אני לא אוהבת סופרלטיבים, ובכל זאת אני חושבת שלפעמים אפשר לומר שיצירה היא מופתית: יחידה במינה, וגם מימוש שלם של הפוטנציאל הגלום בסוגה שבה נכתבה.
הממואר "דיוקן עצמי של אמי" הוא בשבילי מופת כזה, גם במובן של מושא לחיקוי. אמנם לא יהיה אפשר לחקות את היצירה הזאת [מן הסתם רק הסופרת שכתבה אותה יכולה היתה לכתוב אותה בדיוק כפי שכתבה] אבל כבר עולה החשק להוציא ממנה אקורדים, להבין מהו הקסם הזה שעובד בה – מהו התמהיל המסוים של הפצע, היופי, החוכמה, הסידור של הרעיונות והזכרונות; דרכי המסירה, אמצעי החקירה. עולה הרצון ללמוד את עקרונותיה, כדי ליצור משהו אחר טוב בהשראתה.
מתוך מגוון עצום של רגעים שמהדהדים בי בתום הקריאה, אני משתהה לרגע על שני שירים ששחורי מזכירה בספרה, אחד שהכרתי זה כבר ואהבתי מאוד, ואחד שאני מכירה עכשיו בזכותה. שני השירים, Not waving but drowning, של המשוררת הבריטית סטיבי סמית, ו-I go back to May 1937, מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, הם בשבילי כמו bookends: מחזיקים ביניהם את דפי הממואר הזה (או לפחות רובד מהותי אחד מני כמה שלו). אולי אדביק את השירים האלה כאן בהמשך ותקראו אותם, כמה הם יפים.
על הראשון כותבת שחורי [בעמוד 16]: "אולי כל הכתיבה הזאת היא כנגד אותה היד. לא מנופפת כי אם טובעת. המלים האלה לא שלי. אלה השורות שכתבה המשוררת הבריטית סטיבי סמית שחורקות בראשי. תרגמתי אותן לעצמי לאו דווקא בנאמנות, מחליפה איש טובע באשה טובעת".
But still he lay moaning:
I was much further out than you thought
And not waving but drowning.
שחורי מתרגמת ללשון נקבה את השורות האלה מתוך השיר, ואומרת על אמה שלה, "[עלי] להודות שבמשך שנים היא טבעה לנגד עיניי. שהכתיבה הזאת תציל לכל היותר אותי".
על השיר של שרון אולדוס כותבת שחורי [בעמוד 205]: "אני מסתכלת בהוריי בתור אנשים צעירים. כמו בשיר של שרון אולדס שבו היא חוזרת לאביב 1937, רואה את הוריה בפגישתם הראשונה, ומפצירה בהם לא להיפגש. הם הרי עומדים לעשות דברים איומים לילדים שלהם, לעצמם, הרי היא יודעת. לבסוף היא חובטת אותם זה בזה כמו ילדה המשחקת בבובות נייר, מעלה מהם את ניצוץ החיים כי היא רוצה לחיות. ואני רוצה לחיות".
בין הדמות הטובעת – שנדמית לאחרים ממרחק כאילו היא רק מגזימה, או משתעשעת; רק מנופפת בידיה – של סמית, ובין הדוברת של אולדס, שמחליטה לאפשר להוריה להיפגש, ולימים לעשות את כל הדברים הנוראיים שהם עשו – ולו רק כדי שהיא עצמה תוכל להתקיים, אני רואה את הממואר של שחורי חי: הווה ומבעבע עם כל העושר שלו, עם כל הרבקות שלו, הריקי והרֶבֶּקה שלו [שם האם המסוימת וגם אותו השם של אחרות שסיפוריהן מהדהדים בסיפור הזה], עם כל התוכחה העצמית והחמלה שבו, וההתכתבות עם טקסטים אחרים, טרגדיות אחרות, עם כתב היד של הממואר הזה עצמו שהלך לאיבוד [איזה סיפור! אפשר היה לחשוב שדברים כאלה כבר לא יכולים לקרות] עם הקטעים שבהם המספרת בונה סיטואציות מהעבר שבהן לא נכחה, עם הקטעים של רפלקסיה ושל עדוּת, עם הראיות שהיא פתאום מציגה [המכתב ממארי תרז!], עם הרגעים שבהם היא הוגה בעצם מעשה הכתיבה, על המגבלות שלו וסגולותיו.
בזמן הקריאה אני נזכרת בשני ממוארים. אחד של דלפין דה ויגאן הצרפתיה, "אל מול הלילה", ואחד הוא "רישום של העבר" מאת וירג'יניה וולף.
על הממואר של ויגאן כתבתי פעם כך:
הפרטים הבדויים ב"אל מול הלילה" הם הקטעים שבהם דה ויגאן מספרת סיפורי עבר, על ילדותה של אמה, אף שלא נכחה בהם, מן הסתם […]
"אבל אמת לא היתה שם", כותבת ויגאן. "[…] איך יכולתי להאמין ולו לרגע קט שאוכל למסור את סיפור חייה של לוסיל? מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?"
המאמץ לספר את הסיפור הוא העיקר, משום שהקיום האנושי כרוך בהיותנו חלק מסיפור כלשהו; אנחנו מבינים את עצמנו כחלק מאיזושהי עלילה, שסיפרו ומספרים הורינו, הלאום שלנו, המעמד; ההתחזקות וההתבגרות וההתפתחות של כל אחת ואחד מאיתנו כרוכות במידה שבה אנחנו יכולים להיות הבעלים של הסיפור שלנו. "סבלה של לוסיל היה חלק מילדותנו, ולימים – חלק מחיינו הבוגרים", כותבת דה ויגאן. "סבלה של לוסיל עיצב את אחותי ואותי. עם זאת, כל ניסיון להסבירו נידון לכישלון. לכן אין לי ברירה אלא להסתפק בכתיבה של פירורים, רסיסים, השערות. הכתיבה עצמה אין בכוחה להושיע. לכל היותר היא מאפשרת להציג שאלות ולחקור את הזיכרון".
ב"רישום של העבר" אני נזכרת בעת שאני מתפעלת מהאופן שבו שחורי מצליחה לצייר את דיוקנה העצמי וגם ללכוד את דיוקנה של אמה כמעין רקע, או כמצבור של חומרי גלם, וגם כדבר עצמו. "אמת גמורה היא שדמותה רדפה אותי כדיבוק עד שהייתי בת ארבעים וארבע", כתבה וולף על אמה [בתרגום אנה הרמן], "למרות העובדה שהיא מתה בהיותי בת שלוש-עשרה. ואז, באחד הימים, שעה שהתהלכתי לי סביב כיכר טביסטוק, המצאתי, כפי שאני ממציאה לפעמים את ספריי, את 'אל המגדלור', בדחף אדיר וממש לא רצוני. דבר אחד התפרץ אל משנהו […] ומרגע שהיה כתוב, חדלה דמותה של אמי לרדוף אותי כדיבוק. שוב אינני שומעת את קולה. אינני רואה אותה". וכמה פסקאות אחר כך, מנסה וולף להבין מדוע התקשתה כל השנים לתאר את דמותה של אמה, ועולה בדעתה שאמה היתה "עיקרית": "אני סבורה שהמלה 'עיקרית' היא הקרובה ביותר לתיאור מדויק של התחושה הכללית שהיתה לי של חיים שהם באופן מוחלט באווירתה עד כדי כך שמעולם לא התרחקנו ממנה מספיק כדי שנוכל לראותה כאדם […] היא היתה הדבר כולו […]".
טוב, עכשיו אני נזכרת בעוד חיבור של וולף, "מקצועות של נשים" [בתרגום כרמית גיא], שבו היא מספרת על שני מכשולים שעמדו לפניה בבואה לכתוב יצירה בעלת ערך. אחד הוא מכשול שהתגברה עליו ואחד הוא מכשול שנשאר בעינו. אלה היו "שתי התנסויות אמיתיות מאוד שלי עצמי. אלה היו שתי ההרפתקאות של חיי המקצועיים", כתבה.
הראשון הוא ההכרח להרוג את "המלאך שבבית" – אותה הוויה טהורה כביכול של האשה, "כה ממוסדת, עד שלא היתה לה דעה משלה ולא רצון משלה אלא היא העדיפה לגלות אהדה לדעותיהם ורצונותיהם של אחרים". "להרוג את 'המלאך שבבית', הרי זה אחד מתפקידיה של הסופרת" כתבה.
"את הראשונה – הרג המלאך שבבית – דומתני שפתרתי. היא מתה. והשנייה, אמירת האמת על התנסויותי אני כגוף, אינני חושבת שפתרתי. מסופקתני אם היתה אישה שפתרה אותה עד היום".
כשקראתי את העמודים האחרונים של "דיוקן עצמי של אמי" חשבתי לעצמי שיערה שחורי הצליחה למלא את שני התפקידים האלה של הסופרת, לגבור על שני המכשולים האדירים שוולף תיארה. היא אפילו התגברה על המכשול שוולף לא יכלה לו. המכשול של המאמץ להעמיד ביצירה מספרת כישות בעלת גוף. שחורי עשתה אפילו את זה. אני יודעת את זה כי את הכאב אני מרגישה ממש בגוף. בעצמות. בשרירים. בעור. באברים הפנימיים.
עוד אקרא שוב את הספר הזה כדי לנסות להבין טוב יותר איך עלה הפלא הזה בידה.
Not Waving but Drowning
By Stevie Smith
Toggle annotations
Nobody heard him, the dead man,
But still he lay moaning:
I was much further out than you thought
And not waving but drowning.
Poor chap, he always loved larking
And now he’s dead
It must have been too cold for him his heart gave way,
They said.
Oh, no no no, it was too cold always
(Still the dead one lay moaning)
I was much too far out all my life
And not waving but drowning.
Copyright Credit: Stevie Smith, “Not Waving but Drowning” from Collected Poems of Stevie Smith. Copyright © 1972 by Stevie Smith. Reprinted with the permission of New Directions Publishing Corporation.
I Go Back to May 1937
By Sharon Olds
I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.
Copyright Credit: "I Go Back to May 1937" from THE GOLD CELL by Sharon Olds, copyright © 1987 by Sharon Olds. Used by permission of Alfred A. Knopf, an imprint of the Knopf Doubleday Publishing Group, a division of Penguin Random House LLC. All rights reserved.
Source: The Gold Cell (Alfred A. Knopf, 1987)