איך להיפרד מאבא

מתוך יומן הכתיבה

תרגיל כתיבה בחמש סוגות

 

בתרגיל זה, כתבי על אביך שמת באחרונה. נסי ללכוד את סיפור חייו, את שמונים שנותיו, או את מה שהיה בשבילך במשך כחמישים שנים מתוכן. אין לך שום סיכוי להצליח במשימה הזאת, אבל נסי בכל זאת. עשי זאת בחמש צורות כתיבה: ידיעה על המוות (obituary), הספד (eulogy), ערך בוויקיפדיה, דיוקן וממואר. עשי זאת בכפולות של שמונים מלים: מלה לכל שנה של חייו.
ההגבלה על מספר המלים היא סד שיעזור לך לעצור – לאצור – מעט ממה שעולה על גדותיו.

1.ידיעה על המוות – Obituary [80 מלים]
2. הספד – Eulogy [240 מלים]
3. ערך בוויקיפדיה [320 מלים]
4. דיוקן [480 מלים]
5 . ממואר [720 מלים]

hCSyDIOO

 

ידיעה על המוות  [80 מלים]

בריאן קזין: 1938 – 2019

ד”ר בריאן קזין, מנהל שירות המזון במשרד הבריאות, שוער נבחרת בריטניה במכביה וגנן נלהב, מת אתמול בבוקר בכפר הגמלאים פרוטיאה בכפר.

קזין היה ספורטאי מתמיד, חובב מושבע של פרחי פילונדנדרוּם והיביסקוס, ועובד מדינה מסור. בביתו נודע כבדחן ומלא תושיה; הוא היה אחראי על ניהול חשבונות ועל שטיפת כלים, על השכמות ועל רוח ספורט. במותו השאיר אחריו אשה-חברה, אחות קטנה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. ההלוויה תיערך מחר, ה-20 במרץ 2019, בבית העלמין החילוני מנוחה נכונה בנתניה.

 

 

הספד [240 מלים]

מי היה אבא בריאן? אולי זה שהעיר אותנו בבוקר בקריאות wakee wakee עליזות, והסיע אותנו לבית הספר, כמעט בכל יום, אף שאפשר היה ללכת ברגל. או זה שלימד אותנו לשחק טניס ופינג-פונג וכדורגל, ובא לכל משחק בית, וליווה אותנו לאימונים.

אולי זה שהרכיב ותיקן וצבע – פינת אוכל, מחיצה, ארון קיר. ולימד אותנו להוציא פנימית מצמיג האופניים ולסתום את החור. לפעמים הניח יד על המצח, ראה שקצת חם, ולקח אותנו לישון. הוא היה מהדק סביבנו את השמיכה ושר שיר ערש סקוטי, שכולו געגוע.

לפעמים ישב ליד שולחן ונראה מוטרד, מענייני עבודה. בדרך כלל היה משכים קום להוציא את הכלבה, או את שתי הכלבות, או את שלושת הכלבים. למשרד שלו היה עולה ברגל, במדרגות, ולא במעלית.

העמיתים והעובדים שלו ראו בו civil servant במלוא מובן המלה. ולימים: בוס קשוב ומעודד. הוא היה בעל יושרה, והדבר עזר לו במאבקים כנגד תאגידי מזון ענקיים שביקשו הקלות כדי לסחור בישראל. הוא תפש את תפקיד הפיקוח על המזון כשליחוּת, ללא פשרות.

גם אנחנו כמו עובדיו שאבנו עידוד – מרוחו הטובה, ממשחקי המלים, מהתמיכה המעשית, ומהחופש שהעניק לנו, לבחור לנו את דרכינו לעצמנו.

אבל בעיקר, אפשר לומר, בריאן היה החבר הכי טוב של אסתר. הם שוחחו שיחה מתגלגלת שנמשכה יותר מחצי מאה. היא תרגמה לו את ההרצאות מאנגלית לעברית. הוא עזר לה לנהל את החשבונות בעסק. היא צילמה, הוא נשא בשבילה את התיק הכבד עם העדשות המקרבות. היא בישלה, הוא שטף כלים. יחד הם טיילו בגנים בוטניים ובאתרים ארכיאולוגיים, התעניינו ב- fauna and flora ובטלוויזיה בריטית, וצחקו הרבה.

 

ערך בוויקיפדיה [320 מלים]

בריאן קזין (באנגלית: Brian Coussin; אחד ביולי 1938 – 19 במרץ, 2019) היה מהנדס מזון, שחקן כדורגל, גנן ואבא סקוטי וישראלי. ממקימי המחלקה לפיקוח על המזון במשרד הבריאות (שירות המזון הארצי). הוא היה מנהל השירות במשך עשר שנים עד לפרישתו לגמלאות ב-2002.

קזין נחשב כעובד מדינה בעל יושרה, שפעל באחריות כנגד יצרני מזון ומוצריו, ובהן חברות הנדסה גנטית עולמיות כמונסנטו ותאגידי מזון גדולים בישראל כתנובה. בתפקידו כאבא הצטיין בעצה טובה, בבדיחות קרש, ברוח טובה, בעידוד לפעילות ספורטיבית ובתמיכה בה, בבנייה, הרכבה ותיקונים.

ביוגרפיה: [עריכת קוד מקור; עריכה]

בריאן קזין נולד בגלזגו שבסקוטלנד, בן לריינה כוואן, Rina Cowan, אחות רפואית, ולג’רי קזין, Jerry Coussin, סוכן נוסע בתעשיית הפרסום לבתי הקולנוע. סבו וסבתו של קזין היגרו בשלהי המאה ה-19 מליטא, השתקעו בגלזגו וניהלו חנות ירקות בשכונת העוני גורבלס, שבגדה הדרומית של נהר קלייד. קזין למד לתואר ראשון ושני בטכנולוגיה של מזון באוניברסיטה המקומית. באותן שנים שיחק כדורגל בקבוצה מקומית ובמכבי גלזגו. הוא היה שוער נבחרת בריטניה בכדורגל במכביה החמישית (וזכה עם קבוצתו במדליית זהב) ובמכביה השישית.

ב-1961, בעקבות משחקי המכביה, החליט קזין לחיות בישראל. זמן קצר לאחר שפגש בתל אביב את אסתר קפל, צלמת ילידת לונדון, בת למהגרים גרמניים, הוא נישא לה, ונולד להם בן. ב-1965 חזר קזין עם משפחתו לגלזגו כדי להשלים לימודי דוקטורט במיקרוביולוגיה באוניברסיטת סתרת’קלייד.

ב-1968 עלה בריאן לישראל והצטרף לצוות מקימי שירות המזון הארצי במשרד הבריאות, שבו עבד כמיקרוביולוג, כמהנדס מזון ראשי ולימים כראש השירות, עד לפרישתו לגמלאות כעבור 35 שנים. עם פרישתו התמסר קזין למשחק גולף, לעבודה בגינה ולכתיבה.

לקזין ולבת זוגו שלושה ילדים: דניאל קזין, מורה להיסטוריה ומנהל, ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה, וגדעון קזין, רופא-עזר.

הגותו: [עריכת קוד מקור; עריכה]

קזין גרס שבמשחק – כדורגל, כדוריד – הכי חשוב להתמקד בהגנה.

הוא השכים קום, שמר על סדר, והקפיד לערוך רישום מדויק של הוצאות והכנסות. הוא הטיף לחבר רשימות למכולת, כדי שלא תהיה קנייה עודפת ושלא יישכח דבר.

הוא האמין שאם ילדיו יעסקו בתחום שאהוב עליהם – יצליחו.

הוא האמין בכוחן המרפא של בדיחה טובה, שתייה מרובה של מים, והליכה.

 

 

דיוקן [480 מלים]

את רשימות הזיכרון, שחיבר בערוב ימיו, פתח בריאן כך:

I’ve always been a bit of a scatter brain, a true dreamer from birth and possibly before.

אולי דווקא משום שהיה פזור נפש, כעדותו, היה חסיד של סדר ורשימות? במשך רוב חייו הבוגרים ניהל את ענייני ביתו באחריות. הוא היה משכים, מאכיל את הכלבים, מוציא אותם לטיול, מסיע את הילדים לבית הספר, עולה על אוטובוס, נוסע לעבודה. האם אי פעם איחר?

בחממה ובמטבח היה מקפיד על סידור חומרי הגלם בצנצנות מסומנות. בצלים של שתילים, זרעים של פרחים; קמח וקפה ופתיתים ושוקולד. דבר לא נשאר זרוק על שולחן העבודה או על השיש. את הכלים שטף וייבש וסידר בארון בתוך דקות מתום הארוחה. האם משום שהיה חולמני דאג לרשום את ההוצאות וההכנסות, ואף פעם לא נתפס במשיכת יתר? האם משום שהיה פרופסור מפוזר, הקפיד על רשימות קניות – !make a list היה חוזר ואומר – וידע את צרכי ההזנה ושעות ההשקיה של כל צמח ופרח ועץ בגינתו?

או שימי החולמנות ופיזור הנפש שלו נגמרו עם ההורות?

בצעירותו קרא בריאן שירה. כל חייו החזיק קרוב אליו שירים של המשורר הסקוטי הלאומי רובי ברנס. Auld Lang Syne For – לזכר הימים ההם. את אהבתו לשירה זקף לזכותה של מורה בבית הספר נת’רלי, בגלזגו, שנהגה להלקות את פרקי ידיו בסרגל, כעונש על שובבות או חולמנות. זו היתה דווקא מורה שאהבה אותו: פעם אחת, שבריאן לא שכח עד סוף ימיו, היא העניקה לו עותק של השיר Leisure מאת  W.H. Davies, ואמרה שהשיר הזה עשוי לעניין אותו. אין טעם לחיים, אומר השיר, אם אין בהם זמן לעצור ולבהות.

A poor life this if, full of care,

We have no time to stand and stare.

שיר נוסף שנהג לצטט היה “אוזימנדיאס” מאת פרסי ביש שלי. שיר שקורא לענווה קיומית מול הנצח. בריאן לא היה מעריץ גדול של מצביאים ומלכים.

The hand that mock’d them and the heart that fed.

לצד השירה, קרא בריאן גיליונות של כתב עת בריטי לגינון. הוא גם קרא את עונות השנה ואת מחזורי החיים בגינתו. הוא אף פעם לא קרא רומן. אבל כן כתב סיפורים קצרים בעצמו. למשל אחד בשם Mr. Hattaway’s New Hat, שאותו סיפר לילדיו, ולימים הוציאו לאור, בלוויית איורים של אסתר, אשתו וחברתו הטובה, בעותק אחד מהודק בסיכות. בימי שישי היה מניח על ברכו כוסית גלנדפידך שמעולם לא נפלה, ושותה במשורה.

נפשו של בריאן הלכה והתפזרה מגיל 75 ואילך. מחלת האלצהיימר היא פחות שכחה; יותר התפרקות. אבל לפני כן, כל חייו כמעט לא חלה. לא כאב ראש ולא שפעת. הוא לא עישן סיגריה אחת. הלך ברגל. צפה במשחקי טניס. שיחק גולף. ועצר להריח פרחים. וגם כשמחשבותיו כבר התעופפו, ולא ידע את נפשו, היה חוזר בעיני רוחו אל גדת הנחל בקצה השדה שגבל בחצר בית ילדותו. The Way to Shingle Beach, כך הכתירה אסתר את אסופת זכרונותיו, שאת חלקם כתב וחלקם הכתיב כשכבר זכר רק מעט. אף שרוב שנותיו עשה בישראל, והתמסר אליה, בכל זאת נפשו שבה וחזרה לארץ האגמים וההרים; לכדורגל ולחופשות באי ארראן, שם התחרה באביו, מי יגיע ראשון בריצה עד הפסגה של גואט-פל.

 

 

                ממואר [720 מלים]

 אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים: מה עשה, איך דיבר. אני זוכרת משחקי מלים. לשאלה Jamaica? למשל, היה עונה: No, she came by herself. אני לא מצליחה להיזכר באיזו סיטואציה היה מתאים לשאול: ג’מייקה?

אני זוכרת איך בא כקהל אוהד – הקהל בהא הידיעה, האדם היחיד בקהל – למשחקי הכדור-יד שלי; והיה קורא בקול: ה-ג-נ-ה. ואם היינו מחמיצות, או מאחרות לחזור לה-ג-נ-ה, הוא היה מפטיר:  you’re throwing it away. כלומר, היה לנו משהו ביד, והשלכנו אותו. אני זוכרת איך דיבר עברית משובשת במבטא זר. אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

אני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. עולה בדעתי אוגדן כרוך במעין-עור אפור, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט. היו בו דפים שעסקו באינסטלציה ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפת, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה. במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”.

בסוף ימיו, בחמש השנים האחרונות, הלכו ופחתו הדברים שאבא שלי יכול היה לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד רוב חייו את מהותו, לכד בשנות האלצהיימר את מהותה של נפילתו. אבל אני לא רוצה להיזכר בשנים האחרונות. אני מנסה להיזכר מי היה אבא כשהיה במיטבו. אני זוכרת דברים שהיה אומר. למשל, אם היינו מתקוטטים, אחי ואני, הוא היה מעיר ברצינות מחויכת:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

או, אם היינו נחבלים, ובוכים מכאב, הוא היה אומר:

It hurts you more than it hurts me.

קשה להסביר. הוא היה מצחיק מאוד את אסתר, אמי. ואת לורה, אחותו. הוא היה מבלה זמן רב בגינה. הוא היה קורא כתבי עת של גינון. הוא היה נותן לי דמי כיס. הוא היה שותה במשורה, גלן-פידך, בכוס קריסטל שישבה שעה ארוכה על ברכו הגדולה והיציבה. הוא היה שוטף כלים בגמר הארוחה. הוא היה מכין ארוחות ערב לעתים רחוקות: נניח, ביצה מקושקשת במיקרוגל. הוא היה שותה תה. היינו אוכלים סמוליינה פודינג ורייס פודינג וגרוּאל, שזה כל מיני דייסות. הוא היה מדבר עם הוריו בערך פעם בחודש בטלפון. הם היו בגלזגו ואחר כך בנתניה ואחר כך אמו מתה ואביו עבר למנצ’סטר. הוא היה מדבר עם אחיותיו בערך פעם בחודש. כשבגרנו, הוא היה מדבר איתנו פעם בשבועיים-שלושה.

הוא היה שר את המנון בית הספר שלו, Eastwood School, now with heart and voice.

הוא היה שר לנו לפני השינה שירי ערש:

 My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,

And I’ll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

הוא היה שר לנו את in the big rock candy mountains, שרק עכשיו אני מבינה שהוא שיר של שתיינים, ולא שיר הילדים שדמיינתי.

הקול שלו היה עמוק וערב.

אני נזכרת בדברים שהוא לא עשה: הוא אף פעם לא חיבק, ולא טלפן, וכמעט אף פעם לא ענה על הטלפון. לא היה לו מושג מי הן החברות שלי. הוא לא תמיד זכר ימי הולדת. אסתר, אמי, חברתו הטובה ביותר, עשתה את הדברים האלה במקומו. אני חושבת שהוא התחיל להתקשר ולענות על הטלפון דווקא בשנים שבהן לא היה בטוח מי הוא זה שמדבר – משני עברי הקו.

אני חושבת שהיינו הכי קרובים, אבא שלי ואני, דווקא בשנותיו האחרונות. נפגשנו פעם בשבוע באופן קבוע. שוחחנו ארוכות. כעסתי עליו כי הוא נטש אותנו לטובת החרדה. הוא ביקש כל העת לדעת מהי התוכנית. ומי עומד מאחוריה. לפעמים רצה לדעת מי זו האשה שנמצאת לידו עכשיו. אף שהיתה זו אותה אשה שהיתה איתו, נפשו כרוכה בנפשה, יותר מחמישים שנה. לקראת סוף ימיו שאלתי אותו על מה הוא חושב. והוא ענה:

On falling off a horse.

הוא לא מת מות נשיקה. רק כשאחותו הקטנה באה ממנצ’סטר ודיברה באוזניו, אל עיניו העצומות, אל נפשו הפזורה, והביאה לו משב רוח מארץ הנחלים והאגמים וההומור המטופש, רק אז הרשה לעצמו להפסיק לפחד ולהפסיק לנשום.

איך להיות לסבית – המדריכה

מסות בעבודה

פתח דבר

אני חושבת כך: אשה אינה נולדת לסבית, היא נעשית כזאת. כשאני אומרת “לסבית”, אני מתכוונת: אשה שמרשה לעצמה לאהוב אשה אחרת לא רק ברגש וברוח אלא גם בגוף; אשה שמרשה לעצמה להתענג על גוף של אשה אחרת ולהתענות ממנו; אשה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש – מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית  – מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים, בעור.
אני-עצמי מרגישה שעדיין לא הבנתי איך להיות לסבית, דייקית, סאפפית, קווירית, אוהבת נשים. איך למצות את המיטב מהאפשרות המצוינת הזאת.
וכך, במדריך זה – אינני בת הסמכא, אלא אני מבקשת לשתף אתכן בניסיון שלי ללמוד, להשתפר, להגיע רחוק ככל שאוכל במיצוי הפוטנציאל הגלום באימוץ הזהות הזאת, שאותה אני אוהבת באופן יסודי.
רק בדבר אחד אני משוכנעת: הפרויקט של עיצוב העצמי – המאמץ לענות על השאלה “איך להיות?” מבחינה מוסרית, סגנונית; ביחסים, ביצירה, בחברה, לבד – הוא אחד המאתגרים בחוויה האנושית, וכולנו עסוקים בו בין שביודעין ובין שלא. בחיבור הזה אני מבקשת להתבונן בנקודה אחת קטנה בפרויקט הגדול הזה, והוא עצם האפשרות לבחור להיות לסבית. אם אני לסבית, זו אינה תשובה שלמה לשאלה מי אני או מה אני או איך אני, אלא סימון של אחת הקטגוריות התרבותיות שבהן אני יכולה לעצב את עצמי. כך אני חושבת.
וממילא, במדריך הזה אניח בצד את הביקורת הנבונה והחיונית על עצם קיומן של זהויות, על המגבלה הטמונה בבחירה בזהות אחת קוהרנטית או בהסכנה לתווית האחת שהדביקו לך (ביני וביניכן, כל הזהויות והתגיות אלימות מעצם טבען; זו של ההטרוסקסואליוּת כוחנית מכולן). לא אכנס כאן להיסטוריה ולאנטומיה של “הנורמלית”, שכדי להגדיר אותה, כדי לשרטט את קווי המיתאר שלה, נזקקו להגדיר את האחרת ואת החריגה.
 
 
 

איך להיות לסבית – המדריכה

אולי כבר בחרת. אולי את כבר לסבית הלכה למעשה: נמשכת לאשה אחת, התאהבת באחרת. אולי את מישירה מבט; אינך מסיטה את עינייך כשאלה נפגשות במבטה של מי שמסקרנת אותך. אולי את כבר נוהגת בסובארו פורסטר. אולי את מרגישה שזהו זה, את יודעת. אינך צריכה כל הדרכה. ובכל זאת, נשאי את מבטך והביטי בנשים אחרות. בין שאת יודעת בעצמך איך להיות ובין שלא, טוב לבדוק מגוון אפשרויות נוספות. וטוב ליצור לעצמך קאנון. קבוצת התייחסות. הכירי את הטובות שבהן בשבילך. אולי יעניקו לך בניסיון חייהן, בסיפורן, השראה. הנה שלוש מבין דמויות המופת שכינסתי לעצמי ואני לומדת אותן בקפידה – על דרך החיוב ועל דרך השלילה. איך להיות ואיך מוטב לא להיות. הן לא מייצגות אלא את עצמן ואת אהבתי אליהן. אל תסתפקי בהן. חברי את הרשימה הפרטית שלך.
איך להיות לסבית לפי אליזבת בישופ, משוררת
את הילדוּת את חייבת לשרוד. אף שאביך ימות כשימלאו לך שמונה חודשים, ואמך תצא מדעתה, ותתאשפז בבתי חולים לחולי נפש, ותיעלם מחייך למשך חודשים, ותחזור, ותנסה לתלות את עצמה, ותתאשפז שוב; אף שאמך תישלח פעם נוספת לאשפוז כשימלאו לך חמש – ב-1916 – ולא תראי אותה מאותו רגע יותר אף פעם, בכל זאת תמשיכי לחיות ותעצבי את חייך. את תעברי מבית הסבים לבית הסבים לבית הדודים. כשתתבגרי, כתבי על כך מסות אישיות מופתיות: את “גוונדולין”, את “בכפר”. תתארי למשל רגע אחד, בביקורה אותך בבית הסבים בנובה סקוטיה שבקנדה, לפני שהתאשפזה ונעלמה מחייך, שבו אמך לא אהבה את השמלה שהתופרת התאימה לה. פתחי כך את הסיפור:
צרחה תלויה מעל הכפר ההוא בנובה סקוטיה. צרחה או הד שלה. אף אחד לא שומע אותה; היא תלויה שם תמיד, ככתם בהיר בשמים הכחולים; שמיים שמטיילים נוהגים להשוות לאלה של שווייץ, כהים מדי, כחולים מדי, עד שנראה כאילו הם מתקדרים עוד יותר לקראת האופק – או שמא לקראת שולי העין? – הצבע של ענן הפריחה על עצי הבוקיצה, הלילך שמעל שדות השיבולים; משהו שמתקדר לא רק בשמים אלא גם מעל היערות והמים. הצרחה תלויה שם כך, באין שומע, בזיכרון – בעבר, בהווה, ובשנים שביניהם. היא לא היתה גבוהה במיוחד מלכתחילה. היא פשוט באה לכאן לחיות, תמיד – לא צרחה רמה, רק חיה לנצח. התדר שלה הוא התדר של הכפר….”
אף פעם לא תשכחי את הצרחה של אמא שלך, אבל המשיכי. למדי במכללת הנשים ואסר. כתבי שירים. היתקלי בשירים של מריאן מור. התאהבי בהם. חפשי עוד מזה. את קובץ השירים שלה Observations תחפשי בספריית המכללה ולא תמצאי. הספרנית תשאל אם את רוצה שהיא תשאיל לך את העותק הפרטי שלה וגם אם תרצי שהיא תארגן לך פגישה עם מריאן מור, שהיא במקרה קרובת משפחה שלה. בביישנות תגידי שאת רוצה. אמצי את מריאן מור (שחיה עם אמה בניו יורק) כמנטורית שלך, כמי שתפרוש עלייך את חסותה. עשי ממנה אחת הנשים החשובות בחייך. לא בהקשר הרומנטי המיני אבל בהיבטים חיוניים אחרים.
[את לא תזכי לקרוא את “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי”, המאמר המסעיר של אדריאן ריץ’, שיפורסם ב-1980, שנה אחרי מותך. אבל אולי תכירי הלכה למעשה את הרעיון היסודי בו, שאת כל יחסי החברות והאהבה בין נשים אפשר להעמיד בנקודה מסוימת על הרצף הלסבי; היחסים המיניים הם אולי רק בקצה אחד שלו, מריאן מור תהייה בשבילך במקום אחר. כי מהו בעצם המרחק הגדול בין ‘החברות הכי טובות’ לבין זוג הלסבּיות? רק השאלה אם יש סקס או אין סקס?
הקיום הלסבי לפי ריץ’ הוא לא המקבילה הנשית לקיום ההומוסקסואלי. הוא בא מכיוון אחר. הוא התנגדות אפשרית למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה. הוא כפירה בהנחה שאשה, אם היא רוצה להיות אשה, אמורה להפנות את תשוקותיה – האהבה, הארוס – באופן בלעדי אל עבר גברים; הנחה שמיוצרת, נשמרת, מטופחת, מונצחת, בכוחותיהם הגדולים והשמרנים של הפרסום, בתי הספר, הספרות לילדים, האגדות, הטלוויזיה, הקולנוע, האמנות, החוק והמשפט. ההטרוסקסואליות הכפויה, אומרת ריץ’, היא זו שמאפשרת ומקדמת ומחזקת את הסחר בנשים, את הזנוּת; את גילוי העריות, את ההנחה המובלעת בכול שגורלה של אשה בהכרח נכרך בצרכיו של הגבר.
“כשם שהמונח לסבית צומצם להקשרים קליניים מגבילים בהגדרה הפטריארכלית שלו, כך גם הופרדו הידידוּת והחברוּת הנשית מן האירוטי, וכתוצאה מכך צומצמה משמעותו של האירוטי עצמו”, כתבה ריץ’. “אבל אם נעמיק ונרחיב את הטווח של מה שמוגדר כקיום הלסבי, כשנשרטט את קווי המתאר של הרצף הלסבי, נתחיל לגלות את האירוטי במונחים נשיים: כמה שאינו מוגבל לחלק אחד של הגוף או לגוף לבדו; כאנרגיה, שלא רק מתפשטת אלא גם – כפי שתיארה זאת אודרי לורד – שרויה בכל ‘שותפות בשמחה, תהיה זו שמחה גופנית, רגשית או נפשית’, ובכל עבודה משותפת (…)”].
במכללת הנשים כרכי את נפשך וגופך באלה של לואיז קריין, מרגרט מילר ואחרות – לימים תודי שכל הרומנים שלך עם נשים התחילו בחסות השתייה. אחרי הלימודים במכללה, אחרי  שנים בווילאג’ בניו יורק, אחרי אהבה לא מושגת, אחרי אהבה מושגת, אחרי התכתבות עם מריאן מור על השירים שלך, אחרי כתיבת שירים ופרסומם, אחרי התנסות בהוראה, קחי לעצמך חופש, להירגע, סעי לדרום אמריקה לשבועיים. בריו דה ז’נרו יקבלו את פנייך הרקדנית מארי מורס ובת זוגה האדריכלית לוטה דה מקדו סוארס, שאותן פגשת בניו-יורק ארבע שנים קודם לכן. מיד אחרי נחיתתך בברזיל אכלי מאגוז הקשיו. יתברר שאת אלרגית. כמעט תמותי. לוטה דה מקדו סוארס תסעד אותך. התאהבי בה. הישארי איתה 15 שנים. כתבי שירים, תרגמי ממואר מפורטוגזית. כתבי את ההקדמה לגיליון ברזיל של מגזין לייף. אל תכתבי כמעט בכלל על אהבתך ללוטה. אולי רק את השיר “שמפו”.
בכלל, עבדי על כל שיר שלך שנים ארוכות, בקפידה, בחומרה. זכי בפרס פוליצר לשירה. שתי יותר מדי אלכוהול. הפכי לאחת המשוררים החשובים והמשפיעים בארצות הברית. כשלוטה תתמסר לעבודה הגדולה שתקבל מהמושל של ריו – לתכנן פארק ענק על חוף הים – הרגישי לבד. חזרי לארצות הברית. לוטה תבוא לבקר אותך ותגלה ששכבת עם אשה אחרת ותבלע כדורים ותמות. גם את זה את תשרדי. מצאי לך אהובה אחרת. כתבי את “אמנות אחת” שיהיה אחד השירים המפורסמים ביותר שלך. כתבי כל השנים רק מעט שירי אהבה לנשים – זה לא הדבר שלך. אף שבאנגלית את יכולה לכתוב כך שלא יידעו, בעצם, אם השיר פונה לאשה.
כתבי, למשל, את השיר “אינסומניה”:
נדודי שינה מאת אליזבת בישופ
הלבנה במראה שבשידת האיפור
מביטה ממנה והלאה, אלפי מילין
(ואולי, בגאווה, בבבואתה,
אבל בלי להאיר פנים)
הרחק מעבר לשינה, זה ברור,
או שהיא מאלה שישנים בבוקר.
לצד תבל שנשכחה,
היא תגיד לה ללכת לכל הרוחות,
והיא תמצא גוף של מים,
או מראה, לשהות בה לכל הפחות.
אז עטפי בקורים את ההשגחה,
ושלשלי אותה אל הבאר.
אל העולם ההפוך,
שבו ימינה הוא תמיד שמאלה,
שבו הצל הוא בעצם הגוף,
שבו נישאר ערוֹת כל הלילה,
שבו השמים רדודים כמו שהים
עכשיו עמוק, ואת אוהבת אותי

 

איך להיות לסבית לפי סוזן סונטג, סופרת, מבקרת
“אולי הייתי שתויה, אחרי הכל, כי זה היה כל כך נהדר כשה’ התחילה לעשות איתי אהבה”, תכתבי ביומן שלך בגיל 16. “בפעם הראשונה שה’ נישקה אותי עוד הייתי נוקשה, אבל זה היה רק כי לא ידעתי איך, ולא משום שלא אהבתי את זה (כמו שהיה עם ג’ים)…היא התלוצצה על איך שהציפוי של השיניים שלה מתחיל להתקלף עכשיו. דיברנו עוד קצת, ובדיוק כשהכרתי בכך שאני משתוקקת אליה, גם היא ידעה (…)
“ומה אני עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה? לא פחות מאדם אחר לגמרי (…) תפישת המיניות שלי השתנתה כל כך – תודה לאל! – ביסקסואליות כביטוי לשלמות של האינדיבידואל – ודחייה כנה של – כן – הסטייה הזאת שמגבילה התנסויות מיניות, שמנסה לפרק את המיניות מהפיזיוּת שלה, בתפישות כמו האידיאליזציה של הצניעות, של ההימנעות מסקס עד שתפגשי את האדם הנכון, כל האיסור הזה על התרגשות גופנית בלי אהבה, על הפקרוּת (…)
“אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כל זה כל כך פשוט אבל בעבר היה לי קשה כל כך להבין. אני רוצה לשכב עם הרבה אנשים. אני רוצה לחיות ולשנוא למות. לא אהיה מרצה ולא אשלים לימודים לתואר שני אחרי שאגמור את התואר הראשון. אני לא מתכוונת להניח לאינטלקט שלי לשלוט בי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להעריץ אנשים שיש להם השכלה (…) אחפש עונג בכל מקום ואמצא אותו, כי הוא נמצא בכל מקום. ..אני חיה, אני יפה… מה עוד קיים בעולם?”
כל זה ועוד תכתבי בגיל 16. כשתתבגרי  קצת דווקא תקדישי את חייך לאינטלקט, לביקורת תרבות, למחשבה, להוראה, לכתיבה, ותעניקי לתרבות כמה מהמסות החיוניות והמאתגרות שיש. לעומת זאת, את יחסייך עם נשים – את תהיה בקשרי אהבה וסקס עם לפחות ארבע נשים, עד לקשר האחרון והממושך שלך עם הצלמת אנני לייבוביץ’, קשר שתקיימו בדירות נפרדות עד מותך – את כל האהבה הזאת תשמרי פחות או יותר בסוד. אמנם תכתבי עליה ביומנייך. תחיי אותה. אמנם לא תוותרי על העונג. אבל על העונג הפרסונה הציבורית שלך תעדיף לא לדבר.
כשהספר של אנני לייבוביץ’, חברה שלך, מאהבת שלך, יראה אור אחרי שתמותי, נזכה להציץ; נראה תמונות שלך – את הפס הלבן בשיער, את הגוף היפה שלך עירום באמבטיה, את המבט העייף שלך על הספה, את הרגעים של הטיפול הכימותרפי, וגם את הגופה שלך, את המוות שלך, בתום הגסיסה  – והכל יהיה שם בחוץ, לעיני כל, האומץ השכלי, התשוקה הפוליטית, ההרפתקנות הרגשית והמינית, ההצטנעות, האינטימיות שלך ושל אנני, הרדיקליות המופנמת שלכן, החברות עם גברים, המשיכה לנשים, האהבה לקולנוע, המסירות לכתיבה.

 

איך להיות לסבית לפי טובה יאנסון, סופרת ומאיירת
כשימלאו לך 41 העולם כבר יכיר את עולם המומינים שיצרת – את האיורים שלך, את הסיפורים, את מומינטרול ומשפחתו וחברים אחרים; עולם של הרפתקאות נטול רוע ומלא השראה – ויאהב אותך, אפילו יעריץ אותך, בזכותו. השנה תהיה 1955. מאחורייך יהיו השנים הקשות, המדכאות, של מלחמת העולם השנייה, שהדהדו גם בפינלנד, וגם בקרב קהילת דוברי השבדית בפינלנד, שאת נמנית עמה. מאחוריך יחסי אהבה עזי מבע וסוערים עם גברים ועם נשים. אבל בשלב הזה את לבד, שרויה זה כבר במלנכונליה, בדידות, ותשישות מעומס עבודה. והנה, במסיבת חג המולד של גילדת האמנים הפינית, תפגשי את טוליקי פייטילה (Tuulikki Pietila), אמנית גרפית, שאותה הכרת באופן שטחי בעבר. הפעם תציעי לה לרקוד איתך. היא תסרב. אבל כעבור זמן מה היא תשלח לך כרטיס ברכה עם ציור של חתול בעל פרוות פסים, ותזמין אותך לבקר אותה בסטודיו שלה בהלסינקי. זה יהיה בחורף. בקיץ של השנה הבאה, טוליקי תבקר אותך באי שלך, ברדסקאר. האהבה תפרח. אחרי הביקור הזה תכתבי: “סוף סוף אני נמצאת עם זו שאיתה אני רוצה להיות”. האהבה שלכן תהיה שלמה ברגע שתיפגשו. אחרי הביקור הזה באי, תכתבי לטוליקי במכתב: “אני אוהבת אותך, אני מרגישה בה בעת מכושפת ושרויה בשלווה גדולה, ואני לא פוחדת משום דבר שצופן לנו העתיד”.  טוליקי תחזיר לך אהבה בדרכה.
מה יש לומר על אהבה טובה כזאת? אתן תחיו יחד עד מותכן בעוד כמחצית המאה. תעבדו יחד, תיצרו, תברחו מכל תשומת הלב הציבורית לאי המבודד שלכן, תצאו למסעות; לכל מקום תיקחו איתכן את מחברות הסקיצה, תעבדו בחדרי הסטודיו שלכן בהלסינקי, רק מסדרון יפריד ביניכן. את תכתבי ותצרי עוד הרבה מומינים. וגם סיפורים יוצאים מן הכלל למבוגרים. Labora et amare, עבודה ואהבה – זה המוטו של החיים שלך. קודם עבודה אחר כך אהבה. את שני אלה תמצאי מתקיימים יחד בהרמוניה עם טוליקי. את תכניסי למומינים דמות חדשה, את בת דמותה של טוליקי, טו-טיקי, שמומינטרול פוגש ב”מומינים בחורף” – היא מסתובבת עם סכין, חזקה, לבדה, מעניקה למומין השראה. כלפי העולם תהיי גלויה ופרטית. הבחירה באהבה המסוימת הזאת תהיה בדיוק זו – אהבה מסוימת טובה ובת קיימא. העניין המגדרי יהיה בשבילך עניין של מה בכך. מה יש לומר על קשר כזה? לפעמים תריבו. לפעמים הנוכחית המרכזית של אמא שלך בחייך תיצור מתחים. אבל בסך הכל היסוד הוא טוב. עבודה ואהבה וחירות הדדית. אפשר יהיה לטעום מזה בנובלה שתכתבי, Fair Play, שתתורגם לאנגלית משבדית אחרי מותך. אלי סמית, הסופרת הלסבית הסקוטית, תציג את הכתיבה-למבוגרים שלך לעולם דוברי האנגלית, שהכיר אותך עד כה רק דרך המומינים. היא תראה לנו איך בנובלה, שתי הדמויות מניחות זו לזו לעבוד זו לצד זו בשתיקה. איך האהבה שלהן מספקת מרחב לכל אחת להיות היא עצמה. על כך אין להוסיף דבר.
*
אלה היו שלוש דוגמאות ממדף דמויות המופת שלי. חפשי לך כאלה משלך.
קראי הרבה ספרות לסבית ועל אודות לסביות. הכירי את ההיסטוריה של הזהות הזאת. קראי, למשל, את Odd Girls and Twilight Lovers מאת ליליאן פיידרמן. זה ספר היסטוריה מרתק שסוקר את התפתחות הזהות הלסבית באמריקה של המאה העשרים.
את יודעת מי הן כלואה ואוליביה? לא? אין דבר. אף פעם לא מאוחר. קראי את חדר משלך של וירג’יניה וולף. בחיבור שלה, בשוטטות שלה בעקבות הספרות שכתבו נשים, או לא כתבו, היא פתאום נתקלת במלים “כלואה חיבבה את אוליביה”. זה ברומן שחיברה סופרת אחת, נניח קוראים לה מרי קרמייקל. וולף מנסה להעלות בעיני רוחה את האפשרות שיהיו דמויות של נשים שאוהבות נשים בספרות, שנשלטה עד לזמנה בידי גברים.
קראי אבני דרך בדרכה של הספרות הלסבית. את “תהום הבדידות” המדכדך של רדקליף הול מ-1928. את “קרול” המעודן והמרגש של פטרישיה הייסמית’ מ-1952. את הסיפורים הקצרים של אלי סמית’. את הבלשיות הלסביות של ג’יי-אם רדמן. תמצאי באלה ובספרים אחרים כל מיני צורות של אהבה ומתח ודכדוך והתגברות על קושי ושקיעה בו. תמצאי שם תשוקה שתוכלי להזדהות איתה, שתבנה לך מרחב לפנטזיה.
נסי לא לדבר בלשון זכר כשאת מתכוונת בעצם לעצמך. אל תגיעי למצבים שבהם את עשויה לומר משפטים כאלה: “כשאתה מרגיש שקיבלת מחזור, והבטן שלך כואבת, ואתה רוצה לבכות, כי אתה מבין שאתה לא בהיריון, אז אתה יודע, שהחיים ממשיכים”. דברי בלשון נקבה גם כשאת מבקשת לדבר על כל-אדם, על האשה-באשר-היא.
הסיטי את המבוכה מאזור ה”איך אני אמורה להיות” לאזור ה”במה אני מאמינה וכמה אני עומדת מאחורי איך שאני ומה שאני עושה”. כלומר, את לא חייבת להסיר שיערות מהרגליים. את לא חייבת להסיר שיערות מבית השחי. את לא חייבת לעשות שפם. את לא חייבת להיות רזה. וגם את לא חייבת להימנע מכל אלה. את לא חייבת לנעול דוק מרטנס ובירקנשטוק. את לא חייבת ללכת על עקבים. את לא אמורה לעשות כלום חוץ מלכבד את הזולת. חשבי עד כמה את מרגישה בבית עם עצמך.
החציני את הלסביות שלך. בין שהיא פמית ובין שהיא בוצ’ית (הקטגוריות האלה מחקות את התבנית ההטרוסקסואלית, לא בטוח שזה הכרחי), בין שהיא מעורפלת ובין שהיא משתנה כל העת, בין שאת מרגישה בה בנוח ובין שאת במבוכה; צאי מעצמך החוצה: המרחב הציבורי צריך כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגים. סליחה: הזירה הציבורית צריכה כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגות. אל תצטנעי, אל תצניעי.
או: הסתירי את הלסביות שלך. השתעשעי בחיי הסוד. אל תיכנעי לתרבות השיתוף והחשיפה. היי לסבית בבית, במועדון, אבל לא בחוץ. לא בעבודה. לא אצל ההורים. בחוץ תנסי להיות מישהי אחרת. סטרייטית, נניח? או תנסי להיות מחוץ לקטגוריה מינית כלשהי. רק אל תתביישי בעצמך מהסיבה שאת לא כמו כולן. לפחות אל נא תתביישי זמן רב מדי. כי מיותר וכואב להתבייש. דעי שאין דבר כזה: כמו כולן. כל אחת היא לא כמו כולן. חֶברה אנושית טובה היא חֶברה שנהנית ממגוון. זו הפוליטיקה של הגאווה. היא מבקשת לבטל את העריצות של הבושה. היא מבקשת לבטל את האידיאל של האחידות.
עקבי אחרי סיפורים לסביים בסדרות טלוויזיה. עמיתותייך מעלות ל”יו טיוב” קווי עלילה לסביים מעשרות סדרות טלוויזיה. ראי למשל ברצף את כל הקטעים של קלינדה ולאנה בסדרת בית המשפט “האשה הטובה”. או את כל רצף הקטעים של אלקס ופייפר בסדרת הכלא “כתום הוא השחור החדש”. זהו בילוי זמן מפוקפק, שחותר תחת אמנות הטלוויזיה. זו התמסרות מרוקנת לאירוטי ולרומנטי. אבל הרשי לעצמך. אין מספיק סרטים או סדרות שבמרכזן דמות לסבית שאפשר להזדהות איתה, עם הפרטים המסויימים של התשוקה שלה. טוב, ישנה הסדרה  The L word. עליית הסדרה הזאת לשידור ב-2004 היתה באמת אירוע טלוויזיוני שפתח אופקים חדשים. קנית כבר את הסדרה בדיוידי, שתהיה זמינה לצפייה. אבל הצפייה בה בפעם העשירית שוחקת. בלית ברירה צפי גם בסדרה “ג’יפסי” עם נעמי ווטס, שמשחקת פסיכולוגית בי-סקסואלית שמתאהבת בבת זוג של מטופל. זה נורא ואיום ונהדר. לכי לכל הסרטים בפסטיבל החיוני “לסבית קטלנית”.
אהבי את אליוט, את רונה קינן, הקשיבי למוזיקה שלהן, למלים שלהן. הידבקי באופן שבו הן עומדות שם על הבמה בנינוחות שלהן, עם האמנות והישירות והכישרון. עם הקול הצלול, הברור בכל מובן. הקשיבי למליסה את’רידג’ ואני דיפרנקו, קיידי לאנג, אינדיגו גירלז, טרייסי צ’פמן, ג’ואן אמרטריידינג. מצאי מוזיקאיות אחרות שאת אוהבת, בסגנונות שאת אוהבת, שמנגנות בנינוחות את התשוקה שלהן.
צפי בכמה סרטים שוב ושוב. אפילו ב”עגבניות ירוקות ומטוגנות” בשביל הנשיקה על הלחי ובשביל המתח שעומד בין מרי לואיז פארקר למרי סטיוארט מסטרסון. צפי בכל דבר שמרי לואיז פארקר משחקת בו. וגם בסרטים עם קתרין קינר. עקבי אחרי דמויות  של לסביות מרשימות בבידור ובפוליטיקה  בהווה ובעבר. אלן דג’נרס, סינת’יה ניקסון. מלכת שוודיה קריסטינה. כל מה שתצליחי למצוא.
בחרי בגדים בחנויות בצד של הנשים ובצד של הגברים. הרגישי שהכל משחק ודבר אינו ציווי. השתחררי מציוויים, שאינם ציוויים מוסריים, של המצפון.
הרגישי שההזדהות שלך עם לסביות בכל העולם חזקה יותר מכל הזדהות לאומית או קבוצתית אחרת. התרגשי מלסביות שזוכות בפרס כמו שיהודים מתרגשים מיהודים וישראלים מישראלים או משהו כזה. הרגישי שמשהו מחבר ביניכן. אולי זהו השחרור מעריצותה של ההטרוסקסואליות הכפויה. אולי זו האפשרות לעצב בעצמך מה זה אומר להיות אשה בעלת רצון ותשוקה.
חברי לעצמך את המדריך שלך. עברי על כמה מהכללים והמציאי אחרים. היי המחברת של הסיפור שלך.
*
 
 
 
מקורות
 
 
Elizabeth Bishop, a Miracle for Breakfast, by Megan Marshall, Mariner Books, 2017
Elizabeth Bishop Prose and Poems, FSG, 2011
Tove Jansson, Work and Love, by Tuula Karjalainen, Penguin Books, 2014
Susan Sontag, Reborn, early diaries, 1947-1964, Hamish Hamilton, 2008
הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, בתרגום דלית באום, ללמוד פמיניזם, מקראה, סדרת מגדרים 2008

בית עלמין – סיפור קצר

סיפורים
זו לא הפעם הראשונה שאני מדמיינת את ההלוויה שלי. למען האמת, אני נוהגת לעשות זאת באופן קבוע זה שנים רבות. עוד מאז שהייתי ילדה, אני נוטלת גלולות שיכוך כאלה, כמוסות של אבל-עצמי, פעם בשבוע-שבועיים, לפי הצורך.
כל השנים הסתפקתי בחומרים בסיסיים: כמה חברות עומדות על הקבר, רכונות מעט לפנים, מתקשות להאמין. בדרך כלל בבית קברות חילוני, דשא ירוק עז בין הקברים, וגם אמנון ותמר, חרציות ועצי סיגלון. וריח של אלמון הודי מגדר חיה שמקיפה את השטח. ומשב רוח מהים.
בתחילת הדרך, עד שמתו בעצמם, היו שם גם הורי. מזועזעים. במצבים שונים של כוח ותמיכה. ילדה אחת ויחידה היתה להם, והנה היא מתה בעודם חיים. זה לא היה קל. בעשר השנים האחרונות, מאז שאנחנו ביחד, הצטרפה לסיפור ג’וליה – מתעלפת בזרועותיה של אמא שלה או של חבר או חברה טובים אחרים. משיבים את נפשה, והיא שותה מים מינרלים קרים. והכובע השחור הגדול מצל על פניה, אדומות, צרובות דמעות (הסיפור המלא כאן: בית עלמין)

 

Cemetary-Northport-Outside

למה לכתוב? ומדוע

מסות חדשות
פתח הדבר של ספרי “לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, מדריך כתיבה ומסה על כתיבה, הוצאת אחוזת בית, 2015
 
  • פתח דבר – למה לכתוב?

מהו הדבר הראשון שאתם עושים לפני שאתם מתיישבים לכתוב? אצלי זה עניין של תאורה. בפינת העבודה שלי אשר בחדר השינה, יש שני חלונות גדולים שתופסים כמעט את הקיר כולו: אחד ממזרח ואחר מצפון-מזרח. יותר מדי קרניים בוהקות של שמש ים-תיכונית נכנסות לחדר בשעות הבוקר, שעות העבודה הטובות שלי. לכן, לפני הכול אני מגיפה את התריסים.
בוקר הכתיבה שלי מתחיל בשאון חריקת הגלגלת שמורידה את התריס ומעמעמת עוד ועוד את האור, עד שנשאר ממזרח רק חריץ קטן, פס של פז, שאינו נוגע במסך המחשב. ומולי: רצועה צרה של שמים תכולים, קצה צמרת הג’קרנדה של השכנים – עלווה ירוקה, פרחים סגולים – וגם צינור ביוב אחד מפלסטיק אפור, שבוקע מתוך קיר מפוחם וסדוק ונכנס לקיר אחר.
20180531_102910
“יש להימנע ממקומות עבודה נאים ומושכים,” כתבה המסאית אני דילארד בממואר “חיי הכתיבה” (The Writing Life). “מה שרצוי הוא חדר ללא נוף, כדי שהדמיון והזיכרון ייפגשו בחשיכה.”
וג’ון אפדייק כתב בממואר שלו, “מבוכה” (Self-Consciousness: Memoirs): “כתיבה היא, לפנַי ולפְנים, עניין אפלולי.” אפדייק תיאר בספרו ימי קיץ מופזים שבהם היה מבלה שעות ארוכות בחוף הים, פרושׂ וחשוף, כדי לרסן את מחלת הפסוריאזיס, להיטיב עם עורו הנגוע ולהעלים את כתמי המחלה. רק השמש ידעה לתת לו מזור. אבל שעות השיזוף הנעימות והחיוניות לגוף ולעור, כמו גם לנפשו הסובלת ממבוּכת החולי והחריגוּת, היו בשבילו שעות רעות לכתיבה. “ניסיתי לכתוב ולקרוא – אבל המאמץ המנטלי וקשיי הראייה הובילו תמיד לכאבי ראש ולבחילות”. הקרניים שמתקיפות את העור ואת העיניים גם מתקיפות את רצף המחשבה, כתב אפדייק, וקבע שאי-אפשר לכתוב באור השמש העזה.
כתיבה היא עניין אפלולי במובן נוסף, שמובלע בדבריו של אפדייק. “לכתוב זה קל”, אמר סופר הספורט האמריקאי רד סמית, “כל מה שצריך לעשות הוא לשבת ליד מכונת כתיבה ולקרוע את הוורידים”.  “לכתוב זה קל”, הוסיף פעם הסופר והעיתונאי ג’ין פאולר, “כל מה שצריך לעשות הוא לבהות במסך עד שטיפות של דם נקוות על המצח שלך”.
ג’ורג’ אורוול כתב בחיבורו מדוע אני כותב, ש”כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה”. אורוול הסיק מכך ש”אדם לא היה לוקח על עצמו דבר כזה אילולא הונע על ידי איזה שד שהוא לא מסוגל להתנגד לו או להבין אותו. ככל הידוע, השד הוא פשוט אותו האינסטינקט שגורם לתינוק לצרוח כדי לקבל תשומת לב”.
במסה “לשאת ולתת עם המתים” (Negotiating With the Dead – A Writer on Writing) כתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ש”כתיבה כרוכה כנראה בחשיכה, ובדחף להיכנס אל החשיכה, ואם מתמזל המזל, אפשר להאיר את החשיכה, ולהביא ממנה דבר מה בחזרה החוצה אל האור.”
והלן סיקסו, בספרה “שלושה שלבים בסולם הכתיבה” (Three Steps on the Ladder of Writing), קבעה שהכתיבה באה מהעולמות התחתונים, אי-שם למטה. שמו של המקום שבו מתרחשת הכתיבה משתנה, לדבריה, בהתאם לכותבת ולכותב המסוימים. “יש הקוראים לו גיהנום,” טענה סיקסו, “וזהו כמובן גיהנום טוב, רצוי.” בכל מקרה, היא מדגישה, צריך “לטפס כלפי מטה” כדי להגיע אליו.
מהו הגיהנום הזה שצריך לרדת אליו כדי לכתוב? מדוע בעצם אי-אפשר לכתוב בגן העדן דווקא? או סתם כך, בשגרה הקיומית, לאור היום, ובהנאה לשמה? אני חושבת על הגיהנום הטוב של הכתיבה בעזרת המונח “כּנוּת”. אני חושבת על הגיהנום של המבט הכּן במראה. אני חושבת על כמה נורא, כמה מענה לפעמים, להתבונן בעצמנו בכנות, בלי כחל וסרק, בלי להדחיק ובלי לייפות. “לכתוב, משמע להעמיד את עצמך למשפט,” כתב איבסן. קשה להעמיד את עצמנו למשפט, אבל המאמץ משתלם. אפשר לכתוב בגן העדן – באזור הנוחות, במחוזות שביעות הרצון – אבל מה שיישאר לנו, הכותבים והקוראים, מכתיבה כזאת לא יהיה בעל ערך רב במיוחד.
סיקסו כתבה שלפעמים אין ברירה, והכותב או הכותבת צריכים להרוג את עצמם בזמן הכתיבה. “הספר היחיד שראוי לכתוב הוא זה שאין לנו אומץ לכתוב. זהו הספר שמכאיב לנו (הכותבים), שגורם לנו לרעוד, להאדים, לדמם. זהו קרב נגד עצמנו, נגד המחבר או המחברת; אחד מאיתנו צריך לנצח, או למות.”
עכשיו  אני שואלת את עצמי: באיזה אופן עלי לדמם בכתיבת הספר הזה שלפניכם? והאם אכשל אם לא יוקז דמי? עוד נראה. עוד אראה.
הבחילה והחרדה והכאב, וגם המאמץ – עם כל העונג העמוק הגלום בהם – אינם זרים לי בכתיבה. בשבילי, הכתיבה היא כמו טיפוס על הר. אני סובלת בשגרה מקוצר נשימה. פעם, מזמן, הייתי ספורטאית – שחקנית נבחרת ישראל בכדוריד! – אבל כבר עשרים וחמש שנה שאני לא מאתגרת את הגוף. יש לי סטמינה – כוח התמדה – אבל אין לי כושר. לכן טיפוס על הר בשבילי הוא לא עניין של מה בכך.
כתיבה היא טיפוס על הר עם כל הזיזים והבקיעים שאפשר לתפוס בדרך, כדי להיאחז בהם, להציב את כף הרגל, ולהמשיך – הזיזים והבקיעים הם הרעיון והזיכרון והאסוסיאציה שצצים כאן ושם, פרטי מידע שנלמדים ונאספים, צירופים יפים של מלים. כתיבה היא טיפוס על הר עם הנשימה המתקצרת והמאמץ וההתמדה – לבנות את המשפט, את הפסקה, את הדמות, את הפרק, את הסיפור, את המסה. וכן, עם הניסיון המתיש לגעת במה שאי אפשר לגעת בו. עם השאיפה המתישה לכּנוּת.
כתיבה היא חיפוש אחר השבילים הטובים ביותר לטיפוס, אבל היא גם פניות שגויות והליכה בדרכים ללא מוצא, והתחמקות ממפולת של סלעים. ורוב הזמן קשה להעריך כמה עוד נשאר לטפס. ממשיכים –  גם כשקשה. בדרך למעלה לא מפסיקים.
רק כשמגיעים לפסגה, כמעט בלי נשימה, אפשר לנוח ולהשקיף סביב. שום דבר לא עומד לפנינו להכשילנו – שום פחד, שום צל. האוויר אמנם דליל, אבל די בו כדי להשיב את הרוח. לא צריך הרבה חמצן.
אלא שלא נשארים זמן רב בפסגה. לפני שנפרדים  מההר הזה של הכתיבה, צריך לחזור כל הדרך למטה, לבלום, להיזהר שלא למעוד. הירידה התלולה הזאת משולה לשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד לקוראים ראשונים ומקבלים הערות; ולשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד להוצאות לאור ומקבלים מכתבי דחייה (“תודה על כתב היד. לצערנו הוא נמצא בלתי מתאים לתוכנית ההוצאה לאור שלנו לשנה זו”); ולשלב שבו כתב היד מתקבל (“אנחנו שמחים להודיעך כי…”) ודורש פרק ממושך וחיוני של דיאלוג עם העורכת או העורך, הלוך ושוב עובר כתב היד לעורכים וחוזר מהם, הלוך ושוב, הלוך ושוב; ולשלב של תיקוני הלשון וההגהות. כן, גם ירידה מהר תלול היא מאמץ לא קטן (סיקסו כתבה שהטיפוס כלפי מטה קשה יותר מהטיפוס כלפי מעלה, כי בדרך למטה צריך להעפיל על הפחד שלנו, הפחד פן נגיע למקום שבו אסור לנו להיכנס אליו, המקום שבו אנחנו לא רצויים) וביצירה הבאה: שוב עלייה, שוב התנשפות, שוב טיפוס.
האם המטפורה של טיפוס על הר לוכדת היטב את הקושי בה”א הידיעה של הכתיבה?
אני לא יודעת. אני לא שומעת את התשובה. אני כותבת לעצמי. אני לבד בַּחדר האפל.
אבל טוב, בינתיים אני משאירה את המטפורה הזאת על הדף, לא מוחקת, וממשיכה לפסקה הבאה.
הבה נשתהה עוד רגע כאן, לפני שניכנס לגופו של העניין שלנו: איך לכתוב. לפני שנתיישב לכתוב, ונגיף את התריסים, ונוריד את הצילונים, ונעלים את הנוף, ונסדר שקט ואפלולית מתאימים לעבודה –  כדאי להתעכב עוד רגע על שאלת השאלות: לָמה לכתוב? אם זה עניין קשה כל כך, בלתי מתגמל כל כך, חולה, כואב – למה בעצם לטרוח?
השאלה הזאת הולידה אינספור מסות אישיות מקסימות ונבונות שכתבו סופרים על מלאכתם. רבות מהן מתחילות בהצהרה מעין זו: אני כותב כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. בדרך כלל זו תשובה נכונה, אבל לצורך שלנו, היא אינה מספיקה. ובעצם, זו תשובה על השאלה “מדוע לכתוב?” (מאיזו סיבה) ולא על השאלה “למה לכתוב?” (לאיזו תכלית). וממילא, מסקרן לנסות להבין מדוע בעצם אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר, ולמה זהו הדבר היחיד שאנחנו עושים. את מה זה משרת. בשביל מה זה טוב. “לא לחם תעניק לך הספרות, ולא קיבה שבה תוכל לעכל את הלחם,” כתב תומס קרלייל הסקוטי לראלף וולדו אמרסון האמריקאי. “בשם אלוהים, עזוב אותה כעת.” ובכל זאת, למרבה המזל וההשראה, לא זה עזב את הכתיבה ולא זה. והכתיבה לא עזבה אותם.
נדמה שאורוול אמר הכול במסה מדוע אני כותב. ארבעה מניעים – סוגי תכלית – עיקריים מצא לכתיבה: המניע האגואיסטי (“רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדוּת”), המניע האסתטי (“תפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או, מצד שני, במילים ובסידורן. הפקת הנאה מהשפעת צליל אחד על משנהו, מהלכידוּת של פרוזה טובה או מהקצב של עלילה טובה. רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה”), המניע ההיסטורי (“שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עוּבדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים”), והמניע הפוליטי (“שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”). אני חותמת על כל ארבעת המניעים האלה בלי הסתייגות.
המסאית האמריקאית ג’ואן דידיון דווקא הסתייגה מקביעותיו של אורוול – או הוסיפה דגש משלה – בחיבורה שנושא את השם הזהה, Why I Write: דידיון לא מאמינה אלא במניע האגואיסטי.
במידה רבה, כתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לכפות את עצמי על אנשים אחרים, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי, שנו את דעתכם. זו פעולה תוקפנית, אפילו עוינת. אפשר להסוות זאת […] בעזרת נימה של הצעה במקום טענה, רמיזה במקום קביעה – אבל אי-אפשר להתחמק מהעובדה שהצבת מילים וסידורן על דף היא טקטיקה של בריון מוסווה; זו פלישה, כיבוש המרחב הפרטי ביותר של הקורא בידי הרגישויות הפרטיות של הכותב.
אני דילארד, בממואר “חיי הכתיבה”, כתבה משהו דומה, אבל בנימה מאשימה פחות, אוהבת יותר: “תפקידך הוא בדיוק זה: להעניק קול להשתאות האישית שלך.” זוהי השתאות מסוימת, פרטית, רק שלך, השתאות שלא קראת בשום מקום אחר, השתאות שאף אחד אחר לא חשב להשתאות.
ואני, למה אני כותבת? אעזר בניסוחו של הסופר והמבקר האמריקאי אלפרד קאזין (אין בינינו יחסי קרבה): אני כותבת “כדי לבנות לעצמי בית, על הנייר ובראשם של אחרים”. אני כותבת כדי להיות המספרת של הסיפור שלי – כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור של מישהו אחר. אני כותבת כדי לבטא את החלקים שבי שאין להם חיים שלמים ומלאים בעולם שמחוץ לכתיבה, ובהם המלנכוליה, הכעס, אולי גם התבונה. רגע, בעצם גם האהבה – האהבה שאפשר לאהוב בלי סייג ובלי בושה.
אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה.
בסיפורים שלי, במסות וברשימות אוטוביוגרפיות, אני מנסה, למשל, להכיר את הקושי היסודי שלי לשמוח. בסיפור אחד אני כותבת בגוף ראשון כאם שנוטשת את ילדיה. בסיפור אחר אני מתארת כלב שקפץ למים ולרוע המזל שופד על מוט ברזל. הילד שבא איתו לים רואה אותו קרוע ופעור, מעלה קצף ומדמם, ולבו יוצא אליו, והוא מושך ברצועה, מנסה להציל את כלבו אהובו, למשות אותו מהמים, להוריד אותו מהמוט, והוא מושך ברצועה, והכלב ששופד נקרע, והילד מושך עוד ועוד והקריעה הולכת ומעמיקה. במסה ביוגרפית אני מתחקה אחר ימיה של אמי כתינוקת וכילדה בודדה בלונדון המופגזת בתקופת המלחמה. ואני מסבה את המבט באותן שנים גם אל וירג’יניה וולף, שגרה לא רחוק מאמי, וראתה איך לונדון שלה הופכת לעיי חורבות, איך לא נשאר כמעט כלום מהבית שבו כתבה כל כך הרבה יצירות (הבית שלה שספג פגיעה ישירה), ולקול המפציצים מן האוויר היא הלכה, וירג’יניה וולף, ושקעה בנהר של דיכאונה. בסיפור בלשי אני כותבת על אם שבתה התינוקת אבדה – ספק נחטפה בידי רוצח סדרתי פסיכופת, ספק נעלמה בגלל הקושי הנורא של האם למלא את תפקידה. חוויות רגשיות מעין אלה לא יכולתי, ואינני יכולה, לקיים או להביע במילים בעולם שמחוץ לכתיבה.
אבל כל זה לא היה שווה הרבה אלמלא הייתי כותבת לתכלית אחת נוספת: כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים. ואולי זהו התיאור המדויק ביותר של המניע לכתיבה בשבילי: אני כותבת כי אני מבקשת ליצור טקסטים שהם – בלשונה של סוזן סונטג – “חכמים יותר ממני”. ויפים יותר ממני. ואמיצים יותר ממני.
*
ב”לטפס על ההר, או: איך לכתוב” אני מבקשת להעביר אל הקוראים-הכותבים מקצת מדברֵי התבונה שמצאתי במדריכי כתיבה לאורך שנים רבות של קריאה, ובמסות על אודות הכתיבה שחיברו סופרים אהובים עלי, בדרך כלל בשפה האנגלית, אשר העניקו לי רשות והשראה ועידוד לכתיבה.
אנסה כאן להביא גם מעט ממה שלמדתי משנים רבות של ניסיון אישי בכתיבה – חצי יובל של כתיבה ללא הפסקה – ובהן שנים של כתיבה תכופה, כמעט יומיומית, בעיתונים, כתיבה מפרנסת עם דדליינים וסיפוקים מידיים; ושנים של כתיבה חפוזה פחות, מעוכבת יותר, כתיבה ספרותית – של סיפורים, ממוארים, יומן ומסות – שאין בה פרנסה, וסיפוקיה נדירים אך יקרים.
לא פחות מכך, אני מבקשת להעלות כאן מפירות ניסיוני כעורכת וכמנחה של כותבים ושל סדנאות כתיבה. זכיתי – ועדיין אני זוכה – ללוות עשרות רבות של כותבות וכותבים בעבודה על כתבי היד שלהם, בעיקר בפרוזה לא-בדיונית (ממוארים, ביוגרפיות ומסות אישיות), אבל גם בפרוזה בדיונית (סיפורים קצרים ונובלות). שוב ושוב אני חוזה בפלא, שהוא בעצם בכלל לא פלא אלא המלאכה עצמה: תהליך הסבתה והבשלתה של טיוטה חלקית, חסרה, ליצירה ספרותית שלמה ובעלת ערך.
בפרקים שלפניכם אנסה להעלות רעיונות מועילים לכתיבה בכמה היבטים, ועיקרם: איך לאפשר את הכתיבה – בפרקים “איך לבוא לידי הכתיבה” ו”איך להתחיל”, הנוגעים במחסום הכתיבה, על מופעיו הנוראיים והסתמיים ביותר; איך להתמיד בכתיבה – בפרק “איך להמשיך”, הנוגע בארגון והעמקה והמשך העבודה; ולא פחות חשוב: איך לכתוב היטב – בפרקים “איך לשפר” ו”איך לתקן”, שנכתבו בין השאר בהשראת שני מורים גדולים: אי-בי וייט האמריקאי וג’ורג’ אורוול הבריטי. בפרקים אלה אני מנסה לשרטט לעצמי, ככותבת וכמנחה של כותבים, קווי מִתאר למִשנה סדורה ביחס לסגנון: איך לכתוב במובן של “איך נכון לכתוב”.
אני יודעת: “נכון” ו”לא נכון” הם מושגים שאבד עליהם כלח בעידן זה של פוסטמודרניות ושל “הכול הולך”. תפישת עולם מגובשת ביחס לסגנון היא פאסה ממש. את תפישת העולם שלי ביחס לסגנון אפשר לשייך לאסכולה מסוימת, שמרנית במידה רבה, אנגלוסכסית לפנַי ולפנים.
ובכל זאת, אני מאמינה שהעקרונות שאֲכַנס כאן טובים לכתיבה בכל סגנון ובכל שפה, ובמיוחד בשפה העברית. והעקרונות האלה טובים לכל צורה של כתיבה: פוסט בבלוג, סיפור קצר, רומן עב כרס, מסה אישית, ממואר, ביוגרפיה, סיפור ילדים, ואפילו, במידה ידועה, פואמה ושיר. אני משוכנעת שטוב לכל הפחות להכיר את העקרונות הללו, לקיים איתם שיחה. אני חושבת שהשיחה הזאת אינה זוכה למקום של כבוד במקומותינו – בתרבות הכתיבה בעברית.
הזמנה דומה לשיחה גלומה גם בפרקים האחרונים – “איך לגמור”, “איך להיפרד” ו”למה לקרוא”, שנוגעים באופן שבו הכתיבה הפרטית, הכמוסה שלנו, זו שמתקיימת ביננו לביננו בחדר האפל, כרוכה תמיד בשיחה רבת משתתפים. במיטבה, היצירה שלנו היא גם תוצר של חיפוש אחר הקשר בינה לבין יצירות ספרותיות אחרות בכל הזמנים. זהו חלק חיוני ממה שמכונה בעברית “הוצאה לאור”. היצירות שנכתבו באפלת החדרים מוגפי התריסים יוצאות אל האור. הן נפגשות, לכל הפחות, באורן הנעים, הממוקד, של מנורות הקריאה.
מדריכי הכתיבה שליוו ועדיין מלווים את ימַי הם בשבילי ידידים, שותפים לשיחה מתמדת. כשנטלי גולדברג האמריקאית כותבת במדריך הכתיבה הבודהיסטי שלה, “לכתוב עד העצם” (Writing Down the Bones – Freeing the Writer from Within), ש”אנחנו חשובים, והחיים שלנו חשובים, מופלאים ממש, והפרטים של חיינו ראויים לתיעוד”, ומדגישה שאילו לא היו חשובים הפרטים המסוימים של חיינו המסוימים, “אפשר היה לקפוץ מהגג כי מה זה כבר משנה” – היא מעודדת אותי להשתהות על הפרטים היומיומיים ביותר של הסיפורים המסוימים שלי, ולהעביר את העיקרון ההומניסטי הזה לכותבים ולכותבות שאני מנחה, שמוטרדים כל העת בשאלות כמו “את מי זה מעניין?” ו”למה שמישהו ירצה לקרוא איך נראה היום הפרטי שלי?”
כשמרגרט אטווד שואלת, במסה על הכתיבה “לשאת ולתת עם המתים”, מה טיבה של מערכת היחסים בין שתי הישויות שחיות יחדיו תחת שם אחד – הסופר ו”הסופר”, כהגדרתה – זו שאלה שמעניינת אותי מאוד, ואני משוחחת איתה על כך. אטווד מתכוונת למערכת היחסים בין האדם שמתקיים כאשר הכתיבה אינה מתרחשת – “זה שמוציא את הכלב לטיול, אוכל דגני בוקר מחיטה מלאה לשיפור העיכול, מסיע את המכונית לחניון רחיצה” – ובין האדם האחר, “האפלולי יותר”, כדבריה, שמשתמש באותו גוף ו”באין רואה מבצע את מעשה הכתיבה”.
כשהיא תוהה על מערכת היחסים בין שתי הישויות האלה, אני מנסה לענות על השאלה הזאת בעצמי, ביחס לאישיות הכפולה שלי, ביחס לדיאלוג שמתקיים, או לא מתקיים, בין שתי הפרסונות שחיות בתוכי. מעניין איך הן משפיעות זו על זו!  מה קורה כשארנה, האישה שמחוץ לכתיבה, מתבגרת ולאט-לאט נפרדת מהחרדות שלה – הודות לטיפול מקצועי ממושך ומעמיק, ובעקבות שיעורי החיים – ומפֵרה את הבדידות הקיומית, ומגלה אהבה, ועושה לה משפחה?  באיזה אופן היא משפיעה כעת על הארנה הכותבת, זו שאינה אמורה להיות – שלא יכולה להיות, שאף פעם לא היתה – כל כך מיושבת בדעתה, כל כך נינוחה?
האם אפשר לגשת לגיהנום הטוב של הכתיבה כשהנפש אינה מסוכסכת עד לזרא? שימו לב: אני חושבת שכן. חברה שלי, סופרת שקוראת את הדברים האלה, אומרת: “לדעתי, הכתיבה נעשית ממקום שמור, בריא. אם הכול מקולקל, לא כותבים.” אני מסכימה איתה. אבל אני לא בטוחה שאוכל להציג בספר זה הוכחה גמורה.
סביבת הקריאה שלי – בז’אנר מדריכי הכתיבה ובכלל – היא כמעט כולה אנגלוסכסית, או כתובה אנגלית. זה עניין ביוגרפי: נולדתי בסקוטלנד לזוג הורים ילידי בריטניה, ואף שגדלתי מגיל שנה ברמת גן אשר בישראל, ואף ששפת הכתיבה שלי היא עברית, עדיין שמעתי בבית אנגלית, ומה שאני קוראת הוא לרוב באנגלית. כאוטודידקט בחרתי לחנך את עצמי על ברכי תרבות הכתיבה האנגלו-אמריקאית, ונשביתי.
מדריך הכתיבה שבידכם הוא אפוא פרי המחשבה והכתיבה והתרבות של ישראלית שקוראת אנגלית וכותבת עברית. זו הזמנה לשיחה עם ישות כותבת בעלת טעמים מסוימים.
אני מקווה ש”לטפס על ההר, או: איך לכתוב” יהיה לכן ולכם, כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, בן-לוויה נאמן – כזה שנמצא לידכם תמיד, מוכן לשוחח איתכם בכל עת, להחליף חוויות, אפילו להתווכח, אבל רק אם מתאים לכם, בלי להפריע – בשעות הבדידות הרבות, באפלולית הטובה של הכתיבה.

שיחות שזכיתי לשוחח עם פמיניסטיות גדולות

Uncategorized
Image result for susie orbach and jeanette winterson
תמונה של אשה יפה כדי למשוך את תשומת הלב: סוזי אורבך
לכבוד יום האשה – יום פוליטי של מחאה וזיכרון – הרשו לי להזמין אתכם לקרוא כמה שיחות שזכיתי לקיים  בשנות עבודתי העיתונאית ב”הארץ” – עם הוגות פמיניסטיות גדולות, שבמחשבה שלהן ובכתיבתן הן פרשו לפני את אופקי, בלשון המעטה.
 הנה שיחה עם קתרין מקינון, שבלעדיה לא היה לנו חוק למניעת הטרדה מינית.
זכיתי לשוחח עם סוזי אורבך, שהעניקה לנו כלים למחשבה ביקורתית על עריצות הרזון ותרבות הדיאטות.
נהניתי מאוד לראיין את ג’ודית בטלר, שהיא מלכת הכתיבה הלא-כל-כך-בהירה אבל מאוד חיונית ומעוררת השראה על כל העניין הזה של מגדר.
הסתובבתי קצת עם ג’יין פונדה ואיב אנסלר, מחברת מונולוגים מהואגינה, ברחבי השטחים הכבושים.
אגב כך זכיתי לחגוג את צאתו לאור בזמנו של “המין השני” של סימון דה בובואר, הכרך הראשון.
כאן כתבתי כמה מלים על “פמיניזם זה לכולם” מאת בל הוקס.
וכאן ספדתי את אנדריאה דבורקין, הפמיניסטית הרדיקלית האחרונה.
זהו לעת עתה,
לחיי המהפכה, שהיא בעצם רפורמה, שהיא בסופו של דבר צורה של חשיבה ביקורתית, שאין לה מנוחה.

בחני את עצמך: האם את פמיניסטית

Uncategorized
או: כמה שאלות הכנה לקראת יום האשה
מה מציינים ביום האשה הבינלאומי, ב-8 במרץ?
  1. את חייה ופועלה של קוקו שאנל, שהשיקה את הבושם שאנל 5 ב-8 במרץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, והיתה דמות מופת לנשים, כאשת עסקים מצליחה, שחגגה את הנשיות.
  2. את הנשיות בכלל – את הטיפוח, העדינות ואהבת היופי, שהן טיבה של הנשיות. חברות התמרוקים אימצו את היום וקידמו אותו בכל העולם.
  3. את מאבק הנשים לשוויון.
  4. התארגנויות של נשים סוציאליסטיות בניו-יורק, בקופנהאגן, בברלין, במוסקבה, החל ב-1909 – לפני 110 שנים – ומאז בכל שנה ב-8 במרץ, לציין את מאבקן של נשים פעילות להשגת זכויות מלאות וחירויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.
כמה קראת מתוך עשר היצירות הבאות?
“הגנה על זכויות האשה” מאת מרי וולסטונקראפט, “חדר משלך” מאת וירג’יניה וולף, “המין השני” מאת סימון דה בובאר, “מיתוס הנשיות” מאת בטי פרידן, “סריסה” מאת ג’רמיין גריר, “ילוד אשה” מאת אדריאן ריץ’, “שומן הוא סוגיה פמיניסטית” של סוזי אורבך, “באקלאש” של סוזן פלודי, “בעיות מגדר” מאת ג’ודית באטלר, “מיתוס היופי” של נעמי וולף.
  1. אף אחת מהן וגם לא שמעתי עליהן. אז מה: ואת קראת את “עושר העמים” של אדם סמית? את “מעבר לטוב ולרוע” של ניטשה? אל תתנשאי.
  2. שמעתי על חלק מהן.
  3. קראתי את “ילוד אשה”. ואת ההתחלה של “חדר משלך”. או ההיפך.
  4. מכירה את כולן, קראתי את רובן, וגם את “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי” של ריץ’, את “כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון” של אודרי לורד, את “ואני לא אשה?” של סוג’ורנר טרות’, את “תיאוריה של פוליטיקה מינית” של קיית מילט, את “גברים מסבירים לי דברים” של רבקה סולניט ועוד הרבה דברים טובים אחרים.
מה לדעתך משותף לפמיניסטיות באשר הן?
  1. אין להן חוש הומור והן לא מורידות שערות מהרגליים. הן פוחדות מסקס.
  2. חלק מהן מורידות שערות מהרגליים אבל הן נורא ממורמרות.
  3. הן בעד שוויון בין נשים וגברים.
  4. יש להן חוש הומור מפותח: הן לא לוקחות שום דבר כמובן מאליו. הן מטילות ספק במערכות של סמכות ושואפות לשחרר נשים וגברים מכבלי המגדר.
איזה ספר נפתח במשפט הבא: “זמן רב היססתי אם לכתוב ספר על האשה. זהו נושא מרגיז, במיוחד לגבי נשים, והוא אינו חדש”?
  1. לא יודעת. נשמע משעמם.
  2. חיי, הילרי קלינטון.
  3. חדר משלך, מאת וירג’יניה וולף.
  4. “המין השני” מאת סימון דה בובואר – כרך ראשון, העובדות והמיתוסים.
מי כתבה ביומנה, בנובמבר 1960:
“ילדי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי… לא אחת אני מצטיירת בעיני עצמי כמפלצת של אנוכיות ואי-סובלנות כלפי אותם יצורים זעירים וחפים מפשע. קולותיהם מתישים אותי, דרישותיהם הבלתי פוסקות ומעל לכל הצורך שלהם בפשטות ובסבלנות ממלאים אותי ייאוש על כשלונותי, ייאוש על מר גורלי, למלא תפקיד שאינו הולם אותי”.
  1. שולמית אלוני
  2. וירג’יניה וולף
  3. קוקו שאנל
  4. אדריאן ריץ’
מה דעתך על הפנייה בלשון נקבה לקבוצות שיש בהן גם זכרים?
  1. מרב מיכאלי היא חברת כנסת מרשימה אבל הפנייה הזאת שלה בנקבה ממש מעצבנת.
  2. זה עלול להרחיק גברים, גם כאלה שבעד המאבק לשוויון.
  3. זה נחמד אבל קצת מייגע. לא צריך להגזים.
  4. זו פנייה נהדרת, מהפכנית, מרעננת מחשבה, ויש בכוחה להשפיע על החברה, דרך שינוי השפה.

 

מהי אשה?
  1. נקבה.
  2. אדם (נקבה או טרנסג’נדר) שיש לה נטייה לעדינות, חוכמה, יופי, ויכולת לטפל באחרים.
  3. אשה יכולה להיות כל דבר שהיא רוצה להיות.
  4. האחר.

 

מה מפחיד יותר: חרדת סירוס או פחד מאונס?
  1. סירוס קצת יותר. אף אחד לא מבקש סירוס.
  2. מפחידים אותו דבר.
  3. מפחידים אותו דבר.
  4. פחד מאונס הוא פחד קונקרטי. חרדת סירוס היא חרדה מטפורית.
מה דעתך על תנועת me too?
  1. הגזמה פראית של ביטוי רגשות נקם, שכולם מפסידים ממנה, גברים ונשים כאחד.
  2. התחיל אמתי ונמשך כמסע צלב אלים ומיותר. אני מרגישה ממש לא נוח עם זה. זו אחת הרעות החולות של הרשתות החברתיות.
  3. תנועה מרשימה.
  4. אחד הדברים הטובים, המרשימים, החזקים והמסעירים שקרו באחרונה בחברה האנושית, ונקודת זכות לרשתות החברתיות. אפשרות נפתחה לנשים לדבר את מה שלא היה אפשר לדבר, ועוד בפומבי, ועוד לגרום לפוגעים בעלי כוח לשאת בתוצאות, בלי סעד מהמדינה ובתי המשפט.
מה שם הפרק ב”מיתוס היופי” שעוסק בניתוחים פלסטיים?
  1. יופי
  2. המנתח כאמן
  3. עיצוב עצמי
  4. אלימות
האם הושלמה המהפכה הפמיניסטית?
  1. כן, בסך הכל. אפשר עוד קצת להשוות את השכר, ובארצות מוסלמיות יש עדיין עבודה, אבל בסך הכל אפשר להכריז על סוף המהפכה. בואו נרגיע.
  2. כן. אפשר לשפר עוד קצת את הנציגות של נשים בפרלמנט ולהאריך את חופשת הלידה, אבל בסך הכל היום נשים וגברים הם שווים, מחלקים את עבודות הבית, והכל ממש טוב.
  3. לא. עדיין יש פערים גדולים מדי בשכר, בשוויון הזדמנויות, בייצוג במוקדי כוח.
  4. היא אף פעם לא תושלם, כי המהפכה הפמיניסטית היא לא מהפכה אלא תנועה של מחשבה, של ביקורת, שמבקשת לשחרר גברים ונשים מכבלי המגדר שלהם, לפתוח את אופקיהם, את אופקיהן, לחשוב מחדש על הדיכוטומיה בין גבריות ונשיות, לקחת מזה ומזה, לא להישאר מקובעים בהגדרות, בתפקידים. זו תנועה המבקשת לשנות מערכות מחשבה, מערכות כוח, דפוסי עבודה ויחסים, דפוסי העסקה וחלוקת משאבים, דפוסי מחשבה על הלאום ועל הלבוש, על המדיניות הציבורית ועל החלטות החיים האישיים. זו תנועה שמבקשת כל העת להסיר מגבלות שמוטלות על נשים ועל גברים בגלל נשיות וגבריות מדומיינות, והיא לא יכולה להפסיק לנוע, התנועה הזאת, ולמצוא את דרכיה כל העת מחדש.
איזה משפט מיוחס (בטעות) לגלורייה סטיינם, ממנהיגות תנועת הנשים בארצות הברית?
  1. לא שמעתי עליה. מאיפה לי לדעת.
  2. שמעתי עליה, לא יודעת.
  3. משהו על נשים ודגים.
  4. אשה זקוקה לגבר כמו שדג זקוק לאופניים.
מה דעתך על הפמיניזם, ועל פמיניסטיות?
  1. יש משהו מרתיע בהגדרה הזאת: פמיניסטית. אני בעד שוויון אבל אני לא פמיניסטית. למה אי אפשר שכולנו נהיה בני אדם.
  2. לוחמני מדי ומרחיק.
  3. יש כל מיני פמיניסטיות, רק עם חלק מהן אני מסכימה.
  4. זו אחת מתנועות המחשבה, הפעולה, ההתארגנות, השינוי, ההשפעה המסעירות ביותר, וחיוני שכל תלמיד ותלמידה מכיתה ה’ ואילך ילמדו את ההיסטוריה של התנועה, את הפילוסופיה שלה, את הוויכוחים בתוכה, את הזרמים השונים, את הדמויות המשפיעות, וייבחנו על זה בבגרות – אלא אם יבטלו את הבגרויות, שזה רעיון לא רע, ואז מספיק שילמדו ויידעו ויחשבו לאור המידע הזה שמעורר השראה.

 

 

תוצאות:
52 נקודות פחות או יותר: שלום, אחותי. יחד, ממשיכות לעבוד.
33 נקודות פחות או יותר: שלום אחותי. בהחלט לא כולן חייבות להיות פוליטיות או שוחרות תיאוריה. מספיק לקרוא את התקצירים.
26 נקודות ופחות מזה: יש לי סבלנות. לא מתייאשת.

איך לאבד שן, או: הכנות לאֵבֶל

מסות בעבודה, מתוך יומן הכתיבה

זה לא כבר התברר לי ששן אחת שלי – טוחנת, שנייה מימין, בלסת התחתונה – אבודה. כמעט אי אפשר להרגיש בזה, אבל היא כבר זזה; מתנדנדת. התרופפה אחיזתה. “אבדה התמיכה הפריודונטלית” – כך כינה זאת הרופא בדו”ח המסכם.

אחרי בהלה רגעית, בהלת-מוות, שתפסה אותי ברגע שהתבשרתי על לכתה הצפויה של השן, עלו בדעתי שתי מחשבות מרגיעות בעת ובעונה אחת: אחת על מישל דה מונטיין ואחת על פיית השיניים.

“זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ”, כתב דה מונטיין בחיבורו “על הניסיון” (בתרגום אביבה ברק). “היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי”.

מונטיין, שהיה בן 56 כשכתב את הדברים, הבהיר: “אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזִקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות”. במלים אחרות: נשירתה של שן היא הכנה, תרגול, התרגלות – בקטנה – לקראת הקמילה הגדולה שעוד תבוא. מזלי הטוב שיש לי הזדמנות להתאמן.

המחשבה השנייה, על פיית השיניים, באה בצורת שאלה, או מִשאלה: האם גם אשה בת 51, שנושרת לה שן, זוכה לביקור הפייה? האם כדאי שאניח מתחת לכר, לפני השינה, את השן אחרי שהיא תיפרד מגופי? ומה בדיוק אני מקווה לקבל מהפייה, כעידוד, כנחמה?

אני מתעניינת כאן באמנות הפרידה: אני רוצה ללמוד איך להיפרד מחלקים שלי: לא רק חלקי גוף אלא גם חלקי נפש; איך להיפרד מאנשים שאהובים עלי ונעשו – בדרגות שונות – חלק מעולמי. איך להתאבל. או איך להתכונן לאבל.

אליזבת בישופ, המשוררת האמריקאית הגדולה, שאהובה עלי מאוד, ידעה לאבד. היא התייתמה מאביה בינקותה, איבדה בילדותה את אמה שהשתגעה ואושפזה, נדדה בין בתי קרובים, וכעבור שנים, אחרי שסוף סוף הרגישה בבית בביתה של בת זוגה, הרחק בברזיל, ונשארה אתה שם 15 שנים, איבדה גם את אותה בת זוג כאשר זו הרגה את עצמה מרוב קנאה וייאוש. בישופ גם איבדה את עצמה לפעמים לשתייה. ובגיל 65, בעת ששתתה יותר מדי בפעם המי-יודעת-כמה, ופחדה שבת-זוג אחרת תעזוב אותה, היא כתבה את “אמנות אחת”, על אמנות האיבוד, וילנל של הרגעה-עצמית (כאן, בתרגום אהוב עלי של רעות בן יעקב):

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

ma17_page_078_image_0001sm-1

אליזבת בישופ ידעה לאבד

—-

את הציפייה לאבֵּד אני מכירה טוב יותר מאשר את האובדן, או את האֶבֶל, עצמו.

בשנות העשרים לחיי, כרכתי נפשי בחָבֵרה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שברובד אחד קבוע של נפשה, אני חושבת, היא כל הזמן סבלה. שמה מיכל. היא ידעה לשתות, וידעה גברים, והיו לה חברות, שלכל אחת העניקה פן של עצמה, אבל נדמה לי שכל אחת הרגישה – כמוני – מרכזית לה במידה. ידעתי אז שהיו לה מעריצים, בגלל המוזיקה הטובה – מוזיקה מרה-טובה – שהגישה למאזינים ברדיו; בזכות האישיות האפלה, הסקסית, החכמה, ששידרה; אבל אני הכרתי אותה בשלב אחר בחייה, בשלב שבו פנתה אל הכתיבה.

יחד צעדנו צעדים ראשונים של עבודה בעיתון. הצטרפתי פעמים אחדות למסעות תחקיר-לכתיבה שלה – פעם ברמאללה, פעם בגליל, פעם לראיון שראיינה בתל אביב. פעם לפגישה עם סופר שחיבבה, בפאב בירושלים. היא נתנה לי תחושה שהיא זקוקה לי – לתמיכה שלי – לא פחות מכפי שאני זקוקה לה. היה לה שיער שחור, עור בהיר, חלק, שריחו מזכיר חלב חמצמץ, ושפתיים שכיסתה בשפתון בצבע של יין אדום. היא לבשה שחורים. היא התקשרה אלי לפעמים אחרי לילה קשה, וביקשה שאבוא. היא אהבה לשתות יין אדום וגם וודקה. היא שתתה טקילה זולה. היא העניקה לי אלבום ישן של ואן מוריסון  וה-them עם השיר “גלוריה”. היא אהבה גם כל מיני דברים, ושנאה דברים אחרים, שלא ידעתי עליהם ושרק חברים אחרים שלה ידעו. דיברנו בטלפון פעם-פעמיים ביום. נדמה לי שעוד לא היו לנו אז טלפונים ניידים. רק מכשירי ביפר מהעיתון. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. ישבנו לעתים קרובות בבר דיתה, שהיה אז ברחוב בן יהודה, ואחר כך ברחוב מרמורק, לפעמים היה זה בחברת ידידיה הרבים. היא אכלה בשר בתאווה. מדי פעם התמלאה במרה שחורה. ביום הולדתי היא הזמינה אותי לכוסית קוניאק שעלתה חמישים שקלים. ואחר כך לעוד אחת. התרגשתי. באותם ימים לא חשבתי שאני רוצה אותה – או כל אדם אחר – לעצמי. רק רציתי להיות שם כשהיא צריכה הפוגה מהגברים; כשהיא צריכה הפוגה מהמחשבות הבולעות. הפוגה מהשקיעות שלה אל התהומות. רק רציתי להיות לה משענת; להיות חברה. חשבתי שדי לי בכך; חשבתי שהיא תמלא כך את חיי הרגש שלי, ואת השאר אשאיר לעצמי, ולכתיבה.

אני זוכרת בוקר שבת (אני בודקת, ומגלה: זה היה בשבת, 18 בספטמבר, 1994): עבדתי בדירתי על כתבה. ניסיתי להתרכז בכתיבה אבל לא הצלחתי כי דאגתי למיכל. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. אני לא זוכרת מה עורר בי אז את אותה דאגה. אולי לא דיברנו יומיים? התקשרתי עוד כמה פעמים עד שענה קול משונה: המהומים ואנחות. רצתי מדירתי אל דירתה. איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת. היא שכבה על הרצפה ועיניה מתגלגלות אל תוך ראשה. אספתי את קופסאות הכדורים שנטלה, התקשרתי לידיד שלה, שסמכה עליו, ולאמבולנס, ויחד יצאנו לדרך. הייתי אז בת עשרים ושבע. לא ידעתי כלום על כלום.

אחרי שטיפת הקיבה בבית החולים, ולילה של אשפוז – אני זוכרת עוינות מצד אחים ורופאות; הבנתי בדיעבד שאנשי בית החולים מסורים להצלת חיים ולא אוהבים פציינטים שמעדיפים למות (רופאה אחת אמרה לי שאם מיכל היתה נשארת עוד שעה בבית לבד כבר היה מאוחר מדי); ואחרי לילה נוסף, ביחד, להשגחה, אצל חברים טובים של מיכל, באנו חזרה אל דירתה הקרה. שם, על מסך המחשב השחור, בתוכנת איינשטיין, חיכה מכתב שכתבה לי לפני שנטלה כדורים, עם בקבוק טקילה זולה, וגם תוך כדי שבלעה עוד ועוד, ורגע לפני שלא יכולה היתה עוד לבלוע או לכתוב.

היא כתבה: ”(…)יש פה איזה שמונים כדורים, תה פושר ובקבוק טקילה. רגע, אני אקח עוד. לקחתי עוד ארבעה כדורי שינה מסוג בנדרומין. אני רוצה שתדעי שאני מאד מאושרת למרות שיורדות לי מה זה דמעות עכשיו. תכף חוזרת”.

היא כתבה הרבה על גבר אחד שהרשתה לעצמה לרגע לאהוב, ועל איך שהחירות הזאת שנטלה לעצמה החרידה אותה. היא כתבה על התחושה שכולם כניצבים בחייה. שאין לה חברים. היא כתבה: “…עוד חמישה קלונקס. נורא נעלבתי כש(…) השרינקולוג נתן לי אותם (עשרה שהפכו לארבעים ברוב כישרוני…)”. והיא גם כתבה, “ארנה, אני מתחילה לאבד את הריכוז. רק שלא אקיא. אני יושבת מול המחשב. מקווה שאצליח לכבות אותו ברגע שלפני. אולי אני צריכה לסדר לי איזה מקום לשכב בו קודם. לא הייתי רוצה שפקידי מד”א ייחשפו לתבוכה”. היו עוד דברים במכתב. וגם המלים: “אני אוהבת אותך. אולי בגלל שאנחנו כל כך לא מתאימות”.

את המכתב היא הדפיסה בשבילי בנייר רצוף, מחורר בשוליו, ומחקה מהמחשב. הוא עוד שמור אצלי ואני חוזרת אליו רק עכשיו, 24 שנים ויותר אחרי היום ההוא. אני זוכרת אז שבתוך כל הטלטלה, נאחזתי רק בקורת רוח, בגאווה, על שמכולם בחרה לכתוב אלי את מכתבה האחרון.

אבל כל זה היה רק הכנה. שבוע אחרי שהעניקה לי את מכתב ההתאבדות-שכשלה, היא הזמינה אותי לצהריים במסעדת דגים ברחוב בוגרשוב וביקשה שלא אהיה עוד חלק מחייה. היא אמרה שקשה לה לסלוח לי. עברו כשנתיים מאז ועד שהתחיל להתעמם הכאב על הפרידה ממנה – שנתיים תמימות שבהן הקשחתי את לבי, הצדקתי את בחירתה להתרחק, והתכנסתי אל עצמי. אז עוד לא הבנתי עד כמה אני יכולה להיעזר בטיפול נפשי. אז עוד לא ידעתי שאני לא חייבת להיות לבד. עברו עוד כארבע שנים עד שהתקשרו אלי באמצע הלילה לספר שמיכל תלתה את עצמה, ומתה. אני זוכרת את התגובה שיצאה מפי: “יופי, סוף סוף היא הצליחה”. לא באתי להלוויה. לא ידעתי איך להתאבל עליה. אני חושבת שברגעים אלה ממש, רק עכשיו בעצם הכתיבה, אני מתחילה.

michalniv fullpage cenzured

—-

אני קוראת בספר “עצות לגוויות שבדרך” (Advice For Future Corpses) מאת סאלי טיסדייל, שהיא סופרת ובודהיסטית ואחות פליאטיבית – כזו שמלווה גוססים אל מותם. זהו ספר פואטי ומעורר השראה שעוסק ביחס שלנו אל המוות.

“באיזה גיל הגיע הזמן למות?” כותבת טיסדייל, “אנחנו מניחים שחיים טובים הם בהכרח חיים ארוכים. אבל אני ראיתי כמה חיים ארוכים שהיו ממש גרועים, וגם הכרתי אנשים שמחים, מסופקים, שחיו חיים די קצרים. איכות החיים אינה תלויה באורכם; לא מבטיחים לנו דבר כשאנחנו מגיעים לכאן”.

אני מבקשת להתנחם ברעיון הזה, על האפשרות לחיים קצרים וטובים, כשאני חושבת על ידידה שמתה לא מזמן, בגיל שבו מונטיין כתב על השן שלו שנשרה. אהבתי אותה מאוד. אני עדיין לא יודעת איך להתאבל עליה.

—-

מתי אפשר להתחיל לחשוב על אדם כמת? סאלי טיסדייל כותבת שיש כל מיני גישות לשאלה הזאת. אולי האדם מת ברגע שהצוות הרפואי קובע את מותו. אולי כשהלב מפסיק לפעום ואין נשימה רצונית במשך זמן מה. ואולי אדם מת כשהגוף מפסיק למלא את תפקידו המרכזי – להישאר בחיים. או ברגע שבו נפסקים התהליכים הביולוגים שמונעים הירקבות. ואולי, אומרת טיסדייל,  “ואולי מוות הוא התפרקות העצמי השלם, וזה יכול לקרות גם כמה שנים טובות לפני המוות האורגני?”

ומהו העצמי השלם שמגדיר אותנו כחיים?

אני חושבת עכשיו על אבא שלי. בימים אלה הוא גר עם אמי בדירה קטנה ומטופחת, מוקפת גינה פורחת, סקיולנטים, רקפות ומנטה, בלב כפר גמלאים שוחר טוב. הוא יושב ושותה תה. הוא אומר דברים שקשה להבין. הוא נרדם.

אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים, והדמות שלו חומקת מזכרוני. אני מנסה להיזכר בדברים שעשה, איך דיבר, איך נראתה השגרה. אני זוכרת אירועים ופעולות, כמה בדיחות קרש, גילויים של נדיבוּת, איך לימד אותנו טניס וטניס שולחן, איך בא כקהל אוהד למשחקי הכדור-יד שלי, אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

עד שאני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. אובייקט שילכוד איזו תכונה מרכזית שלו. ואני נזכרת באוגדן כרוך במעין-עור אפור, ספק ספר, ספק קלסר, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט.

היו בו דפים שעסקו באינסטלציה, ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפות, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות, שתל שתילים.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד מכורתו, לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה.

במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”. לא שאני יודעת לבנות מדף או לשחרר סתימה. אבל הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק, אני חושבת, כשעודד אותי למצוא בתוכי פנימה את מה שאני אוהבת לעשות, להשקיע מאמץ ולבנות לעצמי מקום. לכתוב לעצמי את המדריך DIY שלי. בתחילת שנות העשרים שלי, כשעמדתי בצומת דרכים גדול של חיי, הוא אמר לי: את לא חייבת ללמוד באוניברסיטה, את לא צריכה לרכוש תואר או מקצוע, את לא צריכה אישור מאיש, את  צריכה לעשות את זה בעצמך.

עכשיו, בכל יום, יש פחות ופחות דברים שאבא שלי יכול לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד בעבר את מהותו, לוכד עכשיו את מהותה של נפילתו.

רבקה סולניט מתארת את יחסיה המורכבים עם אמה, שחלתה באלצהיימר, אותה מחלה שנוגסת בימים אלה בעצמיות ובעצמאות של אבי. “שוב ושוב היו שואלים אותי את השאלה השכיחה והמרגיזה ביותר על אלצהיימר”, כותבת סולניט, ב”הרחק קרוב לכאן”: “האם אמא שלי עדיין מזהה אותי? לזהות אדם, להכיר אותו – יש לזה אינספור משמעויות. ובמידה מסוימת היא אף פעם לא ידעה מי אני”.

השאלה הזאת באמת מתסכלת. האם אבא שלי מזהה אותי? האם הוא מזהה את אמא שלי, שכוחותיה הפלאיים שומרים עליו; אמי, זוגתו, חברתו הטובה ביותר מזה יותר מחצי מאה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את כל התפקידים, בהם אלה שבעבר היו שלו, ושבלעדיה הוא לא יכול עכשיו לעשות דבר?

האם יש שם, בגבר הגבוה, הנאה, שמדבר בקול רך, ומחייך לפעמים, ובעיקר יושב, שותה תה, אוכל עוגיות ונרדם, סובייקט אחד שלם שמסוגל לזהות סובייקט אחר?

ויותר מכך: האם אני מזהה אותו?

קשה לומר. לפעמים כך, לפעמים כך.

“אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה”, כתב מונטיין. אני לא בטוחה שזה נכון גם לאלה שהוא נוטל מהם בהדרגה את נשמתם.

כך או כך: עכשיו אני יכולה להתכונן.

ארנה קזין

diy manualreaders-digest-diy-manual-1969-edition-hardback-loose

היא ואני

מסות בעבודה

 

לו תמיד חם. לי תמיד קר. בקיץ, כשבאמת חם, הוא רק מתלונן כל הזמן כמה שחם לו. הוא מתעצבן אם הוא רואה אותי לובשת אפודה בערב.  הוא מדבר היטב כמה שפות. אני לא מדברת היטב אף לא שפה אחת. הוא מצליח – בדרכו – לדבר גם בשפות שהוא לא יודע לדבר בהן.
 יש לו חוש כיוון מעולה. לי אין שום חוש כיוון…
מתוך “הוא ואני”, מסה אישית מאת נטליה גינזבורג
 

למיכל

 

 

היא ואני

ארנה קזין

 
השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה.
היא אוהבת חדרים מוארים בחוזקה. אני אוהבת חדרים אפלים, ואור שנוטה הצידה אל הקיר – אף פעם לא אלומת אור שמכה בראשי היישר מהתקרה. היא אומרת שהחדר תמיד חשוך מדי בשבילה ומדכדך.
היא יודעת לתקן מכשירים. היא מבינה קצת באלקטרוניקה. היא מעזה לנסות דברים שהיא לא מכירה. היא נהנית ללמוד דברים שהיא לא יודעת. אני לא מצליחה אפילו לרצות לתקן מכשירים ולהבין באלקטרוניקה. היא מציירת ומשחקת עם הילדות ומגשימה להן משאלות מעשיות. אני מציירת איתן רק לעתים רחוקות ושולחת אותן אליה כשיש להן בקשה מעשית (אני רוצה שהיד של הבובה תהיה קשורה לעפיפון, ושהעפיפון יעמוד באופן קבוע בשמים בלי ליפול, ושהבובה תמחא כפיים כל שתי דקות, את יכולה לעזור לי?).
היא יודעת לאפות עם הילדות. אני לא יודעת לאפות עם הילדות. היא מבשלת בכישרון ובעונג. במיוחד בישול מהיר. פסטה, מוקפצים, אבל גם דברים אחרים. הטעם מעודן, איטלקי בדרך כלל, אסייתי לפעמים, טוב מכל מה שמוגש במסעדות יוקרה. אני לא מבשלת כמעט בכלל. היא לא אוהבת לשטוף כלים. היא לא אוהבת לנקות אבק. אני שוטפת כלים ולפעמים גם מנקה אבק. ואני מסדרת. זה חשוב לי. סדר חשוב לי. קשה לי לחיות באי-סדר. אולי זה בגלל איזה אי-סדר פנימי. אני לא יודעת. לה לא קשה. היא אוהבת סדר, אבל גם חושבת שבלגן – בגד נשמט כאן, צעצוע נזרק שם – הוא סימן לחיים. אני יודעת שהיא צודקת.
היא אוהבת שוקולד מנטה מעודן ומסטיקים עגולים בשקל. שוקולד עושה לי כאב ראש. אני אוהבת עוגות פיסטוק ופירות יער. היא אוהבת סלט פירות. ולזניה. ותבשילים ביתיים, שאף אחד לא מבשל לה, כמו במיה או ממולאים. אני הכי אוהבת את הפסטות שהיא מכינה – פטריות בלימון, אנשובי – וגם פיש אנד צ’יפס. עם בירה אייל. היא לא לגמרי צמחונית. אני לא לגמרי צמחונית. אני אוהבת לשתות – סיידר יבש, יין לבן יבש, בירה אייל, ויסקי, מרגריטה, טקילה. היא אוהבת לשתות. היא תמיד מצטרפת אלי כשאני מציעה. והיא גם שותה יין אדום. אבל היא שותה פחות ממני. בשתייה אני בולמית שיש לה בלמים. אצלה הכל במשורה.
היא כמעט אף פעם לא בוכה. אני בוכה לעתים קרובות. גם כשאני נפעמת.
כשאנחנו מטיילות בעיר זרה, היא אוהבת להיוועץ במפה. היא לא אוהבת לשאול עוברים ושבים. היא יודעת לקרוא מפה. מהר מאוד היא מבינה בדיוק לאן צריך ללכת, בדרך הכי יפה, או הכי קצרה, והיא מובילה. לפעמים נמאס לה להוביל והיא מגישה לי את המפה ואני מתקשה. אני צריכה לשאול עוברים ושבים. לתעות. היא מהירת מחשבה. אני חושבת לאט. אני חושבת פחות או יותר בקצב הכתיבה. היא מדברת איטלקית שוטף. ואנגלית אמריקאית מעולה. אני מדברת אנגלית בריטית סדוקה, וכמה מלים בצרפתית.
היא יודעת להתווכח. אי אפשר לנצח אותה בוויכוח. קשה לתפוס אותה בסתירות פנימיות. היא לא אוהבת להודות בטעויות. היא לא אוהבת את המלה “סליחה”. אני לפעמים נשברת, ומודה בטעויות, אני אומרת “סליחה”, ולו רק כדי שייגמר הוויכוח.
היא אוהבת ים וחול וגלים וארמונות בחול ואתגרים ספורטיביים שמאמצים את הגוף ודורשים אומץ. אני אוהבת צל ונחל ודשא וסנאים מתרוצצים ועורבים ושלדגים ואדומי חזה ושחפים ותחושה יסודית של ביטחון. את הים אני אוהבת רק בסתיו ובחורף ועדיף על ספסל. היא אוהבת לטייל, טיולים רציניים, בנופים מבהילים – מזמן, מאז שאנחנו ביחד, לא טיילה כך, היא מתגעגעת לעצם האפשרות – אני אוהבת ללכת ביער, בשבילים טובים, שעות ארוכות, בצל, בנחת, הליכה איטית כזאת, לא ממהרת, ובלי לשאת משאות כבדים על הגב.
אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה.
היא אוהבת לחפש מקומות חדשים. ורק לעתים לחזור למקומות שהיא מכירה.
אני אוהבת את לונדון ואת ניו יורק. גם היא אוהבת את לונדון ואת ניו יורק.
כשהיא בלונדון או בניו יורק היא אוהבת ללכת לתערוכות, לפגוש אנשים, ליצור קשרים לעבודה, לבקר מקומות של עשייה – בעיצוב, בטכנולוגיה, באדריכלות, באמנות, במוסיקה, בסאונד; היא אוהבת מוסיקה, הופעות. אני אוהבת תיאטרון וספסלים בפארק ולשוטט ברחוב, ופאבים וחנויות ספרים ובתי קפה. בלונדון יש בית קפה אחד, בחנות ספרים אחת – פוילס הוותיקה – שאותו כל אחת מאיתנו מצאה ואהבה עוד לפני שהכרנו. היא אוהבת אוכל אסייתי. לפעמים היא קורנת אחרי ארוחה יפנית טובה. אני אוהבת משקה ג’ינגר עם ג’ינג’ר אמיתי, חריף.
כשאחת הבנות שלנו צורחת במצוקה, היא קופצת אליה מיד, רצה אליה בכל המהירות של הרוח של הנפש של המצילה. וגם יודעת מה לעשות כדי לתקן.
אני קופאת לרגע במקומי לפני שאני זזה.
לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, רדופה.
היא נאמנה לחבריה. יש לה חברוּיות בנות עשרים ושמונה שנים ויותר. וגם חברויות אמיצות בנות 15 שנים ויותר. ואפילו חברים חדשים שרכשה מאז שנפגשנו. אני רוצה לחשוב שאני נאמנה לחברי אבל בעצם לא נשארו לי חברים מהילדות, ואני לא רואה בכלל את החברים משנות העשרה, או את אלה שהיו איתי בשנות העשרים שלי.
 אני יודעת שאפשר יותר. יותר חברוּת, לא יותר חברים. במהות. לא במספרים.
היא היתה הרבה שנים עם בן זוג. היא יכולה גם מחר, גם היום, לולא היתה איתי, להיות עם גבר. לפחות בגוף, אם לא בנשמה. אני לא.
היא אחת עם הנשיות שלה. אני בדין ודברים, במחלוקת, עם שלי.
היא נוהגת בדרך כלל בכספה בתבונה. מחושבת. דואגת. אני, רק לעתים רחוקות אני שואלת את הירקן כמה עולות העגבניות. או התאנים. אני פשוט קונה. גם אני דואגת בגלל כסף, אבל אני לא מצליחה למצוא מוצא מהסבך, ומנסה כל העת שיטות חדשות להגדיל הכנסות, או לכל הפחות לשמור עליהן. היא מעדיפה להקטין הוצאות. והיא עובדת כל הזמן.
יש דברים שאני לא  יודעת עליה. אני אומרת זאת בתקווה יותר מאשר בחשש. לפעמים היא אומרת שאני בעצם לא מבינה אותה. האם יש דברים שהיא לא יודעת עלי? האם נשאר משהו משלי שעוד יכול להתגלות, או להתהוות, מחוץ לשתיים שהן אנחנו?
את רגשותי כלפיה אני מבטאת לפעמים ברגשנות. מרעיפה עליה מלים של אהבה. כמה שהיא יפה. כמה שהיא נחשקת וכמה שהיא מעוררת בי השראה. היא לא מרבה לדבר מלים של אהבה. בעיניה, מספיק לי לדעת שהיא בחרה בי. שהיא בוחרת בי בכל יום מחדש. לא, היא לא אומרת את זה. זהו דבר-מה שעלי להבין בסיוע ההגיון הצרוף מתוך היומיום.
לפעמים היא מצחיקה אותי מאוד. יש לה תשומת לב דקת אבחנה לאבסורד.
לפעמים אני אוהבת פשוט להביט בה.
תמיד אני גאה לצאת איתה בחברה. לפעמים היא זוהרת בנוכחות אחרים.
לפעמים היא מקצרת חיבוקים.
כשאני כועסת, אני לפעמים צועקת, בזעם. ואומרת מלים קשות, בהפלגה, גוזמאות גסות לב. זה נראה די מסוכן. היא כמעט אף פעם לא מרימה את קולה. ובכעסה היא נוקטת לשון המעטה. את הכעס שלה אני רואה בעיניה. כשאני כועסת, זה בדרך כלל בגלל עלבון. גם היא כועסת בגלל עלבון. אבל היא לא צועקת. היא שותקת ומתנתקת. מתרחקת.
אני לא יודעת אם היא היתה רוצה שהחיבור הזה יראה אור. היא דיסקרטית. פרטית. יש דברים שהיא לא נוהגת לספר בפומבי. או ברבים. או לאחרים. זו אינה דרכה. אבל אני כותבת. ואני כותבת כדי שיקראו. וזה הסיפור שלי.
כשאני מזכירה לה שלפני שלוש-עשרה שנים, כשהתחלנו להיות ביחד, היו לנו ימים קשים, של ויכוחים מרים, וכעס, ומרחק, ועלבון; את זוכרת שעמדנו באלנבי ואת פנית ללכת ואני צעקתי עלייך, לעיני כל, בקול גדול, צעקה שהתגברה על שאון האוטובוסים והרוכלים? היא אומרת שהיא לא לגמרי זוכרת את זה כך. היא יודעת רק שחששה, לא ידעה אם אני האדם שמתאים לה, התלבטה. אבל היא זוכרת איך הפסיקה לחשוד בי, והפסיקה להתלבט, באותו לילה, לפני תשע שנים וחצי, שבו הצלחתי להרדים בחיקי ברוגע את בתנו הבכורה, התינוקת בת הימים הספורים, בהליכה הלוך ושוב לאורך חדר השינה, בשירה בקול נמוך של שירי ערש סקוטיים, שירי ילדותי, באחד מאותם לילות ארוכים שבהם היא – האם היולדת והמניקה, מותשת ונרגשת, שהתערער לרגע בטחונה – לא הצליחה לעצום את עיניה. היא זוכרת שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג. כי ברור שהיא יכולה. שאנחנו יכולות.

מובן מאליו ששום דבר אינו מובן מאליו

מסות בעבודה

או: למה אנחנו לא יכולים בלי ביקורת תרבות

 כמה מחשבות לקראת סמסטר של הנחיית סדנאות בכתיבת ביקורת

20181004_131714

 
1. בזאת אני מאמינה בלב שלם: ביקורת תרבות היא פעולה חיונית – מצילה חיים לפעמים – לאדם ולחברה. חיי שלי היו קשים ומוגבלים באופנים שלא הייתי יכולה לסבול אלמלא קראתי ביקורת תרבות והפעלתי כל השנים כלים של מחשבה ביקורתית. בזכות מבקריה, החברה שבה אנחנו חיים כעת טובה בהיבטים מסוימים מאלה שקדמו לה. ביקורת תרבות במיטבה אינה עניין אינטלקטואלי גרידא. היא עניין אישי, חברתי, קיומי, דחוף, הכרחי.
2. כשאני מדברת על ביקורת תרבות אני מתכוונת לסוגה ספרותית-עיונית. וגם לצורת מחשבה. בהקשר הספרותי אני מתכוונת ליצירות מכל הזמנים כמו “דרשה על ההר” של ישו (“שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת־אֹויְבך וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹויְבֵיכֶם…”) , ל”וולדן” של הנרי דיוויד ת’ורו (“הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה… ולא, כשיגיע יום מותי, לגלות שמעולם לא חייתי”), ל”חדר משלך” של וירג’יניה וולף (“אשה הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה אם רצונה לכתוב ספרות”) ול”מיתוס היופי” של נעמי וולף (“העיסוק ברזון ובשמירת משקל נהפך למוקד עניין נשי בדיוק בזמן שהנשים במערב קיבלו זכות הצבעה…”).
בעולמה של ביקורת התרבות הוענקו לנו אינספור יצירות פוקחות עיניים כמו “אוריינטליזם” של אדווארד סעיד, “המחלה כמטפורה” של סוזן סונטג, “תולדות המיניות” של פוקו, “תרבות בלא נחת” של פרויד, “המצב האנושי” של חנה ארנדט ו”מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות” של ג’יין ג’ייקובס. ובימים אלה יוצאים כל העת ספרים חדשים שמזיזים את דעתנו ומשנים את חיינו  – של רבקה סולניט, נעמי קליין, ברברה ארנרייך, מגי נלסון, מגאן דאום ועוד סופרות וסופרים עכשוויים, שמסעירים את הדעת ומשנים את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם ואת החיים בתוכו.
3. כשאני מדברת על ביקורת תרבות כצורת מחשבה – זו שעומדת מאחורי כל היצירות הללו ומאחורי רבות אחרות – אני מתכוונת לכך שאנחנו שואלים שאלות על המובן מאליו. בתחום הביקורת זו התורה כולה: לשאול שאלות על מה שלכולם מובן מאליו.
4. תרבות, זו שאנחנו מבקרים, היא כהגדרתו של האנתרופולוג קליפורד גירץ: “סך כל הערכים, הנורמות, הסמלים והטקסים שמשותפים לקבוצה של אנשים”. במלים אחרות: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים. לדוגמה: מובן מאליו שבגיל 18 משרתים בצבא ומשלמים מסים למדינה (אלא אם קוראים, בין השאר, את “אי-ציות אזרחי” של הנרי דיוויד תורו ואת החיבורים של מהטמה גנדי). מובן מאליו שבנות צריכות להסיר שערות מהרגליים ומבית השחי (אלא אם קוראים, למשל, את “הסריסה” מאת ג’רמיין גריר). גם ברור – איזו שאלה? – שבנות לובשות ורוד ובנים לובשים כחול; או שעדיף להיות רזות מאשר שמנות (אלא אם קוראים בין השאר את “שומן הוא סוגיה פמיניסטית” של סוזי אורבך). וכן, לגמרי מובן מאליו שצריך להקים משפחה, שנשים צריכות ללדת ילדים (אלא אם קוראים למשל את “ממני והלאה” של אורנה דונת או את “ילוד אישה” של אדריאן ריץ’).
5. ביקורת תרבות היא מעשה אמיץ של הצבעה על מה שאי אפשר להצביע עליו; היא מעשה חיוני של הטלת ספק במה שברור.
6. כל חברה, כל קבוצה, זקוקה לתרבות – לערכים משותפים, לטקסים וסמלים משותפים, להנחות יסוד משותפות. אחרת בלגן. יחד עם זאת כל חברה זקוקה לאנשים שיעצרו וישאלו שאלות על הערכים, הטקסים, הסמלים; על הנחות היסוד (על מסגרת המחשבה, על הפרדיגמה). אחרת לא נתקן את מה שמקולקל. לא נפסיק עוול. לא נמנע עריצות ופגיעה. וגם לא נבחין בשינויים, בזמן שעובר, בתנאים שמשתנים.
7. חברה במיטבה, תרבות במיטבה, זקוקה לכופרים בה.
8. קחו למשל את ג’ודית באטלר. או את בטי פרידן. או את סימון דה בובאר. או וירג’יניה וולף. או את מארי וולסטונקראפט שכתבה את “הגנה על זכויות האשה” כבר ב-1792. איפה היינו היום בלעדיהן? בלי יצירות הביקורת של הנשים האלה, בהירות המחשבה, אולי היינו עדיין חושבות שהגבר עדיף על האשה באופן מהותי? אולי היינו עדיין משאירות את תחום משק הבית והאינטימיות באופן בלעדי לנשים, מונעות מהן להחזיק בעסקים, ללמוד באוניברסיטאות, ומשאירות את ניהול ענייני העולם לגברים? אולי היינו ממשיכות לחשוב על העולם דרך עולם המושגים ה”גברי”, ומרגישות שהוא לא מתאים לנו?
9. איפה הייתי אני אלמלא קראתי את תולדות המיניות של פוקו, את “בעיות מגדר” של ג’ודית באטלר, את “המין השני” של דה בובואר, את “Odd Girls and Twilight Lovers” של ליליאן פיידרמן על ההיסטוריה של דמות הלסבית במאה העשרים? האם עדיין הייתי חושבת שמה שטוב ונורמלי הוא להיות אשה שנמשכת לגבר, ומה שחריג ופגום הוא להיות לסבית? האם עדיין הייתי יכולה לצפות, לכל היותר, ש”החברה” תקבל אותי, תמחל לי על סטיותי? חיי היו בלתי נסבלים לו כך היה עדיין. חיים של בושה או של מאבק. של ניכור – כלפי החברה או כלפי עצמי. האם הייתי מבינה לבד שהשאלה אינה למה אני לסבית אלא מי היא הטרוסקסואלית? האם הייתי מבינה לבד שהסיפור הוא האופן שבו מגדירים את “הנורמלי”, והאופן שבו מוציאים את החריג מהכלל בדיוק כדי להגדיר את הכלל, ושלכל זה יש הקשר היסטורי ותרבותי מסוים?
10. איפה היינו היום בלי הביקורת של סוזי אורבך על עריצות הרזון? אולי היינו עדיין חושבים שאשה יפה שווה אשה רזה? אורבך עצמה אמנם אמרה לי בראיון ל”הארץ”, ב-2003, “ההשפעה של הספרים שלי על החברה שווה לאפס”. היא צודקת. למרות החיבור הבהיר והמשכנע שלה בגנות תרבות הדיאטה, ובגנות האופן שבנות מעבירות לבנותיהן את ההכרח להיות רזות, ובעצם את שנאת הגוף שלהן, הסלידה ממנו, התחושה שהוא אף פעם לא מה שהוא צריך להיות; אף שהחיבור הזה היה לרב מכר והוא מצוטט בכל מקום שעוסק בהשמנה, וכן, אף שהוא ראה אור בבריטניה כבר ב-1979 – המצב בהקשר הזה רק הולך ומחמיר. ילדות כבר עסוקות בדיאטות בגיל 8 לכל המאוחר. נשים לא הפסיקו לשנוא את גופן, בלשון המעטה. הן רק מתחילות מוקדם יותר. וגם גברים הצטרפו אליהן זה לא כבר.
11. ביקורת תרבות לא תמיד משנה את התרבות. אבל היא מוסיפה קול ברור וחזק לשיחה – לבליל הקולות שמרכיב חברה, שעושה תרבות – וכך היא מגדילה ומגוונת את מה שהוא בגדר האפשר. גם אם מעטים נהנים מהביקורת, גם אם רק אחדים ניצלים בזכותה מעריצות זו או אחרת, דיינו.
12.  אולי – אם נפעיל כלים של ביקורת תרבות, ונצביע על מה שמובן מאליו, וננסה להבין באיזה הקשר הוא נוצר, ומי מרוויחים ממנו, ומי מפסידים, ואיך אפשר אחרת – אולי אם נעבוד כך, באופן אישי בחיי היומיום כחושבות וכחושבים, וגם ככותבות וכותבים, נרחיב את אופקנו ונגדיל את מרחבי החירות והטוב בעולם?

 

מפעל הביקורת של ברברה ארנרייך – המלצת קריאה לדוגמה
  1. באחרונה יצא לאור ספרה החדש של מבקרת התרבות ברברה ארנרייך: Natural Causes (הוצאת Twelve, 2018). היא מטילה ספק במה שמובן לכולם מאליו בכל הקשור לתרבות האנטי-אייג’ינג והרפואה מאריכת החיים. היא שואלת שאלות על התבונה שבהתמסרות למה שנתפש כאורח חיים בריא – ובכלל זה הקפדה על עבודה קבועה בחדר כושר, על דיאטות מחמירות, ואפילו על בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן. המובן מאליו בתרבות הבריאות הוא חזק כל כך. דרוש לא מעט אומץ כדי לערער עליו. ארנרייך מעיזה אפילו לטעון כך: אולי גילוי מוקדם של סרטן עשוי להציל חיים, אבל אולי הוא גם עלול לקטוע חיים באבם, לקלקל אותם; אולי ההתערבות הרפואית בשם הארכת החיים יש בה מעשה של אלימות, וממילא אי אפשר בעצם לדעת אם היא עשתה טוב – כי אין בניסוי על אדם יחיד קבוצת ביקורת; כי אי אפשר ללכת בדרך שבה לא הלכנו? אולי, שואלת ארנרייך, אפשר לחשוב אחרת על האופן שבו אנחנו רוצים לחיות ולמות?
  2. ב”כלכלה בגרוש” (בבל 2004) הראתה לנו ארנרייך מה זה להיות עובדת בשכר מינימום בארצות הברית. היא עצמה עבדה במשך כשנה בעבודות שכר מינימום – ניקתה בתים, היתה קופאית, עבדה בסיעוד. היא הביטה סביבה, בעובדות ובעובדים האמיתיים שעובדים לצידה, ותיעדה את ימיהם. הנחת היסוד האמריקאית היא שצמיחה זה דבר טוב, ותחרות היא דבר טוב, ותאגידים גדולים מספקים עבודה לעובדים רבים – והנה ארנרייך התנסתה בגופה והראתה לנו מי באמת משלם את המחיר וכמה הוא גבוה. החיבור האישי של ארנרייך על עובדי שכר מינימום גורם לנו להבין שלא מספיק להשוות בין תשובות. לפעמים חיוני לשנות את השאלה.
  3. השאלה במקרה זה אינה: איזו שיטה כלכלית מעשירה את החברה, ומניעה את הקדמה, אלא זו: איך דואגים לכך שלא יהיו עובדים עניים. איך לעשות שגברים ונשים שעובדים במשרה מלאה – בוולמארט, במסעדות, בניקיון בתים – יוכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה (ולא יצטרכו לעבוד שתי משרות מלאות ולישון במכונית כמו כמה מהקולגות של ארנרייך בשנת ההתנסות שלה) ויוכלו להרשות לעצמם טיפול שיניים וחינוך ובריאות לעצמם ולילדיהם ותרבות ואוכל מזין. לפי הגישה של ארנרייך, שיטה כלכלית שאינה מבטיחה זאת – שאינה דואגת לכך שלא יהיו בקרבה עובדים עניים – היא שיטה רעה.
  4. בספרה Bright Sided  (Metropolitan Books, 2009) הראתה לנו ארנרייך איך תרבות הפסיכולוגיה החיובית – אם תחשבי באופן חיובי תוכלי להיחלץ מכל צרה, ומכל מעמד – משרתת את אלה שמרוויחים מהקפיטליזם האמריקאי ופוגעת בעניים שמקיימים אותו. ארנרייך מראה לנו איך מחשבה חיובית – כציווי חברתי וכמשאת נפש אישית – עלולה לחתור תחת עצם האפשרות לעסוק בביקורת התרבות. והרי זהו הדבר האחרון שניתן לו לקרות.