פתח דבר
אני חושבת כך: אשה אינה נולדת לסבית, היא נעשית כזאת. כשאני אומרת “לסבית”, אני מתכוונת: אשה שמרשה לעצמה לאהוב אשה אחרת לא רק ברגש וברוח אלא גם בגוף; אשה שמרשה לעצמה להתענג על גוף של אשה אחרת ולהתענות ממנו; אשה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש – מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית – מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים, בעור.
אני-עצמי מרגישה שעדיין לא הבנתי איך להיות לסבית, דייקית, סאפפית, קווירית, אוהבת נשים. איך למצות את המיטב מהאפשרות המצוינת הזאת.
וכך, במדריך זה – אינני בת הסמכא, אלא אני מבקשת לשתף אתכן בניסיון שלי ללמוד, להשתפר, להגיע רחוק ככל שאוכל במיצוי הפוטנציאל הגלום באימוץ הזהות הזאת, שאותה אני אוהבת באופן יסודי.
רק בדבר אחד אני משוכנעת: הפרויקט של עיצוב העצמי – המאמץ לענות על השאלה “איך להיות?” מבחינה מוסרית, סגנונית; ביחסים, ביצירה, בחברה, לבד – הוא אחד המאתגרים בחוויה האנושית, וכולנו עסוקים בו בין שביודעין ובין שלא. בחיבור הזה אני מבקשת להתבונן בנקודה אחת קטנה בפרויקט הגדול הזה, והוא עצם האפשרות לבחור להיות לסבית. אם אני לסבית, זו אינה תשובה שלמה לשאלה מי אני או מה אני או איך אני, אלא סימון של אחת הקטגוריות התרבותיות שבהן אני יכולה לעצב את עצמי. כך אני חושבת.
וממילא, במדריך הזה אניח בצד את הביקורת הנבונה והחיונית על עצם קיומן של זהויות, על המגבלה הטמונה בבחירה בזהות אחת קוהרנטית או בהסכנה לתווית האחת שהדביקו לך (ביני וביניכן, כל הזהויות והתגיות אלימות מעצם טבען; זו של ההטרוסקסואליוּת כוחנית מכולן). לא אכנס כאן להיסטוריה ולאנטומיה של “הנורמלית”, שכדי להגדיר אותה, כדי לשרטט את קווי המיתאר שלה, נזקקו להגדיר את האחרת ואת החריגה.
איך להיות לסבית – המדריכה
אולי כבר בחרת. אולי את כבר לסבית הלכה למעשה: נמשכת לאשה אחת, התאהבת באחרת. אולי את מישירה מבט; אינך מסיטה את עינייך כשאלה נפגשות במבטה של מי שמסקרנת אותך. אולי את כבר נוהגת בסובארו פורסטר. אולי את מרגישה שזהו זה, את יודעת. אינך צריכה כל הדרכה. ובכל זאת, נשאי את מבטך והביטי בנשים אחרות. בין שאת יודעת בעצמך איך להיות ובין שלא, טוב לבדוק מגוון אפשרויות נוספות. וטוב ליצור לעצמך קאנון. קבוצת התייחסות. הכירי את הטובות שבהן בשבילך. אולי יעניקו לך בניסיון חייהן, בסיפורן, השראה. הנה שלוש מבין דמויות המופת שכינסתי לעצמי ואני לומדת אותן בקפידה – על דרך החיוב ועל דרך השלילה. איך להיות ואיך מוטב לא להיות. הן לא מייצגות אלא את עצמן ואת אהבתי אליהן. אל תסתפקי בהן. חברי את הרשימה הפרטית שלך.
איך להיות לסבית לפי אליזבת בישופ, משוררת
את הילדוּת את חייבת לשרוד. אף שאביך ימות כשימלאו לך שמונה חודשים, ואמך תצא מדעתה, ותתאשפז בבתי חולים לחולי נפש, ותיעלם מחייך למשך חודשים, ותחזור, ותנסה לתלות את עצמה, ותתאשפז שוב; אף שאמך תישלח פעם נוספת לאשפוז כשימלאו לך חמש – ב-1916 – ולא תראי אותה מאותו רגע יותר אף פעם, בכל זאת תמשיכי לחיות ותעצבי את חייך. את תעברי מבית הסבים לבית הסבים לבית הדודים. כשתתבגרי, כתבי על כך מסות אישיות מופתיות: את “גוונדולין”, את “בכפר”. תתארי למשל רגע אחד, בביקורה אותך בבית הסבים בנובה סקוטיה שבקנדה, לפני שהתאשפזה ונעלמה מחייך, שבו אמך לא אהבה את השמלה שהתופרת התאימה לה. פתחי כך את הסיפור:
צרחה תלויה מעל הכפר ההוא בנובה סקוטיה. צרחה או הד שלה. אף אחד לא שומע אותה; היא תלויה שם תמיד, ככתם בהיר בשמים הכחולים; שמיים שמטיילים נוהגים להשוות לאלה של שווייץ, כהים מדי, כחולים מדי, עד שנראה כאילו הם מתקדרים עוד יותר לקראת האופק – או שמא לקראת שולי העין? – הצבע של ענן הפריחה על עצי הבוקיצה, הלילך שמעל שדות השיבולים; משהו שמתקדר לא רק בשמים אלא גם מעל היערות והמים. הצרחה תלויה שם כך, באין שומע, בזיכרון – בעבר, בהווה, ובשנים שביניהם. היא לא היתה גבוהה במיוחד מלכתחילה. היא פשוט באה לכאן לחיות, תמיד – לא צרחה רמה, רק חיה לנצח. התדר שלה הוא התדר של הכפר….”
אף פעם לא תשכחי את הצרחה של אמא שלך, אבל המשיכי. למדי במכללת הנשים ואסר. כתבי שירים. היתקלי בשירים של מריאן מור. התאהבי בהם. חפשי עוד מזה. את קובץ השירים שלה Observations תחפשי בספריית המכללה ולא תמצאי. הספרנית תשאל אם את רוצה שהיא תשאיל לך את העותק הפרטי שלה וגם אם תרצי שהיא תארגן לך פגישה עם מריאן מור, שהיא במקרה קרובת משפחה שלה. בביישנות תגידי שאת רוצה. אמצי את מריאן מור (שחיה עם אמה בניו יורק) כמנטורית שלך, כמי שתפרוש עלייך את חסותה. עשי ממנה אחת הנשים החשובות בחייך. לא בהקשר הרומנטי המיני אבל בהיבטים חיוניים אחרים.
[את לא תזכי לקרוא את “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי”, המאמר המסעיר של אדריאן ריץ’, שיפורסם ב-1980, שנה אחרי מותך. אבל אולי תכירי הלכה למעשה את הרעיון היסודי בו, שאת כל יחסי החברות והאהבה בין נשים אפשר להעמיד בנקודה מסוימת על הרצף הלסבי; היחסים המיניים הם אולי רק בקצה אחד שלו, מריאן מור תהייה בשבילך במקום אחר. כי מהו בעצם המרחק הגדול בין ‘החברות הכי טובות’ לבין זוג הלסבּיות? רק השאלה אם יש סקס או אין סקס?
הקיום הלסבי לפי ריץ’ הוא לא המקבילה הנשית לקיום ההומוסקסואלי. הוא בא מכיוון אחר. הוא התנגדות אפשרית למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה. הוא כפירה בהנחה שאשה, אם היא רוצה להיות אשה, אמורה להפנות את תשוקותיה – האהבה, הארוס – באופן בלעדי אל עבר גברים; הנחה שמיוצרת, נשמרת, מטופחת, מונצחת, בכוחותיהם הגדולים והשמרנים של הפרסום, בתי הספר, הספרות לילדים, האגדות, הטלוויזיה, הקולנוע, האמנות, החוק והמשפט. ההטרוסקסואליות הכפויה, אומרת ריץ’, היא זו שמאפשרת ומקדמת ומחזקת את הסחר בנשים, את הזנוּת; את גילוי העריות, את ההנחה המובלעת בכול שגורלה של אשה בהכרח נכרך בצרכיו של הגבר.
“כשם שהמונח לסבית צומצם להקשרים קליניים מגבילים בהגדרה הפטריארכלית שלו, כך גם הופרדו הידידוּת והחברוּת הנשית מן האירוטי, וכתוצאה מכך צומצמה משמעותו של האירוטי עצמו”, כתבה ריץ’. “אבל אם נעמיק ונרחיב את הטווח של מה שמוגדר כקיום הלסבי, כשנשרטט את קווי המתאר של הרצף הלסבי, נתחיל לגלות את האירוטי במונחים נשיים: כמה שאינו מוגבל לחלק אחד של הגוף או לגוף לבדו; כאנרגיה, שלא רק מתפשטת אלא גם – כפי שתיארה זאת אודרי לורד – שרויה בכל ‘שותפות בשמחה, תהיה זו שמחה גופנית, רגשית או נפשית’, ובכל עבודה משותפת (…)”].
במכללת הנשים כרכי את נפשך וגופך באלה של לואיז קריין, מרגרט מילר ואחרות – לימים תודי שכל הרומנים שלך עם נשים התחילו בחסות השתייה. אחרי הלימודים במכללה, אחרי שנים בווילאג’ בניו יורק, אחרי אהבה לא מושגת, אחרי אהבה מושגת, אחרי התכתבות עם מריאן מור על השירים שלך, אחרי כתיבת שירים ופרסומם, אחרי התנסות בהוראה, קחי לעצמך חופש, להירגע, סעי לדרום אמריקה לשבועיים. בריו דה ז’נרו יקבלו את פנייך הרקדנית מארי מורס ובת זוגה האדריכלית לוטה דה מקדו סוארס, שאותן פגשת בניו-יורק ארבע שנים קודם לכן. מיד אחרי נחיתתך בברזיל אכלי מאגוז הקשיו. יתברר שאת אלרגית. כמעט תמותי. לוטה דה מקדו סוארס תסעד אותך. התאהבי בה. הישארי איתה 15 שנים. כתבי שירים, תרגמי ממואר מפורטוגזית. כתבי את ההקדמה לגיליון ברזיל של מגזין לייף. אל תכתבי כמעט בכלל על אהבתך ללוטה. אולי רק את השיר “שמפו”.
בכלל, עבדי על כל שיר שלך שנים ארוכות, בקפידה, בחומרה. זכי בפרס פוליצר לשירה. שתי יותר מדי אלכוהול. הפכי לאחת המשוררים החשובים והמשפיעים בארצות הברית. כשלוטה תתמסר לעבודה הגדולה שתקבל מהמושל של ריו – לתכנן פארק ענק על חוף הים – הרגישי לבד. חזרי לארצות הברית. לוטה תבוא לבקר אותך ותגלה ששכבת עם אשה אחרת ותבלע כדורים ותמות. גם את זה את תשרדי. מצאי לך אהובה אחרת. כתבי את “אמנות אחת” שיהיה אחד השירים המפורסמים ביותר שלך. כתבי כל השנים רק מעט שירי אהבה לנשים – זה לא הדבר שלך. אף שבאנגלית את יכולה לכתוב כך שלא יידעו, בעצם, אם השיר פונה לאשה.
כתבי, למשל, את השיר “אינסומניה”:
נדודי שינה מאת אליזבת בישופ
הלבנה במראה שבשידת האיפור
מביטה ממנה והלאה, אלפי מילין
(ואולי, בגאווה, בבבואתה,
אבל בלי להאיר פנים)
הרחק מעבר לשינה, זה ברור,
או שהיא מאלה שישנים בבוקר.
לצד תבל שנשכחה,
היא תגיד לה ללכת לכל הרוחות,
והיא תמצא גוף של מים,
או מראה, לשהות בה לכל הפחות.
אז עטפי בקורים את ההשגחה,
ושלשלי אותה אל הבאר.
אל העולם ההפוך,
שבו ימינה הוא תמיד שמאלה,
שבו הצל הוא בעצם הגוף,
שבו נישאר ערוֹת כל הלילה,
שבו השמים רדודים כמו שהים
עכשיו עמוק, ואת אוהבת אותי
איך להיות לסבית לפי סוזן סונטג, סופרת, מבקרת
“אולי הייתי שתויה, אחרי הכל, כי זה היה כל כך נהדר כשה’ התחילה לעשות איתי אהבה”, תכתבי ביומן שלך בגיל 16. “בפעם הראשונה שה’ נישקה אותי עוד הייתי נוקשה, אבל זה היה רק כי לא ידעתי איך, ולא משום שלא אהבתי את זה (כמו שהיה עם ג’ים)…היא התלוצצה על איך שהציפוי של השיניים שלה מתחיל להתקלף עכשיו. דיברנו עוד קצת, ובדיוק כשהכרתי בכך שאני משתוקקת אליה, גם היא ידעה (…)
“ומה אני עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה? לא פחות מאדם אחר לגמרי (…) תפישת המיניות שלי השתנתה כל כך – תודה לאל! – ביסקסואליות כביטוי לשלמות של האינדיבידואל – ודחייה כנה של – כן – הסטייה הזאת שמגבילה התנסויות מיניות, שמנסה לפרק את המיניות מהפיזיוּת שלה, בתפישות כמו האידיאליזציה של הצניעות, של ההימנעות מסקס עד שתפגשי את האדם הנכון, כל האיסור הזה על התרגשות גופנית בלי אהבה, על הפקרוּת (…)
“אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כל זה כל כך פשוט אבל בעבר היה לי קשה כל כך להבין. אני רוצה לשכב עם הרבה אנשים. אני רוצה לחיות ולשנוא למות. לא אהיה מרצה ולא אשלים לימודים לתואר שני אחרי שאגמור את התואר הראשון. אני לא מתכוונת להניח לאינטלקט שלי לשלוט בי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להעריץ אנשים שיש להם השכלה (…) אחפש עונג בכל מקום ואמצא אותו, כי הוא נמצא בכל מקום. ..אני חיה, אני יפה… מה עוד קיים בעולם?”
כל זה ועוד תכתבי בגיל 16. כשתתבגרי קצת דווקא תקדישי את חייך לאינטלקט, לביקורת תרבות, למחשבה, להוראה, לכתיבה, ותעניקי לתרבות כמה מהמסות החיוניות והמאתגרות שיש. לעומת זאת, את יחסייך עם נשים – את תהיה בקשרי אהבה וסקס עם לפחות ארבע נשים, עד לקשר האחרון והממושך שלך עם הצלמת אנני לייבוביץ’, קשר שתקיימו בדירות נפרדות עד מותך – את כל האהבה הזאת תשמרי פחות או יותר בסוד. אמנם תכתבי עליה ביומנייך. תחיי אותה. אמנם לא תוותרי על העונג. אבל על העונג הפרסונה הציבורית שלך תעדיף לא לדבר.
כשהספר של אנני לייבוביץ’, חברה שלך, מאהבת שלך, יראה אור אחרי שתמותי, נזכה להציץ; נראה תמונות שלך – את הפס הלבן בשיער, את הגוף היפה שלך עירום באמבטיה, את המבט העייף שלך על הספה, את הרגעים של הטיפול הכימותרפי, וגם את הגופה שלך, את המוות שלך, בתום הגסיסה – והכל יהיה שם בחוץ, לעיני כל, האומץ השכלי, התשוקה הפוליטית, ההרפתקנות הרגשית והמינית, ההצטנעות, האינטימיות שלך ושל אנני, הרדיקליות המופנמת שלכן, החברות עם גברים, המשיכה לנשים, האהבה לקולנוע, המסירות לכתיבה.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.