שלוש מחשבות בעקבות קריאה ב"משקל עודף" מאת בכל סרלואי

1. זה לא כבר, בערב ספרותי שעסק בסגולותיה של הסוגה האהובה עלי, המסה האישית [בבית ביאליק בתל אביב בהשתתפות מיכל בן נפתלי, מוטי פוגל ובהשתתפותי] שאלה המנחה, ענת ויסמן: "מה ייחשב ככישלון של מסה אישית?" ידעתי שזו שאלה נהדרת, אבל איכשהו – אף שכבר עשרים שנים ויותר אני מקיפה את עצמי במסות אישיות, קוראת אינספור, קוראת על אודות מחבריהן, על אודות מעשה הכתיבה, וכותבת בתוך הסוגה ולאור המסורת שלה – לא ידעתי איך לענות עליה. השיחה התגלגלה, ולבסוף הציעה ויסמן, בעקבות דברים שנאמרו, את התשובה הזאת: אולי מסה אישית שנכשלה, שלא ממלאת את תפקידה, שלא נושאת בכבוד את שמה, היא כזאת שאינה מלמדת את הקוראת דבר מה על עצמה?
אני חושבת שזהו בדיוק הסוד הגדול של הצורה הספרותית-התיעודית הזאת: ככל שהכותבת מבקשת להבין דבר מה על העולם, על החברה, על החיים האנושיים, על הפוליטי, על החומרי, על הנשגב, דרך התבוננות בחייה האישיים שלה, באמצעות החקירה הכּנה, האינטלקטואלית, הרגשית, הסקרנית, ובאמצעות העדוּת המסוימת והסובייקטיבית שלה – בלי להתיימר לייצג את הכללי, את הקיבוצי, את האוניברסלי – כך תעזור הכותבת לקוראת להבין משהו, לראות משהו, בחייה שלה עצמה.
כמה התרגשתי למצוא שאסופת המסות של בכל סרלואי מצליחה לעשות בדיוק את זה בשבילי – כנגד כל הסיכויים; הרי אנחנו באות מעולמות רחוקים זה מזה, בלשון המעטה.
הנה, סרלואי גדלה בירושלים סמוך לישיבת "מרכז הרב" שבה למד אביה, ליד "מרכז הציונות הדתית ומרכז התורה בעולם", אבל גם רחוק מספיק ממרכז הרב "כדי שנוכל להחליט אם להתפלל שם או בבית הכנסת היחיד שבשכונת בית הכרם", כפי שהיא כותבת במסה היפה "בין שני בתים"; היא גדלה, כדבריה, ב"עולם ברור – ולכן משרה ביטחון. היו התורה וההלכה והרבנים, הנושאים את דבר ה' בעולם, והישיבה שאיש לא היה צריך לכנותה בשם משום שכולם ידעו באיזו ישיבה מדובר וכולם תלמידיו של הרב קוק האב או הרב צבי יהודה בנו, שנפטר כשנה לפני שנולדנו. היו ההלכה והמצוות שכולם שומרים, מלבד החילונים המסכנים שלא מבינים כמה התורה הטובה, או החרדים שלא מבינים שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם. והיו שלושת היסודות הרוחניים של הציונות הדתית: תורת ישראל, ארץ ישראל, ועם ישראל (…)".
אני לעומתה גדלתי ברמת גן, ליד הפארק הלאומי ומועדון הספורט כפר המכביה, איפה שאבי לימד אותנו לשחק פינג פונג וטני-קט וטניס, ולמדנו שם לשחות ולימים שיחקתי שם כדור-יד. בבית הכנסת השכונתי ביקרתי אולי שלוש פעמים בכל ימי ילדותי, ולא קראתי כמעט בכלל בתורה – חוץ ממה שנדרש בשיעורי תושב"ע ותנ"ך בבית הספר. לעומת זאת קראתי בנעורי ספרים של איין ראנד והרמן הסה ואת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג, ואת "מר אל, כאן אנה", ואת הסיפורים הקצרים של סארטר ואת הרומנים של קאמי, ואת הפילוסופיה שלהם, והעולם לא היה לי ברור כלל ועיקר, וחיפשתי ספרים אחרים שיעזרו לי להבין את עצמי ואת מגוון האפשרויות שעומדות לפני להתמקם בעולם, ורק בשנות העשרים הגעתי אל מקצת היצירות ההגותיות האלה – של דה בובואר, של וולף, של פוקו, של באטלר, של פרידן, של גריר – והן עזרו לי לכונן את עצמי ולהזדקף.
הנה, כך, משהו באופן שבו סרלואי כותבת, בטון שבו היא משתפת בנדיבות, בבהירות, יוצר את הרושם שהיא יודעת שקוראיה הם אחרים ממנה, וכשאני קוראת על הדרך הרוחנית והפוליטית שהיא עשתה, אני לומדת על אודותיה, על אודות הסביבה שבה היא פועלת, שמתוכה היא כותבת, אני זוכה להצצה לעולם שאינני מכירה – אפילו עולם שמרתיע אותי ומעורר את זעמי אפריורי – ואגב כך אני לומדת לחבב אותה, ולחשוב דרכה על העולם שלי, על הדרך שעשיתי אני.

2. לפחות ברובד אחד עמוק סרלואי ואני מדברות באותה שפה – זה מעורר בי רגש חם ותקווה ממשית. אני מבחינה בזה כשהיא מדברת על כאב-חיים שקשור למיקום שלה בבית הכנסת, הרחק בעזרת הנשים, הרחק מספר התורה: "(…) אני אבכה מחר ובשבת שאחריה, ואני אבכה בכל השבתות שעוד יבואו, שנים ארוכות ארוכות, בתפילת נעילה של יום כיפור ובתפילות הארוכות של ראש השנה ובתפילות הקצרות יותר של שבת והכי הרבה בשמחת תורה, אבכה מול הארון המלא והארון הריק, אבכה גם כשאמא לידי (אבל פחות), אבכה כל כך הרבה עד שזה יקרה לפעמים ברגע שבו רק אכנס לבית הכנסת (…) ואני אבכה גם בגיל ארבעים כשאני אשה מבוגרת ואמא לילדה מבוגרת מהילדה שהייתי אז, עד שאבין למה בכיתי".
והיא ממשיכה: "זו היתה הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר".
דמיינו כאן כוכבית: אני רוצה לשאול אתכם, הקוראים אותי עכשיו, האם המשפט האחרון הזה מצלצל לכם מוכר? אם כן, האם אתם מרגישים כמוני את תחושת החמימות שעוברת בגוף כשסופרת שאתם קוראים משתמשת בעולם המושגים היקר לכם; כביכול החליפה איתכם מבט שכולו הבנה וחיבה שמקורן בדרך הלימוד המשותפת שעברתם עד לרגע הזה?
הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר, כותבת סרלואי, "הציקה לי כמה שנים עד שהצלחתי לנסח אותה". ומה שעזר לה לנסח אותה הוא דווקא רגע אחד ב"נשים קטנות", שבו "מארץ' מנסה להבין מדוע איימי עצובה כל כך, עד שהיא מבינה כי המלנכוליה של איימי היפה מקורה בגעגועים ללורי, והיא אומרת לעצמה: 'נפש הילדה יוצאת אל לורנס הצעיר'. והנה מצאתי את המלים להרגשה הזאת: לא ידעתי מה פירוש הדבר שהנפש יוצאת אל נער צעיר, אבל ידעתי, ידעתי בוודאות, שנפשי יוצאת אל הספרים הקדושים".
לרגע, קצת התאכזבתי, כשכמה עמודים מאוחר יותר מסבירה סרלואי לקוראים כי "הבעיה שאין לה שם" היא הצירוף שטבעה בטי פרידן ב"המסתורין הנשי", יצירה שהיתה בה הכוח להעיר ולהניע את הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית. התאכזבתי לא כי חשבתי שזה רעיון רע, להסביר לקוראים, אלא כי היא הפירה באותו רגע את אשליית השיחה הפרטית שלי ושלה.
כך או כך, באותה מסה מעולה, "על אהבת התורה, כלומר – על פמיניזם", כותבת סרלואי, "איפה נמצאת הקדושה? אלוהים, אני יודעת, נמצא בכל מקום. אני מרגישה אותו בלב שלי מאז הייתי בת חמש (…) הקדושה נמצאת היכן שיש תפילה, שיש מעשים טובים, היכן שקוראים את התורה ומלמדים אותה (…)" והיא נזכרת: "על שולחנו של אבא בדירה הקטנה ברובע היהודי מונחות יריעות קלף גדולות וצנצנת דיו ונוצות אווז עבות ומגבת דקה מרובבת כתמי דיו וסכיני מנתחים חדות, ויריעות קלף קטנות ודקות המכוסות באותיות קטנות ויריעות ענקיות שעליהן משורטטים קווים ישרים ודקים. אבא מעתיק מספר צר את אותיות התורה, גופו הגדול כפוף, צר בחרט הנוצה הדק את האותיות שלו, והן יפות ונפלאות (…)"
אני קוראת את הדברים האלה והם לא זרים לי – אף שאין בי שום רגש חיובי כלפי התורה. אני קוראת את הדברים האלה של סרלואי ואני שואלת את עצמי, איפה הקדושה, או במלים אחרות – איפה הנשגב; איפה אני מכירה את הנגיעה ביופי, בטוב – והמחשבה מוליכה אותי בהשראת סרלואי בין השאר אל אבי, בריאן, שהיה עובד בגינה שלו, מנכש עשבים, משקה את הגרניום הוורדרד, את שיחי הרודונדנדרום הסגלגלים, את ההרדוף, את הסקיולנטים – בעצם אותם לא צריך היום להשקות – את הוורדים הלבנים שצומחים פרא. מסיר עלים יבשים, מדשן, עומד גבוה וכפוף מעל קופסאות לבן קטנות בחממה שלו, מלאות באדמה, זורע בהן זרעים, מסתובב בחצר ומחפש מה נבט, מה צמח, מה זקוק לעזרה, מה הגיע יומו ואפשר לעקור אותו ולשתול חדש תחתיו.
אני מודה לבכל סרלואי עד שהוליכה אותי עד לזיכרון הזה.
3. יש עוד הרבה יופי והשראה במסות של סרלואי המכונסות בספר הזה. ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותן עכשיו (וגם בעבר, לרגע, זכיתי לקרוא את אחת המסות בזמן שהיתה בעיצומה של כתיבתה) וזאת אף על פי – אולי בזכות העובדה – שתהום פעורה ביני ובינה. או חומת הפרדה עד השמים. או גדר תיל. ולא גדר בין האתיאיזם האגנוסטי שלי לבין האמונה שלה באלוהים, אלא בין היהודיות שלה לבין ההומניזם שלי. והתהום הזאת ניכרת בעיני דווקא בניסוחים כאלה שלה: "אנחנו אוהבים כל יהודי מתוך מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'". אמנם סרלואי כותבת כאן על עצמה הילדה, על איך שראתה את הדברים בעבר, אבל נדמה לי שבעניין הזה לא הרבה השתנה. אולי אני טועה. אבל נדמה לי שהיסוד היהודי של יהודים לפני הכל, עליונים על הכל, במקרה הטוב מקבלים את הגר, ובמקרה השגור סולדים ממנו, וממילא מניחים שיש אדם "יהודי" שהוא הנבחר, ויש כל השאר שהם – אני לא יודעת מה – נדמה לי שהיסוד הזה הוא שורש הרבה מהרע במקומותינו, ואני זועמת על היסוד הזה מאוד. וטוב שסרלואי עדיין מדברת בכנות ובבהירות וביופי שבו היא כותבת בשבחי העיקרון הזה, "אוהבים כל יהודי מתוך מצוות ואהבת לרעך כמוך", שהוא טוב בעיניה, ודווקא רע לפני ולפנים בעיני. כי אולי עכשיו מתאפשרת שיחה.
"אני מאמינה בכל לבי", סרלואי כותבת, "שנשים שמספרות על עצמן, על חייהן וגופן, מביאות גאולה לעולם". בזה אני מסכימה איתה. בחיי.