השאלון של קזין למפגשים של משפחה וחברים

The Coussin questionnaire (for gatherings of family and friends)

באחרונה, בחנות הספרים "המגדלור" בתל אביב, נתקלתי בספר שמאגד מדור של ה"ואניטי פייר" בשם The Proust questionnaire. השאלון של פּרוּסט. אולי שמעתם על השאלון הזה? מתברר שהסופר הצרפתי המהולל מרסל פּרוּסט הפיץ את השאלון (שמישהו אחר יצר לפניו) במפגשים סלוניים כמשחק חברתי – מתוך מחשבה שאפשר ללמוד הרבה על טיבם של אנשים מהאופן שבו הם עונים עליו. ברוח השאלון של פּרוּסט ממפנה המאה העשרים, שאל צוות ה"ואניטי פייר" מגוון אנשים בעלי השפעה תרבותית – מג'יין פונדה, שירלי מקליין ואריק קלפטון, דרך נורמן מיילר, ארית'ה פרנקלין ומרטין סקורסזה ועד סלמן רושדי, לורן בקול וג'ואן דידיון –  סדרה של יותר משלושים שאלות ובהן:

מתי ואיפה היית הכי מאושרת?

מהו הפחד הגדול ביותר שלך?

איזו תכונה שלך מגונה בעיניך במיוחד?

איזו תכונה של אחרים מגונה בעיניך במיוחד?

מהי לדעתך הסגולה שמוערכת יתר על המידה?

באילו מלים או משפטים את משתמשת יותר מדי?

מהו ההישג הגדול ביותר שלך?

מיהו הגיבור או מיהי הגיבורה הספרותיים שלך?

על מה את מתחרטת?

מה את הכי פחות אוהבת במראה שלך?

מהו הדבר שאת הכי מעריכה בחברייך?

עם איזו דמות היסטורית את מזדהה?

מי הם הסופרים האהובים עלייך?

איזה כישרון או יכולת היית מבקשת לעצמך?

אם היית יכולה לשנות בך דבר אחד, מה זה היה?      

מהו שפל המדרגה של האומללות בשבילך?

איך היית רוצה למות?

מהו המוטו שלך?

עלעלתי בספר היפה של ואניטי פייר ולא קניתי אותו. מצאתי שהשאלון בסך הכל נחמד ואפשר לדמיין אותו בא לידי שימוש במפגש חברתי – ואולי הוא גם מעניק השראה להגות בשאלות ביחידוּת – אבל נדמה לי שכמנוע לחילופי דברים בעלי ערך הוא מעט מוגבל. התשובות לפעמים מעניינות ולפעמים סתמיות, אבל רק לעתים רחוקות הן עשויות להוביל לשאלות נוספות; זאת אומרת: לשיחה. כולם כמעט רוצים למות במיטה, מוקפים באהובים, ובלי סבל. על האושר קשה עוד יותר לדבר. דידיון, למשל, לא ענתה בעצמה אלא סיפרה שהעניקה לדמות הראשית ברומן שלה "דמוקרטיה" את העיסוק בשאלה הזאת בדיוק: "במבט לאחור, נדמה שהיא היתה הכי מאושרת בבתים שכורים ובארוחות צהריים. היא נזכרת שהיתה פעם שמחה במיוחד בשעה שאכלה צהריים לבד בחדר בבית מלון בשיקגו…" (אני מזדהה רק חלקית; נדמה לי שגם אצלי האושר כרוך בשהות בחדרי מלון עירוניים, אבל אף פעם לא באוכל. ודווקא כן בכתיבה, וגם בשיחה נינוחה עם בנות ביתי; רגעי האושר האלה הם תמיד רגעים קטנים כאלה, נטולי הדר, של התכנסות ושל שקט). על השאלה בדבר האומללות העמוקה ביותר ענתה דידיון: "אומללות היא כשאת מרגישה זרוּת עם האנשים שאת אוהבת; אומללות היא גם לא לעבוד. עושה רושם ששניהם כרוכים זה בזה".

אני אדם של שאלות. אני חושבת שזה מה שעובד לי כמנחה של כתיבה: יצרתי בסדנאות שלי כלל שלפיו אפשר להגיב על כתבי יד רק בצורת שאלות – ואף פעם לא בהערות או במשפטי חיווי או בעצות או בהוראות. אם משהו לא ברור לי, אם משהו לא עובד לי כקוראת – עלי להתאמץ ולנסח את השאלה שתוביל את הכותבת בחזרה אל הטקסט שלה כדי שתבחן אותו מחדש, מעצמה; לא משום שאמרתי לה מה לכתוב, אלא כי שאלתי מה היא כתבה. מכאן היא מבינה בהכרח שמה שהיה ברור לה אינו ברור לי, והיא חוזרת אל הטקסט כדי לגשר על הפער. אני לא אומרת לה מה לכתוב – לא מעירה, לא מתקנת, לא מורה – כי אני לא יכולה לדעת מה צריך להיות במשפט או בפסקה, או במהלך של הפרק, ושל היצירה כולה; אני רק יודעת מה לא הבנתי, או מה הטריד אותי, או סיקרן אותי, או מה אני רוצה לדעת עוד. השיחה שמתגלגלת בעקבות השאלות היא שיחה עם הטקסט, עם המלים שנבחרות, המשפטים שמסודרים, ושיחה היא יצור חי ומתפתח וכזו גם הכתיבה במיטבה.

עכשיו אנחנו עומדים על סף כל החגים האלה, שבהם חלק מאיתנו משתתפים במפגשים משפחתיים, ארוחות חג, פיקניקים, אולי סעודות צהריים ומנגל בחצר – טופו על האש! – עם חברות וחברים, בני משפחה ואהובים, ואני חושבת על איך אני מתקשה לעתים במפגשים כאלה כי פעמים רבות השיחות מתקיימות בלי שנשאלות שאלות, ולכן הן קורסות לתוך עצמן, השיחות, או מתגלגלות בדפוסים חוזרים – לפעמים אנחנו מאשרים זה לזה את מה שאנחנו כבר חושבים שאנחנו יודעים, לפעמים הכריזמטיים שבינינו מחזיקים את הדיבור, מבדרים, מצחיקים, מרתקים, אנקדוטות, סיפורים, אבל רובנו בדרך כלל לא מספרים דברים שאינם מסבים הנאה לשומעים, מעדיפים לא לחרוג מאיזו מוזיקה של דיבור בלתי מזיק, וקשה לאחוז בהן, בשיחות, קשה לשאול, קשה לספר, קשה למצוא מבט מתעניין, ולגלות מחוזות חדשים של מחשבה, בזכות העניין והשיתוף והשאלות, ובזכות המאמץ לענות עליהן ולשאול חדשות, המאמץ לשוחח; קשה כבר לשוחח (אבל אולי זו רק אני).

וכך, בגלל החוויה שניסיתי לתאר בפסקה הקודמת עולה בי החשק להביא לאירועים האלה איזה שאלון, כמו זה שמיוחס לפּרוּסט, אבל אחד שכולם ישתמשו בו כמשחק והוא גם יהיה מניע לשיחה של ממש. האם גם אתם מרגישים לפעמים קושי להישאר בשיחה – גם עם הקרובים ביותר? שיחה שיש בה נגיעה במה שאתם מרגישים וחושבים ורוצים, ויש בה יכולת לשמוע את האחרים, מה שעובר להם בראש, בנפש, ואולי להתקרב כך, ובטח ללמוד ולקבל פרספקטיבה על החיים? האם גם לכם לפעמים השיחות חומקות אל פני השטח – הבידור או הניכור – ואתם חוזרים הביתה מרוקנים?

אני עובדת כאן עכשיו על יצירת שאלון שמגלגל שיחה. אני מנסה להוציא ממנו את השאלות שמובילות למבוי סתום. למשל, אם הייתי משלבת בשאלון את השאלה הזאת: "לאיזה אדם מת את או אתה מתגעגעים?"

כשהיה מגיע תורי הייתי עונה: "לאבא שלי, בריאן; אני מתגעגעת לימים לפני שהוא היה חולה באלצהיימר, הוא היה מצחיק ונדיב ופדנט ויודע מה שצריך לעשות עם הזמן, ונהנה מספורט וגינון ומבדיחות קרש". ואני מדמיינת שהייתי מקבלת הנהון של השתתפות בצער, אולי אפילו חיבוק. אבל אני לא בטוחה שהתשובה שלי היתה מבטיחה התגלגלות של שיחה ושאלות נוספות.

לעומת זאת, אם אכניס לשאלון את השאלה הזאת: "עם איזה חבר או חברה או בן או בת משפחה ניתק הקשר והיית רוצה לחדש אותו?"

ואם כשהיה מגיע תורי הייתי אומרת: "אני חושבת על שתיים, אחת שהנתק ממנה כרוך בכאב מתמיד – באשמה ובגעגוע לקרבה גדולה ובכעס – וחברה אחרת שעוד לא ממש הספקתי לכרוך איתה קשרי חברות, וכבר ניתק הקשר, הפוטנציאל הוחמץ לפני שהוגשם"; במקרה כזה, אני חושבת, שיחה עשויה להתגלגל: בני שיחי יהיו חייבים לשאול: מי זו הראשונה שעליה דיברת, ולמה התנתקתן, ואיך את מדמיינת שתחזרו להיות בקשר, והאם אתן בכלל אותן נשים, אחרי שנים שלא נפגשתן ולא דיברתן, ואולי בנות ובני שיחי היו מספרים על המקרים שבהם הם עצמם התרחקו מחברים וחזרו והתקרבו, או משהו אחר לגמרי. אני לא יודעת בעצם מה יאמרו ומה אומר. זה בדיוק העניין: אני מדמיינת שיחה. והיא בהגדרה – השיחה, אם היא ראויה לשמה – טומנת בחובה את שאינו ידוע-מראש.

ובכן, בהתאם לאתגר הנזכר כאן למעלה – איך לשאול שאלות שאינן מובילות למבוי סתום (שאלות שמולידות הנהון ומעבר לשאלה הבאה, או שאלות שקשה מדי לחשוב עליהן, כי הן מכאיבות) אלא שאלות שמובילות לשאלות חדשות ולגלגולה של שיחה – הנה הניסיון שלי ליצור את שאלון שבע השאלות של קזין לטובת שיחות בעלות ערך במפגשים של בני משפחה וחברים:

  1. מה מעסיק אותך – מטריד או מרתק אותך – בימים אלה בעבודה או ביצירה או ביחסים או בגוף או בסביבה?
  2. לו היית יכולה להתייעץ במומחית או בעלת ידע או ניסיון – מישהו או מישהי שאת מעריכה מאוד, בין שאת מכירה באמת ובין שרק מרחוק, מישהו או מישהי שיודעים במובהק דברים שאת אינך יודעת – במי היית בוחרת ומה היית שואלת אותו או אותה?
  3. לאיזו חברה או איזה חבר, שהתרחקת ממנה או ממנו, היית רוצה לשוב ולהתקרב? ולחילופין, לאיזה אדם שאת מכירה רק מעט היית רוצה להתקרב?
  4. איזה חפץ או שירות כלשהו חסר לך והיית רוצה לקבל אותו במתנה?
  5. איך היית רוצה לבלות אחרת את השעות הערות שלך ביממה? מה היית מורידה מסדר היום ומה מוסיפה?
  6. איזה מהרגשות האלה – כעס, מרירות, אשמה, הקלה, חרטה, פחד, עונג, או שמחה – עלה בנפשך בשבוע האחרון ובאיזה הקשר?
  7. מה היית רוצה לעשות בחייך שעדיין לא עשית?

אני לא יודעת. אולי השאלות האלה כבדות מדי? האם אינן עשויות להוליד הקשבה ודיבור ושאלות וחקירה והיכרות והתקרבות ואולי גם פליאה וצחוק ועצב והזדהות? כך או כך, את כל אלה אני מחפשת, בין המנות, לפני המדיח, או אחריו, עם התה או הקפה, עם הגראפה או הערק או הוויסקי, בפינת העישון במרפסת, או על הספה ממש באמצע הסלון.

מעבר לכוח הכבידה

אשתף בעניין אינטימי, מתוך מחשבה שהאינטימי הוא פוליטי (נכתב ביוני 2022) :

1. השבוע לפני שנה בדיוק ידעתי את המחזור האחרון. אני מסתכלת באפליקציה ומוצאת את היום ביומן ורואה שהיה זה יום רגיל, יום שבו הנחיתי סדנת כתיבה בערב, ועבדתי ככותבת ועורכת בשעות היום, והייתי בת זוג לבת זוגי ואמא לבנותי.

2. בשנים האחרונות מאז שמלאו לי חמישים ארבתי ליום הזה: ניסיתי לרשום בפרטי פרטים את קורותי בכל פעם שנתקפתי באופן מפתיע ולא סדיר בתופעות המחזור, למקרה שיהיה זה האחרון, כדי שאוכל לחשוב עליו בעתיד, אבל כמובן הוא חמק ממני, זה האחרון, משום שאפשר לדעת שהאחרון הוא אחרון רק כעבור שנה, רק בדיעבד.

3. אני חוגגת עכשיו את הרגע הזה. כמעט ארבעים שנה הייתי כפופה למחזוריות של הגוף; כמו פלנטה חגתי בקצב כמעט קבוע סביב מצבי הרוח של הרחם, עם גלי הזעם והרעב והעצב התהומי ואז השקט שנמהל בכאב, והדם, וחוזר חלילה, שבועיים של מין שקט יחסי, ואז כשבוע של סערת הנפש וחמישה ימים של שככת הסערה שתמיד נמזגת בתוך כאב, ובתוך דם, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה.

אני חוגגת עכשיו שחרור מארבעים שנה של מסלול הכבידה שלי. אני מציינת ריחוף חדש ומסעיר בחלל ללא נקודות התייחסות (גלי החום, אני חושבת, הן כל פעם שאני מרחפת קצת קרוב מדי לחמה!).

4. אגב כך, קצת חקרתי בשבוע האחרון ולמדתי שלנשים כמוני – כאלה שמעולם לא היו בהריון – הודבק מונח רפואי בלטינית: Nulligravida. אני אוהבת את זה. אני חושבת על כך שאולי אני Nulligravida אבל אני גם Fully gravitas. כל כולי כובד הרצינות והכוונה.

5. גיליתי להפתעתי שדווקא אני לא מאוד חריגה. נדמה לי שלפחות אחת מכל חמש נשים בארצות הברית ובאירופה חיה את חייה בלי להרות, וממילא בלי ללדת. התרבות הפופולרית עדיין לא משקפת את העובדה הזאת אבל העובדה הזאת חיה ויוצרת וזה טוב.

6. אומר זאת גם כך: כל חיי הבוגרים ידעתי באופן עמוק וללא עוררין שאינני רוצה שתצא מגופי יישות אנושית; שאיני רוצה להיות בהריון ואיני רוצה ללדת ואיני רוצה להתרבות. מסלול הכבידה שלי – המחזור החודשי – היה לי לטורח ולא לתועלת.

אבל עברו השנים ובאו הנסיבות ובאה האהובה וגיליתי שלהיות הורה לבנותינו אני דווקא רוצה ויכולה. זה מה שלמדתי: שאין שום מרווח ביני ובין ההורות שלי לבנות המסוימות שלנו – הבנות שלי ושל בת זוגי; זו שילדה אותן ומגדלת אותן (ואותי) ביחד איתי. אני יודעת שלא הייתי הורה לבנות האלה בלעדיה. וזה טוב.

לשון אחר: אני רוצה לומר משהו בשבחי ההורות שאינה ביולוגית. לא כדי להקטין את הקשר הגנטי, את התאים, את התורשה, את ההנקה, את הגוף שיוצא מגוף ונמשך אליו וניזון ממנו. אלא כדי לומר משהו על כוחה המוחלט של האהבה.

מחשבה על השפעה וקרואסון פיסטוק טבעוני

השבוע לפני שנתיים בדיוק נעשיתי טבעונית; הפסקתי לאכול מזונות שבאים מבעלי חיים. אני יודעת שעברו שנתיים כי השינוי קרה באחת – במקום מסוים, ברגע מסוים; יש תאריך. אני חושבת עכשיו על השפעה; מהו הדבר שהשפיע עלי והאם – על מי, על מה – משפיעה הטבעונות שלי.

ראשית, אני חושבת על מה שגרם לי לשנות את אורח החיים שלי, להתאפק. או בפשטות, מהו הדבר שגרם לי לוותר – למען מטרה פוליטית, למען השפעה בעולם  – על מיני מאכלים שאהבתי מאוד, שכמעט הגדירו אותי, את העונג שלי, את מה שעושה לי טוב: דייניש קינמון בבוקר בקפה התחתית ברחוב לינקולן בתל אביב, פיש אנד צ'יפס בקפה התחתית אחר הצהריים, טוסט עם חמאה ומרמייט, סלט קפרזה, גבינת גורגונזולה, פסטה עם פרמז'ן, מאפה פיסטוק ופירות יער. מהו הדבר שגורם לי להטריח את עצמי ואחרים – סליחה, יש בזה חמאה? יש בזה ביצה? יש בזה ג'לטין? – מה גרם לי, החילונית הגמורה, להיות אחת שמקפידה למהדרין.

שנים לפני שנעשיתי טבעונית הגיעה אלי הבשורה על הסבל שנגרם לחיות בתעשיית הביצים, החלב והבשר, אבל לא זזתי מדרכי. למעשה, בעת שקיבלתי אני את ההחלטה כבר היו שתי בנותי, אז בנות עשר ושמונה, בעצמן טבעוניות במשך יותר משנתיים. כבר הקפדנו בשבילן בבית, ורק שחררנו את עצמנו בחוץ. הן הושפעו מחבר יקר, בן גילן, שסיפר להן בלהט על מצב חיות המשקים התעשייתיים והפציר בהן להצטרף אליו ולהפסיק להשתתף בעוול. בתי הקטנה כבר היתה צמחונית מאז שמלאו לה שלוש – היא שאלה אז מאיפה בא הדבר שמסתובב על עמוד השווארמה והתשובה הספיקה לה. התפעלתי כל כך מהחבר ומהבנות שלי, התגאיתי בהחלטה שלהן שכללה וכוללת ויתורים כבדים – מסיבת יומולדת שאין בה מה לאכול? פשוט לא אוכלות – והרגשתי שזה הכי קוּל: להיות אמא אומניבורית לילדות מוסריות.

היום שבו בחרתי בטבעונות היה היום שבו ביקרתי עם בנות ביתי בחוות החופש שבמושב עולש בעמק חפר. חווה מסודרת, נקייה ויפה, מרווחת ונעימה, שבה הכירו לי תרנגולת, עז, כבשה, חזיר ופרה שחולצו מתעשיית הביצים, החלב והבשר, לטובת חיים של טיפול ואהבה, וגם נתנו להם שמות. עמרי ויוסי החזירים, שבקושי עומדים על הרגליים מרוב שגידלו והגדילו אותם הרבה מעבר ליכולתם לשאת את עצמם (הם קרואים על שם יוסי וולפסון ועמרי פז, אקטיוויסטים ותיקים ומשפיעים למען בעלי חיים). גארי, טלה שניצל בידי יזמית חוות החופש, מיטל בן-ארי – במו עינינו ראינו איך גארי פועה בקריאות שמחה ורץ אל השער כשבן-ארי מתקרבת עם מכוניתה לחווה. שירלי, תרנגול ההודו הכעור והמקסים, שמקרקר לפעמים כשמבקשים ממנו, ופורש חסותו על אפרוחי תרנגולות; או תומר ומיקי, הפטמים – תרנגולים שהונדסו להיות כבר בגיל שבועיים בגודל של תרנגול בן שנתיים (הם מתו מאז הביקור ההוא שלנו בחווה).

עוד לפני הביקור ההוא, שהיה מטלטל ומשפיע במובהק בשבילי, נחשפתי להרצאה של האקטיביסט גארי יורופסקי (שהופצה ביוטיוב ב-2010 עם כתוביות לעברית וזכתה כאן לרבבות צופים), ובה דיבר בלהט על הסבל של החיות במשקים התעשייתיים; עקבתי ואני עוקבת בעקביות אחרי הכתיבה המחוננת, המצחיקה, האמיצה, החכמה עד העצם של דניאלה לונדון בטור שלה בידיעות אחרונות בשבחי הטבעונות – באחרונה בעיקר בהקשר של משבר האקלים; וזכיתי ליהנות וללמוד מהמפעל הקולינרי-הפוליטי, המענג והמפעיל, של מרב ברזילי, הבעלים של המסעדה והמעדניות הטבעוניות הנהדרות משק ברזילי. כל אלה ביחד עם הבנות שלי הניחו זה כבר את היסודות; כל אלה הטמינו בנפשי תחושת אשמה – אי נוחות אתית – שנלוותה לאורח החיים הנהנתני שלי. אבל המפגש פנים אל פנים עם שם של חיה, עם הספציפיות שלה, עם האפשרות שיש לה ביוגרפיה; המפגש עם האפשרות של בעל חיים כמו תרנגולת וחזיר ופרה לחיות חיים של חופש וטיפול ואהבה, הכריעו בשבילי את הכף. אני חושבת שזה הרבה יותר מ-Show, don’t tell. זה לא שבחווה ראיתי בעיני את מה שעד לאותו ביקור רק אמרו לי. החיות בחוות החופש אינן מצויות בעיצומה של התעללות אלא הגיעו דווקא לבית טוב ואכפתי. הן במיטבן. המדריכות בחווה לא מספרות על הזוועות שיורפסקי מדווח עליהן. וממילא כבר ראיתי בעבר חיות במשקים תעשייתיים ויכולתי לזהות את הסבל. מה שקרה בחוות החופש הוא מפגש אינטימי, אחד על אחד, עם נפש חיה ועם המחשבה על מה שעבר עליה בעבר, מה שהיא חווה בהווה, ומה שצופן לה עתידה. מה שהכריע את הכף הוא הסיפור.

כן, טיבה של ההשפעה הזאת ברור לי כעת. אבל מה שאינני יודעת על השפעה הוא זה: באיזה אופן משפיעה הטבעונות שלי בכיוון ההפוך? אם אני נמנעת מאכילת מוצרי מזון שבאים מתעשיית הביצים, החלב והבשר –  בגלל האכזריות וההתעללות הכרוכות בייצור של ביצים, חלב ובשר – כיצד עוזרת ההימנעות שלי לבעלי החיים שחיים בתעשייה הזאת? האם האנינות המוסרית שלי – ההימנעות שלי מדייניש הקינמון בתחתית, או העובדה שאני אוכלת שם בבוקר רק את הסנדוויץ אבוקדו המצוין, עם טחינה במקום גבינת שמנת – משפיעה בעולם במקום שבו ההשפעה הזאת נחוצה? או שאני רק מטריחה את בעלי בית הקפה לספק לי אופציה מיוחדת לצד כל הגאודה והסלמון והסלט ביצים? האם היא מצילה חזיר או פרה או תרנגולת מחיים של צפיפות, של האבסה ופיטום, של תנועה מוגבלת, של חליבה כפוייה, של הטלה כפויה של ביצים, מומרצת, מוגברת, כנגד הטבע, של כליאה, של כאב בגוף שאפשר רק לשער? האם טבעונות – האם הפוליטיקה של ההימנעות – היא דרך טובה להפסיק את ההתעללות שבגללה נולדת ההימנעות? או שאני משפיעה רק על משק המצפון שלי?

אני חושבת באופן ממוקד על צריכת ביצים מתרנגולות שמטילות בכלובי סוללה. זאת נראית לי שיטה אכזרית באופן המובהק ביותר. אין עוררין על כך שהשיטה הזאת אכזרית. התרנגולות שמורות בכלובים בשטח צר, שלא מאפשר להן אפילו לפרוש כנפיים, ובטח שלא ללכת לשום מקום. הן חיות בכלוב שגודלו בין 430 ל-560 סנטימטר רבוע. זאת כדי שיוכלו להטיל כ-300 ביצים בשנה, אף שבאופן טבעי היו מטילות לא יותר מ-24 ביצים בשנה. האקטיוויסטים אוהבים להזכיר שגודל דף  איי4  הוא 625 סנטימטר רבוע. כדי לעזור לנו לדמיין. העובדה שהן חיות יממות רבות בחשיכה מוחלטת כבר משנית לעובדת הכליאה. עמותת אנונימוס, או בשמה הנוכחי אנימלס, שהצליחה בתחילת שנות האלפיים במאבק שלה ושל אחרים לאסור בחוק את שיטת פיטום האווזים לטובת המאכל הנחשק כבד אווז, פועלת שנים כדי להביא לאיסור בחוק על שימוש בכלובי סוללה. במדינות אחדות שמחוץ לישראל כבר נאסר השימוש בכלובים האלה – בשווייץ מאז 1992, באיחוד האירופי אסור מאז 2003 להקים כלובי סוללה חדשים וחקלאים נדרשו להפסיק את השימוש באלה הקיימים עד 2012. אבל בישראל, בימים אלה, עדיין רוב הביצים שנצרכות הן מכלובי סוללה – רק כארבעה אחוזים הם ביצים מלולים ללא כלובים, שזוכים לתווית ביצי חופש או ביצים אורגניות; לא רק שהפעילים אינם מצליחים להעביר חוקים שאוסרים את השימוש בכלובי הסוללה, אלא שהם נדרשים שוב ושוב לחסום חקיקה המבקשת לאפשר בניית כלובים חדשים.

מה לעשות עכשיו? במעדניה ליד הבית שלי התחילו להכין קרואסון פיסטוק טבעוני – טעים מאוד. אולי גם בקפה התחתית יתחילו להגיש אותו? כבר ממש לא קשה להיות טבעונית. נראה לי שכדי לנסות להשפיע אני צריכה לעשות משהו נוסף. אולי לכתוב מכתבים לנציגים שלי בכנסת. אולי פשוט לכתוב. אולי משהו אחר?

יוסי החזיר בקושי הולך
בילי בחוות החופש
הביקור בחוות החופש השפיע

איך לשכנע

או: מדוע כדאי להקשיב למתנגדי החיסונים

בכל פעם שאני מבקשת להשתתף באופן פומבי בוויכוח על אודות קמפיין החיסונים, אני מוצאת את עצמי פותחת בהצהרה כי התחסנתי – נכון לעכשיו כבר נדקרתי שלוש פעמים תמימות! – בחיסון של חברת התרופות פייזר. אני עושה זאת כי אני חוששת שתומכי הקמפיין מתקשים, בלשון המעטה, להקשיב למי שלא התחסן.

מדוע התחסנתי? אפשר לומר שקיבלתי את ההנחה של המומחים ודובריהם כי עלי להתחסן כדי להגן על עצמי וכדי לסייע במאבק הלאומי לעצירת מגיפת הקורונה. אולי התחסנתי כי אני פוחדת מהנגיף ומפגיעתו הרעה יותר משאני פוחדת מהחיסונים. גם אפשר לומר שהתחסנתי כי זו האופציה הכי נוחה בתנאים שבהם ניתנת עדיפות למחוסנים בחיי היומיום – בזכות התו הירוק אקבל אישורי כניסה לחיים הציבוריים; יהיה לי נוח פחות בלי האישורים האלה.

 ואולם כמה מחברי הטובים – נשים וגברים שאני אוהבת ומעריכה – לא התחסנו ויש להם נימוקים רציניים נגד הקמפיין שפועל למען החיסונים (ונגד המתנגדים). הם מוכנים לוותר על הנוחות שהחיסון מספק בדמות התו הירוק. הם מוכנים לשאת את התגובות הקשות כלפיהם.

אני משוכנעת בכל מאת האחוזים שכדאי לכולנו להטות אוזן לכמה מהנימוקים האלה שבפיהם. אני יודעת בוודאות שנכון להקשיב להם ושהחברה שלנו זקוקה כאוויר לנשימה – סליחה על משחק המלים – למבט הביקורתי שמתנגדי החיסונים מציעים. אבל איך אגרום לאחרים לחשוב כמוני? כיצד אשכנע בכך גם את אלה מביניכם שסולדים ממתנגדי החיסונים עד כדי בוז, שלא לומר שנאה?

***

אני מזהה בשלב זה שלושה סוגי טיעון בוויכוח, כפי שהוא מתנהל כיום בפיד שלי בפייסבוק ובבמות אחרות:

הראשון הוא טיעון מסוג: בעל הידע הוא בעל הדעה. כלומר: מספיק לומר שהמומחים אמרו. המדענים קבעו. להדיוטות אין מה לומר על דעת המומחים. זהו טיעון שמניח אמון מוחלט בבני סמכא.

השני הוא טיעון מסוג: בעל המידע הוא בעל הדעה. הסטטיסטיקה לא משקרת. צריך רק לקרוא את הנתונים שמתפרסמים בציבור. זהו טיעון שבבסיסו אמון במספרים, בגראפים, במספרים, באינפו-גרפיקה – כפי שזו מוצגת לציבור.

השלישי הוא טיעון מסוג: בעל העדוּת הוא בעל הדעה. כאן הטוענים נעזרים בסיפורים אישיים. משהו שקרה להם או שהם שמעו על מישהו שקרה לו – הסיפור האישי הזה נתפס כהוכחה כלשהי. זהו טיעון שמניח כי סיפור טוב מספיק כדי להסביר תופעה.

כל אחד משלושת סוגי הטיעון האלה הוא בעייתי – כושל, לא עומד במבחן לוגי פשוט – אם תופשים אותו כפשוטו.

הנה למשל: צד אחד בוויכוח טוען שעלינו לקבל את ההנחה כי החיסון בטוח ומועיל פשוט כי המומחים – מדענים, רופאים, חוקרים, מי שהקדישו את חייהם לחקר האפידמיולוגיה ומדע החיסונים, בכירי משרדי הבריאות בכל העולם – אמרו כך. ואם הם אמרו, הם בטוח יודעים. ואין להטיל ספק בהחלטה שלהם. ממילא זו החלטה מושכלת שנשענת על שנים רבות של העמקה ומחקר ודרישת הטוב. אלא שאנחנו כבר יודעים שמומחים לפעמים טועים. לדוגמה מהעת האחרונה: משבר מגפת ההתמכרות לתרופות משככות כאבים – אופיואידים – בארצות הברית. היו אלה רופאים, מומחים, מדענים ויצרני תרופות שוחרי טוב שהפיצו ברבים את התרופות האלה, וכיום ידוע כי חלקם אחראים לגרימת מוות של מאות אלפי אמריקאים בגלל התמכרות והשלכותיה. או לדוגמה מההיסטוריה: בשנות החמישים והשישים שווקה באירופה התרופה תלידומיד שייצרה חברת תרופות גרמנית קטנה. החברה רשמה פטנט על המולקולה הפעילה והצליחה לשכנע את הממסד הרפואי לרשום את התרופה לנשים בהיריון כמזור נגד בחילות. התרופה אכן היתה מוצלחת בעניין הבחילות. אלא שלפני שיווקה המסחרי לא בדקו את השלכותיה לאורך זמן. התרופה שווקה, נרשמה לנשים הרות, ורק כעשר שנים אחרי שהופצה ברבים – ואחרי שעלה החשד שהיא קשורה בפגיעה בעוברים –  ניסו אותה על קופות בבון בהריון והתברר סופית כי אכן היא תרופה טרטוגנית, כזו שניתנת לנשים בהריון וגורמת למומים בעוברים. לילדים שנולדו לאמהות שנטלו את התרופה נודע הכינוי "ילדי התלידומיד"  – אלה בעלי המומים הבולטים בגפיהם שנגרמו בגללה.

הסיפורים האלה כמובן אינם מוכיחים כלל ועיקר שיש סכנה בחיסון של פייזר נגד נגיף הקורונה. הם רק מוכיחים שאי אפשר להיות בטוחים שדעת המומחים – אוניברסלית ככל שתהיה – היא דעה טובה ומבוססת. לפני כשבוע, בסוף ספטמבר 2021, פורסם ב"הארץ" – עיתון שנוקט בדרך כלל עמדה של מיינסטרים שמרני בעניין הוויכוח על אודות ניהול משבר הקורונה – כי הממסד הרפואי בישראל מצטרף כעת לחוקרים בבריטניה ובארצות הברית והם מתחילים לבדוק תלונות של עשרות אלפי נשים על כך שהחיסונים השפיעו על המחזור החודשי שלהן. עוד פורסם היום כי  בישראל "12 בני נוער בגילי 15-12 לקו בדלקת שריר הלב לאחר שקיבלו את החיסון לקורונה – שיעור אפסי ביחס למספר המתחסנים: 331,538 מתחסנים במנה ראשונה ו-255,444 מתחסנים במנה שנייה בקבוצת גיל זו". האם 12 מתוך 580 אלף הוא שיעור אפסי? האם אנחנו יודעים מה יקרה לילדות שיקבלו חיסון לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות, לפני שהתחיל המחזור החודשי? ולאלה שקיבלו חיסון אחרי גיל ההתבגרות? יש מי שכבר יכולים לענות על השאלה הזאת בצורה מוסמכת בלי עוררין?

הטלת ספק בעמדת המומחים אינה כשלעצמה תיאוריית קונספירציה הזויה. ליצרני התרופות יש תמיד אינטרס למכור תרופות. אפשר להניח שהם אנשים טובים. ואפשר להניח שהדחף למכור – והדחף לעצור את מגיפת הקורונה – עולה על שיקולים של זהירות לטווח ארוך.

גם הטיעון שמבקש מאיתנו לסמוך באופן עיוור על הסטטיסטיקה, כפי שזו מוגשת לנו, הוא טיעון כושל מכמה טעמים: ראשית, משום שנתונים בלי הקשר – בלי לדעת מהי בדיוק השאלה שעליה הם עונים – אין להם ערך. שנית, משום שאפשר לקרוא את הנתונים בכמה דרכים. ושלישית משום שבהכרח תמיד מציגים נתונים חלקיים.

למשל, אם קיבלנו את המידע דרך עמוד הבית של "הארץ" לאורכו של משבר הקורונה, קיבלנו בשבועות הראשונים נתונים מספריים על נדבקים בלי נתונים על שיעור הבדיקות החיוביות – מה שאיפשר הפחדה והסכנה רבתית לפעולות שלטוניות אלימות של הטלת סגר ועוצר. אחר כך קיבלנו את שיעור הבדיקות אבל לא קיבלנו נתונים על נפגעים מהסגר בהקשרים של אבטלה, למשל, ולא קיבלנו נתונים על פרופיל החולים קשה – מה גילם, מה היה מצבם הבריאותי (נתונים שחיוניים להבנת התמונה המלאה לא כי זקנים וחולים הם פחות חשובים, להיפך; כי השמירה עליהם דורשת הבנה מדויקת של המצב הכללי). בימים אלה אנחנו מקבלים בעמוד הבית של "הארץ" גרף שכביכול מראה שכדאי לחסן שלוש פעמים. משום שבין החולים קשה, יש יותר בלתי מחוסנים ויותר מחוסנים פעמיים מאשר מחוסנים בפעם השלישית.

עכשיו בוויכוח שמתנהלת בפיד שלי מסתפקים פעמים רבות בסטטיסטיקה הזאת כדי להצדיק חיסונים וכדי להצדיק את התו הירוק. מה ש"הארץ" אינו מפרסם בעמוד הבית באופן קבוע הוא שיעור המתחסנים מקרב הנדבקים והמדביקים – נתון שעשוי לערער באופן יסודי על נחיצות התו הירוק. אם התו מאפשר להכניס למקומות סגורים וצפופים אנשים שהתחסנו פעמיים ושלוש פעמים, והאנשים האלה גם הם עלולים להדביק בשיעורים גבוהים ואף לחלות, אין בכך משום הגנה על החלשים בחברה. רק בדיקות לכולם בשער המבנים הציבוריים הן הגנה באמת טובה, לפי גישה זו.

גישה אחרת, שמציגה למשל ד"ר רעיה לייבוביץ, חברת סגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהלת המחלקה לאונקולוגיה בבית החולים אסף הרופא, אומרת שאין הכרח בתו הירוק כפי שהוא מוגדר כיום. לייבוביץ אינה מתנגדת לחיסונים אלא מותחת ביקורת על קמפיין החיסונים. היא מציעה פעולות אחרות, למשל: חשוב לאתר את הזקנים והחולים שלא חוסנו מסיבות של חוסר נגישות ולסייע להם להתחסן במקום להפעיל לחץ אלים, כלכלי ואחר, על אלה שבוחרים לא להתחסן.

סוג הטיעון השלישי –  של הסיפורים האישיים – נפוץ בשני המחנות של הוויכוח המר. אלה גם אלה מספרים על מקרים קשים – מישהו שחלה מאוד אחרי שקיבל חיסון, או מישהו שחלה מאוד אחרי שחטף את הנגיף. בסיפורים האלה אין כדי להוכיח טענה על תופעה. correlation is not causation, כמו שאומרים. קורלציה כלשהי בין אירועים אינה מוכיחה סיבתיות. כל מי שמעלה סיפור אישי כהוכחה לטענה שלו מוזמן לחשוב פעמיים מה בדיוק מוכיח הסיפור, חוץ מאשר הבנה שהכללות אינן תקפות במקרים פרטיים.

סיפרתי השבוע לאמי על התגובות הזועמות שקיבלתי לפוסט שהעליתי בפייסבוק כנגד קמפיין החיסונים האגרסיבי. היא אמרה לי שהיא רואה כאן שתי אסכולות. זו שיוצאת נגד הפרט שמסכן את החברה, וזו שיוצאת נגד החברה שמסכנת את הפרט. אני חושבת שהיא צודקת וגם שהתמונה כרגיל מורכבת יותר. אלה שתוקפים את מתנגדי החיסונים מדברים עליהם במונחים של מפונקים והזויים במקרה הטוב ואנשים מסוכנים ורעים במקרה השכיח. אלא שיש במתנגדי החיסונים כאלה שמוותרים על הפינוק  – הם לא יכולים להיכנס היום למסעדה, לאוניברסיטה, להופעה בנוחות שמתלווה להליכה בתלם – דווקא כדי להגן על החברה מפני עצמה. אלה פרטים שדווקא מוכנים לחטוף קיטונות של שנאה, כדי להוציא את החברה מעיוורונה ולעזור לה להבריא. חברה שאינה מסוגלת להכיל ויכוח, טענות נגד, הטלת ספק – היא חברה חולה שזקוקה לעזרה הזאת.

מדינת ישראל נגד ארנה קזין

מחשבות של הנאשמת באי-עטיית מסיכה לקראת הדיון הבא במשפטה

שלב ההוכחות במשפט המכונה "מדינת ישראל נגד ארנה קזין" נקבע ל-27 באוקטובר. העובדות בכתב האישום: "בתאריך 1 בפברואר 2021 בשעה 18:44 או בסמוך לכך, שהתה הנאשמת ברחוב לבונטין ליד מס 21 בתל אביב-יפו בלי שעטתה מסיכה". הערת הפקח: "הנ"ל נצפתה הולכת במדרכה הציבורית ללא עטיית מסיכה על פניה כאשר המסיכה שברשותה היתה בכיס".

הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב התקיים ב-4 במאי. בהמתנה לדיון במשפט שלי צפיתי במשפט אחר שבו ביקש הנאשם להוכיח שהכלבה שלו לא עשתה את צרכיה על המדרכה, אלא בגינת הכלבים, ולחילופין שדווקא אסף את שהשאירה, ולחילופין שהפקח נטפל אליו בכוונה. השופטת אביטל אמסלם-גלבוע סיפרה לו בכבוד ובנועם שנטיית בית המשפט היא לעמוד מאחורי הפקחים, שהם שליחי ציבור, והציעה לו לחזור לבית המשפט בשלב ההוכחות עם תצלומים ועדים שיעזרו לו להפריך את כתב האישום. ולחילופין: שיוותר וישלם את הקנס.

כשהגיע תורי, ביקשתי מהשופטת את ההזדמנות לעצור ולחשוב, באופן ציבורי, על ההתנהגות השלטונית בתקופת חירום כמו זו של משבר הקורונה. סיפרתי לה שנתפסתי בלי מסיכה לבד על המדרכה ברחוב ריק וחשוך. לא היה איש בסביבתי, מלפני ומאחורי ומכל עברי. הפקחים ראו אותי ממרחק עשרה מטרים ועשו את דרכם עד אלי על המדרכה השוממה והטילו עלי קנס של 500 שקלים.

טענתי לפני השופטת שהטלת קנס של 500 שקלים על אדם אף פעם אינה עניין של מה בכך, וביתר שאת בתקופת הסגרים שבהם אזרחים רבים איבדו את מקור פרנסתם. האם אי אפשר לבקש שיקול דעת בעניין זה? עוד אמרתי שלמעשה, כפי שהביא לידיעתי חבר שהוא עורך דין, יש בהנחיות "מנהלת אכיפה ארצית קורונה" של משטרת ישראל, מה-21 באוקטובר 2020, קריאה מובהקת לשוטרים להפעיל שיקול דעת: בסעיף 4, "מדיניות אכיפה", תת סעיף ב', הובהר כי "כאשר אדם אינו עוטה מסיכה בנסיבות שבהן הסיכון להדבקה נמוך באופן יחסי, יש לפעול בדרך של הסברה ואזהרה ולא להטיל קנס. דוגמאות: אדם הולך לתומו במקום שבו אין איש בסביבתו…ויש ברשותו מסיכה בהישג יד".

על כך הגיב התובע: "ההנחיה הזאת, אני לא ידעתי שנאשמים כפופים להנחיות שמיועדות לפקחים או שוטרים…". התובע גם אמר שאם פסעתי בשעה רבע לשבע בערב ברחוב לבונטין בתל אביב, סביר ש"עוד שנייה מישהו עובר. מישהו רוצה להסתכן? היא יכולה להסתובב ולהשתעל על מישהו שבדיוק עובר".

השופטת הבהירה לי שההחלטה שלה תהיה עניינית בהקשר החוקי השיפוטי (מלים שלי). כלומר, אני מבינה ממנה שהיא אינה מתכוונת להשתמש בפסיקתה לטובת אמירה כלשהי בהקשר של ביקורת השלטון או ביקורת על אודות האווירה השלטונית ששררה בישראל כאשר הוכרז מצב חירום. היא הציעה שאתכונן לשלב ההוכחות – שאשיג את הדו"ח המקורי של הפקח, אולי אפילו אזמן אותו לעדות אם אחשוב שצריך, שאדאג לצילומים, שאאסוף מידע, ואבוא שוב לעמוד בפניה בתאריך שנקבע.

המדרכה ברחוב לבונטין 21 שעליה התהלכתי בלי מסיכה היא זו שגובלת ב"אברהם הוסטל" – זהו קטע של הרחוב שאין בו עסקים או בנייני דירות – והיא שוממה שעות רבות ביום. אני מבררת ומגלה שביום שבו נתפסתי הולכת שם בלי מסיכה, ה-1 בפברואר 2021, ב-18:45, השמש שקעה כבר ב-17:15 – היה חשוך, כמו שזכרתי. ותל אביב הייתה עדיין בעיצומו של הסגר שהוטל בדצמבר והודק ב-8 בינואר בחצות; אז נסגרה מערכת החינוך, מגבלת ההתקהלות הוחמרה, הותרה יציאה לעבודה במקומות חיוניים בלבד. חלק מהמגבלות הוסרו רק ב-7 בפברואר 2021. ורק ב-15 במרץ 2021 נפתחו מקומות מסחר. כלומר, ב-1 בפברואר, ב-18:45 – כך אני זוכרת, אבל גם מוודאת שאמנם כך היה, בתחקיר אינטרנט זריז – רחוב לבונטין כולו, ועל אחת כמה וכמה בקטע של אברהם הוסטל, היה שומם לחלוטין. מת. כל המסעדות סגורות. חנות הספרים ברחוב מקווה ישראל סגורה. העיר דממה.

בדיון הראשון, דיברה השופטת בקצרה על כך שההנחיות אמורות להיות אחידות וכלליות כדי למנוע בלבול ושיקול דעת מוטעה בקרב האזרחים. לפי גישה זו, האזרחים נדרשים לעטות מסיכה גם בחוץ וגם כשאין איש סביבתם כדי שלא יתבלבלו וישכחו לעטות את המסיכה כשהם במקום סגור ובצפיפות. אפשר להתווכח על ההגיון וההצדקה של הגישה הפטרונית הזאת: עד כמה מוצדקת חקיקה פוגענית כסייג לשמו; או עד כמה מוצדקת חקיקה אלימה בשם ההנחה שהאזרחים עלולים להתבלבל ולעבור על עבירות אחרות אם ירשו להם לעשות את מה שההיגיון הבריא מרשה. אני כותבת את התהייה הזאת ונזכרת עכשיו כמה מתח ולחץ כרוכים היו באותם ימים במפגש עם החוק; במפגש עם שוטרים ופקחים. חוקים הם גם הטלת מורא ופחד. האם יש בכך הצדקה רק בשם האחידות והבהירות? רק משום שהאזרחים נתפסים כילדים שאין להם שיקול דעת?

 ואולם ממילא ההנחיות לא היו כלל אחידות וברורות. במשך שבועות ארוכים עד ל-1 בפברואר 2021  – היום שבו נתפסתי הולכת על המדרכה לבד ללא מסיכה – כבר ראינו התקהלות של רבבות חרדים שחוגגים חתונות ולוויות בצפיפות גדולה – כלומר, ידענו שיש עבירות על תקנות הקורונה שלא נאכפות כלל ועיקר. באותם ימים גם הורגלנו לדעת שאם נעסוק ב"ספורט יחידני" או אם נשתה כוס קפה על מדרכה, לא נידרש לעטות מסיכה. אמרתי לשופטת שיכולתי לטעון באוזני הפקח שאני בפעילות ספורטיבית. יכולתי להחזיק כוס של מאצ'ה לאטה ולהגיד שאני בדיוק נרגעת. יכולתי להגיד שאני סובלת מאסטמה – זה נכון – ושהמסיכה מקשה עלי לנשום. אבל הרי זה לא העניין. השאלה היא אם מוצדק ששוטר או פקח  יטילו קנס על אדם שהולך לבד ברחוב בלי מסיכה רק כי יש תקנה שמחייבת את כולם לעטות מסיכה בכל מקום ציבורי כדי שאנשים לא ישכחו לעטות מסיכות במקומות סגורים וצפופים, שרק בהם יש באמת ערך למסיכה שמגינה מפני הדבקה. הרי כבר שמענו באותם ימים על כך שכמעט אין מידע על הדבקה באזורים פתוחים, וממילא אין סכנת הדבקה כאשר שומרים על מרחק של מטרים אחדים.

אני מנסה לתפוס לרגע במבט לאחור את מה שעבר עלינו – כיחידים, כחברה, כמדינה – מאז מרץ 2020, אז התחילו להתקין תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה. ב-5 במרץ 2020 צה"ל הטיל סגר על בית לחם, בעקבות ביקור שם בפברואר של קבוצת צליינים מיוון שהיו נגועים בנגיף. ב-17 במרץ 2020 כבר הוטלו סגר ועוצר על אזרחים ישראלים באשר הם כאן. המונחים סגר ועוצר, שהיו שמורים להתעמרות של ממשלת ישראל בפלסטינים, נעשו שגורים בפינו כמעט כדבר שבשגרה.

היו לנו סגר הדוק בתקופת הפסח, עוד סגר בתקופת החגים, וסגר שלישי ומחמיר בסוף שנת 2020, ובינואר ובתחילת פברואר של 2021. בכל התקופה הזאת העיתונות הרבתה לדווח על נתוני הדבקה ומחלה, ומיעטה לדווח על נתוני אבטלה ופגיעות אחרות בחירות, בפרנסה וברווחה של אזרחים. בדצמבר 2020, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26% מהעצמאים נאלצו לסגור את העסק שלהם זמנית או באופן קבוע וכ-13% מהשכירים – יותר מחצי מיליון נשים וגברים – פוטרו או יצאו לחל"ת. באותם ימים לא היו השכירים והעצמאים האלה פטורים מתשלום שכר דירה וארנונה. המוצרים במכולת לא נמסרו להם חינם.

בה בעת, כפי שדיווחו בהרחבה בעיתון "את", במקביל למגיפת הקורונה, או בגלל ההכרזה על מצב חירום לאומי ואכיפתו, נרשם בשנת 2020 גידול של 30 אחוזים בפניות "עם תוכן אובדני" לארגון העזרה הנפשית ער"ן. "מגמה דומה אפשר למצוא בנתוני ארגון סה"ר, בדוח שפורסם בחודש ינואר 2021. בארגון נרשמו עלייה של 72 אחוזים בפניות באופן כללי, ועלייה של 71 אחוזים בפניות שהצריכו הפעלת נוהל חירום להצלת חיים מיידית. נראה שזוהי לא תופעה בלעדית למבוגרים, שכן במועצה לשלום הילד מדווחים על עלייה של כ־40 אחוזים במקרים של ילדים בסיכון אובדני שהצריכו התערבות של פסיכולוגים מטעם משרד החינוך".

לפי אותו דיווח ב"את", מסיבות ביורוקרטיות שונות נדע רק ב-2022 בדיוק כמה רווחה כאן תופעה של התאבדויות בתקופה שבה כל מה שכולם דיברו עליו הוא מספר נדבקים בקורונה; תקופה שבה ככל שעלה מספר הנדבקים, הומרצה הבהלה, הוחמרו הפעולות השלטוניות האלימות, והועמקה הבדידות של יחידים רבים בחברה. רוב הזמן העיתונות לא דיווחה מהו שיעור החולים מקרב הנדבקים, באיזו חומרה של מחלה הם לקו, כמה מהר התאוששו, ולא סיפקו נתונים אחרים שיכולים היו להכניס את השיחה על אודות המגיפה לפרופורציות אחרות. ההצדקה של הפעולות השלטוניות – עוצר, סגר, קנסות ללא שיקול דעת – נבעה מעצם הדיווח המתלהם על ממדי המגיפה ומעצם ההתעלמות מהשלכות הקשות, הרות אסון לפעמים, שיש לפעולות השלטוניות האלימות.

בשלב ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אנסה להביא מקצת מהמחשבות האלה, אבל אני לא בטוחה שאלה יהיו לי לעזר. 500 שקלים, או כפול מזה – וגם שינוי האופן שבו העיתונות והחברה מתייחסות לאמות המידה המוסריות המחייבות את השלטון ביחסו לאזרחים – עומדים כאן על כף המאזניים. אני מצפה בדריכות.