את הדברים הבאים אמרתי הבוקר, 11 במרץ, 2026 במפגש של מרצים וסטודנטים בבצלאל
"כיצד לדעתך נוכל למנוע מלחמה?" זו השאלה שוירג'יניה וולף ביקשה לענות עליה בחיבורה "שלוש גיניאות" שכתבה ב-1938, רגע לפני המלחמה הגדולה. איך כאשה חושבת, כותבת, הוגה, אני יכולה לתרום למאמץ למנוע מלחמה – זו השאלה שהעסיקה אותה רגע לפני מלחמה שהחריבה את לונדון, עירה האהובה, חיסלה מיליונים של בני אדם, הרגה יותר משליש מהיהודים בעולם (מקרב יהודי אירופה, שניים מכל שלושה נרצחו במלחמת העולם השנייה) והראתה כי האנושות מסוגלת לייצר רוע שיטתי ויסודי לשמו, חובק כל, שאין מלים לתארו.
היא כביכול עונה למכתב שנשלח אליה, ושישב אצלה במגירה ללא מענה יותר משלוש שנים. כותב המכתב, שאת שמו אנחנו לא יודעים, הוא גבר משכיל ואמיד. וולף מסבירה לנמען שלה מדוע התקשתה ובוששה כל כך לענות על השאלה הזו, ששאל אותה במכתבו. בעצם, החיבור שלה כולו הוא תיאור הקושי לענות והמאמץ להתגבר על הקושי הזה.
"לא נרצה להשאיר מכתב כה ראוי לציון כשלך – מכתב שכנראה לא היה כמותו בתולדות ההתכתבות האנושית, שכן מתי אי פעם שאל גבר משכיל אשה איך לדעתה אפשר למנוע מלחמה – ללא מענה. לפיכך, הבה נערוך ניסיון; אף שהוא נידון לכישלון".
האם יש כאן ביניכם כאלה שחושבים שכדאי ורצוי ואפשר למנוע את המלחמה הבאה? ושאשה היא סוג האדם הנכון לחשוב על השאלה הזאת?
בפתח דבריה, וולף מבהירה שלכאורה אשה היא לא סוג האדם הנכון לענות על השאלה "כיצד נוכל למנוע מלחמה", כי מלחמות הן עניין של גברים, ולנשים יקשה מאוד להבין מה מניע את הגברים בצאתם למלחמה, וממילא יתקשו להעריך איך לעזור להם להימנע ממנה.
"הנה שוב אנחנו עומדות לפני קושי נוסף. כי אף שדחפים רבים משותפים לשני המינים, הדחף להילחם היה מאז ומעולם מנהגו של הגבר, לא של האשה. החוק וההרגל פיתחו את ההבדל הזה, בין שהוא מהותי ובין שהוא מקרי. נדיר מאוד שאדם במהלך ההיסטוריה נפל חלל מרובֶה של אשה; רוב רובם של ציפורים ובעלי חיים אחרים נהרגו בידיכם, לא בידינו; וקשה לשפוט דבר מה שאיננו חולקות איתכם".
שלא נטעה: כבר בנקודה הזאת וולף מבהירה שאין הכוונה שנשים באופן מהותי טובות יותר מגברים, או שגברים באופן ביולוגי מסוכנים יותר מנשים. היא מביטה באופן שבו החברה עיצבה את הגברי ואת הנשי, ומראה שבהקשר הזה הגבריוּת והגברים שמגלמים בגופם ובהתנהגותם את ערכיה הם אלה שהורגים והורסים, הם אלה שיוזמים מלחמות, שנלחמים, שמתחמשים, שתוקפים – ביישובי העוטף, בעזה, בביירות, בטהרן; הם אלה שאונסים. הגבריות והגברים שמעלים על נס את הגבריות ומבקשים להגשימה בחייהם; לא הנשיות ולא הנשים.
וולף מעמיקה לחשוב על ההסדרים החברתיים שגורמים למאפיין התוקפני של המגדר הגברי. והיא תוהה כיצד יכולות נשים להשפיע על הדפוס הזה של גברים. בנקודה ההיסטורית שבה וולף כתבה, נשים בנות מעמדה בבריטניה יכולות היו זה עשר שנים בלבד להשתתף בבחירות, אחרי אלפי שנים שבהן הורחקו מהזירה הפוליטית ומהאפשרות להשפיע בה. ברגע שבו היא כתבה את "שלוש גיניאות" נשים רק צעדו את צעדיהן הראשונים אל תוך העולם האקדמי, אחרי שנאסר עליהן כל השנים להיכנס אליו, והן רק התחילו לגשש את דרכן אל עולם בעלי המקצוע.
שלוש הגיניאות שבכותרת מייצגות בחיבורה, במיטב המסורת של לשון ההמעטה, שלוש תרומות של גיניאה אחת כל אחת (קצת יותר מלירה שטרלינג), שוולף בוחנת אם כדאי לה לתרום לשלוש התארגנויות שעשויות לעזור למנוע מלחמה: ארגון שפועל למען שלום, ארגון שמטרתו להקים מחדש מכללת נשים, והתארגנות לקידום נשים בעולם המקצועי. בעזרת ההתלבטות כביכול ביחס לשלוש התרומות הדלות האלה, וולף בוחנת הנחה שלפיה כדי שנשים יוכלו בכלל להשפיע על גברים בכל הקשור למניעת מלחמות, הן צריכות להחזיק בעמדות של כוח והשפעה (ולכן להצטרף לארגון הפוליטי, להשיג תואר אקדמי ולהשכיל, ולהיכנס לעולם העבודה, היצירה והפרנסה). אבל וולף לא מקבלת שום מסגרת כמובנת מאליה ומטילה ספק בכל אחד מהרעיונות שהיא עצמה מעלה. אם נשים ייכנסו לעולם העבודה כמו גברים, ויקימו מכללות לפי הדגם של האוניברסיטאות של גברים, ויפעלו בארגון שלום שהקימו גברים – לא בטוח שהן יצליחו לחולל שינוי, משום שהן עלולות לקבל על עצמן את כל הנחות היסוד, צורות המחשבה, המטרות, השאיפות והאמצעים, שיצרו הגברים לפני שהן נכנסו לתמונה.
כלומר, כדי להביא קץ לנשק, לחרחורי המלחמה, לקטל ולאונס, לא די במטרה השוויונית הפשטנית של הפמיניזם – ייצוג שווה לנשים ולגברים בזירות של השפעה – אלא יש לחתור לשנות מהיסוד את זירות ההשפעה עצמן. [וזה המלכוד, שהוא הלב הכואב והמאתגר של החיבור של וולף; איך תהיה לנשים השפעה עד כדי כך שיוכלו לשנות מהיסוד את זירות ההשפעה, אם לא ייכנסו אליהן מלכתחילה? ואם ייכנסו, ויקבלו על עצמן את הכללים שלהן, איך לא ייאבדו את הכוח והחירות לחשוב ולהתנגד ולשנות וליצור זירות חדשות?]
הפטריארכיה, המבנה החברתי שבו לגברים יותר מלנשים יש גישה למשאבים ולכוח ושבו הם הבעלים של הסיפור – גברים הם מחברי הטקסטים היסודיים, ממציאי האלוהים, מחוקקי החוקים ומתווי הדרך – התחילה להתגבש לפני יותר מעשרת אלפים שנים, במהפכה הניאוליתית, כשהאנושות עברה מהתארגנות של ציידים לקטים להתארגנות של חקלאים יושבי קבע. לפי מיטב המחקר ההיסטורי העכשווי, לא קדמה לפטריארכיה מטריארכיה אלא חלוקה שוויונית של הנטל והכוח, שיתוף פעולה קיומי הדדי לפי הצורך והעניין בין המגדרים. הרעיון של פרויד ש”אנטומיה היא גורל”, לא היה נכון מאז ומעולם אלא רק בתוך ההקשר ההיסטורי של הפטריארכיה וממילא אינו נכון עוד בימינו.
הפטריארכיה היא המבנה החברתי והרעיוני שיצר את האלוהים האחד היחיד והזכרי [וחיסל את כל האלות והאלים האחרות והאחרים], היא המבנה החברתי והרעיוני שיצר את האימפריות ואחר כך את מדינת הלאום, והיא הרעיון וההתארגנות שיצרו את הנשק להשמדה המונית.
מה שאנחנו חייבות וחייבים לפעול לקראתו כעת הוא פירוק המבנה הזה ויצירת מבנה חדש תחתיו. המטרות של המבנה החדש – אמנסיפציה לכל בני האנוש, שמירה על חיים הגונים והוגנים ובני קיימא על כדור הארץ לכל בעלי החיים ובני האנוש – מחייבות לשנות את האלוהות, לגנות את הלאומנות, ולהשפיע על טיבה של התארגנות עולמית חדשה, שמחליפה בימים אלה ממש את מדינות הלאום. עלינו לפעול להשפיע על האינטליגנציה המלאכותית ולעמוד מול שליטת האוליגרכים, ולפרק את האנושות מנשקה.
וכדי להשיג את המטרה הזאת, כמו שכתבה ההיסטוריונית גרדה לרנר, צריך לכל הפחות להוסיף את נקודת המבט של נשים לנקודת המבט של גברים. אחרת אנחנו כלואים לעד בתפיסת המציאות הדו ממדית של העין (הגברית) האחת; לעולם לא נוכל לצאת מהמערה; לעולם לא נצליח לראות מעבר להשתקפות הגברית במראה. לעולם לא נצליח למנוע מלחמות.
"אנחנו מוסיפים את נקודת המבט של נשים לזו של גברים וזהו תהליך של שינוי עמוק (…) רק כאשר שתי העיניים מביטות יחדיו אנחנו מסוגלים להשיג שדה ראייה רחב ותפיסת עומק מדויקת"
וולף כתבה בשלוש גיניאות:
"זו התשובה לשאלתך: נוכל לעזור לך למנוע מלחמה בצורה הטובה ביותר לא בכך שנחזור על המלים שלך ועל שיטות הפעולה שלך, אלא בכך שנמצא מלים חדשות וניצור שיטות חדשות. נוכל לעזור לך למנוע מלחמה בצורה הטובה ביותר לא בכך שנצטרף למנגנון שלך, אלא בכך שנישאר מחוצה לו ובשיתוף פעולה עם היעד שלו. והיעד הזה משותף לשנינו: המטרה המשותפת היא להבטיח את הזכות של כולם, כל הגברים וכל הנשים, לכבד בישותם את העקרונות הנעלים של צדק ושוויון וחירות".
וגרדה לרנר כתבה:
The system of patriarchy is a historic construct; it has a beginning;
it will have an end. Its time seems to have nearly run its
course—it no longer serves the needs of men or women and in its
inextricable linkage to militarism, hierarchy, and racism it threatens
the very existence of life on earth.
זו המשימה עכשיו: לנסח את הסיפור האנושי המקומי והגלובלי בצורה שאינה מובילה למילטריזם, לאומנות, ופונדמנטליזם. לנסח ערכים, להנחיל נורמות, לחוקק חוקים, להקים מוסדות, להשקיע משאבים בהתארגנויות שבמהותם הם הומניסטיים (בהיעדר מלה אחרת בינתייים) – כלומר מכירים בערך המגוון האנושי, שואפים לסולידריות בין בני אנוש שונים באשר הם שם, כופרים בעליונות של עם או אלוהים או מגדר או אדם על אחרים, ומבקשים אמנסיפציה לכולם ולכולן, באופן שיהיה בר קיימא בעולם.
יש לזה היבטי עומק, כמו אלה שמניתי למעלה, אבל גם הרבה היבטים פרקטיים קטנים כגדולים. למשל, אפשר לסרב לקיים את תוכנית הלימודים כרגיל בזמן מלחמה כל עוד יש רק מלחמה ולא שום דבר אחר שחותר לסוף האלימות. למשל, עלינו להפיץ רעיונות חליפיים לפתרון היחיד של המלחמה. למשל, עלינו לקדם הסכמה חברתית על הכלל שאין לצאת למלחמה אם אין תוכנית של טיפול בבעיות שעומדות ביסוד הסכסוך. למשל, אין להשקיע שקל בביטחון אם לא מפנים שקל במקביל לפתרון הבעיות והמצוקה – של הפליטים, של שחרור הפלסטינים מכלאם, של נשים הסובלות במדינות פונדמנטליסטיות, ואם לא מפנים שקל במקביל לתמיכה בכוחות אנטי-מיליטריסטים בעולם.
מצד אחד הפרויקט הזה יעלה הרבה יותר משלוש גיניאות. אבל מצד שני לא רק סוף המעשה במחשבה תחילה, אלא כל המעשה כולו הוא מעשה של מחשבה, הוא המחשבה עצמה, וזה באמת לא עולה הרבה, ואין שיעור לכמה שנרוויח ממנו, ואי אפשר לדחות את זה עוד, בהנחה שעדיין לא מאוחר.