האם לכתיבה של מסות יש תפקיד וערך בעולם? אני לא יודעת. לכאורה, רק החלפת שלטון ימין קיצוני בשלטון הומניסטי תאפשר את עצירת הנפילה הגדולה של ישראל, ואני לא יודעת איך מסות יכולות לסייע באתגר הגדול הזה. רק הפסקת המלחמה, עסקה לשחרור החטופים, מהלכים לשלום ולשיקום עזה והעזתים, העוטף והצפון, בירור ציבורי של הערכים הלאומיים הישראלים והיהודיים – רק כל אלה ביחד ועוד מהלכים שאינני יודעת לדמיין יעצרו את השקיעה.
חוסר אונים גמור תוקף אותי: כל זה כל כך לא בידינו, אני חושבת, אין לנו שום השפעה.
לא, זה לא נכון. יש השפעה. חייבת להיות. אני מתנחמת בהנחה שאם לא נכתוב, אם לא נוסיף מגוון קולות לשיחה הישראלית, יישמעו רק קולות מסוג אחד והכל יהיה גרוע עוד יותר.
אסופת המסות "איך להישאר" ראתה אור ביולי 2024. אני שואלת בה איך להיות אמא, חברה, בת זוג, סופרת ישראלית בעת הזאת. וגם אני שואלת מה צריך לתקן כדי שיהיה כאן סיכוי לישראל טובה דיה: אולי נתקן את הלאומיות? את היהדות? אולי נתנגד לבריונות? איך נעשה את זה?
לא היה לי הרבה פנאי לשווק את הספר, אבל לשמחתי הרבה, בחנות הספרים "המגדלור" בתל אביב הספר נמנה עם 24 רבי המכר של שנת 2024. בראש הרשימה של המגדלור עומד "אפירוגון" של קולום מק'קאן בהוצאת ספרי נובמבר, שמדבר על חברות שנרקמה בין שני נפגעי לאומנות – ישראלי ופלסטיני. איזו חנות נפלאה זו, שזו רשימת רבי המכר שלה. אני ממש גאה להיות שם עם הספרים שלי על השולחנות והמדפים.
בחנות הספרים הדיגיטלית "עברית" נמכרו מאות עותקים של הספר – הן בגרסה הדיגיטלית הכתובה והן בגרסת האודיו, בקולה ובביצועה של טלי קרק, אחת ויחידה.
כריכת הספר "איך להישאר" – מאת דוד בן הרא"ש – זכתה בתחרות עיצוב הספרים "תריסר ספרים" (אחת מתריסר הזוכים מבין 130 שנשלחו לתחרות) ויוצאת בקרוב לתחרות של עיצוב ספרים בגרמניה. אני גאה מאוד בבן הרא"ש ושמחה שהוא נענה לאתגר והניח את רשימת המסות על חזית הכריכה. לא הכרנו הרבה דוגמאות כאלה קודם לכן.
אציין גם שהתפרסמו זה כבר כמה ביקורות והמלצות טובות ומעודדות:
דפנה לוי כתבה למשל בכתב העת המוסך:
"העדינות שבה כותבת ארנה קזין עלולה להטעות, משום שמאחורי דבריה – המנוסחים במילים שקולות, מדודות, הטעונות ברגש, אבל לעולם אינן מניחות לו להתפרץ – עומדים דברים קשים. בספרה החדש, איך להישאר, הדברים נוגעים בשאלת הקשר לכאן, לישראליות, ויותר מזה, בשאלה איך להתמודד עם הזעם ועם הכאב שמעוררים אירועי השנה האחרונה וליישב אותם עם העובדה שהיא, כמו כולנו, קשורה למציאות הזו בקשרי משפחה, חברות, הורות, שפה, כתיבה וזהות".
מאיה בקר כתבה ב"הארץ":
"קזין מצליחה לרוב לשמור על טון מדוד: פוליטי והומניסטי אבל לא צדקני או דוגמטי מדי; אינטליגנטי אבל לא אקדמי, אישי אבל לא משתפך".
ויונתן שגיב כתב בפייסבוק:
"אי הידיעה והמבוכה המלוות את הספר לכל אורכו הופכות בו במקביל למרחב של תקווה, של עשייה ספרותית ופוליטית ושל עיצוב העצמי. מתוך אי הידיעה, במילים אחרות, מתעצבת הפעולה כנגד ההווה הקודר ובעד עתיד טוב יותר כבחירה, כתפיסת עולם, כציווי מוסרי. כפי שקזין כותבת בהקדמה לספר, הבחירה שלה בתקווה ובפעולה למען שינוי טמונות בכך שהיא הייתה עדה במהלך חייה לאחת המהפכות התודעתיות הגדולות בישראל, המהפכה ביחס לקהילת הלה״טב. ״אני רוצה להזכיר לעצמי,״ קזין כותבת, ״שהתקווה נעוצה בידיעה שאפשר להשפיע״. נדמה לי שבימים אלה אין תזכורת יותר חשובה.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.