להחרים את התערוכה של ג'ודי שיקגו בתל אביב או ללמוד ממנה שיעור דחוף?

 

 

 

התערוכה של ג'ודי שיקגו "לו נשים היו שולטות בעולם" נפתחה בתל אביב (בשתי אכסניות בו בזמן – מוזיאון תל אביב, וגלריה נסימה-לנדאו) בסוף ספטמבר 2025, בימים שבהם גברים עדיין – בלשון המעטה – שולטים בעולם. וביתר מיקוד: אלה בעיקר גברים בישראל שמרעיבים, טובחים, משמידים בעזה, זוועה שמתחוללת במשך חודשים ארוכים, מאז אותו יום שבו גברים מעזה טבחו, אנסו, שרפו, וחטפו בדרומה של ישראל.

גיא בן נר ואמנים ישראלים אחרים פנו זה לא כבר במכתב פומבי לג'ודי שיקגו וביקשו ממנה להחרים את המוזיאון ולבטל את התערוכה. הרעיון של הפנייה הזאת הוא שאנחנו, יוצרות ויוצרים ישראלים, הנחרדים ממה שישראל מבצעת בשמנו בעזה לבני אדם – למקומות המחסה שלהם, לגופם, לנשמה שלהם – מבקשים עזרה מהעולם: בבקשה עשו כל מה שאתם יכולים; החרימו כל מוסד ישראלי – כולל מוסדות שאנחנו נהנים מהתמיכה שלהם – כדי שהלחץ הזה יגרום לישראל הממסדית לחדול, להפסיק. כדי שנוכל להציל את חייהם של העזתים שעדיין בחיים. כדי שיבוא הקץ למלחמה הזוועתית. כדי שהחטופים הישראלים שעדיין נמקים בשבי העזתי ייצאו לחופשי.

אני לגמרי מזדהה עם הקריאה הזאת ומצטרפת אליה. ואולם בה בעת, אני רואה כמה חשובה בשבילי התערוכה של שיקגו בתל אביב בנקודה הזמן הזאת. כמי שמלמדת כתיבת ביקורת באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, אני מוצאת ש"לו נשים היו שולטות בעולם" היא נקודת מוצא טובה לטיפוח תהליכי מחשבה חיוניים בחברה הישראלית, ולכל הפחות בקרב הסטודנטיות והסטודנטים. אולי החרם על התערוכה של שיקגו נחוץ בטווח המיידי, כדי לעזור למאמץ להביא את הקץ לברוטליות הישראלית, אבל השיעור שמלמדת אותנו שיקגו נחוץ בטווח הרחוק יותר, כדי שישראלים וישראליות יפסיקו להעלות על נס את אותה ברוטליות.

*

התערוכה שמוצגת במוזיאון – באופן סמלי רק בשולי הבניין, ליד היציאה, כהערת אגב – מחזיקה שמיכת טלאים ענקית (בעצם הדפס דיגיטלי על יריעת בד) שבה מחוברים אלה לאלה ציטוטים מפי נשים וגברים שענו על השאלה שבכותרת, וניסו לדמיין עולם שבו נשים הן השולטות. לצד הקיר עם הקווילט מוקרן סרט שבו מדברות שיקגו והשותפה שלה ליצירת העבודה, נדיה טולוקוניקובה, ממייסדות קבוצה המחאה הפמיניסטית הרוסית פוסי ריוט, על אודות השאלות שהעלו יחד ועל האופן שבו התחברו זו לאג'נדה של זו. כן, ויש שם במוזיאון איזה תא קטן שבו הצופים יכולים להיכנס אחד אחד ולענות על השאלה שמרחפת מעל העבודה. אבל לא ממש ברור מה נקלט מהתשובות ומה לא.

לעומת זאת, בגלריה הפרטית נסימה לנדאו, שיקגו מקבלת את כל הכבוד המגיע לה, כאמנית פמיניסטית פורצת דרך באמת, ואנחנו זוכים לקבל בתערוכה שנושאת את אותו שם, ושתופסת את החלל כולו, מגוון טעימות מגוף היצירה האדיר שלה, כולל דימויים מהעבודה The Dinner Party, מיצב שהעמידה ב-1979 (שולחן חגיגי בצורת משולש שערוך לכבוד 39 מנהיגות אייקוניות מכל הזמנים), ודימויים מעבודה מבריקה מוקדמת שלה שבה ציירה דימויים מיניים ססגוניים על מכסי מנוע. בת זוגי סיפרה לי שראתה תערוכה של שיקגו בסרפנטיין בלונדון לפני  כשנה, והתפעלה מאוד, וחברה אחרת זכתה לראות את ה"דינר פארטי" במוזיאון ברוקלין, שם התיישבה העבודה דרך קבע שנים רבות אחרי שנוצרה. אני מקנאה בהן – הן זכו לראות את הדבר האמיתי ובגודל טבעי. ובכל זאת, לעומת המוזיאון שבו אין שום אזכור לתערוכה בצד השני של העיר, ואין בו שום חומרים לעיון, והכל נראה כאילו נעשה בדוחק אמביוולנטי, בנסימה לנדאו אפשר לפחות לקנות כמה ספרים של שיקגו, ויש טקסט אוצרותי, והתחושה היא שמישהו כאן מבין משהו על החשיבות של האמנית הזאת לארץ הזאת בעת הזאת.

*

מה היה קורה לו נשים היו שולטות בישראל ובעזה? בכל עת שיצא לי להיות בסיטואציה שבה השאלה הזאת עלתה, גם בקרב נשים שמגדירות את עצמן פמיניסטיות, ראיתי את הגבה עולה ואת הספק מנקר. "לא בטוח שנשים היו מתנהגות אחרת אם הן היו בשלטון" – זו התגובה הרגילה, ובדרך כלל אחרי שמפטירים אותה אין משתהים רגע נוסף על השאלה, אלא עוברים הלאה כלאחר ייאוש. בדרך כלל מישהי מזכירה את השרה מירי רגב, או השרה אורית סטרוק – שתי שותפות פעילות בשלטון הימין בישראל האחראי המרכזי לרצח העם בעזה – כהוכחה לכך שאין לצפות מנשים כנשים שינהגו אחרת.

אלא שהשיעור הראשון שאנחנו יכולות ללמוד מג'ודי שיקגו הוא שהתשובה הזאת אינה מספקת – לא רק משום שהיא מסמלת את אוזלת היד של הדמיון, את הקושי להשליך אל העתיד צורת שליטה אחרת מזו שאנחנו מכירים, אלא משום שהיא אינה מתעכבת על מלוא המורכבות של עצם הצגת השאלה.

בקווילט של שיקגו וטולוקוניקובה התשובות מגוונות ומסעירות. "עדינות תהיה מנת חלקם של גברים ונשים", "אני יכולה לדמיין שנעניק ערך לצורות שונות של כוח, כולל כוח נפשי ורגשי, ונעודד אנשים למצוא את העוצמה שלהם", וגם "לו נשים היו שולטות בעולם לא היינו פולשים למדינות והורגים אמהות וילדים". תגובות רבות גם נוגעות ביסודות העמוקים של השאלה, כמו זו שאמרה: "הצעד הראשון יהיה לבטל את הנורמות המגדריות ולפרק את המערכת ההטרו-פטריארכלית והמעמדית".

כאן מתחיל השיעור שמלמדת אותנו שיקגו, ושהייתי רוצה לפתוח בו עם הסטודנטים. זהו שיעור שיוצא לדרך עם שאלות, והראשונה בהן: מהי הקטגוריה "נשים" בשאלה "לו נשים היו שולטות בעולם"? האם אפשר לחשוב על השאלה מיהי אישה – השאלה שנשאלת בכל טקסט פמיניסטי יסודי – שלא כניגוד לשאלה מיהו גבר? כפמיניסטית יסודית, שיקגו ערה לעובדה שאנחנו חושבים עדיין על הקטגוריות "נשים" ו"גברים" רק מתוך הפטריארכיה; ושפטריארכיה היא מערכת חברתית בת אלפי שנים שבה רוב הכוח מרוכז בידי גברים, ורוב הנשים מורחקות ממנו; ושזו מערכת חברתית, תרבות שלמה, שמעלה על נס תכונות "גבריות" ומעניקה להן קדימות, ומפחיתה בערך של תכונות "נשיות" ומבטיחה להן נחיתות. לכן, יש לפנינו פרדוקס: אם "נשים" ישלטו בעולם, ספק אם יהיו אלה "נשים" במובן הפטריארכלי, וממילא ספק אם הן ישלטו במובן שבו אנחנו מכירים שליטה, משום שהקטגוריות ישתנו, ערכי היסוד יוחלפו, מערכות היחסים יעברו תמורה מהותית.

הפמיניזם של שיקגו אינו מסתפק בשאיפה להשוות את התנאים של נשים לאלה של גברים בתוך הפטריארכיה, אלא הוא שואף לעולם פוסט פטריארכלי – כזה שבו בני אדם משני המינים חוברים יחד לטובת העתיד של האנושות. בעולם כזה, שאינו מעלה על נס את שלושת היסודות של הפטריארכיה – לאומנות, בעלות, בעילה – מדינות אינן פולשות למדינות אחרות, שליחיהן אינם אונסים ואינם חוטפים ואינם הורגים, טייסים אינם מפילים פצצות על בתי מחסה של משפחות שלמות, גברים ונשים אינם ששים אלי קרב. כל הדברים האלה מוּבנים רק בתוך הפטריארכיה. אין בהם שום הגיון מחוץ לפרדיגמה הזאת.

הבעיה היא שעלי לבנות את השיעור בלי המסקנות. שהסטודנטים יגיעו אליהן לבד. אני לא בטוחה איך לעשות זאת. אני רק מרגישה דחיפות. לא ברור מי תיפול קודם, המדינה שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה, או הפטריארכיה, אבל משהו צריך כבר לקרות.