מדינת ישראל נגד ארנה קזין

מחשבות של הנאשמת באי-עטיית מסיכה לקראת הדיון הבא במשפטה

שלב ההוכחות במשפט המכונה "מדינת ישראל נגד ארנה קזין" נקבע ל-27 באוקטובר. העובדות בכתב האישום: "בתאריך 1 בפברואר 2021 בשעה 18:44 או בסמוך לכך, שהתה הנאשמת ברחוב לבונטין ליד מס 21 בתל אביב-יפו בלי שעטתה מסיכה". הערת הפקח: "הנ"ל נצפתה הולכת במדרכה הציבורית ללא עטיית מסיכה על פניה כאשר המסיכה שברשותה היתה בכיס".

הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב התקיים ב-4 במאי. בהמתנה לדיון במשפט שלי צפיתי במשפט אחר שבו ביקש הנאשם להוכיח שהכלבה שלו לא עשתה את צרכיה על המדרכה, אלא בגינת הכלבים, ולחילופין שדווקא אסף את שהשאירה, ולחילופין שהפקח נטפל אליו בכוונה. השופטת אביטל אמסלם-גלבוע סיפרה לו בכבוד ובנועם שנטיית בית המשפט היא לעמוד מאחורי הפקחים, שהם שליחי ציבור, והציעה לו לחזור לבית המשפט בשלב ההוכחות עם תצלומים ועדים שיעזרו לו להפריך את כתב האישום. ולחילופין: שיוותר וישלם את הקנס.

כשהגיע תורי, ביקשתי מהשופטת את ההזדמנות לעצור ולחשוב, באופן ציבורי, על ההתנהגות השלטונית בתקופת חירום כמו זו של משבר הקורונה. סיפרתי לה שנתפסתי בלי מסיכה לבד על המדרכה ברחוב ריק וחשוך. לא היה איש בסביבתי, מלפני ומאחורי ומכל עברי. הפקחים ראו אותי ממרחק עשרה מטרים ועשו את דרכם עד אלי על המדרכה השוממה והטילו עלי קנס של 500 שקלים.

טענתי לפני השופטת שהטלת קנס של 500 שקלים על אדם אף פעם אינה עניין של מה בכך, וביתר שאת בתקופת הסגרים שבהם אזרחים רבים איבדו את מקור פרנסתם. האם אי אפשר לבקש שיקול דעת בעניין זה? עוד אמרתי שלמעשה, כפי שהביא לידיעתי חבר שהוא עורך דין, יש בהנחיות "מנהלת אכיפה ארצית קורונה" של משטרת ישראל, מה-21 באוקטובר 2020, קריאה מובהקת לשוטרים להפעיל שיקול דעת: בסעיף 4, "מדיניות אכיפה", תת סעיף ב', הובהר כי "כאשר אדם אינו עוטה מסיכה בנסיבות שבהן הסיכון להדבקה נמוך באופן יחסי, יש לפעול בדרך של הסברה ואזהרה ולא להטיל קנס. דוגמאות: אדם הולך לתומו במקום שבו אין איש בסביבתו…ויש ברשותו מסיכה בהישג יד".

על כך הגיב התובע: "ההנחיה הזאת, אני לא ידעתי שנאשמים כפופים להנחיות שמיועדות לפקחים או שוטרים…". התובע גם אמר שאם פסעתי בשעה רבע לשבע בערב ברחוב לבונטין בתל אביב, סביר ש"עוד שנייה מישהו עובר. מישהו רוצה להסתכן? היא יכולה להסתובב ולהשתעל על מישהו שבדיוק עובר".

השופטת הבהירה לי שההחלטה שלה תהיה עניינית בהקשר החוקי השיפוטי (מלים שלי). כלומר, אני מבינה ממנה שהיא אינה מתכוונת להשתמש בפסיקתה לטובת אמירה כלשהי בהקשר של ביקורת השלטון או ביקורת על אודות האווירה השלטונית ששררה בישראל כאשר הוכרז מצב חירום. היא הציעה שאתכונן לשלב ההוכחות – שאשיג את הדו"ח המקורי של הפקח, אולי אפילו אזמן אותו לעדות אם אחשוב שצריך, שאדאג לצילומים, שאאסוף מידע, ואבוא שוב לעמוד בפניה בתאריך שנקבע.

המדרכה ברחוב לבונטין 21 שעליה התהלכתי בלי מסיכה היא זו שגובלת ב"אברהם הוסטל" – זהו קטע של הרחוב שאין בו עסקים או בנייני דירות – והיא שוממה שעות רבות ביום. אני מבררת ומגלה שביום שבו נתפסתי הולכת שם בלי מסיכה, ה-1 בפברואר 2021, ב-18:45, השמש שקעה כבר ב-17:15 – היה חשוך, כמו שזכרתי. ותל אביב הייתה עדיין בעיצומו של הסגר שהוטל בדצמבר והודק ב-8 בינואר בחצות; אז נסגרה מערכת החינוך, מגבלת ההתקהלות הוחמרה, הותרה יציאה לעבודה במקומות חיוניים בלבד. חלק מהמגבלות הוסרו רק ב-7 בפברואר 2021. ורק ב-15 במרץ 2021 נפתחו מקומות מסחר. כלומר, ב-1 בפברואר, ב-18:45 – כך אני זוכרת, אבל גם מוודאת שאמנם כך היה, בתחקיר אינטרנט זריז – רחוב לבונטין כולו, ועל אחת כמה וכמה בקטע של אברהם הוסטל, היה שומם לחלוטין. מת. כל המסעדות סגורות. חנות הספרים ברחוב מקווה ישראל סגורה. העיר דממה.

בדיון הראשון, דיברה השופטת בקצרה על כך שההנחיות אמורות להיות אחידות וכלליות כדי למנוע בלבול ושיקול דעת מוטעה בקרב האזרחים. לפי גישה זו, האזרחים נדרשים לעטות מסיכה גם בחוץ וגם כשאין איש סביבתם כדי שלא יתבלבלו וישכחו לעטות את המסיכה כשהם במקום סגור ובצפיפות. אפשר להתווכח על ההגיון וההצדקה של הגישה הפטרונית הזאת: עד כמה מוצדקת חקיקה פוגענית כסייג לשמו; או עד כמה מוצדקת חקיקה אלימה בשם ההנחה שהאזרחים עלולים להתבלבל ולעבור על עבירות אחרות אם ירשו להם לעשות את מה שההיגיון הבריא מרשה. אני כותבת את התהייה הזאת ונזכרת עכשיו כמה מתח ולחץ כרוכים היו באותם ימים במפגש עם החוק; במפגש עם שוטרים ופקחים. חוקים הם גם הטלת מורא ופחד. האם יש בכך הצדקה רק בשם האחידות והבהירות? רק משום שהאזרחים נתפסים כילדים שאין להם שיקול דעת?

 ואולם ממילא ההנחיות לא היו כלל אחידות וברורות. במשך שבועות ארוכים עד ל-1 בפברואר 2021  – היום שבו נתפסתי הולכת על המדרכה לבד ללא מסיכה – כבר ראינו התקהלות של רבבות חרדים שחוגגים חתונות ולוויות בצפיפות גדולה – כלומר, ידענו שיש עבירות על תקנות הקורונה שלא נאכפות כלל ועיקר. באותם ימים גם הורגלנו לדעת שאם נעסוק ב"ספורט יחידני" או אם נשתה כוס קפה על מדרכה, לא נידרש לעטות מסיכה. אמרתי לשופטת שיכולתי לטעון באוזני הפקח שאני בפעילות ספורטיבית. יכולתי להחזיק כוס של מאצ'ה לאטה ולהגיד שאני בדיוק נרגעת. יכולתי להגיד שאני סובלת מאסטמה – זה נכון – ושהמסיכה מקשה עלי לנשום. אבל הרי זה לא העניין. השאלה היא אם מוצדק ששוטר או פקח  יטילו קנס על אדם שהולך לבד ברחוב בלי מסיכה רק כי יש תקנה שמחייבת את כולם לעטות מסיכה בכל מקום ציבורי כדי שאנשים לא ישכחו לעטות מסיכות במקומות סגורים וצפופים, שרק בהם יש באמת ערך למסיכה שמגינה מפני הדבקה. הרי כבר שמענו באותם ימים על כך שכמעט אין מידע על הדבקה באזורים פתוחים, וממילא אין סכנת הדבקה כאשר שומרים על מרחק של מטרים אחדים.

אני מנסה לתפוס לרגע במבט לאחור את מה שעבר עלינו – כיחידים, כחברה, כמדינה – מאז מרץ 2020, אז התחילו להתקין תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה. ב-5 במרץ 2020 צה"ל הטיל סגר על בית לחם, בעקבות ביקור שם בפברואר של קבוצת צליינים מיוון שהיו נגועים בנגיף. ב-17 במרץ 2020 כבר הוטלו סגר ועוצר על אזרחים ישראלים באשר הם כאן. המונחים סגר ועוצר, שהיו שמורים להתעמרות של ממשלת ישראל בפלסטינים, נעשו שגורים בפינו כמעט כדבר שבשגרה.

היו לנו סגר הדוק בתקופת הפסח, עוד סגר בתקופת החגים, וסגר שלישי ומחמיר בסוף שנת 2020, ובינואר ובתחילת פברואר של 2021. בכל התקופה הזאת העיתונות הרבתה לדווח על נתוני הדבקה ומחלה, ומיעטה לדווח על נתוני אבטלה ופגיעות אחרות בחירות, בפרנסה וברווחה של אזרחים. בדצמבר 2020, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26% מהעצמאים נאלצו לסגור את העסק שלהם זמנית או באופן קבוע וכ-13% מהשכירים – יותר מחצי מיליון נשים וגברים – פוטרו או יצאו לחל"ת. באותם ימים לא היו השכירים והעצמאים האלה פטורים מתשלום שכר דירה וארנונה. המוצרים במכולת לא נמסרו להם חינם.

בה בעת, כפי שדיווחו בהרחבה בעיתון "את", במקביל למגיפת הקורונה, או בגלל ההכרזה על מצב חירום לאומי ואכיפתו, נרשם בשנת 2020 גידול של 30 אחוזים בפניות "עם תוכן אובדני" לארגון העזרה הנפשית ער"ן. "מגמה דומה אפשר למצוא בנתוני ארגון סה"ר, בדוח שפורסם בחודש ינואר 2021. בארגון נרשמו עלייה של 72 אחוזים בפניות באופן כללי, ועלייה של 71 אחוזים בפניות שהצריכו הפעלת נוהל חירום להצלת חיים מיידית. נראה שזוהי לא תופעה בלעדית למבוגרים, שכן במועצה לשלום הילד מדווחים על עלייה של כ־40 אחוזים במקרים של ילדים בסיכון אובדני שהצריכו התערבות של פסיכולוגים מטעם משרד החינוך".

לפי אותו דיווח ב"את", מסיבות ביורוקרטיות שונות נדע רק ב-2022 בדיוק כמה רווחה כאן תופעה של התאבדויות בתקופה שבה כל מה שכולם דיברו עליו הוא מספר נדבקים בקורונה; תקופה שבה ככל שעלה מספר הנדבקים, הומרצה הבהלה, הוחמרו הפעולות השלטוניות האלימות, והועמקה הבדידות של יחידים רבים בחברה. רוב הזמן העיתונות לא דיווחה מהו שיעור החולים מקרב הנדבקים, באיזו חומרה של מחלה הם לקו, כמה מהר התאוששו, ולא סיפקו נתונים אחרים שיכולים היו להכניס את השיחה על אודות המגיפה לפרופורציות אחרות. ההצדקה של הפעולות השלטוניות – עוצר, סגר, קנסות ללא שיקול דעת – נבעה מעצם הדיווח המתלהם על ממדי המגיפה ומעצם ההתעלמות מהשלכות הקשות, הרות אסון לפעמים, שיש לפעולות השלטוניות האלימות.

בשלב ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אנסה להביא מקצת מהמחשבות האלה, אבל אני לא בטוחה שאלה יהיו לי לעזר. 500 שקלים, או כפול מזה – וגם שינוי האופן שבו העיתונות והחברה מתייחסות לאמות המידה המוסריות המחייבות את השלטון ביחסו לאזרחים – עומדים כאן על כף המאזניים. אני מצפה בדריכות.

איך תקפידי על ריחוק חברתי

איך תקפידי על ריחוק חברתי

ב-12 צעדים

 

1

בחרי את החברוֹת שלך בזהירות, בעדינות. אחת-אחת. העדיפי חברוּת אמיצה על פני ידידוּת. העדיפי חברוּת שמאפשרת שיחת אמת, עניין הדדי, אהבה. חפשי חברה-לכל-החיים. אל תתפשרי. העדיפי להיות לבד מאשר להתפשר.

2

חשוב שלא תהיי אחת מהחבר'ה. העניקי ערך לנפרדוּת. השתייכות לקבוצה מאיימת על הקיום שלך, מטשטשת את קווי המתאר שלך. הקפידי לא לבלות זמן בטל, זמן הנאה לשמה, עם ידידים. הרגישי מרוּקנת אחרי מפגש מרובה משתתפים. "ידידויות מן הסוג הנפוץ אפשר לפזר", כתב דה מונטיין בחיבורו על החברוּת (בתרגומה של אביבה ברק הומי). "אבל לחברוּת כשלנו יש חזקה על הנפש והיא מושלת בה ביד רמה, על כן אין היא יכולה להכפיל את עצמה".

3

ככל שאת מתבגרת ומטפלת בעצמך, את משתנה. את נפרדת מפחדים, מדפוסים של חרדה ומניעה. בגיל 52 את לא אותה נפש שנשאה את שמך בגיל 32. את כבר לא שותקת כל כך הרבה כמו ששתקת. את כבר לא מתמסרת כל כך לזולת הנחשקת. את כבר לא פוחדת לכעוס או לקנא. הוכחת לעצמך דבר או שניים; את בסדר. נתקי את הקשר עם החברים שהיו איתך בשנים ההן, כשהיית אדם אחר. “Friendships, even the best of them, are frail things. One drifts apart” כך כתבה וירג'יניה וולף ב"אל המגדלור".

4

כשאת מדברת עם מי שעשויים להיות חברייך, דברי רק על הדברים עצמם. שאלי שאלות ישירות. דובבי אותם, שידברו על מה שקשה להם, או על מה שהם גאים, מה שאינם מתביישים בו; על מה שבדרך כלל הם לא מדברים. זה ירתיע אותם. ייגע. לפעמים הרגישי את בעצמך ייאוש או דכדוך. את יכולה לשתף את חברייך בתחושות האלה – הם יתפסו מרחק. אנשים לא תמיד רוצים לגעת במה שכואב או במה שעייף. לפעמים הם רוצים רק לקשקש. אל תתני להם לקשקש: זה חשוב מאוד, אם חשוב לך לשמור על ריחוק חברתי, שלא תתני לחברים שלך ליהנות מזמן משותף לשמו.

5

חפשי לך את זו שתהיה החברה הכי טובה שלך. חברה הכי טובה לא במובן היחסי, שלוש מלים, אלא כמו מלה אחת, חברה-הכי-טובה, כתכונה, כסוג של חברוּת. חברה-הכי-טובה, נפש תאומה, כמו אלנה גרקו ללילה צ'רולו ב"החברה הגאונה". כמו היידי לקלרה ב"היידי בת ההרים", כמו אן לדיאנה ב"אן מאבונלי". כמו שארלוט לוקאס לאליזבת בנט ב"גאווה ודעה קדומה". חפשי לך נפש חיה שתוכלי להרגיש איתה בנוח; רצויה תמיד. חפשי את זו שתמיד תרצי לשמוע את קולה. זו שתתקשרי אליה בכל שעה, ותמיד היא תשמח לדבר איתך. אל תנוחי עד שתמצאי אחת כזאת.

6

אל נא תמצאי אחת כזאת. כרכי תמיד את נפשך בנפשות שעסוקות בעצמן, או עסוקות בנפשות אחרות. את יודעת: בכל חברוּת בין שתי נשים, אחת היא האומנת והאחרת היא הנסיכה (אין הכוונה שהנסיכה תמיד עריצה והאומנת קדושה; לפעמים ההיפך הוא הנכון. לפעמים האומנת חזקה ותובענית יותר מהנסיכה; ובכל זאת, האומנת היא שמקשיבה והנסיכה היא שמדברת. הסיפור של הנסיכה הוא הסיפור בהא הידיעה. חלוקת התפקידים נשמרת בהקפדה). בכל פעם שתהיה לך חברה, היי את תמיד האומנת והיא הנסיכה. ראי שלפעמים את רוצה להיות הנסיכה אבל את לא מצליחה להחזיק את תשומת לבה של החברה. את לא מצליחה להפוך את הסיפור שלך לסיפור שלה. חפשי חברה-הכי-טובה אבל היכשלי: הביני שמאוחר מדי. שאין בשבילך נפש כזו. זה חשוב מאוד: דאגי לכך שלא תהיה לך חברה-הכי-טובה. הדבר שפוגע בריחוק חברתי יותר מכל דבר אחר הוא בדיוק זה: חברה-הכי-טובה. "החברוּת אינה נחוצה", כתב סי-אס לואיס בחיבורו "ארבע אהבות". "כמו פילוסופיה, כמו אמנות (…) אין לה ערך הישרדותי; אלא שהיא אחת מאותם דברים שמעניקים להישרדות ערך".

7

כשהטלפון מצלצל, אל תעני. אין לך כוח לדבר. את עצובה עכשיו. או כועסת. או דווקא שלווה, בנעימים, ומהרהרת. כך או כך, את לא פנויה עכשיו לפנות החוצה. כשאת מדברת עם אנשים – בטלפון או פנים אל פנים – כולך פונה אליהם, כולך בקשב; כך את מחווטת. כמו אומנת לנסיכה. אליס מילר הסבירה זאת היטב ב"דרמה של הילד המחונן". טיפוסים כמוך מפתחים "רגישות מיוחדת לאיתותיהם הלא-מודעים של צרכי הזולת", כהגדרתה של מילר. נגזר עלייך להיות מחוננת רגשית. את לא אוהבת שהטלפון מצלצל. הצלצול מחריד את הקשב שלך לעצמך.

8

כשאת אוהבת נפש חיה, הרגישי שאת חוצה איזה גבול בלתי נראה. הרגישי שאת מפרה כללים של מהוגנות. הרגישי שאהבה היא נכס ואת רוצה אותה לעצמך. הרגישי את הבריונות של רגש האהבה. חששי מהבריונות הזאת – מהדורסנות, מהרצון הגס, שאין בו עידון, להתקרב אל נפש אחרת. הימנעי. התרחקי. "לארוס יהיו גופים עירומים, לחברוּת נפשות ערומות", כתב סי-אס לואיס.

 

9

מצאי בית, נינוחות, חברוּת ללא תנאי – במעשה הכתיבה. כשאת כותבת את לא לבד. כשאת כותבת את בשיחה מתגלגלת עם מגוון קולות בנפשך. בעיקר עם הקולות המושתקים בחייך החברתיים. הרגישי לפעמים שאת לא יכולה בלי הכתיבה. ככל שתתמסרי אליה, אל הכתיבה, כך יילך העולם ויתרחק ממך. בדיוק מסיבה זו, במשך רוב חייך, תפחדי פחד מוות להתמסר אל הכתיבה. אל נא תפחדי.

10

כשאת כותבת, יש לך פרסונה – אולי דמות רזרבית, אולי העתק של עצמך – שעומדת בינך ובין הקוראים. ההעתק אינו מדויק. הפרסונה הזאת, הפרסונה הכותבת, יכולה לשמור על קשר בשבילך עם העולם. היא עונה למכתבים, היא מתקשרת לראיין אחרים. היא כותבת ואחרים קוראים. לפרסונה הזאת יש אלפי חברים ברשתות החברתיות. היא מייצגת אותך במגרש החברתי. תני לה לעבוד בשבילך שם בחוץ, כשאת עצמך שומרת על ריחוק חברתי.

11

אהבי את המשפחה שלך אהבה שלמה: את בת זוגך ואת בנותייך. אהבי את הדודים והדודות, הסבים והסבתות, את החברות-הכי-טובות ואת החברים-הכי-טובים של בת זוגך ושל בנותייך. הם יהיו כמעגל ששומר עלייך מפני בדידות. ריחוק חברתי אינו בהכרח בדידות.

12

הרשי לעצמך להתכנס בתוך עצמך. התגעגעי לחברה אחת שאולי הייתה ועזבה. התגעגעי למה שחשבת שאת רוצה שיהיה לך – חברה-הכי-טובה? נפש תאומה? – ולא השגת. לפעמים תרגישי שהעולם כולו מתחיל במרחק שני מטרים ממך והלאה. זה בסדר. זה לטובתך. זה צו השעה.

 

https___cdn.cnn.com_cnnnext_dam_assets_200324154954-social-distancing-six-feet-coronavirus-usa-0323 (1)
Michael Ciaglo- Getty Images

אינפו-גרפיקה וצייתנות

ביקורת תרבות בימי קורונה

מאת ארנה קזין

אני לא יודעת איך להתחיל את הרשימה הזאת – חשוב לי לא לעורר אנטגוניזם. ביקורת תרבות מייצרת לא פעם רתיעה, התנגדות.

אולי אעיד על עצמי, שאני קצת פוחדת מנגיף הקורונה. יש לי אסטמה קלה, והמחשבה על מחלה שגורמת לקשיי נשימה – עד כדי הזדקקות למכונת הנשמה – מעלה בי מועקה, בלשון המעטה. ממילא אני דואגת לסבתות ולסב של בנותי, המכונים בפי כל: קבוצת סיכון. ואני מזדהה עם כל אדם אחר שחרד לבריאותו, לחייו.

ואולם יש פחד נוסף, שאיתו אני מתמודדת בימים אלה, והוא גובר על הפחד מקורונה: זהו פחד קמאי, עמוק, יסודי, מעריצות תרבותית. מעריצותן של הנורמה ושל הנורמטיביות. על הסכנה הברורה והמיידית הזאת – סכנת העריצות; ביטול הפעולה והמחשבה החופשיות, צמצום מגוון הדעות, חסימת האפשרות להתנגדות – אני מבקשת להתריע כאן.

תרבות, אפשר לומר, היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים [הגדרה רשמית יותר, המיוחסת לאנתרופולוג קליפורד גירץ, היא זו: תרבות היא מכלול הטקסים, הסמלים, הערכים והנורמות שמשותף לקבוצה של אנשים; ואני מפשטת: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים]. ביקורת תרבות, לפי גישה זו, היא בפשטות: מעשה של הטלת ספק במובן מאליו.

כשהמובן מאליו משותף לאנושות כולה – בימים אלה נדמה כי כמעט לכל העולם ברור מאליו שהכי חשוב עכשיו להילחם בנגיף הקורונה, ושהדרך הכי טובה להילחם בקורונה היא להפריד בין אנשים, לסגור הכל, לחייב אנשים להישאר בבתיהם – קשה מאוד להטיל בכך ספק.

ובכל זאת אני מבקשת להתנסות כאן במלאכה הזאת, של הטלת הספק. וחשוב לי להדגיש כבר בשלב זה, כדי לא לאבד קוראים: הטלת ספק אינה שלילה אלא היא שאלה. להטיל ספק, משמע, להחליף את סימן הקריאה בסימן השאלה.

את הספק אפשר להטיל בשתי רמות. רמה אחת נמוכה של הטלת ספק מתקיימת בתוך גבולות הפרדיגמה השלטת; בתוך מערכת הערכים והנחות היסוד. בהקשר של הקורונה, אם הנחת היסוד היא שהכי חשוב עכשיו למגר את המגפה או לעצור אותה, כדי להגן על הפגיעים ביותר, אפשר לשאול את השאלה: האם האמצעים שננקטים הם האמצעים הטובים ביותר להשיג את המטרה?

רמה אחת גבוהה יותר של הטלת ספק – ותמיד מעניינת יותר בעיני – היא הטלת הספק בפרדיגמה עצמה. כלומר, ביקורת תרבות במובן החיוני ביותר היא כזו שאינה מקבלת כמובנת מאליה את מערכת הערכים, ההנחות והמטרות המשותפת לקבוצה של אנשים. במקרה כזה, לא רק נחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה, אלא ננסח מחדש את השאלה. לפי גישה זו, השאלה אינה – איך למגר את המגפה? – אלא השאלה היא זו: איך נבטיח את שלומם של האזרחים והאזרחיות ואת רווחתם בצורה הטובה ביותר, השוויונית ביותר והמקיפה ביותר?

בתוך הפרדיגמה, נדמה שכל העולם בדעה אחת – אולי חוץ מהאפידמיולוג הראשי של שוודיה – שצריך לכפות שמירת מרחק בין כל האנשים ברמה גבוהה של הקפדה, ובמחיר של השבתת המשק כולו. רק מעטים עדיין טוענים שאין בכפייה הזאת לעצמה תועלת לאורך זמן; צריך להסתכל קדימה, אל העתיד שבו החיים יבקשו לחזור למסלולם, המשק ישוב לתפקד, האנשים יחזרו לעבודה. בשביל עתיד כזה, קרוב או רחוק ככל שיהיה, הבידוד החברתי הכוללני והמוחלט ללא הבחנה עלול לפעול כבומרנג. לפי גישה זו, עדיף –  לטובת השפעה חיובית בת קיימא של המאבק בנגיף – לאפשר הידבקות רחבה ומבוקרת, כדי שרוב האוכלוסייה יהיה מחוסן, ובה בעת לשמור באופן משוכלל וקפדני על קבוצות האוכלוסייה הפגיעות. ב-25 במארס כתבה דברים ברוח זאת ענת ביאגון, פרופסור לרדיולוגיה ונוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטוני ברוק במדינת ניו יורק: "מטפלים ומטפלות סיעודיים וסיעודיות, שמתגוררים תחת אותה קורת גג עם מטופליהם, צריכים להימצא בבידוד דומה. כדי לאפשר זאת, אוכלוסיית הזקנים והחולים תזדקק למערך משלוחים עד-הבית של כל המוצרים הדרושים להם – אוכל, תרופות ותכשירי היגיינה. רשת המשלוחים תופעל על ידי מתנדבים או תמומן על ידי הממשלה". מעניין לשים לב, שמאז שהופצו דבריה אלה של ביאגון – כביקורת על המהלך של השבתת המשק, סגר ובידוד שהוטלו על האוכלוסייה כולה ללא הבחנה – בודדו בכלל זה הזקנים ודיירי בתי האבות בהקפדה יתרה, ובכל זאת רבים מהם נפגעים ומתים. הסגר הכללי והשבתת המשק לא מנעו ואינם מונעים את הפגיעה בזקנים. יתרה מזאת, נפגעה קשות היכולת לעזור להם. היות שבגלל הסגר הכוללני האוכלוסייה הכללית אינה מחוסנת, והיות שהמונים איבדו את עבודתם, והמונים נשארים בבית עם הילדים, אנחנו לא יכולים – וגם לא נוכל במשך זמן רב – לגשת לאלה שמצויים בבידוד. כלומר, מבחינתם של אלה שנשקפת סכנה לחייהם הוכפלה הצרה שבעתיים. הבדידות של האנשים הפגיעים הוחרפה. מעגלי העזרה מדולדלים. לא הושקעו משאבים בשמירה על המטפלים בזקנים ועל הזקנים עצמם. אין באופק מוצא.

החלק השני של הסיפור – זה שמובן מאליו לכולם – הוא הלחץ הבלתי נסבל על בתי החולים ומחלקות הטיפול הנמרץ. זהו מצב עניינים אמיתי, ממשי, שאין עליו עוררין. לרוב העולם מובן מאליו שכדי להבטיח שכולם יזכו לטיפול במכונות הנשמה אם יזדקקו לכך, חובה להשבית את הכל, ולחייב הפרדה מוחלטת בין כל האנשים כולם. זאת משום שבתי החולים אינם ערוכים לטפל בכמויות עתק של חולים בזמן קצר. "תראו את איטליה", אומרים לנו. "תראו את ניו יורק".

קשה להתווכח עם ה"תראו את איטליה" הזה. אבל זאת רק אם מקבלים שתי הנחות יסוד של הפרדיגמה: אחת היא שכל אדם שזקוק להנשמה בגלל הקורונה נכנס לסטטיסטיקה כשווה ערך לכל מונשם אחר מקורונה, ולא חשוב מהו מצבו לפני חיבורו למכונת הנשמה; כל מת מקורונה שווה ערך לכל מת אחר. הנחת היסוד השנייה היא שהמדינות מסוגלות להשבית את המשק ולספוג את ההפסדים שנגרמים להן בגלל ההשבתה אבל אינן מסוגלות להשקיע משאבים – בשיתוף פעולה בין מדינות או באופן עצמאי – בבניית בתי חולים ייעודיים ובייצור מכונות הנשמה ואמצעי מיגון לכל חפץ. ועוד הנחה היא שהסגר הכללי באמת מונע את הלחץ על בתי החולים.

אתעכב כאן רק על ההנחה הראשונה, שלפיה כל מת מקורונה נספר בצורה שוות ערך לכל המתים האחרים מהנגיף, ללא הבחנה. הנוטה למות בן ה-98 מחובר למכונת הנשמה כשווה ערך לחולה בן 55. במלחמה כמו במלחמה לא שואלים שאלות, כתב ד"ר עמרי שינטל, מנהל מחלקת אשפוז בית ב"צבר רפואה", במאמר חיוני ב"הארץ": "מה רוצים הקורבנות הפוטנציאליים? האם כולם, בלי יוצא מן הכלל, רוצים בהארכת חיים בכל מחיר?" הוא שאל והבהיר: "אדם בן תשעים שנדבק בקורונה נמצא בסיכון גבוה לפתח סיבוכים ריאתיים קשים ולעבור הנשמה מלאכותית. אולם למרות ההנשמה, סיכוייו להיגמל ממכונת ההנשמה ולהחלים ממחלתו קלושים. גם אם יחלים, מצבו הגופני, הנפשי והתפקודי ייפגעו קשות, וספק רב אם יוכל לחזור לתפקודו הקודם. וזאת מבלי להזכיר את הסבל הכרוך בביצוע פעולות אלו". שינטל ואחרים המחזיקים בעמדה הזאת מבקשים להזכיר כי יש בין הנפגעים מקורונה כאלה שהיו נפגעים ממילא, והיו קרובים לסוף חייהם ממילא. לא משום שהם זקנים אלא משום שהם נטו למות. האם אדם שהיה במצב סופני בגלל מחלת ריאות ומת מקורונה הוא כישלון של המלחמה בנגיף? או שהוא בן תמותה שמת מנגיף אחד במקום למות מנגיף אחר? לפי גישה זו, אדגיש: אין הכוונה להעדיף צעירים על זקנים, אלא להעדיף בטיפול במכונות ההנשמה את החיים על פני הנוטים למות והמבקשים למות.

אולי זהו כשל אחד מרכזי בפרדיגמה השלטת היום – באופן שבו מדווחים אמצעי התקשורת על המגיפה, על החולים, על המונשמים, על המתים: אנחנו מוצפים בנתונים, במספרים, בגרפים, שרבים מהם נטולי הקשר ולכן חסרי טעם ומשמעות. אם מציגים, למשל, עלייה במספר הנדבקים ולא מציינים כמה בדיקות נערכו, ומה שיעור התוצאות החיוביות מכלל הבדיקות, איזו משמעות בדיוק יש לנתון על העלייה במספר הנדבקים? ואיזו משמעות יש למספר המוחלט אם אין בדיקה של כלל האוכלוסיה? [יש שמנבאים, אגב כך, שאם הממשלה תרצה לשטח את העקומה כדי להצדיק את החזרת החיים למסלולם, אין בכלל בעיה: יבדקו פחות, והמספרים יצנחו].

אם מציינים בגרפים שמציבים בקדמת אתרי החדשות, כדי לאפשר את ניהול המשבר, כמה מתו מקורונה, איזו משמעות יש למספרים אם איננו יודעים על מצבם של המתים לפני שמתו? האם מי שהיה כבר על ערש דווי אינו שונה ממי שחייו היו עוד לפניו? בסיוע האינפו-גרפיקה הממשלה אינה משטחת את העקומה אלא משטיחה את התמונה.

ואולי זהו לב העניין. ההקשר העמוק ביותר שמודחק בפרדיגמה השלטת – הס מלהזכיר – הוא זה: אנחנו בני תמותה.

הנתון על מספר המתים מקורונה הוא לכאורה נתון אבסולוטי, שאין עליו עוררין, אבל גם הוא מוגבל כאשר איננו מבינים אותו בהקשר הרחב של תמונת המוות העולמית.

גרף מקרי הקורונה

נתוני מוות עולמיים

אם כ-120 אלף אנשים מתו השנה בכל העולם מקורונה, זה נתון מבהיל בוודאי. אבל האם אין ערך בהכנסת הנתון הזה להקשר רחב יותר של מוות מגורמים שונים? אולי מעניין להכניס את המוות מקורונה להקשר של מוות ממחלות מדבקות בכל שנה: 3.7 מיליון איש ואשה בכל העולם?

אולי מעניין לדעת – מול הנתון של 120 אלף מתים מקורונה – שבכל שנה מתים כ-3 מיליון אנשים מזיהומים של דרכי הנשימה התחתונות? כשהנתון של המתים מקורונה היום מבודד ללא הקשר, אפשר להניח שכולם חיים חיי-נצח, ונגיף הקורונה גדע חיי-תמיד של 120 אלף איש ואשה. האם לא מעניין לשאול כמה מהמתים מהקורונה היו נכללים בסטטיסטיקה של המתים מנגיפים אחרים שפוגעים בדרכי הנשימה? ואולי הנתון הזה יהיה בעל משמעות מסוימת רק כאשר נדע מהו גיל המתים? הסיכוי למות מקורונה לנדבקים בקורונה בני שמונים הוא 22 אחוז, והסיכוי למות – מכל סיבת מוות שהיא – לבני שמונים הוא 10 אחוזים. השוואה זו בהחלט מחזקת את ההבנה שהמגפה קטלנית ומסוכנת, ושחובה לשמור על בני השמונים ומעלה.  אבל האם לא מעניין לדעת שסיכוייהם של בני תשעים ומעלה למות מכל סיבה שהיא הם 95%?

כך או כך, בתוך הפרדיגמה, השאלה איך הכי טוב לשמור על הפגיעים ביותר מפני הדבקה בקורונה בעינה עומדת. הסגר על האוכלוסייה כולה – בלי להבטיח את שלומם של הפגיעים ביותר בצורה ממוקדת, עם בדיקות רבות, עם אמצעי מיגון, וחיזוק מכל מיני סוגים – לא בהכרח הוכיח את עצמו כשיטה מועילה.

על אחת כמה וכמה עולה הספק כאשר אנחנו מנסחים את השאלה אחרת, ומפעילים ביקורת תרבות על הפרדיגמה כולה. אם השאלה אינה איך לעצור את המגפה אלא איך לשמור על שלומם של אזרחיות ואזרחים ועל רווחתם בצורה היעילה, השוויונית והמקיפה ביותר, יש צורך להכניס נתונים אחרים למשוואות ולגרפים.

בישראל כעת יש כ-800 אלף דורשי דמי אבטלה. שיעור האבטלה מגיע ל-20%, זאת לעומת שיעור האבטלה בעולם בממוצע, בימים שלפני הקורונה, שהיה כ-7%. 800 אלף מבקשי אבטלה מייצגים כמות אדירה של משפחות ויחידים שנפגעו קשה בגלל ההחלטה להשבית את המשק ולהקפיד על הפרדה. לעומת מדינות אחדות באירופה, שמשקיעות משאבי עתק במטרה להגן על המשרות והפרנסה של האזרחים שנדרשים להישאר בבתים, ישראל הטילה סגר, והאזרחים נשארו בלי עבודה, בלי פרנסה, ובלי תוכנית לשקם את מצבם בעתיד הקרוב. מי שבמקרה הטוב מקבל דמי אבטלה, ולא משכורת שלמה, אבל עדיין צריך לשלם שכר דירה – בלי פיצוי או סבסוד מהמדינה –  סובל לא רק בהווה, אלא הוא נכנס לגירעון שייקשה עליו לצאת ממנו במשך שנים. פחד משקיעה בחובות הוא מצב נפשי בלתי נסבל. לא צריך לחשוב על הקצה של ההתאבדויות כדי להבין את הקשת הרחבה של תחושת האסון. כששואלים מהי הדרך הכי טובה לשמור על האזרחים, הנתון של 12 אלף נדבקים בקורונה, רובם המוחלט במצב קל, מתגמד לעומת הנתון של כמיליון מובטלים.

העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת "דוקטרינת ההלם", מסבירה כאן היטב איך מדינות בשירות הקפיטליזם מנצלות אסונות טבע ושאר משברים כמו משבר הקורונה כדי לכפות תוכניות ועקרונות לטובת ההון ונגד העובדים. הלן לואיס, מראה בכתבה מרתקת באטלנטיק מנת'לי, איך הטיפול במשבר הקורונה מחזיר נשים באמריקה למצב העניינים שהיו נתונות בו בשנות החמישים שלפני המהפכה הפמיניסטית. אתר העוקץ הוא מקור עשיר למחשבה ביקורתית בהקשר הזה. למשל באופן שבו מיקד את המבט באופן שבו הטיפול הממשלתי בקורונה מחריף מצוקה של דיור.

השימוש באינפוגרפיקה על ידי העיתונים בישראל ובעולם אינו חף מהטיה, בלשון המעטה. הבחירה  איזה נתונים להעמיד בגרף, ואיזה נתונים להצניע היא בחירה פוליטית מובהקת, בין שעורכי העיתונים מודעים לכך ובין שהם נגררים לעונג הייצוג הגרפי בלי מחשבה יתרה. רוב העיתונים בישראל ובעולם משתמשים שימוש חסר הקשר בגרפים ובנתונים באופן שמגביר ומייצר צייתנות לשמה ומחשבה מוגבלת. בעיניים של מבקרת תרבות, מדענים אינם שונים מידעונים אם אנחנו לא מכניסים את המידע שלהם להקשר, אם אנחנו לא שואלים אותם את השאלות הנכונות; את השאלות שאת התשובות עליהן אכפת לנו ואנחנו מעיזים לשמוע.

 

How to remember your dad

How to Remember your Dad

A Writing Exercise in Five Genres

by Orna Coussin

In this exercise, write about your dad who recently died. Try to capture the essence of his life, his 80 years, or what he meant to you in the 50-odd years you had shared. You are bound to fail at this task; challenge yourself all the same. Do this in five genres: an obituary, a eulogy, a Wikipedia entry, a profile and a memoir. Write in multiples of 80 words. One word for each year he has lived. This word-count limit may help you contain some of that which overflows.

hCSyDIOO

                                    1. Obituary – 80 words 

  Brian Coussin 1938 –2019

Brian Coussin, head of the Food Control Service, goalkeeper for the British Maccabiah team and an avid gardener, died yesterday in Protea Village Old-Age Home.

Brian was a true sportsman, a lover of Philodendrons and Hibiscus, and a dedicated civil servant. At home he was funny and resourceful; In charge of book-keeping, dish-washing and ball-catching. He left behind his friend and wife, a sister and three children. His funeral is scheduled for tomorrow, March 20th, at the secular cemetery, Netanya.

2. Eulogy – 320 words

How can we best capture our father, Brian? As the person who would wake us up with a cheery “wakey-wakey” and drive us to school daily, though we could easily have walked? As the one who taught us how to play table-tennis, tennis and football, and attended all of our home games?

Or maybe as the tall man who would repair and paint and assemble – a cupboard, the dining-room table; anything broken. He would show us how to take out the inner tube of a flat bicycle tire and fix it.  Or he would touch our forehead, find it warm, and take us to bed. There, he would tuck us in and sing to us a sad longing Scottish lullaby.

Sometimes he would sit at his desk and seem preoccupied; maybe he was worried about work. Every day he would wake up at dawn and take out the dog – the dogs – for a long walk.  At work he would walk up the stairs; he never used the elevator.

His colleagues saw in him a dedicated civil servant, a caring and encouraging mentor.  He had integrity, which helped him stand up to pressures from giant food corporations, asking him to bend some rules and regulations for their own profit. The responsibility for food control was for him a calling, a service.

We – like his co-workers – were encouraged by his good spirits, silly puns, practical help and the freedom he granted us to pave our own paths in the world.

Above all, though, Brian was Esther’s best friend. They had a conversation running for half a century and more. She translated his lectures from English to Hebrew. He helped her with business’ bookkeeping. She took photos, he carried her heavy bag of camera lenses. She cooked; he washed and dried the dishes. Together they frequented botanical gardens and archeological sites, enjoyed flora and fauna and British TV, and laughed a lot.

4. Wikipedia entry – 480 words

 

Brian Ronald Coussin (July 1, 1938 – March 19, 2019) was a Scottish and Israeli food engineer, football player, gardener and father. He was among the founders of the Israeli Food Control Service, and was its manager for ten years until his retirement in 2002.

Coussin was considered a civil servant of integrity, who regulated food control issues responsibly in the face of pressures from giant international food corporations like Monsanto and large local corporations as Tnuva. In his role as father, he excelled at giving good advice, telling silly jokes, being generally good humored, encouraging and supporting sports activities, building, assembling and fixing.

 

Life and Career [edit source]

Brian Coussin was born in Glasgow, Scotland, to Rina Cowan, a nurse, and Jerry Coussin, a traveling agent for cinema ads. He was their second child, and had two sisters, Shirley and Laura. Coussin’s grandparents had immigrated from Lithuania in the late 19th century and settled in Glasgow, and had managed a greengrocer's shop in the Gorbals slum neighborhood on the south bank of the river Clyde. Coussin completed his studies for a master’s degree in Food Technology at the local university. During his student years he played football for a local team and for the Jewish Maccabi Glasgow. He was the goalkeeper for Britain’s Maccabiah team for the fifth Maccabiah games, winning a gold medal.

In 1961, following the sixth Maccabiah games, Coussin decided to live in Israel. Zionism captured his imagination. In Tel Aviv he met Esther Capell, a London-born photographer, daughter of German immigrants, and they married and had their first son shortly after. In 1965 Coussin went back to Glasgow with his new family to complete his PHD studies in Microbiology at the University of Strathclyde.

In 1968 Brian formally made Aliyah to Israel and joined the founding team of Israel’s Food Control Service, where he worked for 35 years as a microbiologist, chief food engineer and finally as head of the service. After his retirement Coussin dedicated his time to playing golf, gardening and writing.

Coussin and his wife raised three children: Daniel Coussin, a History researcher and college lecturer, Orna Coussin, a writer and writer’s mentor, and Gidon Coussin, a Physician Assistant.

Legacy: [edit source]

Coussin believed that when playing a team game – handball, football – one should concentrate primarily on defense.

He would wake up at the break of dawn, tidy up, and make a point of noting expenses.

He preached and practiced making lists – to prevent any over-purchasing or forgetting.

He believed that if his children would work at that which they love – they would succeed.

He advocated disregarding any advertising or marketing nonsense: Adidos training suits with two stripes are just as good as Adidas with three stripes; soap is as good as shampoo.

He believed in the healing power of a good joke, in drinking a lot of water and in walking.

4. Profile – 640 words

“I’ve always been a bit of a scatter brain”, Brian wrote in his memoir, “a true dreamer from birth and possibly before”.

Could being a dreamer make one so adamant about keeping stuff in order and self hydrating? Most of his adult life, Brian carried out his domestic tasks responsibly. He would get up early, feed the dogs, take them out for a walk, drive the children to school, take a bus, go to work. Had he ever been late?

At the garden shed, in the kitchen, he would put all the utensils and ingredients in perfect order, in marked tins and cans and on shelves. Bulbs, seeds, grains, pasta, chocolate, plates, cutlery – nothing would be left scattered on a kitchen table or a countertop. He would wash the dishes, dry them and place them back in the cupboard within minutes of the end of dinner. Did his daydreaming make him write down expenses and income, and never overdraft? Was it because he was a star gazer that he would urge us to make a list – "make a list!"  Could his reveries explain why he always knew when every shrub, flower and plant in his garden needed watering, fertilizing, trimming?

As a young man, Brian enjoyed reading poetry. All his life he kept the poems of Robert (Rabbie) Burns close to his heart. For Auld Lang Syne. We'll tak a cup o' kindness yet, For auld lang syne.

His love of poetry could be attributed to a high-school teacher who “taught me to appreciate the joy of poetry”, as he put it in his memoir. It was the same teacher who used to let her “long wooden ruler crash down on (his) knuckles” when he was busy staring out through the window.

On one occasion, which he would never forget, the teacher handed him a copy of a poem: Leisure by W.H Davies, and told him that she thought he might be interested.

What is this life if, full of care,

We have no time to stand and stare?

Another poem Brian would often cite was Ozymandias by Percy Bysshe Shelly.

My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!

Brian was no fan of kings or captains.

Beside his poetry Brian enjoyed reading his royal horticultural society magazine. He also read the turning of seasons and the cycles of his garden. He never read a novel, but he did write a few short stories himself. For instance, the one named Mr. Hattaway’s New Hat, illustrated by his wife Esther: a story about a hat that flew away and got baked by mistake, which he had read out loud to his children and later published: one edition, a single stapled copy. On Friday afternoons he would place a crystal glass of Glenfiddich on his knee; the tumbler would never tumble, and Brian would sip its content moderately.

Brian’s brain started to really scatter at the age of 75. Alzheimer’s is less a case of forgetfulness, more a dismantling, a pulling to pieces, a taking apart.

But before that, all his life, he was hardly ever sick. Never a headache nor the flu. He did not smoke a single cigarette. He enjoyed walking. Watched Wimbledon. Played golf. He stopped to smell the roses. Even when his thoughts started to fly all over the place, he would go back in his mind to the bank of the stream at the edge of his childhood backyard. “The Way to Shingle Beach” is the title Esther gave to his memoirs, which he dictated when remembering wasn’t easy. Even though he lived most of his life in Israel, his soul kept going back to the land of lakes and hills; football and family vacations on the isle of Arran, where he would race his dad to the top of Goat Fell.

 

5. Memoir – 880 words

I’m trying to remember the way he was: what he used to do, how he used to talk. I remember puns. For instance, if asked, “Jamaica?” He would answer: “no, she came by herself”. I can’t remember why anyone would ever have to ask “Jamaica?”

I remember him attending my handball games as a one-man audience. He would chant: HAGANA! Which means: defense! And if we would miss a goal or be late to run back to defense he would mutter: “you’re throwing it away”. Which means: we had something in our hands and we gave it up. I remember him speaking broken Hebrew. But I can’t seem to recall the gist of him.

I search my mind for an object that may help me revive him. A leather covered ring binder book comes to mind: Readers Digest Complete DIY Manual. It had pages for every task: plumbing and wall painting, carpentry and gardening, curtain sewing and window fixing. I remember the manual spread open on a stool, near my dad – a tall dark bespectacled scientist – while he was building a room, erecting a wall, opening a terrace, closing a terrace, unclogging a sink, changing a tube, building a shelf, trimming a hedge,  or inserting a bulb into the ground: deeply enough but not too deep.

When I found the original 1969 manual on eBay, my dad came back to me as a genie exiting a bottle: he was a true DIY man. In his handyman ways as well as in the way he shaped his own life: leaving Scotland, moving to Israel on his own, meeting my future mother and creating a family together. In more ways than one my dad’s legacy for me was: Do It Yourself.

In his last five years there were fewer and fewer things he could do himself. The same DIY manual that captures his lifetime’s essence symbolizes his fall when struck by Alzheimer’s. But I don’t want to remember his last years. I’m trying to recall who my dad was when he was at his best. I remember things he would say. Like, when my brothers and I would quarrel he would remark half-jokingly:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

Or when we would get hurt, bruised, and cry of pain, he would say:

It hurts you more than it hurts me.

It’s hard to explain. He would make Esther, my mom, laugh out loud, as well as Laura, his sister. He would spend hours out in the garden. He would read gardening magazines. He would give me generous allowances. He would drink moderately, Glenfiddich in a whiskey lowball glass, placed steadily on his wide, reliable knee. He would wash the dishes at the end of the meal. He would rarely make supper: a microwaved scrambled egg. He would drink tea. We would eat semolina porridge and rice pudding and gruel. He would chat with his parents about once a month on the phone. They were living in Glasgow and then in Netanya and then his mom died and his dad moved to Manchester. He would talk to his sisters about once a month. When we left home, he would talk to us once every three weeks.

He would sing his school anthem:

Eastwood School, now with heart and voice.

He would sing lullabies to us:

My bonny lies over the ocean

… You'll take the high road and I'll take the low road,

And I'll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

He would sing On Top of Old Smokey and The Big Rock Candy Mountain – which I only now realize is a drunkard’s song.

His voice was deep and soft and soothing.

I am remembering things that he did not do: He never cuddled or hugged, never phoned, almost never answered the phone. He had no idea who my friends were. Couldn’t quite remember birthdays. Esther would do all that for him. I think he started calling and answering the phone only when he no longer could tell who was talking – on either side of the line.

I think we were the closest, my dad and I, during these five last years.  We would meet once a week. We had long chats and walks. I was angry with him because he had chosen anxiety over us. He would constantly ask what was the plan for the day. And who was behind the plan. Who was giving the orders. Sometimes he wanted to know who was the woman who was sitting on the couch right next to him. Even though it was the same woman that had been with him, their souls intertwined, for more than fifty years.

Once, near the very end, I asked him what he was thinking about. He said:

On falling off a horse.

He did not die a sudden, peaceful death. He waited for his little sister to come all the way from Manchester and speak into his ears, his closed eyes, his scattered soul, and bring to him the spirit of the land of lakes and highlands, and of some silly sense of humor, before he allowed himself to stop breathing and stop being afraid.

איך להיות ילדה

20160318_134017

 

השנה היא 1980 ואת בכיתה ז'. יש לך רעמת תלתלים, טבעות מתכת על השיניים וגוף מוצק של שחקנית כדור-יד. בעוד חמש שנים תכתבי מקמה פצפיסטית זועמת נגד הלחימה בלבנון ותתלי אותה על לוח השכבה של כיתה י"ב בבית הספר בליך ברמת גן. "קומו אחים, אל תהיו אדישים! / ככלב הרובץ כשאוזניו שמוטות בחוסר מעש, עייף מנביחותיו./  זקפו אוזניים / חשפו שיניים, וצאו למגר את האויב הנורא (…)"

זו תהיה הפעם הראשונה שתכתבי משהו לפרסום. זו תהיה הפעם הראשונה שבה תרגישי את כוחה של כתיבה – כוחה להבהיר את מחשבותייך, להשמיע את קולך, ולהעניק לך תחושה של נוכחות. אבל עכשיו את רק מתקיימת בלימודים ובספורט ובמשפחה. אין לך עדיין פרסונה רזרבית, ייצוגית, שתלווה אותך, או תסתיר אותך.

כל השיניים שעכשיו מצטוות להידחק אחורה וליישר קו בפיך בעזרת טבעות ברזל וגומיות הידוק ומשיכה ישובו בעוד ארבעים שנה לאי-סדר המרדני שלהן. את לא יכולה לדמיין את זה עכשיו. עכשיו את נבוכה. במשך שנה שלמה את לא מחייכת. זה בסדר גמור.

אני כותבת לך את הדברים בחורף של שנת 2020. אני רוצה להגיד לך, ילדה, שכמעט כל מה שאת עושה הוא בסדר גמור. יש לי רק הערה אחת מהותית – הוראה קריטית – אבל בסך הכל את בכיוון הנכון. מגיעים לך לפני הכל דברי שבח ועידוד.

לדוגמה: כשאת הולכת ברחוב לבית הספר או לאימון כדור יד ואת חוזרת ומתאמנת על מה שתגידי בעוד כמה דקות לבת כיתתך, או לחברה לקבוצה או למאמן או למורה; רושמת בצנעה באצבעך את המלים, כדי לא להיתפס מדברת לעצמך בקול רם – זה בסדר גמור. המשיכי כך. גם אם המשפטים חוזרים בראשך שוב ושוב, מסתחררים, ואין לך מנוח – כי אולי תתנסחי לא בדיוק כמו שאת מתכוונת; כי אולי הדברים יישמעו מוזרים מדי או פשוטים מדי, או בדיוק ההיפך, מורכבים מדי; לא יבינו אותך, ואת חייבת לרשום אותם, את הדברים שאולי תאמרי, משפט אחר משפט, באצבע, באוויר, או על הצד של הירך, או על כף היד השנייה, או על הזרוע, שלא תשכחי בזמן אמת, שלא תקפאי בעיצומה של שיחה; זה בסדר. זוהי אובססיה, והיא חברה שלך. היא מה שאת צריכה עכשיו. היא זו שאת יכולה לבטוח בה.

או, למשל, כשאת עוברת ליד מראה ועושה הכל כדי לא לפגוש בה את בבואתך – זה טוב. הסיטי מבט. זה משרת את מה שאת צריכה: מיקוד. בלי הסחות דעת. בלי להוציא לך אוויר מהמפרש. את קצת יותר מדי גמלונית, לטעמך. הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. אין לך למי להשוות. את לא כמו הבנות ולא כמו הבנים. את מנסה להסתיר את הגוף בחולצות גדולות, במכנסיים רחבים. בעיקר במכנסי טרנינג נוחים. זה רעיון ממש טוב. המשיכי. גם הגרביים העבים, הלבנים, בסנדלים תנ"כיים, הם פתרון טוב בימי החורף בשכונה הבורגנית ברמת גן. שזה לא ידאיג אותך איך שזה נראה.

ואם את מרגישה עכשיו שאין לך עם מי לדבר – אל תדברי. פרשי. התרכזי בספורט ובלימודים. כי מבחינתך את צודקת: הבנות מדברות על עניינים של בנות – איפור, בגדים, חתיכים, ועוד מכל זה; הבנים מדברים על עניינים של בנים – כדורגל, קרבות, בנות. את לא מוצאת עם מי לדבר על העניינים שלך. בעוד שנתיים שלוש אולי תפגשי שתי נערות בתיכון  והן יהיו חברות שלך. אחת גדולה ממך ואחת קטנה ממך, בקבוצת הכדוריד. אבל את לא מדברת איתן על העניינים שלך. את מקשיבה להן, לעניינים שלהן. הן מעניינות אותך. הן מוזיקאיות. הן בעלות רוח חופשית. הן מרשימות אותך. הן לא כמו כולן. אבל את שותקת רוב הזמן.

וממילא את לא לגמרי בטוחה שאת יודעת מה הם העניינים שלך. בעוד שש שנים, כשתשבי עם נערות אחרות בנות 18, כולכן עטויות מעילי דובון ירקרקים חסרי צורה בחדר עם הרבה אוזניות, ותצותתי בשם המדינה שלך לשיחות של אנשים שמגינים על המדינה שלהם, ויהיה אסור לדבר בקול, חובה לשמור על דממה אבל מותר להתכתב, מותר במשמרת לשלוח זו לזו פתקים תוך כדי עבודת ההאזנה האילמת, אז תגלי לראשונה שיש לך עם מי לדבר; ושיחה תתגלגל לפלא, ותדברו על מוזיקה (את תכירי להן את האלבום של פול סיימון "ואן טריק פוני", והן יגלו לך את ג'וני מיטשל!) ותדברו על פוליטיקה, על מחאה, על פחד, על ספרים שקראת, על שירים שכתבת ושהן כתבו (בדיוק גמרת, קצת באיחור, את זן ואמנות החזקת האופנוע; הן מכירות לך את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, את מתוודעת לאליזבת בישופ,  אבל אותה את לא לגמרי מבינה).

עכשיו את עוד לא שם. בינתיים, בכיתה ז', עוד לא יצא לך לפגוש את הדמויות האלה. עוד לא גילית את הזירה של הכתיבה. לכן, בדרך כלל את מעדיפה לשתוק. זה בסדר. אחת השחקניות הבוגרות בקבוצת הכדוריד שלך קוראת לך "הדג". את שמה לב שבפעמים המעטות שאת מדברת כולם מקשיבים. את נוטלת את ההזדמנות הזאת במשורה. זה נבון מצדך.

כן, טוב שבשגרה את שותקת. את יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע במחשבות שלך אם את לא משמיעה אותן בקול. זה גם בסדר שאת לא כותבת יותר ביומן. מישהו שאינו את קרא ביומן שלך ואת מבינה היטב שזה כבר אינו מקום בטוח.

המשיכי למצוא דרכים משלך לעבור את הימים. ואת הלילות. את שמה לב שאת לא רוצה להיות "בת". את לא רוצה לתפוס את העמדה הזאת – מעודנת, מטופחת, מחויכת, עוקצנית, זקוקה להצלה. אבל את לא יודעת מה כן. המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות. כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות.

למשל, את תקראי את כמעיין המתגבר של איין ראנד ותתרגשי. הווארד רורק נראה לך מרשים וצודק. את מבינה שאת לא רוצה להיות אלטרואיסטית. זה יקרה בעוד שלוש שנים בתיכון. את תלכי למורה שלך לספרות, טובה זאבי, היחידה שמקשיבה לך, ותשאלי אותה למה לא מלמדים את כמעיין המתגבר בבית הספר. נדמה לך שאת רואה בעיניה חיוך חומל, על טעמך שעדיין לא התעדן.

או את תשאי עיניים לתמי סנדיק, המורה שלך לספורט. המאמנת של קבוצת הכדור יד. את מעריצה את הרצינות שלה, את הסטנדרט הגבוה שהיא מציבה לפנייך. את גאה, שבזכות השער שהבקעת בסוף המשחק נגד בית הספר מאשדוד – אתן תסעו לטורניר אליפות העולם בבתי ספר על יסודיים בפלרמו שבסיציליה. תשחקי לא רע במשחק הזה, אף שתהיי חולה, 38 מעלות חום.

את תתלבשי כמו שנוח לך. את תתאמני במגרש. את תשמעי את "I am a Rock" של פול סיימון שוב ושוב בזמן שאת עושה שיעורים. את תגלי שבכל שנה את צריכה לעשות רושם טוב על המורים רק בחודש הראשון, ואחר כך את יכולה להרפות. לפעמים, בשיעור עברית, המורה תדבר ישירות אלייך, כאילו את היחידה, כאילו אין עוד עשרים ושמונה תלמידים בכיתה, היא תסביר משהו, ותשאל, בלי דעת, 'את מבינה?', ואת תחייכי אליה, והיא תהנהן אלייך בחזרה.

לא אומרים לך את זה – אבל זה כך: את אחראית על העיצוב של עצמך. כולנו מעצבים את עצמנו בין שביודעין ובין שלא, בין שבגאווה ובין שבחרדה, בין שעם עזרה ובין שלבד, ובהתרסה. את עבודת עיצוב העצמי שלך רק את יכולה לעשות. ואת עושה אותה היטב.

בעוד ארבע שנים בתיכון תלמדי בשיעורי סוציולוגיה על סוכני חיברוּת; או סוכני סוציאליזציה. בעוד עשר שנים כבר תדעי להיזהר מהם כמו מסוכני ביון, שמסתתרים מאחורי זהויות בדויות, וקשה לזהות אותם. אלה הם ההורים, המורים, המפרסמים, יוצרי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה ומחברי הספרים, שעסוקים בלי דעת בהעברת הערכים של החברה אלייך ושתילתם בנפשך. עכשיו את עדיין לא יודעת להישמר מהם. את רק מתחילה לחשוד. אבל בעיקר את פוחדת. בעיקר את פוחדת מסוכני החיברות שבביתך שלך. את פוחדת שהם לא יאהבו אותך. שתאכזבי אותם. שאת לא יכולה לשמח אותם. שאת לא כמו שהם רוצים שתהיי.

את שומעת? זהו בדיוק הדבר שאת חייבת לשנות, ומיד. הפסיקי לפחד מהם. והפסיקי לדאוג להם. הפחד הזה, הדאגה הזאת – הם יגזלו ממך חיוּת. הם יחסמו בך כל רצון. הפחד שלך – שסוכני החיברות הקרובים למקום מגורייך יתביישו בך, יתאכזבו; המאמץ שלך לעשות הכל שרק לא יתאכזבו – אלה יעמדו בינך ובין היכולת שלך להיות ישות בעלת תשוקה. אני אומרת לך: כל שנות העשרים שלך יירדו לטמיון – ידשדשו בקיום מאומץ, מאולץ, על פני השטח, בלי רצון, במאמץ בלתי נלאה לשמור מרחק, בלי מגע, זולת המגע של העט על הנייר; עשר שנים לבד, בלי אהבה – כל שנות העשרים שלך ילכו לעזאזל בגלל הפחד הזה.

בבקשה ממך. אל תדאגי להם. הם חזקים. הם גדולים. והם רוצים בטובתך. בעוד 17 שנים, בגיל 29, אחרי שתקראי את סימון דה בובואר ואת וירג'יניה וולף ואת ג'ודית בטלר ואת מרי וולסטונקרפט ואת ג'רמיין גריר ואת סוזן אורבך ואת נעמי וולף, ואחרי שתהיי כמה שנים בטיפול, ותדברי במשך שנים עם המטפלת שלך על כל מה שמפחיד אותך כשאת מסתכלת במראה ועל כל מה שאת קוראת בספרים האלה, בחיבורים האלה; אחרי שתגידי לסוכני החיברות הקרובים אלייך חגיגית שאת לא מה שאת חשבת שהם חשבו שאת צריכה להיות, רק אז תגלי שהם כבר בכלל לא חושבים את מה שאת חשבת שהם חושבים. ושהם רק חיכו שתדעי מי את ואיך את רוצה להיות. ושהם שמחים לגלות שטעו. ושהם יכולים להחזיר את תעודת הסוכן ולהקשיב לך.