מהו התפקיד שלי, מה התפקיד שלך?
מחשבה בעקבות תרבות הביקורת במוסף ספרים ב"הארץ"
אם הייתי כותבת לפי הנורמה הנהוגה בתריסר השנים האחרונות במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", כותרת המשנה של המאמר הקטן הזה שלי היתה צריכה להיות משהו כמו:
מוסף הספרים של עיתון הארץ מבקש להיות אתר של שיחה רצינית על יצירות ספרותיות, אבל עורכיו בחרו באסכולה של ביקורת צרכנות, שחותרת תחת תפקידו של המוסף ותורמת לשקיעתה המוסרית של החברה בישראל
הנה כמה כותרות משנה שמנוסחות בתבנית המובהקת הזאת, ושהופיעו במוסף באחרונה:
ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן תקופתי סוחף על סובלנות מול קנאות דתית, אבל המסר הפוליטי שהוא מטיף לו משחק לידי המחנה היריב
יובל אונגר, 14 באפריל 2026
הכתיבה של כורם קלילה, שנונה ואינטליגנטית, אבל קשה לשרוד את הטון בקובץ הטורים שלה, שפעם אחר פעם משתאה מהקושי שבגידול הילדים ובמילוי מטלות הבית
איתי זיו, 14 באפריל 2026
אורי דרומי מבקש להעמיק את האנלוגיות בין מלחמת אלג'יריה לשליטה הישראלית בשטחים, אבל ייתכן שההשוואה הרלוונטית נמצאת בכלל במקום אחר באפריקה
נעם שיזף, 24 במרץ 2026
התבנית הזאת – "X ניסה לעשות כך וכך אבל נכשל בזאת ובזאת" – היא, כך נדמה, השכיחה בכותרות המשנה של המוסף [גם ביקורות על ספרי שלי זכו לכותרות מהסוג הזה – אם דרוש גילוי נאות. לדוגמה: '"איך להיות סקוטית', היומן האישי של קזין, מצייר בכנות את תחושת האי-נחת של ישראלים כיום, אבל הניסוי המחשבתי שלה נשאר בגדר משאלת לב לא מחייבת," כך בביקורת של עמרי הרצוג באחרונה]. אבל יש גם כותרות שחורגות מהתבנית הזאת, ומתאפיינות בחריצת דין חד משמעית. בין שזו קטילה, כמו "גם במחוזות המלודרמה קשה לחשוב על רומן חובבני ומלאכותי יותר מ'שמור אותי בלב שלך'" במאמר של עמרי הרצוג על ספרה של שרית ישי-לוי, ובין שזו העלה על נס, כמו "הרומן של מתן יאיר הוא חומר נפץ ספרותי כריזמטי ומפתה, בלי תו אחד של זיוף", בביקורת של עמרי הרצוג על הספר "פרידה".
כך או כך, כותרות המשנה של מוסף הספרים של הארץ מייצגות היטב את האסכולה השולטת בו, הרואה את הביקורת כסוג של תו איכות; כביכול תפקיד רשימת הביקורת הוא להעניק תו תקן צרכני כמו באתר מידרג: המבקרים אומרים לנו אם הספר טוב או רע, אם הסופרים הצליחו במשימתם או לא, אם הסופרים מעולים או גרועים, אם כדאי לרכוש ולקנות או מוטב להשאיר על המדפים.
*
תרבות הביקורת לא תמיד היתה כזו במוסף ספרים של הארץ – היא לא היתה כך בשנים שבהן ערכו את המוסף מיכאל הנדלזלץ או דרור משעני, והיא ממילא לא כזו בכל מקום בעולם.
אם תציצו במדור ספרים של ה"ניו יורק טיימס" תמצאו כותרות משנה אינפורמטיביות, שמעניקות לקוראים רק תמצית מעניינו המרכזי של הספר המבוקר, למשל, בביקורת על ספרה החדש של לנה דנהם:
This unusually unfiltered memoir takes us to the hospital, to therapy and to the sometimes hostile set of Girls.
או בביקורת על ספר עיון חדש של ג'ים ווינדולף:
Jim Windolf’s new book, Where the Music Had to Go, traces the influence of Dylan on the Beatles and the Beatles on Dylan.
אנחנו לא נדע מקריאת הכותרות אם המבקרת אהבה את הספר או מסתייגת ממנו, אם כדאי או לא כדאי לקנות אותו. אמנם בביקורת עצמה נקרא הסתייגויות, והביקורת עשויה להיות שלילית במובנים מסוימים, אבל על פי רוב הדעה של הכותבת על טיב הספר לא תהיה העיקר. למעשה, עצם ההופעה של הספר במדור הספרים תהיה עדות לכך שהספר ראוי לשיחה, להתייחסות, להדהוד. זאת משום שבמוסף ספרים של הניו יורק טיימס שולטת בכתיבת הביקורת אסכולה אחרת, שלא לומר מנוגדת לזו ששולטת במוסף ספרים של הארץ.
לפי אסכולה אנגלוסכסית זו, שיפוט איכותי כלל אינו מתפקידי הביקורת. כפי שניסח זאת בתמצית מעוררת השראה ו.ה. אודן, המשורר והמבקר הבריטי [בתרגומו של אביעד שטיר, הוצאת דחק]: "הדבר האחד שאותו, זאת יש להדגיש חזור והדגש, אינני מבקש ממבקר הוא שיאמר לי מה אני צריך לראות בעין יפה או להוקיע". אין בעיה, אומר אודן, שהמבקר יספר לנו "אילו יצירות וסופרים הוא מחבב ולא מחבב; אדרבא, מועיל לדעת את זה, כי מן ההעדפות שהוא מביע בנוגע ליצירות שקראתי, אני מסיק כמה סביר שאסכים או לא אסכים איתו על יצירות שאותן לא קראתי. אבל שלא יעז לקבוע לי מה עלי לחשוב" [עמרי הרצוג, למשל, טוב שיציין – כשהוא מבקר יצירות בסוגת הממואר – שהוא לא אוהב את הסוגה. וכך אפשר לקחת בעירבון מוגבל את הביקורת שלו. ולהניח שהוא גם לא מאוד בקיא בסוגה שהוא מסתייג ממנה. ואני – טוב שאציין שאני מתוסכלת מכך שנותנים במוסף ספרים דווקא למבקרים כהרצוג שלא מכירים בערך הסוגה לבקר יצירות ממואריות, ושמשום כך אני מציינת את שמו של הרצוג כאן, וכך תוכלו לקחת את דברי המסוימים האלה בעירבון מוגבל].
יתרה מזאת, כותב אודן, "ההליך ההגיוני היחיד עבור מבקר הוא לשמור על שתיקה בנוגע ליצירות שבעיניו הן גרועות, ובה בעת להיאבק במלוא המרץ בעד אלו שבעיניו הן טובות, ובמיוחד אם הציבור מזניח אותן או אינו מעריך אותן מספיק".
*
מהו תפקיד המבקר, שואל אודן ועונה:
"ככל שהדברים אמורים בי, הוא יכול להעניק לי אחד או יותר מבית השירותים הבאים:
- להציג בפני סופרים או חיבורים שעל קיומם לא ידעתי עד כה.
- לשכנע אותי שלא הערכתי מספיק סופר או יצירה משום שלא קראתי אותם במלוא הקפדנות.
- להראות לי יחסים בין יצירות מתקופות שונות ותרבויות שונות שלעולם לא הייתי מסוגל לזהות בעצמי משום שאינני יודע מספיק ולעולם לא אדע מספיק.
- להציע 'קריאה' של יצירה שתוסיף על האופן שבו אני מבין אותה.
- לזרוע אור על תהליך ה'עשיה' האמנותית.
- לזרוע אור על יחסה של האמנות אל החיים, אל המדע, אל הכלכלה, אל האתיקה, אל הדת וכן הלאה."
מקריאת ביקורות רבות במוסף, אני מתרשמת שמרבית המבקרים במוסף ספרים בדרך כלל אינם כותבים מתוך שליחות כזאת. למעט יוצאים מן הכלל, הם מעדיפים במקרה הטוב לתאר את הספר – לפעמים הם גם מספרים לנו על יצירות אחרות שמתכתבות עם הספר וזה טוב – אבל במקרה השכיח ביותר הם מקדישים מקום נרחב ברשימות להענקת ציונים. מה שנעדר מרשימות הביקורת במוסף הוא רוח הנדיבות, והוא ההבנה של מקומה של הביקורת בתוך המערך הכללי של התרבות. מיקום שאפשר להגדירו באופן הזה: היוצרים יוצרים את ספריהם; אנחנו, המבקרים, תפקידנו להדהד את המעניינים והחשובים שבהם לטעמינו, כאלה שהעניקו לנו השראה או עוררו בנו מחשבות חדשות, וזאת כדי שהיצירות יגיעו אל הקוראים, וגם אם לא יגיעו, שלכל הפחות ייכנסו לשיחה הציבורית, וישפיעו על התרבות; על מה שראוי לדבר עליו, על האופנים שבהם מקובל לחשוב, על הדרכים שבהן נוכל להכיר במציאות שסביבנו.
"לתקוף ספרים גרועים הוא לא רק בזבוז זמן אלא גם קלקול האופי", כתב אודן. "אם ספר הוא באמת רע בעיני, העניין היחיד שאני יכול להפיק מכתיבה עליו צריך לבוא ממני עצמי, מן המפגן הפיקחי, השנון והזדוני ביותר שאוכל לנסח. אי אפשר לבקר ספר רע בלי להשתחצן".
*
התסכול שאני מרגישה מול תרבות הביקורת של מוסף ספרים אינו חדש וכתבתי על כך בעבר. הפעם אני טורחת וכותבת שוב משום שאני סבורה שיש כאן שיעור חשוב לרגע הזה בישראל.
תמיד מעניין להבין אם תופעות שפושות בחברה נובעות מאנשים מסוימים – ממנהיגים, אנשים בעמדות כוח – או מתהליכים חברתיים עמוקים. אנחנו שואלים אם השקיעה המוסרית של ישראל התחילה עם בנימין נתניהו – זה שהעמיד את איתמר בן גביר כאחראי על אכיפת החוק בישראל, ומאפשר למתנחלים להיות טרוריסטים באין מפריע, ושולח את הצבא להרוג כמה שיותר כדי לשמור על השלטון – או שהשקיעה המוסרית של ישראל התחילה הרבה קודם. בצורה דומה אנחנו עשויים לשאול אם תרבות הביקורת השטוחה כתו תקן צרכני היא מורשת של עורכת מסוימת אחת [ליסה פרץ, שערכה את המוסף בימים שבהם דב אלפון היה עורך העיתון] שהשחיתה את המוסד, וקלקלה את ערכיו, או שהעובדה שאין במוסף שיחה על יצירות ספרות מהסוג שאודן מצפה לה כרוכה בתהליכים שפרץ ואלפון רק שירתו והאיצו.
כנראה לעולם לא נדע. אבל אני רוצה להציע שהשאלה הדחופה והמועילה ביותר שיש לנו עכשיו היא זו שאודן שואל: מהו התפקיד שלנו.
כן, טוב שישאלו המבקרים – כמו שטוב שישאל כל אחד אחר בחברה שלנו; שוטרים, פוליטיקאים, צעירים שעומדים לפני גיוס – מהו התפקיד שלנו. האם אנחנו כאן כדי להוקיע ספרים שאנחנו לא אוהבים ולהלל ספרים שאנחנו אוהבים? למה? את מי זה משרת?
אולי הגיעה העת לחשוב מחדש על תפקיד הביקורת? אולי, בחברה שוקעת כמו ישראל, נחוץ לרענן את המחשבה על התפקיד ולשנות כיוון? אולי החברה הישראלית היום זקוקה יותר מכל לחזק את ריבוי הקולות היצירתיים, להדהד את מגוון נקודות המבט שמציעים הסופרות והסופרים, כדי לשוחח על החברה בעת הזאת, להרחיב את האופקים שלנו, להגדיל את שדה הראייה? אולי אנחנו זקוקים למאמרי ביקורת שאינם נעים בין הקטילה לבין ההערצה, אלא משוחחים, בנדיבות, ומעניקים ליצירות מרחב לקיום והדהוד, ומחפשים אחר רעיונות חדשים, ועושים זאת באופן ביקורתי במובן של ביקור, התארחות, בעולמן של היצירות המבוקרות, ובמובן של ניסוח שאלות שמחפשות, ולא בהכרח מוצאות, תשובות?
כשמוסף הספרים הפך למוסף צרכני – כאילו בנו קניון מסחרי בתוך אגן טבעי של נהר זורם – נגדע מרחב חיים שלם של יצירה ושל תרבות. נפגע אנושות אתר חשוב שעשוי היה לאפשר לחברה בישראל שיחה מתגלגלת, שתקדם הבנה, החלפת רעיונות, העלאה על נס של יופי, ומרחב מחיה למחשבה בהירה ולתיקון.