איך תקפידי על ריחוק חברתי

איך תקפידי על ריחוק חברתי

ב-12 צעדים

 

1

בחרי את החברוֹת שלך בזהירות, בעדינות. אחת-אחת. העדיפי חברוּת אמיצה על פני ידידוּת. העדיפי חברוּת שמאפשרת שיחת אמת, עניין הדדי, אהבה. חפשי חברה-לכל-החיים. אל תתפשרי. העדיפי להיות לבד מאשר להתפשר.

2

חשוב שלא תהיי אחת מהחבר’ה. העניקי ערך לנפרדוּת. השתייכות לקבוצה מאיימת על הקיום שלך, מטשטשת את קווי המתאר שלך. הקפידי לא לבלות זמן בטל, זמן הנאה לשמה, עם ידידים. הרגישי מרוּקנת אחרי מפגש מרובה משתתפים. “ידידויות מן הסוג הנפוץ אפשר לפזר”, כתב דה מונטיין בחיבורו על החברוּת (בתרגומה של אביבה ברק הומי). “אבל לחברוּת כשלנו יש חזקה על הנפש והיא מושלת בה ביד רמה, על כן אין היא יכולה להכפיל את עצמה”.

3

ככל שאת מתבגרת ומטפלת בעצמך, את משתנה. את נפרדת מפחדים, מדפוסים של חרדה ומניעה. בגיל 52 את לא אותה נפש שנשאה את שמך בגיל 32. את כבר לא שותקת כל כך הרבה כמו ששתקת. את כבר לא מתמסרת כל כך לזולת הנחשקת. את כבר לא פוחדת לכעוס או לקנא. הוכחת לעצמך דבר או שניים; את בסדר. נתקי את הקשר עם החברים שהיו איתך בשנים ההן, כשהיית אדם אחר. “Friendships, even the best of them, are frail things. One drifts apart” כך כתבה וירג’יניה וולף ב”אל המגדלור”.

4

כשאת מדברת עם מי שעשויים להיות חברייך, דברי רק על הדברים עצמם. שאלי שאלות ישירות. דובבי אותם, שידברו על מה שקשה להם, או על מה שהם גאים, מה שאינם מתביישים בו; על מה שבדרך כלל הם לא מדברים. זה ירתיע אותם. ייגע. לפעמים הרגישי את בעצמך ייאוש או דכדוך. את יכולה לשתף את חברייך בתחושות האלה – הם יתפסו מרחק. אנשים לא תמיד רוצים לגעת במה שכואב או במה שעייף. לפעמים הם רוצים רק לקשקש. אל תתני להם לקשקש: זה חשוב מאוד, אם חשוב לך לשמור על ריחוק חברתי, שלא תתני לחברים שלך ליהנות מזמן משותף לשמו.

5

חפשי לך את זו שתהיה החברה הכי טובה שלך. חברה הכי טובה לא במובן היחסי, שלוש מלים, אלא כמו מלה אחת, חברה-הכי-טובה, כתכונה, כסוג של חברוּת. חברה-הכי-טובה, נפש תאומה, כמו אלנה גרקו ללילה צ’רולו ב”החברה הגאונה”. כמו היידי לקלרה ב”היידי בת ההרים”, כמו אן לדיאנה ב”אן מאבונלי”. כמו שארלוט לוקאס לאליזבת בנט ב”גאווה ודעה קדומה”. חפשי לך נפש חיה שתוכלי להרגיש איתה בנוח; רצויה תמיד. חפשי את זו שתמיד תרצי לשמוע את קולה. זו שתתקשרי אליה בכל שעה, ותמיד היא תשמח לדבר איתך. אל תנוחי עד שתמצאי אחת כזאת.

6

אל נא תמצאי אחת כזאת. כרכי תמיד את נפשך בנפשות שעסוקות בעצמן, או עסוקות בנפשות אחרות. את יודעת: בכל חברוּת בין שתי נשים, אחת היא האומנת והאחרת היא הנסיכה (אין הכוונה שהנסיכה תמיד עריצה והאומנת קדושה; לפעמים ההיפך הוא הנכון. לפעמים האומנת חזקה ותובענית יותר מהנסיכה; ובכל זאת, האומנת היא שמקשיבה והנסיכה היא שמדברת. הסיפור של הנסיכה הוא הסיפור בהא הידיעה. חלוקת התפקידים נשמרת בהקפדה). בכל פעם שתהיה לך חברה, היי את תמיד האומנת והיא הנסיכה. ראי שלפעמים את רוצה להיות הנסיכה אבל את לא מצליחה להחזיק את תשומת לבה של החברה. את לא מצליחה להפוך את הסיפור שלך לסיפור שלה. חפשי חברה-הכי-טובה אבל היכשלי: הביני שמאוחר מדי. שאין בשבילך נפש כזו. זה חשוב מאוד: דאגי לכך שלא תהיה לך חברה-הכי-טובה. הדבר שפוגע בריחוק חברתי יותר מכל דבר אחר הוא בדיוק זה: חברה-הכי-טובה. “החברוּת אינה נחוצה”, כתב סי-אס לואיס בחיבורו “ארבע אהבות”. “כמו פילוסופיה, כמו אמנות (…) אין לה ערך הישרדותי; אלא שהיא אחת מאותם דברים שמעניקים להישרדות ערך”.

7

כשהטלפון מצלצל, אל תעני. אין לך כוח לדבר. את עצובה עכשיו. או כועסת. או דווקא שלווה, בנעימים, ומהרהרת. כך או כך, את לא פנויה עכשיו לפנות החוצה. כשאת מדברת עם אנשים – בטלפון או פנים אל פנים – כולך פונה אליהם, כולך בקשב; כך את מחווטת. כמו אומנת לנסיכה. אליס מילר הסבירה זאת היטב ב”דרמה של הילד המחונן”. טיפוסים כמוך מפתחים “רגישות מיוחדת לאיתותיהם הלא-מודעים של צרכי הזולת”, כהגדרתה של מילר. נגזר עלייך להיות מחוננת רגשית. את לא אוהבת שהטלפון מצלצל. הצלצול מחריד את הקשב שלך לעצמך.

8

כשאת אוהבת נפש חיה, הרגישי שאת חוצה איזה גבול בלתי נראה. הרגישי שאת מפרה כללים של מהוגנות. הרגישי שאהבה היא נכס ואת רוצה אותה לעצמך. הרגישי את הבריונות של רגש האהבה. חששי מהבריונות הזאת – מהדורסנות, מהרצון הגס, שאין בו עידון, להתקרב אל נפש אחרת. הימנעי. התרחקי. “לארוס יהיו גופים עירומים, לחברוּת נפשות ערומות”, כתב סי-אס לואיס.

 

9

מצאי בית, נינוחות, חברוּת ללא תנאי – במעשה הכתיבה. כשאת כותבת את לא לבד. כשאת כותבת את בשיחה מתגלגלת עם מגוון קולות בנפשך. בעיקר עם הקולות המושתקים בחייך החברתיים. הרגישי לפעמים שאת לא יכולה בלי הכתיבה. ככל שתתמסרי אליה, אל הכתיבה, כך יילך העולם ויתרחק ממך. בדיוק מסיבה זו, במשך רוב חייך, תפחדי פחד מוות להתמסר אל הכתיבה. אל נא תפחדי.

10

כשאת כותבת, יש לך פרסונה – אולי דמות רזרבית, אולי העתק של עצמך – שעומדת בינך ובין הקוראים. ההעתק אינו מדויק. הפרסונה הזאת, הפרסונה הכותבת, יכולה לשמור על קשר בשבילך עם העולם. היא עונה למכתבים, היא מתקשרת לראיין אחרים. היא כותבת ואחרים קוראים. לפרסונה הזאת יש אלפי חברים ברשתות החברתיות. היא מייצגת אותך במגרש החברתי. תני לה לעבוד בשבילך שם בחוץ, כשאת עצמך שומרת על ריחוק חברתי.

11

אהבי את המשפחה שלך אהבה שלמה: את בת זוגך ואת בנותייך. אהבי את הדודים והדודות, הסבים והסבתות, את החברות-הכי-טובות ואת החברים-הכי-טובים של בת זוגך ושל בנותייך. הם יהיו כמעגל ששומר עלייך מפני בדידות. ריחוק חברתי אינו בהכרח בדידות.

12

הרשי לעצמך להתכנס בתוך עצמך. התגעגעי לחברה אחת שאולי הייתה ועזבה. התגעגעי למה שחשבת שאת רוצה שיהיה לך – חברה-הכי-טובה? נפש תאומה? – ולא השגת. לפעמים תרגישי שהעולם כולו מתחיל במרחק שני מטרים ממך והלאה. זה בסדר. זה לטובתך. זה צו השעה.

 

https___cdn.cnn.com_cnnnext_dam_assets_200324154954-social-distancing-six-feet-coronavirus-usa-0323 (1)
Michael Ciaglo- Getty Images

אינפו-גרפיקה וצייתנות

ביקורת תרבות בימי קורונה

מאת ארנה קזין

אני לא יודעת איך להתחיל את הרשימה הזאת – חשוב לי לא לעורר אנטגוניזם. ביקורת תרבות מייצרת לא פעם רתיעה, התנגדות.

אולי אעיד על עצמי, שאני קצת פוחדת מנגיף הקורונה. יש לי אסטמה קלה, והמחשבה על מחלה שגורמת לקשיי נשימה – עד כדי הזדקקות למכונת הנשמה – מעלה בי מועקה, בלשון המעטה. ממילא אני דואגת לסבתות ולסב של בנותי, המכונים בפי כל: קבוצת סיכון. ואני מזדהה עם כל אדם אחר שחרד לבריאותו, לחייו.

ואולם יש פחד נוסף, שאיתו אני מתמודדת בימים אלה, והוא גובר על הפחד מקורונה: זהו פחד קמאי, עמוק, יסודי, מעריצות תרבותית. מעריצותן של הנורמה ושל הנורמטיביות. על הסכנה הברורה והמיידית הזאת – סכנת העריצות; ביטול הפעולה והמחשבה החופשיות, צמצום מגוון הדעות, חסימת האפשרות להתנגדות – אני מבקשת להתריע כאן.

תרבות, אפשר לומר, היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים [הגדרה רשמית יותר, המיוחסת לאנתרופולוג קליפורד גירץ, היא זו: תרבות היא מכלול הטקסים, הסמלים, הערכים והנורמות שמשותף לקבוצה של אנשים; ואני מפשטת: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים]. ביקורת תרבות, לפי גישה זו, היא בפשטות: מעשה של הטלת ספק במובן מאליו.

כשהמובן מאליו משותף לאנושות כולה – בימים אלה נדמה כי כמעט לכל העולם ברור מאליו שהכי חשוב עכשיו להילחם בנגיף הקורונה, ושהדרך הכי טובה להילחם בקורונה היא להפריד בין אנשים, לסגור הכל, לחייב אנשים להישאר בבתיהם – קשה מאוד להטיל בכך ספק.

ובכל זאת אני מבקשת להתנסות כאן במלאכה הזאת, של הטלת הספק. וחשוב לי להדגיש כבר בשלב זה, כדי לא לאבד קוראים: הטלת ספק אינה שלילה אלא היא שאלה. להטיל ספק, משמע, להחליף את סימן הקריאה בסימן השאלה.

את הספק אפשר להטיל בשתי רמות. רמה אחת נמוכה של הטלת ספק מתקיימת בתוך גבולות הפרדיגמה השלטת; בתוך מערכת הערכים והנחות היסוד. בהקשר של הקורונה, אם הנחת היסוד היא שהכי חשוב עכשיו למגר את המגפה או לעצור אותה, כדי להגן על הפגיעים ביותר, אפשר לשאול את השאלה: האם האמצעים שננקטים הם האמצעים הטובים ביותר להשיג את המטרה?

רמה אחת גבוהה יותר של הטלת ספק – ותמיד מעניינת יותר בעיני – היא הטלת הספק בפרדיגמה עצמה. כלומר, ביקורת תרבות במובן החיוני ביותר היא כזו שאינה מקבלת כמובנת מאליה את מערכת הערכים, ההנחות והמטרות המשותפת לקבוצה של אנשים. במקרה כזה, לא רק נחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה, אלא ננסח מחדש את השאלה. לפי גישה זו, השאלה אינה – איך למגר את המגפה? – אלא השאלה היא זו: איך נבטיח את שלומם של האזרחים והאזרחיות ואת רווחתם בצורה הטובה ביותר, השוויונית ביותר והמקיפה ביותר?

בתוך הפרדיגמה, נדמה שכל העולם בדעה אחת – אולי חוץ מהאפידמיולוג הראשי של שוודיה – שצריך לכפות שמירת מרחק בין כל האנשים ברמה גבוהה של הקפדה, ובמחיר של השבתת המשק כולו. רק מעטים עדיין טוענים שאין בכפייה הזאת לעצמה תועלת לאורך זמן; צריך להסתכל קדימה, אל העתיד שבו החיים יבקשו לחזור למסלולם, המשק ישוב לתפקד, האנשים יחזרו לעבודה. בשביל עתיד כזה, קרוב או רחוק ככל שיהיה, הבידוד החברתי הכוללני והמוחלט ללא הבחנה עלול לפעול כבומרנג. לפי גישה זו, עדיף –  לטובת השפעה חיובית בת קיימא של המאבק בנגיף – לאפשר הידבקות רחבה ומבוקרת, כדי שרוב האוכלוסייה יהיה מחוסן, ובה בעת לשמור באופן משוכלל וקפדני על קבוצות האוכלוסייה הפגיעות. ב-25 במארס כתבה דברים ברוח זאת ענת ביאגון, פרופסור לרדיולוגיה ונוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטוני ברוק במדינת ניו יורק: “מטפלים ומטפלות סיעודיים וסיעודיות, שמתגוררים תחת אותה קורת גג עם מטופליהם, צריכים להימצא בבידוד דומה. כדי לאפשר זאת, אוכלוסיית הזקנים והחולים תזדקק למערך משלוחים עד-הבית של כל המוצרים הדרושים להם – אוכל, תרופות ותכשירי היגיינה. רשת המשלוחים תופעל על ידי מתנדבים או תמומן על ידי הממשלה”. מעניין לשים לב, שמאז שהופצו דבריה אלה של ביאגון – כביקורת על המהלך של השבתת המשק, סגר ובידוד שהוטלו על האוכלוסייה כולה ללא הבחנה – בודדו בכלל זה הזקנים ודיירי בתי האבות בהקפדה יתרה, ובכל זאת רבים מהם נפגעים ומתים. הסגר הכללי והשבתת המשק לא מנעו ואינם מונעים את הפגיעה בזקנים. יתרה מזאת, נפגעה קשות היכולת לעזור להם. היות שבגלל הסגר הכוללני האוכלוסייה הכללית אינה מחוסנת, והיות שהמונים איבדו את עבודתם, והמונים נשארים בבית עם הילדים, אנחנו לא יכולים – וגם לא נוכל במשך זמן רב – לגשת לאלה שמצויים בבידוד. כלומר, מבחינתם של אלה שנשקפת סכנה לחייהם הוכפלה הצרה שבעתיים. הבדידות של האנשים הפגיעים הוחרפה. מעגלי העזרה מדולדלים. לא הושקעו משאבים בשמירה על המטפלים בזקנים ועל הזקנים עצמם. אין באופק מוצא.

החלק השני של הסיפור – זה שמובן מאליו לכולם – הוא הלחץ הבלתי נסבל על בתי החולים ומחלקות הטיפול הנמרץ. זהו מצב עניינים אמיתי, ממשי, שאין עליו עוררין. לרוב העולם מובן מאליו שכדי להבטיח שכולם יזכו לטיפול במכונות הנשמה אם יזדקקו לכך, חובה להשבית את הכל, ולחייב הפרדה מוחלטת בין כל האנשים כולם. זאת משום שבתי החולים אינם ערוכים לטפל בכמויות עתק של חולים בזמן קצר. “תראו את איטליה”, אומרים לנו. “תראו את ניו יורק”.

קשה להתווכח עם ה”תראו את איטליה” הזה. אבל זאת רק אם מקבלים שתי הנחות יסוד של הפרדיגמה: אחת היא שכל אדם שזקוק להנשמה בגלל הקורונה נכנס לסטטיסטיקה כשווה ערך לכל מונשם אחר מקורונה, ולא חשוב מהו מצבו לפני חיבורו למכונת הנשמה; כל מת מקורונה שווה ערך לכל מת אחר. הנחת היסוד השנייה היא שהמדינות מסוגלות להשבית את המשק ולספוג את ההפסדים שנגרמים להן בגלל ההשבתה אבל אינן מסוגלות להשקיע משאבים – בשיתוף פעולה בין מדינות או באופן עצמאי – בבניית בתי חולים ייעודיים ובייצור מכונות הנשמה ואמצעי מיגון לכל חפץ. ועוד הנחה היא שהסגר הכללי באמת מונע את הלחץ על בתי החולים.

אתעכב כאן רק על ההנחה הראשונה, שלפיה כל מת מקורונה נספר בצורה שוות ערך לכל המתים האחרים מהנגיף, ללא הבחנה. הנוטה למות בן ה-98 מחובר למכונת הנשמה כשווה ערך לחולה בן 55. במלחמה כמו במלחמה לא שואלים שאלות, כתב ד”ר עמרי שינטל, מנהל מחלקת אשפוז בית ב”צבר רפואה”, במאמר חיוני ב”הארץ”: “מה רוצים הקורבנות הפוטנציאליים? האם כולם, בלי יוצא מן הכלל, רוצים בהארכת חיים בכל מחיר?” הוא שאל והבהיר: “אדם בן תשעים שנדבק בקורונה נמצא בסיכון גבוה לפתח סיבוכים ריאתיים קשים ולעבור הנשמה מלאכותית. אולם למרות ההנשמה, סיכוייו להיגמל ממכונת ההנשמה ולהחלים ממחלתו קלושים. גם אם יחלים, מצבו הגופני, הנפשי והתפקודי ייפגעו קשות, וספק רב אם יוכל לחזור לתפקודו הקודם. וזאת מבלי להזכיר את הסבל הכרוך בביצוע פעולות אלו”. שינטל ואחרים המחזיקים בעמדה הזאת מבקשים להזכיר כי יש בין הנפגעים מקורונה כאלה שהיו נפגעים ממילא, והיו קרובים לסוף חייהם ממילא. לא משום שהם זקנים אלא משום שהם נטו למות. האם אדם שהיה במצב סופני בגלל מחלת ריאות ומת מקורונה הוא כישלון של המלחמה בנגיף? או שהוא בן תמותה שמת מנגיף אחד במקום למות מנגיף אחר? לפי גישה זו, אדגיש: אין הכוונה להעדיף צעירים על זקנים, אלא להעדיף בטיפול במכונות ההנשמה את החיים על פני הנוטים למות והמבקשים למות.

אולי זהו כשל אחד מרכזי בפרדיגמה השלטת היום – באופן שבו מדווחים אמצעי התקשורת על המגיפה, על החולים, על המונשמים, על המתים: אנחנו מוצפים בנתונים, במספרים, בגרפים, שרבים מהם נטולי הקשר ולכן חסרי טעם ומשמעות. אם מציגים, למשל, עלייה במספר הנדבקים ולא מציינים כמה בדיקות נערכו, ומה שיעור התוצאות החיוביות מכלל הבדיקות, איזו משמעות בדיוק יש לנתון על העלייה במספר הנדבקים? ואיזו משמעות יש למספר המוחלט אם אין בדיקה של כלל האוכלוסיה? [יש שמנבאים, אגב כך, שאם הממשלה תרצה לשטח את העקומה כדי להצדיק את החזרת החיים למסלולם, אין בכלל בעיה: יבדקו פחות, והמספרים יצנחו].

אם מציינים בגרפים שמציבים בקדמת אתרי החדשות, כדי לאפשר את ניהול המשבר, כמה מתו מקורונה, איזו משמעות יש למספרים אם איננו יודעים על מצבם של המתים לפני שמתו? האם מי שהיה כבר על ערש דווי אינו שונה ממי שחייו היו עוד לפניו? בסיוע האינפו-גרפיקה הממשלה אינה משטחת את העקומה אלא משטיחה את התמונה.

ואולי זהו לב העניין. ההקשר העמוק ביותר שמודחק בפרדיגמה השלטת – הס מלהזכיר – הוא זה: אנחנו בני תמותה.

הנתון על מספר המתים מקורונה הוא לכאורה נתון אבסולוטי, שאין עליו עוררין, אבל גם הוא מוגבל כאשר איננו מבינים אותו בהקשר הרחב של תמונת המוות העולמית.

גרף מקרי הקורונה

נתוני מוות עולמיים

אם כ-120 אלף אנשים מתו השנה בכל העולם מקורונה, זה נתון מבהיל בוודאי. אבל האם אין ערך בהכנסת הנתון הזה להקשר רחב יותר של מוות מגורמים שונים? אולי מעניין להכניס את המוות מקורונה להקשר של מוות ממחלות מדבקות בכל שנה: 3.7 מיליון איש ואשה בכל העולם?

אולי מעניין לדעת – מול הנתון של 120 אלף מתים מקורונה – שבכל שנה מתים כ-3 מיליון אנשים מזיהומים של דרכי הנשימה התחתונות? כשהנתון של המתים מקורונה היום מבודד ללא הקשר, אפשר להניח שכולם חיים חיי-נצח, ונגיף הקורונה גדע חיי-תמיד של 120 אלף איש ואשה. האם לא מעניין לשאול כמה מהמתים מהקורונה היו נכללים בסטטיסטיקה של המתים מנגיפים אחרים שפוגעים בדרכי הנשימה? ואולי הנתון הזה יהיה בעל משמעות מסוימת רק כאשר נדע מהו גיל המתים? הסיכוי למות מקורונה לנדבקים בקורונה בני שמונים הוא 22 אחוז, והסיכוי למות – מכל סיבת מוות שהיא – לבני שמונים הוא 10 אחוזים. השוואה זו בהחלט מחזקת את ההבנה שהמגפה קטלנית ומסוכנת, ושחובה לשמור על בני השמונים ומעלה.  אבל האם לא מעניין לדעת שסיכוייהם של בני תשעים ומעלה למות מכל סיבה שהיא הם 95%?

כך או כך, בתוך הפרדיגמה, השאלה איך הכי טוב לשמור על הפגיעים ביותר מפני הדבקה בקורונה בעינה עומדת. הסגר על האוכלוסייה כולה – בלי להבטיח את שלומם של הפגיעים ביותר בצורה ממוקדת, עם בדיקות רבות, עם אמצעי מיגון, וחיזוק מכל מיני סוגים – לא בהכרח הוכיח את עצמו כשיטה מועילה.

על אחת כמה וכמה עולה הספק כאשר אנחנו מנסחים את השאלה אחרת, ומפעילים ביקורת תרבות על הפרדיגמה כולה. אם השאלה אינה איך לעצור את המגפה אלא איך לשמור על שלומם של אזרחיות ואזרחים ועל רווחתם בצורה היעילה, השוויונית והמקיפה ביותר, יש צורך להכניס נתונים אחרים למשוואות ולגרפים.

בישראל כעת יש כ-800 אלף דורשי דמי אבטלה. שיעור האבטלה מגיע ל-20%, זאת לעומת שיעור האבטלה בעולם בממוצע, בימים שלפני הקורונה, שהיה כ-7%. 800 אלף מבקשי אבטלה מייצגים כמות אדירה של משפחות ויחידים שנפגעו קשה בגלל ההחלטה להשבית את המשק ולהקפיד על הפרדה. לעומת מדינות אחדות באירופה, שמשקיעות משאבי עתק במטרה להגן על המשרות והפרנסה של האזרחים שנדרשים להישאר בבתים, ישראל הטילה סגר, והאזרחים נשארו בלי עבודה, בלי פרנסה, ובלי תוכנית לשקם את מצבם בעתיד הקרוב. מי שבמקרה הטוב מקבל דמי אבטלה, ולא משכורת שלמה, אבל עדיין צריך לשלם שכר דירה – בלי פיצוי או סבסוד מהמדינה –  סובל לא רק בהווה, אלא הוא נכנס לגירעון שייקשה עליו לצאת ממנו במשך שנים. פחד משקיעה בחובות הוא מצב נפשי בלתי נסבל. לא צריך לחשוב על הקצה של ההתאבדויות כדי להבין את הקשת הרחבה של תחושת האסון. כששואלים מהי הדרך הכי טובה לשמור על האזרחים, הנתון של 12 אלף נדבקים בקורונה, רובם המוחלט במצב קל, מתגמד לעומת הנתון של כמיליון מובטלים.

העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת “דוקטרינת ההלם”, מסבירה כאן היטב איך מדינות בשירות הקפיטליזם מנצלות אסונות טבע ושאר משברים כמו משבר הקורונה כדי לכפות תוכניות ועקרונות לטובת ההון ונגד העובדים. הלן לואיס, מראה בכתבה מרתקת באטלנטיק מנת’לי, איך הטיפול במשבר הקורונה מחזיר נשים באמריקה למצב העניינים שהיו נתונות בו בשנות החמישים שלפני המהפכה הפמיניסטית. אתר העוקץ הוא מקור עשיר למחשבה ביקורתית בהקשר הזה. למשל באופן שבו מיקד את המבט באופן שבו הטיפול הממשלתי בקורונה מחריף מצוקה של דיור.

השימוש באינפוגרפיקה על ידי העיתונים בישראל ובעולם אינו חף מהטיה, בלשון המעטה. הבחירה  איזה נתונים להעמיד בגרף, ואיזה נתונים להצניע היא בחירה פוליטית מובהקת, בין שעורכי העיתונים מודעים לכך ובין שהם נגררים לעונג הייצוג הגרפי בלי מחשבה יתרה. רוב העיתונים בישראל ובעולם משתמשים שימוש חסר הקשר בגרפים ובנתונים באופן שמגביר ומייצר צייתנות לשמה ומחשבה מוגבלת. בעיניים של מבקרת תרבות, מדענים אינם שונים מידעונים אם אנחנו לא מכניסים את המידע שלהם להקשר, אם אנחנו לא שואלים אותם את השאלות הנכונות; את השאלות שאת התשובות עליהן אכפת לנו ואנחנו מעיזים לשמוע.

 

How to remember your dad

How to Remember your Dad

A Writing Exercise in Five Genres

by Orna Coussin

 

In this exercise, write about your dad who recently died. Try to capture the essence of his life, his 80 years, or what he meant to you in the 50-odd years you had shared. You are bound to fail at this task; challenge yourself all the same. Do this in five genres: an obituary, a eulogy, a Wikipedia entry, a profile and a memoir. Write in multiples of 80 words. One word for each year he has lived. This word-count limit may help you contain some of that which overflows.

 

hCSyDIOO

 

 

                                    1. Obituary – 80 words 

 

  Brian Coussin 1938 –2019

Brian Coussin, head of the Food Control Service, goalkeeper for the British Maccabiah team and an avid gardener, died yesterday in Protea Village Old-Age Home.

Brian was a true sportsman, a lover of Philodendrons and Hibiscus, and a dedicated civil servant. At home he was funny and resourceful; In charge of book-keeping, dish-washing and ball-catching. He left behind his friend and wife, a sister and three children. His funeral is scheduled for tomorrow, March 20th, at the secular cemetery, Netanya.

 

 

2. Eulogy – 320 words

 

How can we best capture our father, Brian? As the person who would wake us up with a cheery “wakey-wakey” and drive us to school daily, though we could easily have walked? As the one who taught us how to play table-tennis, tennis and football, and attended all of our home games?

Or maybe as the tall man who would repair and paint and assemble – a cupboard, the dining-room table; anything broken. He would show us how to take out the inner tube of a flat bicycle tire and fix it.  Or he would touch our forehead, find it warm, and take us to bed. There, he would tuck us in and sing to us a sad longing Scottish lullaby.

Sometimes he would sit at his desk and seem preoccupied; maybe he was worried about work. Every day he would wake up at dawn and take out the dog – the dogs – for a long walk.  At work he would walk up the stairs; he never used the elevator.

His colleagues saw in him a dedicated civil servant, a caring and encouraging mentor.  He had integrity, which helped him stand up to pressures from giant food corporations, asking him to bend some rules and regulations for their own profit. The responsibility for food control was for him a calling, a service.

We – like his co-workers – were encouraged by his good spirits, silly puns, practical help and the freedom he granted us to pave our own paths in the world.

Above all, though, Brian was Esther’s best friend. They had a conversation running for half a century and more. She translated his lectures from English to Hebrew. He helped her with business’ bookkeeping. She took photos, he carried her heavy bag of camera lenses. She cooked; he washed and dried the dishes. Together they frequented botanical gardens and archeological sites, enjoyed flora and fauna and British TV, and laughed a lot.

 

 

4. Wikipedia entry – 480 words

 

 

Brian Ronald Coussin (July 1, 1938 – March 19, 2019) was a Scottish and Israeli food engineer, football player, gardener and father. He was among the founders of the Israeli Food Control Service, and was its manager for ten years until his retirement in 2002.

Coussin was considered a civil servant of integrity, who regulated food control issues responsibly in the face of pressures from giant international food corporations like Monsanto and large local corporations as Tnuva. In his role as father, he excelled at giving good advice, telling silly jokes, being generally good humored, encouraging and supporting sports activities, building, assembling and fixing.

 

Life and Career [edit source]

Brian Coussin was born in Glasgow, Scotland, to Rina Cowan, a nurse, and Jerry Coussin, a traveling agent for cinema ads. He was their second child, and had two sisters, Shirley and Laura. Coussin’s grandparents had immigrated from Lithuania in the late 19th century and settled in Glasgow, and had managed a greengrocer’s shop in the Gorbals slum neighborhood on the south bank of the river Clyde. Coussin completed his studies for a master’s degree in Food Technology at the local university. During his student years he played football for a local team and for the Jewish Maccabi Glasgow. He was the goalkeeper for Britain’s Maccabiah team for the fifth Maccabiah games, winning a gold medal.

In 1961, following the sixth Maccabiah games, Coussin decided to live in Israel. Zionism captured his imagination. In Tel Aviv he met Esther Capell, a London-born photographer, daughter of German immigrants, and they married and had their first son shortly after. In 1965 Coussin went back to Glasgow with his new family to complete his PHD studies in Microbiology at the University of Strathclyde.

In 1968 Brian formally made Aliyah to Israel and joined the founding team of Israel’s Food Control Service, where he worked for 35 years as a microbiologist, chief food engineer and finally as head of the service. After his retirement Coussin dedicated his time to playing golf, gardening and writing.

Coussin and his wife raised three children: Daniel Coussin, a History researcher and college lecturer, Orna Coussin, a writer and writer’s mentor, and Gidon Coussin, a Physician Assistant.

 

Legacy: [edit source]

Coussin believed that when playing a team game – handball, football – one should concentrate primarily on defense.

He would wake up at the break of dawn, tidy up, and make a point of noting expenses.

He preached and practiced making lists – to prevent any over-purchasing or forgetting.

He believed that if his children would work at that which they love – they would succeed.

He advocated disregarding any advertising or marketing nonsense: Adidos training suits with two stripes are just as good as Adidas with three stripes; soap is as good as shampoo.

He believed in the healing power of a good joke, in drinking a lot of water and in walking.

 

 

4. Profile – 640 words

 

 

“I’ve always been a bit of a scatter brain”, Brian wrote in his memoir, “a true dreamer from birth and possibly before”.

Could being a dreamer make one so adamant about keeping stuff in order and self hydrating? Most of his adult life, Brian carried out his domestic tasks responsibly. He would get up early, feed the dogs, take them out for a walk, drive the children to school, take a bus, go to work. Had he ever been late?

At the garden shed, in the kitchen, he would put all the utensils and ingredients in perfect order, in marked tins and cans and on shelves. Bulbs, seeds, grains, pasta, chocolate, plates, cutlery – nothing would be left scattered on a kitchen table or a countertop. He would wash the dishes, dry them and place them back in the cupboard within minutes of the end of dinner. Did his daydreaming make him write down expenses and income, and never overdraft? Was it because he was a star gazer that he would urge us to make a list – “make a list!”  Could his reveries explain why he always knew when every shrub, flower and plant in his garden needed watering, fertilizing, trimming?

As a young man, Brian enjoyed reading poetry. All his life he kept the poems of Robert (Rabbie) Burns close to his heart. For Auld Lang Syne. We’ll tak a cup o’ kindness yet, For auld lang syne.

His love of poetry could be attributed to a high-school teacher who “taught me to appreciate the joy of poetry”, as he put it in his memoir. It was the same teacher who used to let her “long wooden ruler crash down on (his) knuckles” when he was busy staring out through the window.

On one occasion, which he would never forget, the teacher handed him a copy of a poem: Leisure by W.H Davies, and told him that she thought he might be interested.

What is this life if, full of care,

We have no time to stand and stare?

Another poem Brian would often cite was Ozymandias by Percy Bysshe Shelly.

My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!

Brian was no fan of kings or captains.

Beside his poetry Brian enjoyed reading his royal horticultural society magazine. He also read the turning of seasons and the cycles of his garden. He never read a novel, but he did write a few short stories himself. For instance, the one named Mr. Hattaway’s New Hat, illustrated by his wife Esther: a story about a hat that flew away and got baked by mistake, which he had read out loud to his children and later published: one edition, a single stapled copy. On Friday afternoons he would place a crystal glass of Glenfiddich on his knee; the tumbler would never tumble, and Brian would sip its content moderately.

Brian’s brain started to really scatter at the age of 75. Alzheimer’s is less a case of forgetfulness, more a dismantling, a pulling to pieces, a taking apart.

But before that, all his life, he was hardly ever sick. Never a headache nor the flu. He did not smoke a single cigarette. He enjoyed walking. Watched Wimbledon. Played golf. He stopped to smell the roses. Even when his thoughts started to fly all over the place, he would go back in his mind to the bank of the stream at the edge of his childhood backyard. “The Way to Shingle Beach” is the title Esther gave to his memoirs, which he dictated when remembering wasn’t easy. Even though he lived most of his life in Israel, his soul kept going back to the land of lakes and hills; football and family vacations on the isle of Arran, where he would race his dad to the top of Goat Fell.

 

 

5. Memoir – 880 words

 

 

I’m trying to remember the way he was: what he used to do, how he used to talk. I remember puns. For instance, if asked, “Jamaica?” He would answer: “no, she came by herself”. I can’t remember why anyone would ever have to ask “Jamaica?”

I remember him attending my handball games as a one-man audience. He would chant: HAGANA! Which means: defense! And if we would miss a goal or be late to run back to defense he would mutter: “you’re throwing it away”. Which means: we had something in our hands and we gave it up. I remember him speaking broken Hebrew. But I can’t seem to recall the gist of him.

I search my mind for an object that may help me revive him. A leather covered ring binder book comes to mind: Readers Digest Complete DIY Manual. It had pages for every task: plumbing and wall painting, carpentry and gardening, curtain sewing and window fixing. I remember the manual spread open on a stool, near my dad – a tall dark bespectacled scientist – while he was building a room, erecting a wall, opening a terrace, closing a terrace, unclogging a sink, changing a tube, building a shelf, trimming a hedge,  or inserting a bulb into the ground: deeply enough but not too deep.

When I found the original 1969 manual on eBay, my dad came back to me as a genie exiting a bottle: he was a true DIY man. In his handyman ways as well as in the way he shaped his own life: leaving Scotland, moving to Israel on his own, meeting my future mother and creating a family together. In more ways than one my dad’s legacy for me was: Do It Yourself.

In his last five years there were fewer and fewer things he could do himself. The same DIY manual that captures his lifetime’s essence symbolizes his fall when struck by Alzheimer’s. But I don’t want to remember his last years. I’m trying to recall who my dad was when he was at his best. I remember things he would say. Like, when my brothers and I would quarrel he would remark half-jokingly:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

Or when we would get hurt, bruised, and cry of pain, he would say:

It hurts you more than it hurts me.

 

It’s hard to explain. He would make Esther, my mom, laugh out loud, as well as Laura, his sister. He would spend hours out in the garden. He would read gardening magazines. He would give me generous allowances. He would drink moderately, Glenfiddich in a whiskey lowball glass, placed steadily on his wide, reliable knee. He would wash the dishes at the end of the meal. He would rarely make supper: a microwaved scrambled egg. He would drink tea. We would eat semolina porridge and rice pudding and gruel. He would chat with his parents about once a month on the phone. They were living in Glasgow and then in Netanya and then his mom died and his dad moved to Manchester. He would talk to his sisters about once a month. When we left home, he would talk to us once every three weeks.

He would sing his school anthem:

Eastwood School, now with heart and voice.

He would sing lullabies to us:

My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,
And I’ll be in Scotland afore you.
Where me and my true love will never meet again,
On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

He would sing On Top of Old Smokey and The Big Rock Candy Mountain – which I only now realize is a drunkard’s song.

His voice was deep and soft and soothing.

I am remembering things that he did not do: He never cuddled or hugged, never phoned, almost never answered the phone. He had no idea who my friends were. Couldn’t quite remember birthdays. Esther would do all that for him. I think he started calling and answering the phone only when he no longer could tell who was talking – on either side of the line.

I think we were the closest, my dad and I, during these five last years.  We would meet once a week. We had long chats and walks. I was angry with him because he had chosen anxiety over us. He would constantly ask what was the plan for the day. And who was behind the plan. Who was giving the orders. Sometimes he wanted to know who was the woman who was sitting on the couch right next to him. Even though it was the same woman that had been with him, their souls intertwined, for more than fifty years.

Once, near the very end, I asked him what he was thinking about. He said:

On falling off a horse.

He did not die a sudden, peaceful death. He waited for his little sister to come all the way from Manchester and speak into his ears, his closed eyes, his scattered soul, and bring to him the spirit of the land of lakes and highlands, and of some silly sense of humor, before he allowed himself to stop breathing and stop being afraid.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך להיות ילדה

20160318_134017

 

השנה היא 1980 ואת בכיתה ז’. יש לך רעמת תלתלים, טבעות מתכת על השיניים וגוף מוצק של שחקנית כדור-יד. בעוד חמש שנים תכתבי מקמה פצפיסטית זועמת נגד הלחימה בלבנון ותתלי אותה על לוח השכבה של כיתה י”ב בבית הספר בליך ברמת גן. “קומו אחים, אל תהיו אדישים! / ככלב הרובץ כשאוזניו שמוטות בחוסר מעש, עייף מנביחותיו./  זקפו אוזניים / חשפו שיניים, וצאו למגר את האויב הנורא (…)”

זו תהיה הפעם הראשונה שתכתבי משהו לפרסום. זו תהיה הפעם הראשונה שבה תרגישי את כוחה של כתיבה – כוחה להבהיר את מחשבותייך, להשמיע את קולך, ולהעניק לך תחושה של נוכחות. אבל עכשיו את רק מתקיימת בלימודים ובספורט ובמשפחה. אין לך עדיין פרסונה רזרבית, ייצוגית, שתלווה אותך, או תסתיר אותך.

כל השיניים שעכשיו מצטוות להידחק אחורה וליישר קו בפיך בעזרת טבעות ברזל וגומיות הידוק ומשיכה ישובו בעוד ארבעים שנה לאי-סדר המרדני שלהן. את לא יכולה לדמיין את זה עכשיו. עכשיו את נבוכה. במשך שנה שלמה את לא מחייכת. זה בסדר גמור.

אני כותבת לך את הדברים בחורף של שנת 2020. אני רוצה להגיד לך, ילדה, שכמעט כל מה שאת עושה הוא בסדר גמור. יש לי רק הערה אחת מהותית – הוראה קריטית – אבל בסך הכל את בכיוון הנכון. מגיעים לך לפני הכל דברי שבח ועידוד.

לדוגמה: כשאת הולכת ברחוב לבית הספר או לאימון כדור יד ואת חוזרת ומתאמנת על מה שתגידי בעוד כמה דקות לבת כיתתך, או לחברה לקבוצה או למאמן או למורה; רושמת בצנעה באצבעך את המלים, כדי לא להיתפס מדברת לעצמך בקול רם – זה בסדר גמור. המשיכי כך. גם אם המשפטים חוזרים בראשך שוב ושוב, מסתחררים, ואין לך מנוח – כי אולי תתנסחי לא בדיוק כמו שאת מתכוונת; כי אולי הדברים יישמעו מוזרים מדי או פשוטים מדי, או בדיוק ההיפך, מורכבים מדי; לא יבינו אותך, ואת חייבת לרשום אותם, את הדברים שאולי תאמרי, משפט אחר משפט, באצבע, באוויר, או על הצד של הירך, או על כף היד השנייה, או על הזרוע, שלא תשכחי בזמן אמת, שלא תקפאי בעיצומה של שיחה; זה בסדר. זוהי אובססיה, והיא חברה שלך. היא מה שאת צריכה עכשיו. היא זו שאת יכולה לבטוח בה.

או, למשל, כשאת עוברת ליד מראה ועושה הכל כדי לא לפגוש בה את בבואתך – זה טוב. הסיטי מבט. זה משרת את מה שאת צריכה: מיקוד. בלי הסחות דעת. בלי להוציא לך אוויר מהמפרש. את קצת יותר מדי גמלונית, לטעמך. הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. אין לך למי להשוות. את לא כמו הבנות ולא כמו הבנים. את מנסה להסתיר את הגוף בחולצות גדולות, במכנסיים רחבים. בעיקר במכנסי טרנינג נוחים. זה רעיון ממש טוב. המשיכי. גם הגרביים העבים, הלבנים, בסנדלים תנ”כיים, הם פתרון טוב בימי החורף בשכונה הבורגנית ברמת גן. שזה לא ידאיג אותך איך שזה נראה.

ואם את מרגישה עכשיו שאין לך עם מי לדבר – אל תדברי. פרשי. התרכזי בספורט ובלימודים. כי מבחינתך את צודקת: הבנות מדברות על עניינים של בנות – איפור, בגדים, חתיכים, ועוד מכל זה; הבנים מדברים על עניינים של בנים – כדורגל, קרבות, בנות. את לא מוצאת עם מי לדבר על העניינים שלך. בעוד שנתיים שלוש אולי תפגשי שתי נערות בתיכון  והן יהיו חברות שלך. אחת גדולה ממך ואחת קטנה ממך, בקבוצת הכדוריד. אבל את לא מדברת איתן על העניינים שלך. את מקשיבה להן, לעניינים שלהן. הן מעניינות אותך. הן מוזיקאיות. הן בעלות רוח חופשית. הן מרשימות אותך. הן לא כמו כולן. אבל את שותקת רוב הזמן.

וממילא את לא לגמרי בטוחה שאת יודעת מה הם העניינים שלך. בעוד שש שנים, כשתשבי עם נערות אחרות בנות 18, כולכן עטויות מעילי דובון ירקרקים חסרי צורה בחדר עם הרבה אוזניות, ותצותתי בשם המדינה שלך לשיחות של אנשים שמגינים על המדינה שלהם, ויהיה אסור לדבר בקול, חובה לשמור על דממה אבל מותר להתכתב, מותר במשמרת לשלוח זו לזו פתקים תוך כדי עבודת ההאזנה האילמת, אז תגלי לראשונה שיש לך עם מי לדבר; ושיחה תתגלגל לפלא, ותדברו על מוזיקה (את תכירי להן את האלבום של פול סיימון “ואן טריק פוני”, והן יגלו לך את ג’וני מיטשל!) ותדברו על פוליטיקה, על מחאה, על פחד, על ספרים שקראת, על שירים שכתבת ושהן כתבו (בדיוק גמרת, קצת באיחור, את זן ואמנות החזקת האופנוע; הן מכירות לך את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, את מתוודעת לאליזבת בישופ,  אבל אותה את לא לגמרי מבינה).

עכשיו את עוד לא שם. בינתיים, בכיתה ז’, עוד לא יצא לך לפגוש את הדמויות האלה. עוד לא גילית את הזירה של הכתיבה. לכן, בדרך כלל את מעדיפה לשתוק. זה בסדר. אחת השחקניות הבוגרות בקבוצת הכדוריד שלך קוראת לך “הדג”. את שמה לב שבפעמים המעטות שאת מדברת כולם מקשיבים. את נוטלת את ההזדמנות הזאת במשורה. זה נבון מצדך.

כן, טוב שבשגרה את שותקת. את יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע במחשבות שלך אם את לא משמיעה אותן בקול. זה גם בסדר שאת לא כותבת יותר ביומן. מישהו שאינו את קרא ביומן שלך ואת מבינה היטב שזה כבר אינו מקום בטוח.

המשיכי למצוא דרכים משלך לעבור את הימים. ואת הלילות. את שמה לב שאת לא רוצה להיות “בת”. את לא רוצה לתפוס את העמדה הזאת – מעודנת, מטופחת, מחויכת, עוקצנית, זקוקה להצלה. אבל את לא יודעת מה כן. המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות. כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות.

למשל, את תקראי את כמעיין המתגבר של איין ראנד ותתרגשי. הווארד רורק נראה לך מרשים וצודק. את מבינה שאת לא רוצה להיות אלטרואיסטית. זה יקרה בעוד שלוש שנים בתיכון. את תלכי למורה שלך לספרות, טובה זאבי, היחידה שמקשיבה לך, ותשאלי אותה למה לא מלמדים את כמעיין המתגבר בבית הספר. נדמה לך שאת רואה בעיניה חיוך חומל, על טעמך שעדיין לא התעדן.

או את תשאי עיניים לתמי סנדיק, המורה שלך לספורט. המאמנת של קבוצת הכדור יד. את מעריצה את הרצינות שלה, את הסטנדרט הגבוה שהיא מציבה לפנייך. את גאה, שבזכות השער שהבקעת בסוף המשחק נגד בית הספר מאשדוד – אתן תסעו לטורניר אליפות העולם בבתי ספר על יסודיים בפלרמו שבסיציליה. תשחקי לא רע במשחק הזה, אף שתהיי חולה, 38 מעלות חום.

את תתלבשי כמו שנוח לך. את תתאמני במגרש. את תשמעי את “I am a Rock” של פול סיימון שוב ושוב בזמן שאת עושה שיעורים. את תגלי שבכל שנה את צריכה לעשות רושם טוב על המורים רק בחודש הראשון, ואחר כך את יכולה להרפות. לפעמים, בשיעור עברית, המורה תדבר ישירות אלייך, כאילו את היחידה, כאילו אין עוד עשרים ושמונה תלמידים בכיתה, היא תסביר משהו, ותשאל, בלי דעת, ‘את מבינה?’, ואת תחייכי אליה, והיא תהנהן אלייך בחזרה.

לא אומרים לך את זה – אבל זה כך: את אחראית על העיצוב של עצמך. כולנו מעצבים את עצמנו בין שביודעין ובין שלא, בין שבגאווה ובין שבחרדה, בין שעם עזרה ובין שלבד, ובהתרסה. את עבודת עיצוב העצמי שלך רק את יכולה לעשות. ואת עושה אותה היטב.

בעוד ארבע שנים בתיכון תלמדי בשיעורי סוציולוגיה על סוכני חיברוּת; או סוכני סוציאליזציה. בעוד עשר שנים כבר תדעי להיזהר מהם כמו מסוכני ביון, שמסתתרים מאחורי זהויות בדויות, וקשה לזהות אותם. אלה הם ההורים, המורים, המפרסמים, יוצרי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה ומחברי הספרים, שעסוקים בלי דעת בהעברת הערכים של החברה אלייך ושתילתם בנפשך. עכשיו את עדיין לא יודעת להישמר מהם. את רק מתחילה לחשוד. אבל בעיקר את פוחדת. בעיקר את פוחדת מסוכני החיברות שבביתך שלך. את פוחדת שהם לא יאהבו אותך. שתאכזבי אותם. שאת לא יכולה לשמח אותם. שאת לא כמו שהם רוצים שתהיי.

את שומעת? זהו בדיוק הדבר שאת חייבת לשנות, ומיד. הפסיקי לפחד מהם. והפסיקי לדאוג להם. הפחד הזה, הדאגה הזאת – הם יגזלו ממך חיוּת. הם יחסמו בך כל רצון. הפחד שלך – שסוכני החיברות הקרובים למקום מגורייך יתביישו בך, יתאכזבו; המאמץ שלך לעשות הכל שרק לא יתאכזבו – אלה יעמדו בינך ובין היכולת שלך להיות ישות בעלת תשוקה. אני אומרת לך: כל שנות העשרים שלך יירדו לטמיון – ידשדשו בקיום מאומץ, מאולץ, על פני השטח, בלי רצון, במאמץ בלתי נלאה לשמור מרחק, בלי מגע, זולת המגע של העט על הנייר; עשר שנים לבד, בלי אהבה – כל שנות העשרים שלך ילכו לעזאזל בגלל הפחד הזה.

בבקשה ממך. אל תדאגי להם. הם חזקים. הם גדולים. והם רוצים בטובתך. בעוד 17 שנים, בגיל 29, אחרי שתקראי את סימון דה בובואר ואת וירג’יניה וולף ואת ג’ודית בטלר ואת מרי וולסטונקרפט ואת ג’רמיין גריר ואת סוזן אורבך ואת נעמי וולף, ואחרי שתהיי כמה שנים בטיפול, ותדברי במשך שנים עם המטפלת שלך על כל מה שמפחיד אותך כשאת מסתכלת במראה ועל כל מה שאת קוראת בספרים האלה, בחיבורים האלה; אחרי שתגידי לסוכני החיברות הקרובים אלייך חגיגית שאת לא מה שאת חשבת שהם חשבו שאת צריכה להיות, רק אז תגלי שהם כבר בכלל לא חושבים את מה שאת חשבת שהם חושבים. ושהם רק חיכו שתדעי מי את ואיך את רוצה להיות. ושהם שמחים לגלות שטעו. ושהם יכולים להחזיר את תעודת הסוכן ולהקשיב לך.

איך להיפרד מאבא

תרגיל כתיבה בחמש סוגות

 

בתרגיל זה, כתבי על אביך שמת באחרונה. נסי ללכוד את סיפור חייו, את שמונים שנותיו, או את מה שהיה בשבילך במשך כחמישים שנים מתוכן. אין לך שום סיכוי להצליח במשימה הזאת, אבל נסי בכל זאת. עשי זאת בחמש צורות כתיבה: ידיעה על המוות (obituary), הספד (eulogy), ערך בוויקיפדיה, דיוקן וממואר. עשי זאת בכפולות של שמונים מלים: מלה לכל שנה של חייו.

ההגבלה על מספר המלים היא סד שיעזור לך לעצור – לאצור – מעט ממה שעולה על גדותיו.

hCSyDIOO

 

ידיעה על המוות – 80 מלים

 

בריאן קזין: 1938 – 2019

ד”ר בריאן קזין, מנהל שירות המזון במשרד הבריאות, שוער נבחרת בריטניה במכביה וגנן נלהב, מת אתמול בבוקר בכפר הגמלאים פרוטיאה בכפר.

קזין היה ספורטאי מתמיד, חובב מושבע של פרחי פילונדנדרוּם והיביסקוס, ועובד מדינה מסור. בביתו נודע כבדחן ומלא תושיה; הוא היה אחראי על ניהול חשבונות ועל שטיפת כלים, על השכמות ועל רוח ספורט. במותו השאיר אחריו אשה-חברה, אחות קטנה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. ההלוויה תיערך מחר, ה-20 במרץ 2019, בבית העלמין החילוני מנוחה נכונה בנתניה.

 

 

הספד – 240 מלים

 

מי היה אבא בריאן? אולי זה שהעיר אותנו בבוקר בקריאות wakee wakee עליזות, והסיע אותנו לבית הספר, כמעט בכל יום, אף שאפשר היה ללכת ברגל. או זה שלימד אותנו לשחק טניס ופינג-פונג וכדורגל, ובא לכל משחק בית, וליווה אותנו לאימונים.

אולי זה שהרכיב ותיקן וצבע – פינת אוכל, מחיצה, ארון קיר. ולימד אותנו להוציא פנימית מצמיג האופניים ולסתום את החור. לפעמים הניח יד על המצח, ראה שקצת חם, ולקח אותנו לישון. הוא היה מהדק סביבנו את השמיכה ושר שיר ערש סקוטי, שכולו געגוע.

לפעמים ישב ליד שולחן ונראה מוטרד, מענייני עבודה. בדרך כלל היה משכים קום להוציא את הכלבה, או את שתי הכלבות, או את שלושת הכלבים. למשרד שלו היה עולה ברגל, במדרגות, ולא במעלית.

העמיתים והעובדים שלו ראו בו civil servant במלוא מובן המלה. ולימים: בוס קשוב ומעודד. הוא היה בעל יושרה, והדבר עזר לו במאבקים כנגד תאגידי מזון ענקיים שביקשו הקלות כדי לסחור בישראל. הוא תפש את תפקיד הפיקוח על המזון כשליחוּת, ללא פשרות.

גם אנחנו כמו עובדיו שאבנו עידוד – מרוחו הטובה, ממשחקי המלים, מהתמיכה המעשית, ומהחופש שהעניק לנו, לבחור לנו את דרכינו לעצמנו.

אבל בעיקר, אפשר לומר, בריאן היה החבר הכי טוב של אסתר. הם שוחחו שיחה מתגלגלת שנמשכה יותר מחצי מאה. היא תרגמה לו את ההרצאות מאנגלית לעברית. הוא עזר לה לנהל את החשבונות בעסק. היא צילמה, הוא נשא בשבילה את התיק הכבד עם העדשות המקרבות. היא בישלה, הוא שטף כלים. יחד הם טיילו בגנים בוטניים ובאתרים ארכיאולוגיים, התעניינו ב- fauna and flora ובטלוויזיה בריטית, וצחקו הרבה.

 

ערך בויקיפדיה – 320 מלים

 

בריאן קזין (באנגלית: Brian Coussin; אחד ביולי 1938 – 19 במרץ, 2019) היה מהנדס מזון, שחקן כדורגל, גנן ואבא סקוטי וישראלי. ממקימי המחלקה לפיקוח על המזון במשרד הבריאות (שירות המזון הארצי). הוא היה מנהל השירות במשך עשר שנים עד לפרישתו לגמלאות ב-2002.

קזין נחשב כעובד מדינה בעל יושרה, שפעל באחריות כנגד יצרני מזון ומוצריו, ובהן חברות הנדסה גנטית עולמיות כמונסנטו ותאגידי מזון גדולים בישראל כתנובה. בתפקידו כאבא הצטיין בעצה טובה, בבדיחות קרש, ברוח טובה, בעידוד לפעילות ספורטיבית ובתמיכה בה, בבנייה, הרכבה ותיקונים.

ביוגרפיה: [עריכת קוד מקור; עריכה]

בריאן קזין נולד בגלזגו שבסקוטלנד, בן לריינה כוואן, Rina Cowan, אחות רפואית, ולג’רי קזין, Jerry Coussin, סוכן נוסע בתעשיית הפרסום לבתי הקולנוע. סבו וסבתו של קזין היגרו בשלהי המאה ה-19 מליטא, השתקעו בגלזגו וניהלו חנות ירקות בשכונת העוני גורבלס, שבגדה הדרומית של נהר קלייד. קזין למד לתואר ראשון ושני בטכנולוגיה של מזון באוניברסיטה המקומית. באותן שנים שיחק כדורגל בקבוצה מקומית ובמכבי גלזגו. הוא היה שוער נבחרת בריטניה בכדורגל במכביה החמישית (וזכה עם קבוצתו במדליית זהב) ובמכביה השישית.

ב-1961, בעקבות משחקי המכביה, החליט קזין לחיות בישראל. זמן קצר לאחר שפגש בתל אביב את אסתר קפל, צלמת ילידת לונדון, בת למהגרים גרמניים, הוא נישא לה, ונולד להם בן. ב-1965 חזר קזין עם משפחתו לגלזגו כדי להשלים לימודי דוקטורט במיקרוביולוגיה באוניברסיטת סתרת’קלייד.

ב-1968 עלה בריאן לישראל והצטרף לצוות מקימי שירות המזון הארצי במשרד הבריאות, שבו עבד כמיקרוביולוג, כמהנדס מזון ראשי ולימים כראש השירות, עד לפרישתו לגמלאות כעבור 35 שנים. עם פרישתו התמסר קזין למשחק גולף, לעבודה בגינה ולכתיבה.

לקזין ולבת זוגו שלושה ילדים: דניאל קזין, מורה להיסטוריה ומנהל, ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה, וגדעון קזין, רופא-עזר.

הגותו: [עריכת קוד מקור; עריכה]

קזין גרס שבמשחק – כדורגל, כדוריד – הכי חשוב להתמקד בהגנה.

הוא השכים קום, שמר על סדר, והקפיד לערוך רישום מדויק של הוצאות והכנסות. הוא הטיף לחבר רשימות למכולת, כדי שלא תהיה קנייה עודפת ושלא יישכח דבר.

הוא האמין שאם ילדיו יעסקו בתחום שאהוב עליהם – יצליחו.

הוא האמין בכוחן המרפא של בדיחה טובה, שתייה מרובה של מים, והליכה.

 

 

דיוקן – 480 מלים

 

 

את רשימות הזיכרון, שחיבר בערוב ימיו, פתח בריאן כך:

I’ve always been a bit of a scatter brain, a true dreamer from birth and possibly before.

אולי דווקא משום שהיה פזור נפש, כעדותו, היה חסיד של סדר ורשימות? במשך רוב חייו הבוגרים ניהל את ענייני ביתו באחריות. הוא היה משכים, מאכיל את הכלבים, מוציא אותם לטיול, מסיע את הילדים לבית הספר, עולה על אוטובוס, נוסע לעבודה. האם אי פעם איחר?

בחממה ובמטבח היה מקפיד על סידור חומרי הגלם בצנצנות מסומנות. בצלים של שתילים, זרעים של פרחים; קמח וקפה ופתיתים ושוקולד. דבר לא נשאר זרוק על שולחן העבודה או על השיש. את הכלים שטף וייבש וסידר בארון בתוך דקות מתום הארוחה. האם משום שהיה חולמני דאג לרשום את ההוצאות וההכנסות, ואף פעם לא נתפס במשיכת יתר? האם משום שהיה פרופסור מפוזר, הקפיד על רשימות קניות – !make a list היה חוזר ואומר – וידע את צרכי ההזנה ושעות ההשקיה של כל צמח ופרח ועץ בגינתו?

או שימי החולמנות ופיזור הנפש שלו נגמרו עם ההורות?

בצעירותו קרא בריאן שירה. כל חייו החזיק קרוב אליו שירים של המשורר הסקוטי הלאומי רובי ברנס. Auld Lang Syne For – לזכר הימים ההם. את אהבתו לשירה זקף לזכותה של מורה בבית הספר נת’רלי, בגלזגו, שנהגה להלקות את פרקי ידיו בסרגל, כעונש על שובבות או חולמנות. זו היתה דווקא מורה שאהבה אותו: פעם אחת, שבריאן לא שכח עד סוף ימיו, היא העניקה לו עותק של השיר Leisure מאת  W.H. Davies, ואמרה שהשיר הזה עשוי לעניין אותו. אין טעם לחיים, אומר השיר, אם אין בהם זמן לעצור ולבהות.

A poor life this if, full of care,

We have no time to stand and stare.

שיר נוסף שנהג לצטט היה “אוזימנדיאס” מאת פרסי ביש שלי. שיר שקורא לענווה קיומית מול הנצח. בריאן לא היה מעריץ גדול של מצביאים ומלכים.

The hand that mock’d them and the heart that fed.

לצד השירה, קרא בריאן גיליונות של כתב עת בריטי לגינון. הוא גם קרא את עונות השנה ואת מחזורי החיים בגינתו. הוא אף פעם לא קרא רומן. אבל כן כתב סיפורים קצרים בעצמו. למשל אחד בשם Mr. Hattaway’s New Hat, שאותו סיפר לילדיו, ולימים הוציאו לאור, בלוויית איורים של אסתר, אשתו וחברתו הטובה, בעותק אחד מהודק בסיכות. בימי שישי היה מניח על ברכו כוסית גלנדפידך שמעולם לא נפלה, ושותה במשורה.

נפשו של בריאן הלכה והתפזרה מגיל 75 ואילך. מחלת האלצהיימר היא פחות שכחה; יותר התפרקות. אבל לפני כן, כל חייו כמעט לא חלה. לא כאב ראש ולא שפעת. הוא לא עישן סיגריה אחת. הלך ברגל. צפה במשחקי טניס. שיחק גולף. ועצר להריח פרחים. וגם כשמחשבותיו כבר התעופפו, ולא ידע את נפשו, היה חוזר בעיני רוחו אל גדת הנחל בקצה השדה שגבל בחצר בית ילדותו. The Way to Shingle Beach, כך הכתירה אסתר את אסופת זכרונותיו, שאת חלקם כתב וחלקם הכתיב כשכבר זכר רק מעט. אף שרוב שנותיו עשה בישראל, והתמסר אליה, בכל זאת נפשו שבה וחזרה לארץ האגמים וההרים; לכדורגל ולחופשות באי ארראן, שם התחרה באביו, מי יגיע ראשון בריצה עד הפסגה של גואט-פל.

 

ממואר – 720 מלים

 

 אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים: מה עשה, איך דיבר. אני זוכרת משחקי מלים. לשאלה Jamaica? למשל, היה עונה: No, she came by herself. אני לא מצליחה להיזכר באיזו סיטואציה היה מתאים לשאול: ג’מייקה?

אני זוכרת איך בא כקהל אוהד – הקהל בהא הידיעה, האדם היחיד בקהל – למשחקי הכדור-יד שלי; והיה קורא בקול: ה-ג-נ-ה. ואם היינו מחמיצות, או מאחרות לחזור לה-ג-נ-ה, הוא היה מפטיר:  you’re throwing it away. כלומר, היה לנו משהו ביד, והשלכנו אותו. אני זוכרת איך דיבר עברית משובשת במבטא זר. אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

אני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. עולה בדעתי אוגדן כרוך במעין-עור אפור, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט. היו בו דפים שעסקו באינסטלציה ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפת, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה. במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”.

בסוף ימיו, בחמש השנים האחרונות, הלכו ופחתו הדברים שאבא שלי יכול היה לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד רוב חייו את מהותו, לכד בשנות האלצהיימר את מהותה של נפילתו. אבל אני לא רוצה להיזכר בשנים האחרונות. אני מנסה להיזכר מי היה אבא כשהיה במיטבו. אני זוכרת דברים שהיה אומר. למשל, אם היינו מתקוטטים, אחי ואני, הוא היה מעיר ברצינות מחויכת:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

או, אם היינו נחבלים, ובוכים מכאב, הוא היה אומר:

It hurts you more than it hurts me.

קשה להסביר. הוא היה מצחיק מאוד את אסתר, אמי. ואת לורה, אחותו. הוא היה מבלה זמן רב בגינה. הוא היה קורא כתבי עת של גינון. הוא היה נותן לי דמי כיס. הוא היה שותה במשורה, גלן-פידך, בכוס קריסטל שישבה שעה ארוכה על ברכו הגדולה והיציבה. הוא היה שוטף כלים בגמר הארוחה. הוא היה מכין ארוחות ערב לעתים רחוקות: נניח, ביצה מקושקשת במיקרוגל. הוא היה שותה תה. היינו אוכלים סמוליינה פודינג ורייס פודינג וגרוּאל, שזה כל מיני דייסות. הוא היה מדבר עם הוריו בערך פעם בחודש בטלפון. הם היו בגלזגו ואחר כך בנתניה ואחר כך אמו מתה ואביו עבר למנצ’סטר. הוא היה מדבר עם אחיותיו בערך פעם בחודש. כשבגרנו, הוא היה מדבר איתנו פעם בשבועיים-שלושה.

הוא היה שר את המנון בית הספר שלו, Eastwood School, now with heart and voice.

הוא היה שר לנו לפני השינה שירי ערש:

 My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,

And I’ll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

הוא היה שר לנו את in the big rock candy mountains, שרק עכשיו אני מבינה שהוא שיר של שתיינים, ולא שיר הילדים שדמיינתי.

הקול שלו היה עמוק וערב.

אני נזכרת בדברים שהוא לא עשה: הוא אף פעם לא חיבק, ולא טלפן, וכמעט אף פעם לא ענה על הטלפון. לא היה לו מושג מי הן החברות שלי. הוא לא תמיד זכר ימי הולדת. אסתר, אמי, חברתו הטובה ביותר, עשתה את הדברים האלה במקומו. אני חושבת שהוא התחיל להתקשר ולענות על הטלפון דווקא בשנים שבהן לא היה בטוח מי הוא זה שמדבר – משני עברי הקו.

אני חושבת שהיינו הכי קרובים, אבא שלי ואני, דווקא בשנותיו האחרונות. נפגשנו פעם בשבוע באופן קבוע. שוחחנו ארוכות. כעסתי עליו כי הוא נטש אותנו לטובת החרדה. הוא ביקש כל העת לדעת מהי התוכנית. ומי עומד מאחוריה. לפעמים רצה לדעת מי זו האשה שנמצאת לידו עכשיו. אף שהיתה זו אותה אשה שהיתה איתו, נפשו כרוכה בנפשה, יותר מחמישים שנה. לקראת סוף ימיו שאלתי אותו על מה הוא חושב. והוא ענה:

On falling off a horse.

הוא לא מת מות נשיקה. רק כשאחותו הקטנה באה ממנצ’סטר ודיברה באוזניו, אל עיניו העצומות, אל נפשו הפזורה, והביאה לו משב רוח מארץ הנחלים והאגמים וההומור המטופש, רק אז הרשה לעצמו להפסיק לפחד ולהפסיק לנשום.

איך להיות לסבית – המדריכה

פתח דבר

אני חושבת כך: אשה אינה נולדת לסבית, היא נעשית כזאת. כשאני אומרת “לסבית”, אני מתכוונת: אשה שמרשה לעצמה לאהוב אשה אחרת לא רק ברגש וברוח אלא גם בגוף; אשה שמרשה לעצמה להתענג על גוף של אשה אחרת ולהתענות ממנו; אשה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש – מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית  – מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים, בעור.
אני-עצמי מרגישה שעדיין לא הבנתי איך להיות לסבית, דייקית, סאפפית, קווירית, אוהבת נשים. איך למצות את המיטב מהאפשרות המצוינת הזאת.
וכך, במדריך זה – אינני בת הסמכא, אלא אני מבקשת לשתף אתכן בניסיון שלי ללמוד, להשתפר, להגיע רחוק ככל שאוכל במיצוי הפוטנציאל הגלום באימוץ הזהות הזאת, שאותה אני אוהבת באופן יסודי.
רק בדבר אחד אני משוכנעת: הפרויקט של עיצוב העצמי – המאמץ לענות על השאלה “איך להיות?” מבחינה מוסרית, סגנונית; ביחסים, ביצירה, בחברה, לבד – הוא אחד המאתגרים בחוויה האנושית, וכולנו עסוקים בו בין שביודעין ובין שלא. בחיבור הזה אני מבקשת להתבונן בנקודה אחת קטנה בפרויקט הגדול הזה, והוא עצם האפשרות לבחור להיות לסבית. אם אני לסבית, זו אינה תשובה שלמה לשאלה מי אני או מה אני או איך אני, אלא סימון של אחת הקטגוריות התרבותיות שבהן אני יכולה לעצב את עצמי. כך אני חושבת.
וממילא, במדריך הזה אניח בצד את הביקורת הנבונה והחיונית על עצם קיומן של זהויות, על המגבלה הטמונה בבחירה בזהות אחת קוהרנטית או בהסכנה לתווית האחת שהדביקו לך (ביני וביניכן, כל הזהויות והתגיות אלימות מעצם טבען; זו של ההטרוסקסואליוּת כוחנית מכולן). לא אכנס כאן להיסטוריה ולאנטומיה של “הנורמלית”, שכדי להגדיר אותה, כדי לשרטט את קווי המיתאר שלה, נזקקו להגדיר את האחרת ואת החריגה.
 
 
 

איך להיות לסבית – המדריכה

אולי כבר בחרת. אולי את כבר לסבית הלכה למעשה: נמשכת לאשה אחת, התאהבת באחרת. אולי את מישירה מבט; אינך מסיטה את עינייך כשאלה נפגשות במבטה של מי שמסקרנת אותך. אולי את כבר נוהגת בסובארו פורסטר. אולי את מרגישה שזהו זה, את יודעת. אינך צריכה כל הדרכה. ובכל זאת, נשאי את מבטך והביטי בנשים אחרות. בין שאת יודעת בעצמך איך להיות ובין שלא, טוב לבדוק מגוון אפשרויות נוספות. וטוב ליצור לעצמך קאנון. קבוצת התייחסות. הכירי את הטובות שבהן בשבילך. אולי יעניקו לך בניסיון חייהן, בסיפורן, השראה. הנה שלוש מבין דמויות המופת שכינסתי לעצמי ואני לומדת אותן בקפידה – על דרך החיוב ועל דרך השלילה. איך להיות ואיך מוטב לא להיות. הן לא מייצגות אלא את עצמן ואת אהבתי אליהן. אל תסתפקי בהן. חברי את הרשימה הפרטית שלך.
איך להיות לסבית לפי אליזבת בישופ, משוררת
את הילדוּת את חייבת לשרוד. אף שאביך ימות כשימלאו לך שמונה חודשים, ואמך תצא מדעתה, ותתאשפז בבתי חולים לחולי נפש, ותיעלם מחייך למשך חודשים, ותחזור, ותנסה לתלות את עצמה, ותתאשפז שוב; אף שאמך תישלח פעם נוספת לאשפוז כשימלאו לך חמש – ב-1916 – ולא תראי אותה מאותו רגע יותר אף פעם, בכל זאת תמשיכי לחיות ותעצבי את חייך. את תעברי מבית הסבים לבית הסבים לבית הדודים. כשתתבגרי, כתבי על כך מסות אישיות מופתיות: את “גוונדולין”, את “בכפר”. תתארי למשל רגע אחד, בביקורה אותך בבית הסבים בנובה סקוטיה שבקנדה, לפני שהתאשפזה ונעלמה מחייך, שבו אמך לא אהבה את השמלה שהתופרת התאימה לה. פתחי כך את הסיפור:
צרחה תלויה מעל הכפר ההוא בנובה סקוטיה. צרחה או הד שלה. אף אחד לא שומע אותה; היא תלויה שם תמיד, ככתם בהיר בשמים הכחולים; שמיים שמטיילים נוהגים להשוות לאלה של שווייץ, כהים מדי, כחולים מדי, עד שנראה כאילו הם מתקדרים עוד יותר לקראת האופק – או שמא לקראת שולי העין? – הצבע של ענן הפריחה על עצי הבוקיצה, הלילך שמעל שדות השיבולים; משהו שמתקדר לא רק בשמים אלא גם מעל היערות והמים. הצרחה תלויה שם כך, באין שומע, בזיכרון – בעבר, בהווה, ובשנים שביניהם. היא לא היתה גבוהה במיוחד מלכתחילה. היא פשוט באה לכאן לחיות, תמיד – לא צרחה רמה, רק חיה לנצח. התדר שלה הוא התדר של הכפר….”
אף פעם לא תשכחי את הצרחה של אמא שלך, אבל המשיכי. למדי במכללת הנשים ואסר. כתבי שירים. היתקלי בשירים של מריאן מור. התאהבי בהם. חפשי עוד מזה. את קובץ השירים שלה Observations תחפשי בספריית המכללה ולא תמצאי. הספרנית תשאל אם את רוצה שהיא תשאיל לך את העותק הפרטי שלה וגם אם תרצי שהיא תארגן לך פגישה עם מריאן מור, שהיא במקרה קרובת משפחה שלה. בביישנות תגידי שאת רוצה. אמצי את מריאן מור (שחיה עם אמה בניו יורק) כמנטורית שלך, כמי שתפרוש עלייך את חסותה. עשי ממנה אחת הנשים החשובות בחייך. לא בהקשר הרומנטי המיני אבל בהיבטים חיוניים אחרים.
[את לא תזכי לקרוא את “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי”, המאמר המסעיר של אדריאן ריץ’, שיפורסם ב-1980, שנה אחרי מותך. אבל אולי תכירי הלכה למעשה את הרעיון היסודי בו, שאת כל יחסי החברות והאהבה בין נשים אפשר להעמיד בנקודה מסוימת על הרצף הלסבי; היחסים המיניים הם אולי רק בקצה אחד שלו, מריאן מור תהייה בשבילך במקום אחר. כי מהו בעצם המרחק הגדול בין ‘החברות הכי טובות’ לבין זוג הלסבּיות? רק השאלה אם יש סקס או אין סקס?
הקיום הלסבי לפי ריץ’ הוא לא המקבילה הנשית לקיום ההומוסקסואלי. הוא בא מכיוון אחר. הוא התנגדות אפשרית למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה. הוא כפירה בהנחה שאשה, אם היא רוצה להיות אשה, אמורה להפנות את תשוקותיה – האהבה, הארוס – באופן בלעדי אל עבר גברים; הנחה שמיוצרת, נשמרת, מטופחת, מונצחת, בכוחותיהם הגדולים והשמרנים של הפרסום, בתי הספר, הספרות לילדים, האגדות, הטלוויזיה, הקולנוע, האמנות, החוק והמשפט. ההטרוסקסואליות הכפויה, אומרת ריץ’, היא זו שמאפשרת ומקדמת ומחזקת את הסחר בנשים, את הזנוּת; את גילוי העריות, את ההנחה המובלעת בכול שגורלה של אשה בהכרח נכרך בצרכיו של הגבר.
“כשם שהמונח לסבית צומצם להקשרים קליניים מגבילים בהגדרה הפטריארכלית שלו, כך גם הופרדו הידידוּת והחברוּת הנשית מן האירוטי, וכתוצאה מכך צומצמה משמעותו של האירוטי עצמו”, כתבה ריץ’. “אבל אם נעמיק ונרחיב את הטווח של מה שמוגדר כקיום הלסבי, כשנשרטט את קווי המתאר של הרצף הלסבי, נתחיל לגלות את האירוטי במונחים נשיים: כמה שאינו מוגבל לחלק אחד של הגוף או לגוף לבדו; כאנרגיה, שלא רק מתפשטת אלא גם – כפי שתיארה זאת אודרי לורד – שרויה בכל ‘שותפות בשמחה, תהיה זו שמחה גופנית, רגשית או נפשית’, ובכל עבודה משותפת (…)”].
במכללת הנשים כרכי את נפשך וגופך באלה של לואיז קריין, מרגרט מילר ואחרות – לימים תודי שכל הרומנים שלך עם נשים התחילו בחסות השתייה. אחרי הלימודים במכללה, אחרי  שנים בווילאג’ בניו יורק, אחרי אהבה לא מושגת, אחרי אהבה מושגת, אחרי התכתבות עם מריאן מור על השירים שלך, אחרי כתיבת שירים ופרסומם, אחרי התנסות בהוראה, קחי לעצמך חופש, להירגע, סעי לדרום אמריקה לשבועיים. בריו דה ז’נרו יקבלו את פנייך הרקדנית מארי מורס ובת זוגה האדריכלית לוטה דה מקדו סוארס, שאותן פגשת בניו-יורק ארבע שנים קודם לכן. מיד אחרי נחיתתך בברזיל אכלי מאגוז הקשיו. יתברר שאת אלרגית. כמעט תמותי. לוטה דה מקדו סוארס תסעד אותך. התאהבי בה. הישארי איתה 15 שנים. כתבי שירים, תרגמי ממואר מפורטוגזית. כתבי את ההקדמה לגיליון ברזיל של מגזין לייף. אל תכתבי כמעט בכלל על אהבתך ללוטה. אולי רק את השיר “שמפו”.
בכלל, עבדי על כל שיר שלך שנים ארוכות, בקפידה, בחומרה. זכי בפרס פוליצר לשירה. שתי יותר מדי אלכוהול. הפכי לאחת המשוררים החשובים והמשפיעים בארצות הברית. כשלוטה תתמסר לעבודה הגדולה שתקבל מהמושל של ריו – לתכנן פארק ענק על חוף הים – הרגישי לבד. חזרי לארצות הברית. לוטה תבוא לבקר אותך ותגלה ששכבת עם אשה אחרת ותבלע כדורים ותמות. גם את זה את תשרדי. מצאי לך אהובה אחרת. כתבי את “אמנות אחת” שיהיה אחד השירים המפורסמים ביותר שלך. כתבי כל השנים רק מעט שירי אהבה לנשים – זה לא הדבר שלך. אף שבאנגלית את יכולה לכתוב כך שלא יידעו, בעצם, אם השיר פונה לאשה.
כתבי, למשל, את השיר “אינסומניה”:
נדודי שינה מאת אליזבת בישופ
הלבנה במראה שבשידת האיפור
מביטה ממנה והלאה, אלפי מילין
(ואולי, בגאווה, בבבואתה,
אבל בלי להאיר פנים)
הרחק מעבר לשינה, זה ברור,
או שהיא מאלה שישנים בבוקר.
לצד תבל שנשכחה,
היא תגיד לה ללכת לכל הרוחות,
והיא תמצא גוף של מים,
או מראה, לשהות בה לכל הפחות.
אז עטפי בקורים את ההשגחה,
ושלשלי אותה אל הבאר.
אל העולם ההפוך,
שבו ימינה הוא תמיד שמאלה,
שבו הצל הוא בעצם הגוף,
שבו נישאר ערוֹת כל הלילה,
שבו השמים רדודים כמו שהים
עכשיו עמוק, ואת אוהבת אותי

 

איך להיות לסבית לפי סוזן סונטג, סופרת, מבקרת
“אולי הייתי שתויה, אחרי הכל, כי זה היה כל כך נהדר כשה’ התחילה לעשות איתי אהבה”, תכתבי ביומן שלך בגיל 16. “בפעם הראשונה שה’ נישקה אותי עוד הייתי נוקשה, אבל זה היה רק כי לא ידעתי איך, ולא משום שלא אהבתי את זה (כמו שהיה עם ג’ים)…היא התלוצצה על איך שהציפוי של השיניים שלה מתחיל להתקלף עכשיו. דיברנו עוד קצת, ובדיוק כשהכרתי בכך שאני משתוקקת אליה, גם היא ידעה (…)
“ומה אני עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה? לא פחות מאדם אחר לגמרי (…) תפישת המיניות שלי השתנתה כל כך – תודה לאל! – ביסקסואליות כביטוי לשלמות של האינדיבידואל – ודחייה כנה של – כן – הסטייה הזאת שמגבילה התנסויות מיניות, שמנסה לפרק את המיניות מהפיזיוּת שלה, בתפישות כמו האידיאליזציה של הצניעות, של ההימנעות מסקס עד שתפגשי את האדם הנכון, כל האיסור הזה על התרגשות גופנית בלי אהבה, על הפקרוּת (…)
“אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כל זה כל כך פשוט אבל בעבר היה לי קשה כל כך להבין. אני רוצה לשכב עם הרבה אנשים. אני רוצה לחיות ולשנוא למות. לא אהיה מרצה ולא אשלים לימודים לתואר שני אחרי שאגמור את התואר הראשון. אני לא מתכוונת להניח לאינטלקט שלי לשלוט בי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להעריץ אנשים שיש להם השכלה (…) אחפש עונג בכל מקום ואמצא אותו, כי הוא נמצא בכל מקום. ..אני חיה, אני יפה… מה עוד קיים בעולם?”
כל זה ועוד תכתבי בגיל 16. כשתתבגרי  קצת דווקא תקדישי את חייך לאינטלקט, לביקורת תרבות, למחשבה, להוראה, לכתיבה, ותעניקי לתרבות כמה מהמסות החיוניות והמאתגרות שיש. לעומת זאת, את יחסייך עם נשים – את תהיה בקשרי אהבה וסקס עם לפחות ארבע נשים, עד לקשר האחרון והממושך שלך עם הצלמת אנני לייבוביץ’, קשר שתקיימו בדירות נפרדות עד מותך – את כל האהבה הזאת תשמרי פחות או יותר בסוד. אמנם תכתבי עליה ביומנייך. תחיי אותה. אמנם לא תוותרי על העונג. אבל על העונג הפרסונה הציבורית שלך תעדיף לא לדבר.
כשהספר של אנני לייבוביץ’, חברה שלך, מאהבת שלך, יראה אור אחרי שתמותי, נזכה להציץ; נראה תמונות שלך – את הפס הלבן בשיער, את הגוף היפה שלך עירום באמבטיה, את המבט העייף שלך על הספה, את הרגעים של הטיפול הכימותרפי, וגם את הגופה שלך, את המוות שלך, בתום הגסיסה  – והכל יהיה שם בחוץ, לעיני כל, האומץ השכלי, התשוקה הפוליטית, ההרפתקנות הרגשית והמינית, ההצטנעות, האינטימיות שלך ושל אנני, הרדיקליות המופנמת שלכן, החברות עם גברים, המשיכה לנשים, האהבה לקולנוע, המסירות לכתיבה.

 

איך להיות לסבית לפי טובה יאנסון, סופרת ומאיירת
כשימלאו לך 41 העולם כבר יכיר את עולם המומינים שיצרת – את האיורים שלך, את הסיפורים, את מומינטרול ומשפחתו וחברים אחרים; עולם של הרפתקאות נטול רוע ומלא השראה – ויאהב אותך, אפילו יעריץ אותך, בזכותו. השנה תהיה 1955. מאחורייך יהיו השנים הקשות, המדכאות, של מלחמת העולם השנייה, שהדהדו גם בפינלנד, וגם בקרב קהילת דוברי השבדית בפינלנד, שאת נמנית עמה. מאחוריך יחסי אהבה עזי מבע וסוערים עם גברים ועם נשים. אבל בשלב הזה את לבד, שרויה זה כבר במלנכונליה, בדידות, ותשישות מעומס עבודה. והנה, במסיבת חג המולד של גילדת האמנים הפינית, תפגשי את טוליקי פייטילה (Tuulikki Pietila), אמנית גרפית, שאותה הכרת באופן שטחי בעבר. הפעם תציעי לה לרקוד איתך. היא תסרב. אבל כעבור זמן מה היא תשלח לך כרטיס ברכה עם ציור של חתול בעל פרוות פסים, ותזמין אותך לבקר אותה בסטודיו שלה בהלסינקי. זה יהיה בחורף. בקיץ של השנה הבאה, טוליקי תבקר אותך באי שלך, ברדסקאר. האהבה תפרח. אחרי הביקור הזה תכתבי: “סוף סוף אני נמצאת עם זו שאיתה אני רוצה להיות”. האהבה שלכן תהיה שלמה ברגע שתיפגשו. אחרי הביקור הזה באי, תכתבי לטוליקי במכתב: “אני אוהבת אותך, אני מרגישה בה בעת מכושפת ושרויה בשלווה גדולה, ואני לא פוחדת משום דבר שצופן לנו העתיד”.  טוליקי תחזיר לך אהבה בדרכה.
מה יש לומר על אהבה טובה כזאת? אתן תחיו יחד עד מותכן בעוד כמחצית המאה. תעבדו יחד, תיצרו, תברחו מכל תשומת הלב הציבורית לאי המבודד שלכן, תצאו למסעות; לכל מקום תיקחו איתכן את מחברות הסקיצה, תעבדו בחדרי הסטודיו שלכן בהלסינקי, רק מסדרון יפריד ביניכן. את תכתבי ותצרי עוד הרבה מומינים. וגם סיפורים יוצאים מן הכלל למבוגרים. Labora et amare, עבודה ואהבה – זה המוטו של החיים שלך. קודם עבודה אחר כך אהבה. את שני אלה תמצאי מתקיימים יחד בהרמוניה עם טוליקי. את תכניסי למומינים דמות חדשה, את בת דמותה של טוליקי, טו-טיקי, שמומינטרול פוגש ב”מומינים בחורף” – היא מסתובבת עם סכין, חזקה, לבדה, מעניקה למומין השראה. כלפי העולם תהיי גלויה ופרטית. הבחירה באהבה המסוימת הזאת תהיה בדיוק זו – אהבה מסוימת טובה ובת קיימא. העניין המגדרי יהיה בשבילך עניין של מה בכך. מה יש לומר על קשר כזה? לפעמים תריבו. לפעמים הנוכחית המרכזית של אמא שלך בחייך תיצור מתחים. אבל בסך הכל היסוד הוא טוב. עבודה ואהבה וחירות הדדית. אפשר יהיה לטעום מזה בנובלה שתכתבי, Fair Play, שתתורגם לאנגלית משבדית אחרי מותך. אלי סמית, הסופרת הלסבית הסקוטית, תציג את הכתיבה-למבוגרים שלך לעולם דוברי האנגלית, שהכיר אותך עד כה רק דרך המומינים. היא תראה לנו איך בנובלה, שתי הדמויות מניחות זו לזו לעבוד זו לצד זו בשתיקה. איך האהבה שלהן מספקת מרחב לכל אחת להיות היא עצמה. על כך אין להוסיף דבר.
*
אלה היו שלוש דוגמאות ממדף דמויות המופת שלי. חפשי לך כאלה משלך.
קראי הרבה ספרות לסבית ועל אודות לסביות. הכירי את ההיסטוריה של הזהות הזאת. קראי, למשל, את Odd Girls and Twilight Lovers מאת ליליאן פיידרמן. זה ספר היסטוריה מרתק שסוקר את התפתחות הזהות הלסבית באמריקה של המאה העשרים.
את יודעת מי הן כלואה ואוליביה? לא? אין דבר. אף פעם לא מאוחר. קראי את חדר משלך של וירג’יניה וולף. בחיבור שלה, בשוטטות שלה בעקבות הספרות שכתבו נשים, או לא כתבו, היא פתאום נתקלת במלים “כלואה חיבבה את אוליביה”. זה ברומן שחיברה סופרת אחת, נניח קוראים לה מרי קרמייקל. וולף מנסה להעלות בעיני רוחה את האפשרות שיהיו דמויות של נשים שאוהבות נשים בספרות, שנשלטה עד לזמנה בידי גברים.
קראי אבני דרך בדרכה של הספרות הלסבית. את “תהום הבדידות” המדכדך של רדקליף הול מ-1928. את “קרול” המעודן והמרגש של פטרישיה הייסמית’ מ-1952. את הסיפורים הקצרים של אלי סמית’. את הבלשיות הלסביות של ג’יי-אם רדמן. תמצאי באלה ובספרים אחרים כל מיני צורות של אהבה ומתח ודכדוך והתגברות על קושי ושקיעה בו. תמצאי שם תשוקה שתוכלי להזדהות איתה, שתבנה לך מרחב לפנטזיה.
נסי לא לדבר בלשון זכר כשאת מתכוונת בעצם לעצמך. אל תגיעי למצבים שבהם את עשויה לומר משפטים כאלה: “כשאתה מרגיש שקיבלת מחזור, והבטן שלך כואבת, ואתה רוצה לבכות, כי אתה מבין שאתה לא בהיריון, אז אתה יודע, שהחיים ממשיכים”. דברי בלשון נקבה גם כשאת מבקשת לדבר על כל-אדם, על האשה-באשר-היא.
הסיטי את המבוכה מאזור ה”איך אני אמורה להיות” לאזור ה”במה אני מאמינה וכמה אני עומדת מאחורי איך שאני ומה שאני עושה”. כלומר, את לא חייבת להסיר שיערות מהרגליים. את לא חייבת להסיר שיערות מבית השחי. את לא חייבת לעשות שפם. את לא חייבת להיות רזה. וגם את לא חייבת להימנע מכל אלה. את לא חייבת לנעול דוק מרטנס ובירקנשטוק. את לא חייבת ללכת על עקבים. את לא אמורה לעשות כלום חוץ מלכבד את הזולת. חשבי עד כמה את מרגישה בבית עם עצמך.
החציני את הלסביות שלך. בין שהיא פמית ובין שהיא בוצ’ית (הקטגוריות האלה מחקות את התבנית ההטרוסקסואלית, לא בטוח שזה הכרחי), בין שהיא מעורפלת ובין שהיא משתנה כל העת, בין שאת מרגישה בה בנוח ובין שאת במבוכה; צאי מעצמך החוצה: המרחב הציבורי צריך כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגים. סליחה: הזירה הציבורית צריכה כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגות. אל תצטנעי, אל תצניעי.
או: הסתירי את הלסביות שלך. השתעשעי בחיי הסוד. אל תיכנעי לתרבות השיתוף והחשיפה. היי לסבית בבית, במועדון, אבל לא בחוץ. לא בעבודה. לא אצל ההורים. בחוץ תנסי להיות מישהי אחרת. סטרייטית, נניח? או תנסי להיות מחוץ לקטגוריה מינית כלשהי. רק אל תתביישי בעצמך מהסיבה שאת לא כמו כולן. לפחות אל נא תתביישי זמן רב מדי. כי מיותר וכואב להתבייש. דעי שאין דבר כזה: כמו כולן. כל אחת היא לא כמו כולן. חֶברה אנושית טובה היא חֶברה שנהנית ממגוון. זו הפוליטיקה של הגאווה. היא מבקשת לבטל את העריצות של הבושה. היא מבקשת לבטל את האידיאל של האחידות.
עקבי אחרי סיפורים לסביים בסדרות טלוויזיה. עמיתותייך מעלות ל”יו טיוב” קווי עלילה לסביים מעשרות סדרות טלוויזיה. ראי למשל ברצף את כל הקטעים של קלינדה ולאנה בסדרת בית המשפט “האשה הטובה”. או את כל רצף הקטעים של אלקס ופייפר בסדרת הכלא “כתום הוא השחור החדש”. זהו בילוי זמן מפוקפק, שחותר תחת אמנות הטלוויזיה. זו התמסרות מרוקנת לאירוטי ולרומנטי. אבל הרשי לעצמך. אין מספיק סרטים או סדרות שבמרכזן דמות לסבית שאפשר להזדהות איתה, עם הפרטים המסויימים של התשוקה שלה. טוב, ישנה הסדרה  The L word. עליית הסדרה הזאת לשידור ב-2004 היתה באמת אירוע טלוויזיוני שפתח אופקים חדשים. קנית כבר את הסדרה בדיוידי, שתהיה זמינה לצפייה. אבל הצפייה בה בפעם העשירית שוחקת. בלית ברירה צפי גם בסדרה “ג’יפסי” עם נעמי ווטס, שמשחקת פסיכולוגית בי-סקסואלית שמתאהבת בבת זוג של מטופל. זה נורא ואיום ונהדר. לכי לכל הסרטים בפסטיבל החיוני “לסבית קטלנית”.
אהבי את אליוט, את רונה קינן, הקשיבי למוזיקה שלהן, למלים שלהן. הידבקי באופן שבו הן עומדות שם על הבמה בנינוחות שלהן, עם האמנות והישירות והכישרון. עם הקול הצלול, הברור בכל מובן. הקשיבי למליסה את’רידג’ ואני דיפרנקו, קיידי לאנג, אינדיגו גירלז, טרייסי צ’פמן, ג’ואן אמרטריידינג. מצאי מוזיקאיות אחרות שאת אוהבת, בסגנונות שאת אוהבת, שמנגנות בנינוחות את התשוקה שלהן.
צפי בכמה סרטים שוב ושוב. אפילו ב”עגבניות ירוקות ומטוגנות” בשביל הנשיקה על הלחי ובשביל המתח שעומד בין מרי לואיז פארקר למרי סטיוארט מסטרסון. צפי בכל דבר שמרי לואיז פארקר משחקת בו. וגם בסרטים עם קתרין קינר. עקבי אחרי דמויות  של לסביות מרשימות בבידור ובפוליטיקה  בהווה ובעבר. אלן דג’נרס, סינת’יה ניקסון. מלכת שוודיה קריסטינה. כל מה שתצליחי למצוא.
בחרי בגדים בחנויות בצד של הנשים ובצד של הגברים. הרגישי שהכל משחק ודבר אינו ציווי. השתחררי מציוויים, שאינם ציוויים מוסריים, של המצפון.
הרגישי שההזדהות שלך עם לסביות בכל העולם חזקה יותר מכל הזדהות לאומית או קבוצתית אחרת. התרגשי מלסביות שזוכות בפרס כמו שיהודים מתרגשים מיהודים וישראלים מישראלים או משהו כזה. הרגישי שמשהו מחבר ביניכן. אולי זהו השחרור מעריצותה של ההטרוסקסואליות הכפויה. אולי זו האפשרות לעצב בעצמך מה זה אומר להיות אשה בעלת רצון ותשוקה.
חברי לעצמך את המדריך שלך. עברי על כמה מהכללים והמציאי אחרים. היי המחברת של הסיפור שלך.
*
 
 
 
מקורות
 
 
Elizabeth Bishop, a Miracle for Breakfast, by Megan Marshall, Mariner Books, 2017
Elizabeth Bishop Prose and Poems, FSG, 2011
Tove Jansson, Work and Love, by Tuula Karjalainen, Penguin Books, 2014
Susan Sontag, Reborn, early diaries, 1947-1964, Hamish Hamilton, 2008
הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, בתרגום דלית באום, ללמוד פמיניזם, מקראה, סדרת מגדרים 2008

בית עלמין – סיפור קצר

זו לא הפעם הראשונה שאני מדמיינת את ההלוויה שלי. למען האמת, אני נוהגת לעשות זאת באופן קבוע זה שנים רבות. עוד מאז שהייתי ילדה, אני נוטלת גלולות שיכוך כאלה, כמוסות של אבל-עצמי, פעם בשבוע-שבועיים, לפי הצורך.
כל השנים הסתפקתי בחומרים בסיסיים: כמה חברות עומדות על הקבר, רכונות מעט לפנים, מתקשות להאמין. בדרך כלל בבית קברות חילוני, דשא ירוק עז בין הקברים, וגם אמנון ותמר, חרציות ועצי סיגלון. וריח של אלמון הודי מגדר חיה שמקיפה את השטח. ומשב רוח מהים.
בתחילת הדרך, עד שמתו בעצמם, היו שם גם הורי. מזועזעים. במצבים שונים של כוח ותמיכה. ילדה אחת ויחידה היתה להם, והנה היא מתה בעודם חיים. זה לא היה קל. בעשר השנים האחרונות, מאז שאנחנו ביחד, הצטרפה לסיפור ג’וליה – מתעלפת בזרועותיה של אמא שלה או של חבר או חברה טובים אחרים. משיבים את נפשה, והיא שותה מים מינרלים קרים. והכובע השחור הגדול מצל על פניה, אדומות, צרובות דמעות (הסיפור המלא כאן: בית עלמין)

 

Cemetary-Northport-Outside

למה לכתוב? ומדוע

פתח הדבר של ספרי “לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, מדריך כתיבה ומסה על כתיבה, הוצאת אחוזת בית, 2015
 
  • פתח דבר – למה לכתוב?

מהו הדבר הראשון שאתם עושים לפני שאתם מתיישבים לכתוב? אצלי זה עניין של תאורה. בפינת העבודה שלי אשר בחדר השינה, יש שני חלונות גדולים שתופסים כמעט את הקיר כולו: אחד ממזרח ואחר מצפון-מזרח. יותר מדי קרניים בוהקות של שמש ים-תיכונית נכנסות לחדר בשעות הבוקר, שעות העבודה הטובות שלי. לכן, לפני הכול אני מגיפה את התריסים.
בוקר הכתיבה שלי מתחיל בשאון חריקת הגלגלת שמורידה את התריס ומעמעמת עוד ועוד את האור, עד שנשאר ממזרח רק חריץ קטן, פס של פז, שאינו נוגע במסך המחשב. ומולי: רצועה צרה של שמים תכולים, קצה צמרת הג’קרנדה של השכנים – עלווה ירוקה, פרחים סגולים – וגם צינור ביוב אחד מפלסטיק אפור, שבוקע מתוך קיר מפוחם וסדוק ונכנס לקיר אחר.
20180531_102910
“יש להימנע ממקומות עבודה נאים ומושכים,” כתבה המסאית אני דילארד בממואר “חיי הכתיבה” (The Writing Life). “מה שרצוי הוא חדר ללא נוף, כדי שהדמיון והזיכרון ייפגשו בחשיכה.”
וג’ון אפדייק כתב בממואר שלו, “מבוכה” (Self-Consciousness: Memoirs): “כתיבה היא, לפנַי ולפְנים, עניין אפלולי.” אפדייק תיאר בספרו ימי קיץ מופזים שבהם היה מבלה שעות ארוכות בחוף הים, פרושׂ וחשוף, כדי לרסן את מחלת הפסוריאזיס, להיטיב עם עורו הנגוע ולהעלים את כתמי המחלה. רק השמש ידעה לתת לו מזור. אבל שעות השיזוף הנעימות והחיוניות לגוף ולעור, כמו גם לנפשו הסובלת ממבוּכת החולי והחריגוּת, היו בשבילו שעות רעות לכתיבה. “ניסיתי לכתוב ולקרוא – אבל המאמץ המנטלי וקשיי הראייה הובילו תמיד לכאבי ראש ולבחילות”. הקרניים שמתקיפות את העור ואת העיניים גם מתקיפות את רצף המחשבה, כתב אפדייק, וקבע שאי-אפשר לכתוב באור השמש העזה.
כתיבה היא עניין אפלולי במובן נוסף, שמובלע בדבריו של אפדייק. “לכתוב זה קל”, אמר סופר הספורט האמריקאי רד סמית, “כל מה שצריך לעשות הוא לשבת ליד מכונת כתיבה ולקרוע את הוורידים”.  “לכתוב זה קל”, הוסיף פעם הסופר והעיתונאי ג’ין פאולר, “כל מה שצריך לעשות הוא לבהות במסך עד שטיפות של דם נקוות על המצח שלך”.
ג’ורג’ אורוול כתב בחיבורו מדוע אני כותב, ש”כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה”. אורוול הסיק מכך ש”אדם לא היה לוקח על עצמו דבר כזה אילולא הונע על ידי איזה שד שהוא לא מסוגל להתנגד לו או להבין אותו. ככל הידוע, השד הוא פשוט אותו האינסטינקט שגורם לתינוק לצרוח כדי לקבל תשומת לב”.
במסה “לשאת ולתת עם המתים” (Negotiating With the Dead – A Writer on Writing) כתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ש”כתיבה כרוכה כנראה בחשיכה, ובדחף להיכנס אל החשיכה, ואם מתמזל המזל, אפשר להאיר את החשיכה, ולהביא ממנה דבר מה בחזרה החוצה אל האור.”
והלן סיקסו, בספרה “שלושה שלבים בסולם הכתיבה” (Three Steps on the Ladder of Writing), קבעה שהכתיבה באה מהעולמות התחתונים, אי-שם למטה. שמו של המקום שבו מתרחשת הכתיבה משתנה, לדבריה, בהתאם לכותבת ולכותב המסוימים. “יש הקוראים לו גיהנום,” טענה סיקסו, “וזהו כמובן גיהנום טוב, רצוי.” בכל מקרה, היא מדגישה, צריך “לטפס כלפי מטה” כדי להגיע אליו.
מהו הגיהנום הזה שצריך לרדת אליו כדי לכתוב? מדוע בעצם אי-אפשר לכתוב בגן העדן דווקא? או סתם כך, בשגרה הקיומית, לאור היום, ובהנאה לשמה? אני חושבת על הגיהנום הטוב של הכתיבה בעזרת המונח “כּנוּת”. אני חושבת על הגיהנום של המבט הכּן במראה. אני חושבת על כמה נורא, כמה מענה לפעמים, להתבונן בעצמנו בכנות, בלי כחל וסרק, בלי להדחיק ובלי לייפות. “לכתוב, משמע להעמיד את עצמך למשפט,” כתב איבסן. קשה להעמיד את עצמנו למשפט, אבל המאמץ משתלם. אפשר לכתוב בגן העדן – באזור הנוחות, במחוזות שביעות הרצון – אבל מה שיישאר לנו, הכותבים והקוראים, מכתיבה כזאת לא יהיה בעל ערך רב במיוחד.
סיקסו כתבה שלפעמים אין ברירה, והכותב או הכותבת צריכים להרוג את עצמם בזמן הכתיבה. “הספר היחיד שראוי לכתוב הוא זה שאין לנו אומץ לכתוב. זהו הספר שמכאיב לנו (הכותבים), שגורם לנו לרעוד, להאדים, לדמם. זהו קרב נגד עצמנו, נגד המחבר או המחברת; אחד מאיתנו צריך לנצח, או למות.”
עכשיו  אני שואלת את עצמי: באיזה אופן עלי לדמם בכתיבת הספר הזה שלפניכם? והאם אכשל אם לא יוקז דמי? עוד נראה. עוד אראה.
הבחילה והחרדה והכאב, וגם המאמץ – עם כל העונג העמוק הגלום בהם – אינם זרים לי בכתיבה. בשבילי, הכתיבה היא כמו טיפוס על הר. אני סובלת בשגרה מקוצר נשימה. פעם, מזמן, הייתי ספורטאית – שחקנית נבחרת ישראל בכדוריד! – אבל כבר עשרים וחמש שנה שאני לא מאתגרת את הגוף. יש לי סטמינה – כוח התמדה – אבל אין לי כושר. לכן טיפוס על הר בשבילי הוא לא עניין של מה בכך.
כתיבה היא טיפוס על הר עם כל הזיזים והבקיעים שאפשר לתפוס בדרך, כדי להיאחז בהם, להציב את כף הרגל, ולהמשיך – הזיזים והבקיעים הם הרעיון והזיכרון והאסוסיאציה שצצים כאן ושם, פרטי מידע שנלמדים ונאספים, צירופים יפים של מלים. כתיבה היא טיפוס על הר עם הנשימה המתקצרת והמאמץ וההתמדה – לבנות את המשפט, את הפסקה, את הדמות, את הפרק, את הסיפור, את המסה. וכן, עם הניסיון המתיש לגעת במה שאי אפשר לגעת בו. עם השאיפה המתישה לכּנוּת.
כתיבה היא חיפוש אחר השבילים הטובים ביותר לטיפוס, אבל היא גם פניות שגויות והליכה בדרכים ללא מוצא, והתחמקות ממפולת של סלעים. ורוב הזמן קשה להעריך כמה עוד נשאר לטפס. ממשיכים –  גם כשקשה. בדרך למעלה לא מפסיקים.
רק כשמגיעים לפסגה, כמעט בלי נשימה, אפשר לנוח ולהשקיף סביב. שום דבר לא עומד לפנינו להכשילנו – שום פחד, שום צל. האוויר אמנם דליל, אבל די בו כדי להשיב את הרוח. לא צריך הרבה חמצן.
אלא שלא נשארים זמן רב בפסגה. לפני שנפרדים  מההר הזה של הכתיבה, צריך לחזור כל הדרך למטה, לבלום, להיזהר שלא למעוד. הירידה התלולה הזאת משולה לשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד לקוראים ראשונים ומקבלים הערות; ולשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד להוצאות לאור ומקבלים מכתבי דחייה (“תודה על כתב היד. לצערנו הוא נמצא בלתי מתאים לתוכנית ההוצאה לאור שלנו לשנה זו”); ולשלב שבו כתב היד מתקבל (“אנחנו שמחים להודיעך כי…”) ודורש פרק ממושך וחיוני של דיאלוג עם העורכת או העורך, הלוך ושוב עובר כתב היד לעורכים וחוזר מהם, הלוך ושוב, הלוך ושוב; ולשלב של תיקוני הלשון וההגהות. כן, גם ירידה מהר תלול היא מאמץ לא קטן (סיקסו כתבה שהטיפוס כלפי מטה קשה יותר מהטיפוס כלפי מעלה, כי בדרך למטה צריך להעפיל על הפחד שלנו, הפחד פן נגיע למקום שבו אסור לנו להיכנס אליו, המקום שבו אנחנו לא רצויים) וביצירה הבאה: שוב עלייה, שוב התנשפות, שוב טיפוס.
האם המטפורה של טיפוס על הר לוכדת היטב את הקושי בה”א הידיעה של הכתיבה?
אני לא יודעת. אני לא שומעת את התשובה. אני כותבת לעצמי. אני לבד בַּחדר האפל.
אבל טוב, בינתיים אני משאירה את המטפורה הזאת על הדף, לא מוחקת, וממשיכה לפסקה הבאה.
הבה נשתהה עוד רגע כאן, לפני שניכנס לגופו של העניין שלנו: איך לכתוב. לפני שנתיישב לכתוב, ונגיף את התריסים, ונוריד את הצילונים, ונעלים את הנוף, ונסדר שקט ואפלולית מתאימים לעבודה –  כדאי להתעכב עוד רגע על שאלת השאלות: לָמה לכתוב? אם זה עניין קשה כל כך, בלתי מתגמל כל כך, חולה, כואב – למה בעצם לטרוח?
השאלה הזאת הולידה אינספור מסות אישיות מקסימות ונבונות שכתבו סופרים על מלאכתם. רבות מהן מתחילות בהצהרה מעין זו: אני כותב כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. בדרך כלל זו תשובה נכונה, אבל לצורך שלנו, היא אינה מספיקה. ובעצם, זו תשובה על השאלה “מדוע לכתוב?” (מאיזו סיבה) ולא על השאלה “למה לכתוב?” (לאיזו תכלית). וממילא, מסקרן לנסות להבין מדוע בעצם אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר, ולמה זהו הדבר היחיד שאנחנו עושים. את מה זה משרת. בשביל מה זה טוב. “לא לחם תעניק לך הספרות, ולא קיבה שבה תוכל לעכל את הלחם,” כתב תומס קרלייל הסקוטי לראלף וולדו אמרסון האמריקאי. “בשם אלוהים, עזוב אותה כעת.” ובכל זאת, למרבה המזל וההשראה, לא זה עזב את הכתיבה ולא זה. והכתיבה לא עזבה אותם.
נדמה שאורוול אמר הכול במסה מדוע אני כותב. ארבעה מניעים – סוגי תכלית – עיקריים מצא לכתיבה: המניע האגואיסטי (“רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדוּת”), המניע האסתטי (“תפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או, מצד שני, במילים ובסידורן. הפקת הנאה מהשפעת צליל אחד על משנהו, מהלכידוּת של פרוזה טובה או מהקצב של עלילה טובה. רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה”), המניע ההיסטורי (“שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עוּבדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים”), והמניע הפוליטי (“שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”). אני חותמת על כל ארבעת המניעים האלה בלי הסתייגות.
המסאית האמריקאית ג’ואן דידיון דווקא הסתייגה מקביעותיו של אורוול – או הוסיפה דגש משלה – בחיבורה שנושא את השם הזהה, Why I Write: דידיון לא מאמינה אלא במניע האגואיסטי.
במידה רבה, כתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לכפות את עצמי על אנשים אחרים, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי, שנו את דעתכם. זו פעולה תוקפנית, אפילו עוינת. אפשר להסוות זאת […] בעזרת נימה של הצעה במקום טענה, רמיזה במקום קביעה – אבל אי-אפשר להתחמק מהעובדה שהצבת מילים וסידורן על דף היא טקטיקה של בריון מוסווה; זו פלישה, כיבוש המרחב הפרטי ביותר של הקורא בידי הרגישויות הפרטיות של הכותב.
אני דילארד, בממואר “חיי הכתיבה”, כתבה משהו דומה, אבל בנימה מאשימה פחות, אוהבת יותר: “תפקידך הוא בדיוק זה: להעניק קול להשתאות האישית שלך.” זוהי השתאות מסוימת, פרטית, רק שלך, השתאות שלא קראת בשום מקום אחר, השתאות שאף אחד אחר לא חשב להשתאות.
ואני, למה אני כותבת? אעזר בניסוחו של הסופר והמבקר האמריקאי אלפרד קאזין (אין בינינו יחסי קרבה): אני כותבת “כדי לבנות לעצמי בית, על הנייר ובראשם של אחרים”. אני כותבת כדי להיות המספרת של הסיפור שלי – כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור של מישהו אחר. אני כותבת כדי לבטא את החלקים שבי שאין להם חיים שלמים ומלאים בעולם שמחוץ לכתיבה, ובהם המלנכוליה, הכעס, אולי גם התבונה. רגע, בעצם גם האהבה – האהבה שאפשר לאהוב בלי סייג ובלי בושה.
אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה.
בסיפורים שלי, במסות וברשימות אוטוביוגרפיות, אני מנסה, למשל, להכיר את הקושי היסודי שלי לשמוח. בסיפור אחד אני כותבת בגוף ראשון כאם שנוטשת את ילדיה. בסיפור אחר אני מתארת כלב שקפץ למים ולרוע המזל שופד על מוט ברזל. הילד שבא איתו לים רואה אותו קרוע ופעור, מעלה קצף ומדמם, ולבו יוצא אליו, והוא מושך ברצועה, מנסה להציל את כלבו אהובו, למשות אותו מהמים, להוריד אותו מהמוט, והוא מושך ברצועה, והכלב ששופד נקרע, והילד מושך עוד ועוד והקריעה הולכת ומעמיקה. במסה ביוגרפית אני מתחקה אחר ימיה של אמי כתינוקת וכילדה בודדה בלונדון המופגזת בתקופת המלחמה. ואני מסבה את המבט באותן שנים גם אל וירג’יניה וולף, שגרה לא רחוק מאמי, וראתה איך לונדון שלה הופכת לעיי חורבות, איך לא נשאר כמעט כלום מהבית שבו כתבה כל כך הרבה יצירות (הבית שלה שספג פגיעה ישירה), ולקול המפציצים מן האוויר היא הלכה, וירג’יניה וולף, ושקעה בנהר של דיכאונה. בסיפור בלשי אני כותבת על אם שבתה התינוקת אבדה – ספק נחטפה בידי רוצח סדרתי פסיכופת, ספק נעלמה בגלל הקושי הנורא של האם למלא את תפקידה. חוויות רגשיות מעין אלה לא יכולתי, ואינני יכולה, לקיים או להביע במילים בעולם שמחוץ לכתיבה.
אבל כל זה לא היה שווה הרבה אלמלא הייתי כותבת לתכלית אחת נוספת: כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים. ואולי זהו התיאור המדויק ביותר של המניע לכתיבה בשבילי: אני כותבת כי אני מבקשת ליצור טקסטים שהם – בלשונה של סוזן סונטג – “חכמים יותר ממני”. ויפים יותר ממני. ואמיצים יותר ממני.
*
ב”לטפס על ההר, או: איך לכתוב” אני מבקשת להעביר אל הקוראים-הכותבים מקצת מדברֵי התבונה שמצאתי במדריכי כתיבה לאורך שנים רבות של קריאה, ובמסות על אודות הכתיבה שחיברו סופרים אהובים עלי, בדרך כלל בשפה האנגלית, אשר העניקו לי רשות והשראה ועידוד לכתיבה.
אנסה כאן להביא גם מעט ממה שלמדתי משנים רבות של ניסיון אישי בכתיבה – חצי יובל של כתיבה ללא הפסקה – ובהן שנים של כתיבה תכופה, כמעט יומיומית, בעיתונים, כתיבה מפרנסת עם דדליינים וסיפוקים מידיים; ושנים של כתיבה חפוזה פחות, מעוכבת יותר, כתיבה ספרותית – של סיפורים, ממוארים, יומן ומסות – שאין בה פרנסה, וסיפוקיה נדירים אך יקרים.
לא פחות מכך, אני מבקשת להעלות כאן מפירות ניסיוני כעורכת וכמנחה של כותבים ושל סדנאות כתיבה. זכיתי – ועדיין אני זוכה – ללוות עשרות רבות של כותבות וכותבים בעבודה על כתבי היד שלהם, בעיקר בפרוזה לא-בדיונית (ממוארים, ביוגרפיות ומסות אישיות), אבל גם בפרוזה בדיונית (סיפורים קצרים ונובלות). שוב ושוב אני חוזה בפלא, שהוא בעצם בכלל לא פלא אלא המלאכה עצמה: תהליך הסבתה והבשלתה של טיוטה חלקית, חסרה, ליצירה ספרותית שלמה ובעלת ערך.
בפרקים שלפניכם אנסה להעלות רעיונות מועילים לכתיבה בכמה היבטים, ועיקרם: איך לאפשר את הכתיבה – בפרקים “איך לבוא לידי הכתיבה” ו”איך להתחיל”, הנוגעים במחסום הכתיבה, על מופעיו הנוראיים והסתמיים ביותר; איך להתמיד בכתיבה – בפרק “איך להמשיך”, הנוגע בארגון והעמקה והמשך העבודה; ולא פחות חשוב: איך לכתוב היטב – בפרקים “איך לשפר” ו”איך לתקן”, שנכתבו בין השאר בהשראת שני מורים גדולים: אי-בי וייט האמריקאי וג’ורג’ אורוול הבריטי. בפרקים אלה אני מנסה לשרטט לעצמי, ככותבת וכמנחה של כותבים, קווי מִתאר למִשנה סדורה ביחס לסגנון: איך לכתוב במובן של “איך נכון לכתוב”.
אני יודעת: “נכון” ו”לא נכון” הם מושגים שאבד עליהם כלח בעידן זה של פוסטמודרניות ושל “הכול הולך”. תפישת עולם מגובשת ביחס לסגנון היא פאסה ממש. את תפישת העולם שלי ביחס לסגנון אפשר לשייך לאסכולה מסוימת, שמרנית במידה רבה, אנגלוסכסית לפנַי ולפנים.
ובכל זאת, אני מאמינה שהעקרונות שאֲכַנס כאן טובים לכתיבה בכל סגנון ובכל שפה, ובמיוחד בשפה העברית. והעקרונות האלה טובים לכל צורה של כתיבה: פוסט בבלוג, סיפור קצר, רומן עב כרס, מסה אישית, ממואר, ביוגרפיה, סיפור ילדים, ואפילו, במידה ידועה, פואמה ושיר. אני משוכנעת שטוב לכל הפחות להכיר את העקרונות הללו, לקיים איתם שיחה. אני חושבת שהשיחה הזאת אינה זוכה למקום של כבוד במקומותינו – בתרבות הכתיבה בעברית.
הזמנה דומה לשיחה גלומה גם בפרקים האחרונים – “איך לגמור”, “איך להיפרד” ו”למה לקרוא”, שנוגעים באופן שבו הכתיבה הפרטית, הכמוסה שלנו, זו שמתקיימת ביננו לביננו בחדר האפל, כרוכה תמיד בשיחה רבת משתתפים. במיטבה, היצירה שלנו היא גם תוצר של חיפוש אחר הקשר בינה לבין יצירות ספרותיות אחרות בכל הזמנים. זהו חלק חיוני ממה שמכונה בעברית “הוצאה לאור”. היצירות שנכתבו באפלת החדרים מוגפי התריסים יוצאות אל האור. הן נפגשות, לכל הפחות, באורן הנעים, הממוקד, של מנורות הקריאה.
מדריכי הכתיבה שליוו ועדיין מלווים את ימַי הם בשבילי ידידים, שותפים לשיחה מתמדת. כשנטלי גולדברג האמריקאית כותבת במדריך הכתיבה הבודהיסטי שלה, “לכתוב עד העצם” (Writing Down the Bones – Freeing the Writer from Within), ש”אנחנו חשובים, והחיים שלנו חשובים, מופלאים ממש, והפרטים של חיינו ראויים לתיעוד”, ומדגישה שאילו לא היו חשובים הפרטים המסוימים של חיינו המסוימים, “אפשר היה לקפוץ מהגג כי מה זה כבר משנה” – היא מעודדת אותי להשתהות על הפרטים היומיומיים ביותר של הסיפורים המסוימים שלי, ולהעביר את העיקרון ההומניסטי הזה לכותבים ולכותבות שאני מנחה, שמוטרדים כל העת בשאלות כמו “את מי זה מעניין?” ו”למה שמישהו ירצה לקרוא איך נראה היום הפרטי שלי?”
כשמרגרט אטווד שואלת, במסה על הכתיבה “לשאת ולתת עם המתים”, מה טיבה של מערכת היחסים בין שתי הישויות שחיות יחדיו תחת שם אחד – הסופר ו”הסופר”, כהגדרתה – זו שאלה שמעניינת אותי מאוד, ואני משוחחת איתה על כך. אטווד מתכוונת למערכת היחסים בין האדם שמתקיים כאשר הכתיבה אינה מתרחשת – “זה שמוציא את הכלב לטיול, אוכל דגני בוקר מחיטה מלאה לשיפור העיכול, מסיע את המכונית לחניון רחיצה” – ובין האדם האחר, “האפלולי יותר”, כדבריה, שמשתמש באותו גוף ו”באין רואה מבצע את מעשה הכתיבה”.
כשהיא תוהה על מערכת היחסים בין שתי הישויות האלה, אני מנסה לענות על השאלה הזאת בעצמי, ביחס לאישיות הכפולה שלי, ביחס לדיאלוג שמתקיים, או לא מתקיים, בין שתי הפרסונות שחיות בתוכי. מעניין איך הן משפיעות זו על זו!  מה קורה כשארנה, האישה שמחוץ לכתיבה, מתבגרת ולאט-לאט נפרדת מהחרדות שלה – הודות לטיפול מקצועי ממושך ומעמיק, ובעקבות שיעורי החיים – ומפֵרה את הבדידות הקיומית, ומגלה אהבה, ועושה לה משפחה?  באיזה אופן היא משפיעה כעת על הארנה הכותבת, זו שאינה אמורה להיות – שלא יכולה להיות, שאף פעם לא היתה – כל כך מיושבת בדעתה, כל כך נינוחה?
האם אפשר לגשת לגיהנום הטוב של הכתיבה כשהנפש אינה מסוכסכת עד לזרא? שימו לב: אני חושבת שכן. חברה שלי, סופרת שקוראת את הדברים האלה, אומרת: “לדעתי, הכתיבה נעשית ממקום שמור, בריא. אם הכול מקולקל, לא כותבים.” אני מסכימה איתה. אבל אני לא בטוחה שאוכל להציג בספר זה הוכחה גמורה.
סביבת הקריאה שלי – בז’אנר מדריכי הכתיבה ובכלל – היא כמעט כולה אנגלוסכסית, או כתובה אנגלית. זה עניין ביוגרפי: נולדתי בסקוטלנד לזוג הורים ילידי בריטניה, ואף שגדלתי מגיל שנה ברמת גן אשר בישראל, ואף ששפת הכתיבה שלי היא עברית, עדיין שמעתי בבית אנגלית, ומה שאני קוראת הוא לרוב באנגלית. כאוטודידקט בחרתי לחנך את עצמי על ברכי תרבות הכתיבה האנגלו-אמריקאית, ונשביתי.
מדריך הכתיבה שבידכם הוא אפוא פרי המחשבה והכתיבה והתרבות של ישראלית שקוראת אנגלית וכותבת עברית. זו הזמנה לשיחה עם ישות כותבת בעלת טעמים מסוימים.
אני מקווה ש”לטפס על ההר, או: איך לכתוב” יהיה לכן ולכם, כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, בן-לוויה נאמן – כזה שנמצא לידכם תמיד, מוכן לשוחח איתכם בכל עת, להחליף חוויות, אפילו להתווכח, אבל רק אם מתאים לכם, בלי להפריע – בשעות הבדידות הרבות, באפלולית הטובה של הכתיבה.

שיחות שזכיתי לשוחח עם פמיניסטיות גדולות

Image result for susie orbach and jeanette winterson
תמונה של אשה יפה כדי למשוך את תשומת הלב: סוזי אורבך
לכבוד יום האשה – יום פוליטי של מחאה וזיכרון – הרשו לי להזמין אתכם לקרוא כמה שיחות שזכיתי לקיים  בשנות עבודתי העיתונאית ב”הארץ” – עם הוגות פמיניסטיות גדולות, שבמחשבה שלהן ובכתיבתן הן פרשו לפני את אופקי, בלשון המעטה.
 הנה שיחה עם קתרין מקינון, שבלעדיה לא היה לנו חוק למניעת הטרדה מינית.
זכיתי לשוחח עם סוזי אורבך, שהעניקה לנו כלים למחשבה ביקורתית על עריצות הרזון ותרבות הדיאטות.
נהניתי מאוד לראיין את ג’ודית בטלר, שהיא מלכת הכתיבה הלא-כל-כך-בהירה אבל מאוד חיונית ומעוררת השראה על כל העניין הזה של מגדר.
הסתובבתי קצת עם ג’יין פונדה ואיב אנסלר, מחברת מונולוגים מהואגינה, ברחבי השטחים הכבושים.
אגב כך זכיתי לחגוג את צאתו לאור בזמנו של “המין השני” של סימון דה בובואר, הכרך הראשון.
כאן כתבתי כמה מלים על “פמיניזם זה לכולם” מאת בל הוקס.
וכאן ספדתי את אנדריאה דבורקין, הפמיניסטית הרדיקלית האחרונה.
זהו לעת עתה,
לחיי המהפכה, שהיא בעצם רפורמה, שהיא בסופו של דבר צורה של חשיבה ביקורתית, שאין לה מנוחה.