבו נתפסתי הולכת על המדרכה לבד ללא מסיכה – כבר ראינו התקהלות של רבבות חרדים שחוגגים חתונות ולוויות בצפיפות גדולה – כלומר, ידענו שיש עבירות על תקנות הקורונה שלא נאכפות כלל ועיקר. באותם ימים גם הורגלנו לדעת שאם נעסוק ב"ספורט יחידני" או אם נשתה כוס קפה על מדרכה, לא נידרש לעטות מסיכה. אמרתי לשופטת שיכולתי לטעון באוזני הפקח שאני בפעילות ספורטיבית. יכולתי להחזיק כוס של מאצ'ה לאטה ולהגיד שאני בדיוק נרגעת. יכולתי להגיד שאני סובלת מאסטמה – זה נכון – ושהמסיכה מקשה עלי לנשום. אבל הרי זה לא העניין. השאלה היא אם מוצדק ששוטר או פקח  יטילו קנס על אדם שהולך לבד ברחוב בלי מסיכה רק כי יש תקנה שמחייבת את כולם לעטות מסיכה בכל מקום ציבורי כדי שאנשים לא ישכחו לעטות מסיכות במקומות סגורים וצפופים, שרק בהם יש באמת ערך למסיכה שמגינה מפני הדבקה. הרי כבר שמענו באותם ימים על כך שכמעט אין מידע על הדבקה באזורים פתוחים, וממילא אין סכנת הדבקה כאשר שומרים על מרחק של מטרים אחדים.

אני מנסה לתפוס לרגע במבט לאחור את מה שעבר עלינו – כיחידים, כחברה, כמדינה – מאז מרץ 2020, אז התחילו להתקין תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה. ב-5 במרץ 2020 צה"ל הטיל סגר על בית לחם, בעקבות ביקור שם בפברואר של קבוצת צליינים מיוון שהיו נגועים בנגיף. ב-17 במרץ 2020 כבר הוטלו סגר ועוצר על אזרחים ישראלים באשר הם כאן. המונחים סגר ועוצר, שהיו שמורים להתעמרות של ממשלת ישראל בפלסטינים, נעשו שגורים בפינו כמעט כדבר שבשגרה.

היו לנו סגר הדוק בתקופת הפסח, עוד סגר בתקופת החגים, וסגר שלישי ומחמיר בסוף שנת 2020, ובינואר ובתחילת פברואר של 2021. בכל התקופה הזאת העיתונות הרבתה לדווח על נתוני הדבקה ומחלה, ומיעטה לדווח על נתוני אבטלה ופגיעות אחרות בחירות, בפרנסה וברווחה של אזרחים. בדצמבר 2020, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26% מהעצמאים נאלצו לסגור את העסק שלהם זמנית או באופן קבוע וכ-13% מהשכירים – יותר מחצי מיליון נשים וגברים – פוטרו או יצאו לחל"ת. באותם ימים לא היו השכירים והעצמאים האלה פטורים מתשלום שכר דירה וארנונה. המוצרים במכולת לא נמסרו להם חינם.

בה בעת, כפי שדיווחו בהרחבה בעיתון "את", במקביל למגיפת הקורונה, או בגלל ההכרזה על מצב חירום לאומי ואכיפתו, נרשם בשנת 2020 גידול של 30 אחוזים בפניות "עם תוכן אובדני" לארגון העזרה הנפשית ער"ן. "מגמה דומה אפשר למצוא בנתוני ארגון סה"ר, בדוח שפורסם בחודש ינואר 2021. בארגון נרשמו עלייה של 72 אחוזים בפניות באופן כללי, ועלייה של 71 אחוזים בפניות שהצריכו הפעלת נוהל חירום להצלת חיים מיידית. נראה שזוהי לא תופעה בלעדית למבוגרים, שכן במועצה לשלום הילד מדווחים על עלייה של כ־40 אחוזים במקרים של ילדים בסיכון אובדני שהצריכו התערבות של פסיכולוגים מטעם משרד החינוך".

לפי אותו דיווח ב"את", מסיבות ביורוקרטיות שונות נדע רק ב-2022 בדיוק כמה רווחה כאן תופעה של התאבדויות בתקופה שבה כל מה שכולם דיברו עליו הוא מספר נדבקים בקורונה; תקופה שבה ככל שעלה מספר הנדבקים, הומרצה הבהלה, הוחמרו הפעולות השלטוניות האלימות, והועמקה הבדידות של יחידים רבים בחברה. רוב הזמן העיתונות לא דיווחה מהו שיעור החולים מקרב הנדבקים, באיזו חומרה של מחלה הם לקו, כמה מהר התאוששו, ולא סיפקו נתונים אחרים שיכולים היו להכניס את השיחה על אודות המגיפה לפרופורציות אחרות. ההצדקה של הפעולות השלטוניות – עוצר, סגר, קנסות ללא שיקול דעת – נבעה מעצם הדיווח המתלהם על ממדי המגיפה ומעצם ההתעלמות מהשלכות הקשות, הרות אסון לפעמים, שיש לפעולות השלטוניות האלימות.

בשלב ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אנסה להביא מקצת מהמחשבות האלה, אבל אני לא בטוחה שאלה יהיו לי לעזר. 500 שקלים, או כפול מזה – וגם שינוי האופן שבו העיתונות והחברה מתייחסות לאמות המידה המוסריות המחייבות את השלטון ביחסו לאזרחים – עומדים כאן על כף המאזניים. אני מצפה בדריכות.