הוא חי, המחבר!

מחשבות בעקבות "התמונה הקטנה – יומן לא הירואי" מאת דרור משעני [אחוזת בית ספרים, 2025]

כדי לספר מקצת ממה שהתחולל בנפשי בעת שקראתי ביום חמישי, ה-13 במרץ 2025, את ספרו החדש של דרור משעני, "התמונה הקטנה", שהוא מסה אישית בצורת יומן, אבקש לספר משהו קטן שקרה לי בבוקרו של אותו יום.
כבר התחלתי לקרוא את היומן של משעני, בשעת בוקר מוקדמת, ברכבת לירושלים, בדרך לשיעור – "סדנה בכתיבת ביקורת על יצירה" – שאני מעבירה כבר שנים רבות באקדמיה לאמנות בצלאל. וכבר התרגשתי, מהאינטימיות של היומן של משעני, מהבהירות, מהכּנוּת, מהיופי של הפסקאות ושל התגלגלות המחשבה, וכבר התווכחתי ביני וביני עם המחבר: לדוגמה, כשהוא כותב בפתח-הדבר על הקרובים לו, שנמצאים בספר הזה "בלי השריון המגונן של הבדיון", ומתנצל לפניהם על כך, ואומר "הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי, זה שאת שריון הבדיון הסרתי בעיקר מעצמי. ואולי נכון יותר לומר – את השריון הזה המלחמה הסירה מכולנו" – ובכן התכוונתי לומר לו, למשעני, שאמנם הסרת הבדיון מהקרובים לנו היא סוגיה סבוכה וקשה מבחינה מוסרית, אבל הוא טועה, כי ממש לא דרושה מלחמה כדי להצדיק את הסרת השריון של הבדיון. כלומר, אין צורך בטבח, באונס, בחטיפות ובחורבן של השבעה באוקטובר, ובשבי שנמשך לאין קץ, וברצח רבבות עזתים ובהחרבת עולמם בכל החודשים שחלפו מאז, כדי להצדיק את כתיבת הממואר, המסה האישית, היומן.
העדוּת של כל אדם, אני רוצה לומר לו, ובעיקר של סופר מחונן ונדיב וחכם ומשפיע כמוהו, חיונית בכל עת, ובעיקר בחיי השגרה, שמתחפשים לחיים שבהם כל אחד יכול לחיות את חייו מאחורי השריון של הבדיון, ומתחזים לחיים שבהם אין כביכול צורך לדעת מה קורה מאחורי השריון הזה. כך או כך, כשירדתי בירושלים מהרכבת הכבדה וצעדתי לעבר הרכבת הקלה כבר הייתי כולי סקרנית להגיע לסוף יום העבודה שלי כדי לשוב אל היומן הזה ולהיות איתו ובתוכו, מאחורי השריון של הבדיון.
אבל כשנכנסתי לקמפוס בצלאל מחשבותי כבר היו נתונות לעניין אחר. החלטתי זה לא כבר שאציג לסטודנטים טענה פשוטה שהתנסחה בראשי: שכתיבה ראויה לשמה מתחילה במקום שבו אין ל-AI מה לומר.
לשון אחר: אין טעם לכתוב מלה או משפט או פסקה – גם כשאנחנו כותבים ביקורת על יצירת אמנות – אם אנחנו לא כותבים מתוך הסובייקטיביוּת שלנו, מתוך השאלות שמעניינות אותנו, הסקרנות המסוימת שלנו, זווית הראיה שלנו, העדוּת על התשוקות והערכים והאג'דנה שלנו. כל מה שהוא גנרי ו"אובייקטיבי" לכאורה, כל מה שהוא חסר פניות לכאורה, צ'ט ג'יפיטי יודע לכתוב לבד.
בדרך לשיעור עברתי בספריית בצלאל ושאלתי ספר שידעתי שאזדקק לו, הכולל שתי מסות; את "מות המחבר" מאת רולאן בארת ואת "מהו מחבר" מאת מישל פוקו, כי ידעתי שאני רוצה להשתמש במסות האלה כדי להתפלמס איתן ולכתוב משהו ולחזק את הניסוחים שלי בשיעורים הבאים, והנחתי את הספר בתיק, ונכנסתי לשיעור, ואמרתי כמה דברים כלליים על האג'נדה שלי ביחס לכתיבת ביקורת והתחלנו לעבוד.
רק אחר הצהריים, כעבור שתי סדנאות ובדרך הביתה לתל אביב, פתחתי את הספר "מות המחבר", שיצא בהוצאת רסלינג, וגיליתי את מה שכנראה שכחתי – שדרור משעני, זה מהיומן "התמונה הקטנה", ומספרי הבלש האהובים עלי, ומהכתיבה על המזרחיות, ומהאקדמיה, ומסדרות הבלש בטלוויזיה, וזה שהיה פעם עורך טוב של "מוסף ספרים" של "הארץ", הוא זה שתרגם את המסות וגם כתב להן אחרית דבר, וקראתי את הספר כולו ואת אחרית הדבר והרגשתי שאני בתוך רב שיח שמתחולל בראשי.
בארת, בתרגום משעני, טען ש"הכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור. הכתיבה היא אותו מקום ניטרלי, הטרוגני, עמום, שבו הסובייקט שלנו נעלם, השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות, ובראש ובראשונה – זו של הגוף הכותב". חשבתי שאפשר לתאר כך בדיוק את פעולת הכתיבה של כלי כמו צ'ט ג'יפיטי. אבל אז דרור משעני, באחרית הדבר, מספר על ההקשר הביוגרפי, ההיסטורי, הפוליטי, שבו נכתבה המסה הזאת על אודות "מות המחבר", בעת שהסטודנטים שירדו לרחוב כדי למחות במאי 1968 ראו בבארת וברעיו לגישה הסטרוקטורליסטית משתפי פעולה עם הממסד, ומישהו אמר באיזו התכנסות ש"הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב", כלומר, אני מפרשת לעצמי בעצבנות, שכל הבלה-בלה-בלה ההגותי הזה אין לו חלק במהפכה, בלשון המעטה, ואולי, אני לומדת ממשעני, בארת נפרד לימים מהביקורת הסטרוקטורליסטית, ואולי משעני מציג את המחשבות של בארת על הקריאה – בשונה מהכתיבה – כאקט של התנגדות, אבל בכל זאת, כל זה קשור בעיני רוחי (בלי להבין הרבה) לאיזה עלבון שנעלב ההוגה מהסטודנטים שלא ראו בו מהפכן, וממילא, לאיזו תפישה שלו ביחס לכתיבה ולקריאה, שיש בה, אני חושבת, התנערות מאחריות: אם המחבר מת, אם הטקסט הוא רק אוסף של ציטוטים, אם היצירה מתרחשת רק אצל הקורא, אזי מה יש לי כסופרת לעשות, מה התפקיד שלי? רק להזיז ציטוטים מכאן לכאן? זו בעיני גישה אנטי מהפכנית, חסרת אחריות, שמכעיסה אותי באופן עמוק.
והנה, בערב התיישבתי עם כוסית ויסקי – שהוא אולי ויסקי שונה מזה שמשעני שותה בתוך הדפים של היומן שלו – להשלים את קריאת היומן ונרגעתי. זהו, עכשיו אין לי שום ספק. לא זאת בלבד שהמחבר לא מת, הוא חי והוא חיוני, ואי אפשר בלעדיו, ואיזה מזל שמשעני הרגיש לרגע שהוא חייב להסיר את שריון הבדיון, ואיזה מזל שהוא משתף את הקוראים במה שמתחולל בממ"ד שלו, בסלון שלו, כמטופל בקליניקה, ככותב במשרד הכתיבה, בספרים שהוא קורא, בזכרונות מהשירות הצבאי, ברעיונות לסיפורי בלש חדשים, בתחקיר על מה שקרה בתחנת המשטרה בשדרות, בפחד, בשיחות עם הילדים, בשיחות עם אמו, שבהזדמנות אחת אמרה "אין מה לעשות, לך תמיד היתה בעיה עם להרגיש שייך (…) אף פעם לא ידעת להרגיש בבית" – והשיתוף הזה העניק לי לרגע הרגשה עמוקה שאני עם המחבר של "התמונה הקטנה" מרגישה בבית, ושזה אינו עניין של מה בכך בכלל.
מתוך הרבה רגעים של התעלות בזמן הקריאה, היה אחד שממש העלה בעיני דמעה של התרגשות מלאת פאתוס, מהסוג של אגרוף מונף במחאה, מהסוג של ירידה לרחוב והתחייבות למאבק, וזה קשור למשהו, לקראת סוף היומן, שמשעני אומר על הקריאה בספר יחזקאל, ושהתחבר עם שאלה שניקרה בי, במשך הקריאה ביומן שלו, למה הוא קורא בספרים האלה? למה הוא חוזר ל"מקורות"? עזוב אותם, הפסק לקדש אותם, הפסק לראות בהם מקור, סמכות מוסרית, או משהו כזה, ואז משעני כותב שם את מה שהוא כותב, את מה שהוא אולי מבין ביחס לקריאה בספר יחזקאל, והרגשתי שאולי בעצם כן, רולאן בארת צדק, היצירה נכתבת בזמן הקריאה שלה, אולי השפעתי כקוראת על הטקסט, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילר, אז לא אציין כאן מה בדיוק, רק אפציר בכם לקרוא את היצירה היפהפיה הזאת, שהיא תרומה אדירה בעיני לתרבות הספרותית בישראל, לשיחה הציבורית, וטוב כל כך שנכתבה בידי המחבר המסוים וחי תמיד – בשר ודם ורוח – שלה.