מחשבות של הנאשמת באי-עטיית מסיכה לקראת הדיון הבא במשפטה
שלב ההוכחות במשפט המכונה “מדינת ישראל נגד ארנה קזין” נקבע ל-27 באוקטובר. העובדות בכתב האישום: “בתאריך 1 בפברואר 2021 בשעה 18:44 או בסמוך לכך, שהתה הנאשמת ברחוב לבונטין ליד מס 21 בתל אביב-יפו בלי שעטתה מסיכה”. הערת הפקח: “הנ”ל נצפתה הולכת במדרכה הציבורית ללא עטיית מסיכה על פניה כאשר המסיכה שברשותה היתה בכיס”.
הדיון הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב התקיים ב-4 במאי. בהמתנה לדיון במשפט שלי צפיתי במשפט אחר שבו ביקש הנאשם להוכיח שהכלבה שלו לא עשתה את צרכיה על המדרכה, אלא בגינת הכלבים, ולחילופין שדווקא אסף את שהשאירה, ולחילופין שהפקח נטפל אליו בכוונה. השופטת אביטל אמסלם-גלבוע סיפרה לו בכבוד ובנועם שנטיית בית המשפט היא לעמוד מאחורי הפקחים, שהם שליחי ציבור, והציעה לו לחזור לבית המשפט בשלב ההוכחות עם תצלומים ועדים שיעזרו לו להפריך את כתב האישום. ולחילופין: שיוותר וישלם את הקנס.
כשהגיע תורי, ביקשתי מהשופטת את ההזדמנות לעצור ולחשוב, באופן ציבורי, על ההתנהגות השלטונית בתקופת חירום כמו זו של משבר הקורונה. סיפרתי לה שנתפסתי בלי מסיכה לבד על המדרכה ברחוב ריק וחשוך. לא היה איש בסביבתי, מלפני ומאחורי ומכל עברי. הפקחים ראו אותי ממרחק עשרה מטרים ועשו את דרכם עד אלי על המדרכה השוממה והטילו עלי קנס של 500 שקלים.
טענתי לפני השופטת שהטלת קנס של 500 שקלים על אדם אף פעם אינה עניין של מה בכך, וביתר שאת בתקופת הסגרים שבהם אזרחים רבים איבדו את מקור פרנסתם. האם אי אפשר לבקש שיקול דעת בעניין זה? עוד אמרתי שלמעשה, כפי שהביא לידיעתי חבר שהוא עורך דין, יש בהנחיות “מנהלת אכיפה ארצית קורונה” של משטרת ישראל, מה-21 באוקטובר 2020, קריאה מובהקת לשוטרים להפעיל שיקול דעת: בסעיף 4, “מדיניות אכיפה”, תת סעיף ב’, הובהר כי “כאשר אדם אינו עוטה מסיכה בנסיבות שבהן הסיכון להדבקה נמוך באופן יחסי, יש לפעול בדרך של הסברה ואזהרה ולא להטיל קנס. דוגמאות: אדם הולך לתומו במקום שבו אין איש בסביבתו…ויש ברשותו מסיכה בהישג יד”.
על כך הגיב התובע: “ההנחיה הזאת, אני לא ידעתי שנאשמים כפופים להנחיות שמיועדות לפקחים או שוטרים…”. התובע גם אמר שאם פסעתי בשעה רבע לשבע בערב ברחוב לבונטין בתל אביב, סביר ש”עוד שנייה מישהו עובר. מישהו רוצה להסתכן? היא יכולה להסתובב ולהשתעל על מישהו שבדיוק עובר”.
השופטת הבהירה לי שההחלטה שלה תהיה עניינית בהקשר החוקי השיפוטי (מלים שלי). כלומר, אני מבינה ממנה שהיא אינה מתכוונת להשתמש בפסיקתה לטובת אמירה כלשהי בהקשר של ביקורת השלטון או ביקורת על אודות האווירה השלטונית ששררה בישראל כאשר הוכרז מצב חירום. היא הציעה שאתכונן לשלב ההוכחות – שאשיג את הדו”ח המקורי של הפקח, אולי אפילו אזמן אותו לעדות אם אחשוב שצריך, שאדאג לצילומים, שאאסוף מידע, ואבוא שוב לעמוד בפניה בתאריך שנקבע.
המדרכה ברחוב לבונטין 21 שעליה התהלכתי בלי מסיכה היא זו שגובלת ב”אברהם הוסטל” – זהו קטע של הרחוב שאין בו עסקים או בנייני דירות – והיא שוממה שעות רבות ביום. אני מבררת ומגלה שביום שבו נתפסתי הולכת שם בלי מסיכה, ה-1 בפברואר 2021, ב-18:45, השמש שקעה כבר ב-17:15 – היה חשוך, כמו שזכרתי. ותל אביב הייתה עדיין בעיצומו של הסגר שהוטל בדצמבר והודק ב-8 בינואר בחצות; אז נסגרה מערכת החינוך, מגבלת ההתקהלות הוחמרה, הותרה יציאה לעבודה במקומות חיוניים בלבד. חלק מהמגבלות הוסרו רק ב-7 בפברואר 2021. ורק ב-15 במרץ 2021 נפתחו מקומות מסחר. כלומר, ב-1 בפברואר, ב-18:45 – כך אני זוכרת, אבל גם מוודאת שאמנם כך היה, בתחקיר אינטרנט זריז – רחוב לבונטין כולו, ועל אחת כמה וכמה בקטע של אברהם הוסטל, היה שומם לחלוטין. מת. כל המסעדות סגורות. חנות הספרים ברחוב מקווה ישראל סגורה. העיר דממה.
בדיון הראשון, דיברה השופטת בקצרה על כך שההנחיות אמורות להיות אחידות וכלליות כדי למנוע בלבול ושיקול דעת מוטעה בקרב האזרחים. לפי גישה זו, האזרחים נדרשים לעטות מסיכה גם בחוץ וגם כשאין איש סביבתם כדי שלא יתבלבלו וישכחו לעטות את המסיכה כשהם במקום סגור ובצפיפות. אפשר להתווכח על ההגיון וההצדקה של הגישה הפטרונית הזאת: עד כמה מוצדקת חקיקה פוגענית כסייג לשמו; או עד כמה מוצדקת חקיקה אלימה בשם ההנחה שהאזרחים עלולים להתבלבל ולעבור על עבירות אחרות אם ירשו להם לעשות את מה שההיגיון הבריא מרשה. אני כותבת את התהייה הזאת ונזכרת עכשיו כמה מתח ולחץ כרוכים היו באותם ימים במפגש עם החוק; במפגש עם שוטרים ופקחים. חוקים הם גם הטלת מורא ופחד. האם יש בכך הצדקה רק בשם האחידות והבהירות? רק משום שהאזרחים נתפסים כילדים שאין להם שיקול דעת?
ואולם ממילא ההנחיות לא היו כלל אחידות וברורות. במשך שבועות ארוכים עד ל-1 בפברואר 2021 – היום שבו נתפסתי הולכת על המדרכה לבד ללא מסיכה – כבר ראינו התקהלות של רבבות חרדים שחוגגים חתונות ולוויות בצפיפות גדולה – כלומר, ידענו שיש עבירות על תקנות הקורונה שלא נאכפות כלל ועיקר. באותם ימים גם הורגלנו לדעת שאם נעסוק ב”ספורט יחידני” או אם נשתה כוס קפה על מדרכה, לא נידרש לעטות מסיכה. אמרתי לשופטת שיכולתי לטעון באוזני הפקח שאני בפעילות ספורטיבית. יכולתי להחזיק כוס של מאצ’ה לאטה ולהגיד שאני בדיוק נרגעת. יכולתי להגיד שאני סובלת מאסטמה – זה נכון – ושהמסיכה מקשה עלי לנשום. אבל הרי זה לא העניין. השאלה היא אם מוצדק ששוטר או פקח יטילו קנס על אדם שהולך לבד ברחוב בלי מסיכה רק כי יש תקנה שמחייבת את כולם לעטות מסיכה בכל מקום ציבורי כדי שאנשים לא ישכחו לעטות מסיכות במקומות סגורים וצפופים, שרק בהם יש באמת ערך למסיכה שמגינה מפני הדבקה. הרי כבר שמענו באותם ימים על כך שכמעט אין מידע על הדבקה באזורים פתוחים, וממילא אין סכנת הדבקה כאשר שומרים על מרחק של מטרים אחדים.
אני מנסה לתפוס לרגע במבט לאחור את מה שעבר עלינו – כיחידים, כחברה, כמדינה – מאז מרץ 2020, אז התחילו להתקין תקנות שעת חירום למאבק בנגיף הקורונה. ב-5 במרץ 2020 צה”ל הטיל סגר על בית לחם, בעקבות ביקור שם בפברואר של קבוצת צליינים מיוון שהיו נגועים בנגיף. ב-17 במרץ 2020 כבר הוטלו סגר ועוצר על אזרחים ישראלים באשר הם כאן. המונחים סגר ועוצר, שהיו שמורים להתעמרות של ממשלת ישראל בפלסטינים, נעשו שגורים בפינו כמעט כדבר שבשגרה.
היו לנו סגר הדוק בתקופת הפסח, עוד סגר בתקופת החגים, וסגר שלישי ומחמיר בסוף שנת 2020, ובינואר ובתחילת פברואר של 2021. בכל התקופה הזאת העיתונות הרבתה לדווח על נתוני הדבקה ומחלה, ומיעטה לדווח על נתוני אבטלה ופגיעות אחרות בחירות, בפרנסה וברווחה של אזרחים. בדצמבר 2020, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26% מהעצמאים נאלצו לסגור את העסק שלהם זמנית או באופן קבוע וכ-13% מהשכירים – יותר מחצי מיליון נשים וגברים – פוטרו או יצאו לחל”ת. באותם ימים לא היו השכירים והעצמאים האלה פטורים מתשלום שכר דירה וארנונה. המוצרים במכולת לא נמסרו להם חינם.
בה בעת, כפי שדיווחו בהרחבה בעיתון “את”, במקביל למגיפת הקורונה, או בגלל ההכרזה על מצב חירום לאומי ואכיפתו, נרשם בשנת 2020 גידול של 30 אחוזים בפניות “עם תוכן אובדני” לארגון העזרה הנפשית ער”ן. “מגמה דומה אפשר למצוא בנתוני ארגון סה”ר, בדוח שפורסם בחודש ינואר 2021. בארגון נרשמו עלייה של 72 אחוזים בפניות באופן כללי, ועלייה של 71 אחוזים בפניות שהצריכו הפעלת נוהל חירום להצלת חיים מיידית. נראה שזוהי לא תופעה בלעדית למבוגרים, שכן במועצה לשלום הילד מדווחים על עלייה של כ־40 אחוזים במקרים של ילדים בסיכון אובדני שהצריכו התערבות של פסיכולוגים מטעם משרד החינוך”.
לפי אותו דיווח ב”את”, מסיבות ביורוקרטיות שונות נדע רק ב-2022 בדיוק כמה רווחה כאן תופעה של התאבדויות בתקופה שבה כל מה שכולם דיברו עליו הוא מספר נדבקים בקורונה; תקופה שבה ככל שעלה מספר הנדבקים, הומרצה הבהלה, הוחמרו הפעולות השלטוניות האלימות, והועמקה הבדידות של יחידים רבים בחברה. רוב הזמן העיתונות לא דיווחה מהו שיעור החולים מקרב הנדבקים, באיזו חומרה של מחלה הם לקו, כמה מהר התאוששו, ולא סיפקו נתונים אחרים שיכולים היו להכניס את השיחה על אודות המגיפה לפרופורציות אחרות. ההצדקה של הפעולות השלטוניות – עוצר, סגר, קנסות ללא שיקול דעת – נבעה מעצם הדיווח המתלהם על ממדי המגיפה ומעצם ההתעלמות מהשלכות הקשות, הרות אסון לפעמים, שיש לפעולות השלטוניות האלימות.
בשלב ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אנסה להביא מקצת מהמחשבות האלה, אבל אני לא בטוחה שאלה יהיו לי לעזר. 500 שקלים, או כפול מזה – וגם שינוי האופן שבו העיתונות והחברה מתייחסות לאמות המידה המוסריות המחייבות את השלטון ביחסו לאזרחים – עומדים כאן על כף המאזניים. אני מצפה בדריכות.