How to remember your dad

How to Remember your Dad

A Writing Exercise in Five Genres

by Orna Coussin


In this exercise, write about your dad who recently died. Try to capture the essence of his life, his 80 years, or what he meant to you in the 50-odd years you had shared. You are bound to fail at this task; challenge yourself all the same. Do this in five genres: an obituary, a eulogy, a Wikipedia entry, a profile and a memoir. Write in multiples of 80 words. One word for each year he has lived. This word-count limit may help you contain some of that which overflows.





                                    1. Obituary – 80 words 


  Brian Coussin 1938 –2019

Brian Coussin, head of the Food Control Service, goalkeeper for the British Maccabiah team and an avid gardener, died yesterday in Protea Village Old-Age Home.

Brian was a true sportsman, a lover of Philodendrons and Hibiscus, and a dedicated civil servant. At home he was funny and resourceful; In charge of book-keeping, dish-washing and ball-catching. He left behind his friend and wife, a sister and three children. His funeral is scheduled for tomorrow, March 20th, at the secular cemetery, Netanya.



2. Eulogy – 320 words


How can we best capture our father, Brian? As the person who would wake us up with a cheery “wakey-wakey” and drive us to school daily, though we could easily have walked? As the one who taught us how to play table-tennis, tennis and football, and attended all of our home games?

Or maybe as the tall man who would repair and paint and assemble – a cupboard, the dining-room table; anything broken. He would show us how to take out the inner tube of a flat bicycle tire and fix it.  Or he would touch our forehead, find it warm, and take us to bed. There, he would tuck us in and sing to us a sad longing Scottish lullaby.

Sometimes he would sit at his desk and seem preoccupied; maybe he was worried about work. Every day he would wake up at dawn and take out the dog – the dogs – for a long walk.  At work he would walk up the stairs; he never used the elevator.

His colleagues saw in him a dedicated civil servant, a caring and encouraging mentor.  He had integrity, which helped him stand up to pressures from giant food corporations, asking him to bend some rules and regulations for their own profit. The responsibility for food control was for him a calling, a service.

We – like his co-workers – were encouraged by his good spirits, silly puns, practical help and the freedom he granted us to pave our own paths in the world.

Above all, though, Brian was Esther’s best friend. They had a conversation running for half a century and more. She translated his lectures from English to Hebrew. He helped her with business’ bookkeeping. She took photos, he carried her heavy bag of camera lenses. She cooked; he washed and dried the dishes. Together they frequented botanical gardens and archeological sites, enjoyed flora and fauna and British TV, and laughed a lot.



4. Wikipedia entry – 480 words



Brian Ronald Coussin (July 1, 1938 – March 19, 2019) was a Scottish and Israeli food engineer, football player, gardener and father. He was among the founders of the Israeli Food Control Service, and was its manager for ten years until his retirement in 2002.

Coussin was considered a civil servant of integrity, who regulated food control issues responsibly in the face of pressures from giant international food corporations like Monsanto and large local corporations as Tnuva. In his role as father, he excelled at giving good advice, telling silly jokes, being generally good humored, encouraging and supporting sports activities, building, assembling and fixing.


Life and Career [edit source]

Brian Coussin was born in Glasgow, Scotland, to Rina Cowan, a nurse, and Jerry Coussin, a traveling agent for cinema ads. He was their second child, and had two sisters, Shirley and Laura. Coussin’s grandparents had immigrated from Lithuania in the late 19th century and settled in Glasgow, and had managed a greengrocer’s shop in the Gorbals slum neighborhood on the south bank of the river Clyde. Coussin completed his studies for a master’s degree in Food Technology at the local university. During his student years he played football for a local team and for the Jewish Maccabi Glasgow. He was the goalkeeper for Britain’s Maccabiah team for the fifth Maccabiah games, winning a gold medal.

In 1961, following the sixth Maccabiah games, Coussin decided to live in Israel. Zionism captured his imagination. In Tel Aviv he met Esther Capell, a London-born photographer, daughter of German immigrants, and they married and had their first son shortly after. In 1965 Coussin went back to Glasgow with his new family to complete his PHD studies in Microbiology at the University of Strathclyde.

In 1968 Brian formally made Aliyah to Israel and joined the founding team of Israel’s Food Control Service, where he worked for 35 years as a microbiologist, chief food engineer and finally as head of the service. After his retirement Coussin dedicated his time to playing golf, gardening and writing.

Coussin and his wife raised three children: Daniel Coussin, a History researcher and college lecturer, Orna Coussin, a writer and writer’s mentor, and Gidon Coussin, a Physician Assistant.


Legacy: [edit source]

Coussin believed that when playing a team game – handball, football – one should concentrate primarily on defense.

He would wake up at the break of dawn, tidy up, and make a point of noting expenses.

He preached and practiced making lists – to prevent any over-purchasing or forgetting.

He believed that if his children would work at that which they love – they would succeed.

He advocated disregarding any advertising or marketing nonsense: Adidos training suits with two stripes are just as good as Adidas with three stripes; soap is as good as shampoo.

He believed in the healing power of a good joke, in drinking a lot of water and in walking.



4. Profile – 640 words



“I’ve always been a bit of a scatter brain”, Brian wrote in his memoir, “a true dreamer from birth and possibly before”.

Could being a dreamer make one so adamant about keeping stuff in order and self hydrating? Most of his adult life, Brian carried out his domestic tasks responsibly. He would get up early, feed the dogs, take them out for a walk, drive the children to school, take a bus, go to work. Had he ever been late?

At the garden shed, in the kitchen, he would put all the utensils and ingredients in perfect order, in marked tins and cans and on shelves. Bulbs, seeds, grains, pasta, chocolate, plates, cutlery – nothing would be left scattered on a kitchen table or a countertop. He would wash the dishes, dry them and place them back in the cupboard within minutes of the end of dinner. Did his daydreaming make him write down expenses and income, and never overdraft? Was it because he was a star gazer that he would urge us to make a list – “make a list!”  Could his reveries explain why he always knew when every shrub, flower and plant in his garden needed watering, fertilizing, trimming?

As a young man, Brian enjoyed reading poetry. All his life he kept the poems of Robert (Rabbie) Burns close to his heart. For Auld Lang Syne. We’ll tak a cup o’ kindness yet, For auld lang syne.

His love of poetry could be attributed to a high-school teacher who “taught me to appreciate the joy of poetry”, as he put it in his memoir. It was the same teacher who used to let her “long wooden ruler crash down on (his) knuckles” when he was busy staring out through the window.

On one occasion, which he would never forget, the teacher handed him a copy of a poem: Leisure by W.H Davies, and told him that she thought he might be interested.

What is this life if, full of care,

We have no time to stand and stare?

Another poem Brian would often cite was Ozymandias by Percy Bysshe Shelly.

My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!

Brian was no fan of kings or captains.

Beside his poetry Brian enjoyed reading his royal horticultural society magazine. He also read the turning of seasons and the cycles of his garden. He never read a novel, but he did write a few short stories himself. For instance, the one named Mr. Hattaway’s New Hat, illustrated by his wife Esther: a story about a hat that flew away and got baked by mistake, which he had read out loud to his children and later published: one edition, a single stapled copy. On Friday afternoons he would place a crystal glass of Glenfiddich on his knee; the tumbler would never tumble, and Brian would sip its content moderately.

Brian’s brain started to really scatter at the age of 75. Alzheimer’s is less a case of forgetfulness, more a dismantling, a pulling to pieces, a taking apart.

But before that, all his life, he was hardly ever sick. Never a headache nor the flu. He did not smoke a single cigarette. He enjoyed walking. Watched Wimbledon. Played golf. He stopped to smell the roses. Even when his thoughts started to fly all over the place, he would go back in his mind to the bank of the stream at the edge of his childhood backyard. “The Way to Shingle Beach” is the title Esther gave to his memoirs, which he dictated when remembering wasn’t easy. Even though he lived most of his life in Israel, his soul kept going back to the land of lakes and hills; football and family vacations on the isle of Arran, where he would race his dad to the top of Goat Fell.



5. Memoir – 880 words



I’m trying to remember the way he was: what he used to do, how he used to talk. I remember puns. For instance, if asked, “Jamaica?” He would answer: “no, she came by herself”. I can’t remember why anyone would ever have to ask “Jamaica?”

I remember him attending my handball games as a one-man audience. He would chant: HAGANA! Which means: defense! And if we would miss a goal or be late to run back to defense he would mutter: “you’re throwing it away”. Which means: we had something in our hands and we gave it up. I remember him speaking broken Hebrew. But I can’t seem to recall the gist of him.

I search my mind for an object that may help me revive him. A leather covered ring binder book comes to mind: Readers Digest Complete DIY Manual. It had pages for every task: plumbing and wall painting, carpentry and gardening, curtain sewing and window fixing. I remember the manual spread open on a stool, near my dad – a tall dark bespectacled scientist – while he was building a room, erecting a wall, opening a terrace, closing a terrace, unclogging a sink, changing a tube, building a shelf, trimming a hedge,  or inserting a bulb into the ground: deeply enough but not too deep.

When I found the original 1969 manual on eBay, my dad came back to me as a genie exiting a bottle: he was a true DIY man. In his handyman ways as well as in the way he shaped his own life: leaving Scotland, moving to Israel on his own, meeting my future mother and creating a family together. In more ways than one my dad’s legacy for me was: Do It Yourself.

In his last five years there were fewer and fewer things he could do himself. The same DIY manual that captures his lifetime’s essence symbolizes his fall when struck by Alzheimer’s. But I don’t want to remember his last years. I’m trying to recall who my dad was when he was at his best. I remember things he would say. Like, when my brothers and I would quarrel he would remark half-jokingly:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

Or when we would get hurt, bruised, and cry of pain, he would say:

It hurts you more than it hurts me.


It’s hard to explain. He would make Esther, my mom, laugh out loud, as well as Laura, his sister. He would spend hours out in the garden. He would read gardening magazines. He would give me generous allowances. He would drink moderately, Glenfiddich in a whiskey lowball glass, placed steadily on his wide, reliable knee. He would wash the dishes at the end of the meal. He would rarely make supper: a microwaved scrambled egg. He would drink tea. We would eat semolina porridge and rice pudding and gruel. He would chat with his parents about once a month on the phone. They were living in Glasgow and then in Netanya and then his mom died and his dad moved to Manchester. He would talk to his sisters about once a month. When we left home, he would talk to us once every three weeks.

He would sing his school anthem:

Eastwood School, now with heart and voice.

He would sing lullabies to us:

My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,
And I’ll be in Scotland afore you.
Where me and my true love will never meet again,
On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

He would sing On Top of Old Smokey and The Big Rock Candy Mountain – which I only now realize is a drunkard’s song.

His voice was deep and soft and soothing.

I am remembering things that he did not do: He never cuddled or hugged, never phoned, almost never answered the phone. He had no idea who my friends were. Couldn’t quite remember birthdays. Esther would do all that for him. I think he started calling and answering the phone only when he no longer could tell who was talking – on either side of the line.

I think we were the closest, my dad and I, during these five last years.  We would meet once a week. We had long chats and walks. I was angry with him because he had chosen anxiety over us. He would constantly ask what was the plan for the day. And who was behind the plan. Who was giving the orders. Sometimes he wanted to know who was the woman who was sitting on the couch right next to him. Even though it was the same woman that had been with him, their souls intertwined, for more than fifty years.

Once, near the very end, I asked him what he was thinking about. He said:

On falling off a horse.

He did not die a sudden, peaceful death. He waited for his little sister to come all the way from Manchester and speak into his ears, his closed eyes, his scattered soul, and bring to him the spirit of the land of lakes and highlands, and of some silly sense of humor, before he allowed himself to stop breathing and stop being afraid.










איך להיפרד מאבא

תרגיל כתיבה בחמש סוגות


בתרגיל זה, כתבי על אביך שמת באחרונה. נסי ללכוד את סיפור חייו, את שמונים שנותיו, או את מה שהיה בשבילך במשך כחמישים שנים מתוכן. אין לך שום סיכוי להצליח במשימה הזאת, אבל נסי בכל זאת. עשי זאת בחמש צורות כתיבה: ידיעה על המוות (obituary), הספד (eulogy), ערך בוויקיפדיה, דיוקן וממואר. עשי זאת בכפולות של שמונים מלים: מלה לכל שנה של חייו.

ההגבלה על מספר המלים היא סד שיעזור לך לעצור – לאצור – מעט ממה שעולה על גדותיו.



ידיעה על המוות – 80 מלים


בריאן קזין: 1938 – 2019

ד”ר בריאן קזין, מנהל שירות המזון במשרד הבריאות, שוער נבחרת בריטניה במכביה וגנן נלהב, מת אתמול בבוקר בכפר הגמלאים פרוטיאה בכפר.

קזין היה ספורטאי מתמיד, חובב מושבע של פרחי פילונדנדרוּם והיביסקוס, ועובד מדינה מסור. בביתו נודע כבדחן ומלא תושיה; הוא היה אחראי על ניהול חשבונות ועל שטיפת כלים, על השכמות ועל רוח ספורט. במותו השאיר אחריו אשה-חברה, אחות קטנה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. ההלוויה תיערך מחר, ה-20 במרץ 2019, בבית העלמין החילוני מנוחה נכונה בנתניה.



הספד – 240 מלים


מי היה אבא בריאן? אולי זה שהעיר אותנו בבוקר בקריאות wakee wakee עליזות, והסיע אותנו לבית הספר, כמעט בכל יום, אף שאפשר היה ללכת ברגל. או זה שלימד אותנו לשחק טניס ופינג-פונג וכדורגל, ובא לכל משחק בית, וליווה אותנו לאימונים.

אולי זה שהרכיב ותיקן וצבע – פינת אוכל, מחיצה, ארון קיר. ולימד אותנו להוציא פנימית מצמיג האופניים ולסתום את החור. לפעמים הניח יד על המצח, ראה שקצת חם, ולקח אותנו לישון. הוא היה מהדק סביבנו את השמיכה ושר שיר ערש סקוטי, שכולו געגוע.

לפעמים ישב ליד שולחן ונראה מוטרד, מענייני עבודה. בדרך כלל היה משכים קום להוציא את הכלבה, או את שתי הכלבות, או את שלושת הכלבים. למשרד שלו היה עולה ברגל, במדרגות, ולא במעלית.

העמיתים והעובדים שלו ראו בו civil servant במלוא מובן המלה. ולימים: בוס קשוב ומעודד. הוא היה בעל יושרה, והדבר עזר לו במאבקים כנגד תאגידי מזון ענקיים שביקשו הקלות כדי לסחור בישראל. הוא תפש את תפקיד הפיקוח על המזון כשליחוּת, ללא פשרות.

גם אנחנו כמו עובדיו שאבנו עידוד – מרוחו הטובה, ממשחקי המלים, מהתמיכה המעשית, ומהחופש שהעניק לנו, לבחור לנו את דרכינו לעצמנו.

אבל בעיקר, אפשר לומר, בריאן היה החבר הכי טוב של אסתר. הם שוחחו שיחה מתגלגלת שנמשכה יותר מחצי מאה. היא תרגמה לו את ההרצאות מאנגלית לעברית. הוא עזר לה לנהל את החשבונות בעסק. היא צילמה, הוא נשא בשבילה את התיק הכבד עם העדשות המקרבות. היא בישלה, הוא שטף כלים. יחד הם טיילו בגנים בוטניים ובאתרים ארכיאולוגיים, התעניינו ב- fauna and flora ובטלוויזיה בריטית, וצחקו הרבה.


ערך בויקיפדיה – 320 מלים


בריאן קזין (באנגלית: Brian Coussin; אחד ביולי 1938 – 19 במרץ, 2019) היה מהנדס מזון, שחקן כדורגל, גנן ואבא סקוטי וישראלי. ממקימי המחלקה לפיקוח על המזון במשרד הבריאות (שירות המזון הארצי). הוא היה מנהל השירות במשך עשר שנים עד לפרישתו לגמלאות ב-2002.

קזין נחשב כעובד מדינה בעל יושרה, שפעל באחריות כנגד יצרני מזון ומוצריו, ובהן חברות הנדסה גנטית עולמיות כמונסנטו ותאגידי מזון גדולים בישראל כתנובה. בתפקידו כאבא הצטיין בעצה טובה, בבדיחות קרש, ברוח טובה, בעידוד לפעילות ספורטיבית ובתמיכה בה, בבנייה, הרכבה ותיקונים.

ביוגרפיה: [עריכת קוד מקור; עריכה]

בריאן קזין נולד בגלזגו שבסקוטלנד, בן לריינה כוואן, Rina Cowan, אחות רפואית, ולג’רי קזין, Jerry Coussin, סוכן נוסע בתעשיית הפרסום לבתי הקולנוע. סבו וסבתו של קזין היגרו בשלהי המאה ה-19 מליטא, השתקעו בגלזגו וניהלו חנות ירקות בשכונת העוני גורבלס, שבגדה הדרומית של נהר קלייד. קזין למד לתואר ראשון ושני בטכנולוגיה של מזון באוניברסיטה המקומית. באותן שנים שיחק כדורגל בקבוצה מקומית ובמכבי גלזגו. הוא היה שוער נבחרת בריטניה בכדורגל במכביה החמישית (וזכה עם קבוצתו במדליית זהב) ובמכביה השישית.

ב-1961, בעקבות משחקי המכביה, החליט קזין לחיות בישראל. זמן קצר לאחר שפגש בתל אביב את אסתר קפל, צלמת ילידת לונדון, בת למהגרים גרמניים, הוא נישא לה, ונולד להם בן. ב-1965 חזר קזין עם משפחתו לגלזגו כדי להשלים לימודי דוקטורט במיקרוביולוגיה באוניברסיטת סתרת’קלייד.

ב-1968 עלה בריאן לישראל והצטרף לצוות מקימי שירות המזון הארצי במשרד הבריאות, שבו עבד כמיקרוביולוג, כמהנדס מזון ראשי ולימים כראש השירות, עד לפרישתו לגמלאות כעבור 35 שנים. עם פרישתו התמסר קזין למשחק גולף, לעבודה בגינה ולכתיבה.

לקזין ולבת זוגו שלושה ילדים: דניאל קזין, מורה להיסטוריה ומנהל, ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה, וגדעון קזין, רופא-עזר.

הגותו: [עריכת קוד מקור; עריכה]

קזין גרס שבמשחק – כדורגל, כדוריד – הכי חשוב להתמקד בהגנה.

הוא השכים קום, שמר על סדר, והקפיד לערוך רישום מדויק של הוצאות והכנסות. הוא הטיף לחבר רשימות למכולת, כדי שלא תהיה קנייה עודפת ושלא יישכח דבר.

הוא האמין שאם ילדיו יעסקו בתחום שאהוב עליהם – יצליחו.

הוא האמין בכוחן המרפא של בדיחה טובה, שתייה מרובה של מים, והליכה.



דיוקן – 480 מלים



את רשימות הזיכרון, שחיבר בערוב ימיו, פתח בריאן כך:

I’ve always been a bit of a scatter brain, a true dreamer from birth and possibly before.

אולי דווקא משום שהיה פזור נפש, כעדותו, היה חסיד של סדר ורשימות? במשך רוב חייו הבוגרים ניהל את ענייני ביתו באחריות. הוא היה משכים, מאכיל את הכלבים, מוציא אותם לטיול, מסיע את הילדים לבית הספר, עולה על אוטובוס, נוסע לעבודה. האם אי פעם איחר?

בחממה ובמטבח היה מקפיד על סידור חומרי הגלם בצנצנות מסומנות. בצלים של שתילים, זרעים של פרחים; קמח וקפה ופתיתים ושוקולד. דבר לא נשאר זרוק על שולחן העבודה או על השיש. את הכלים שטף וייבש וסידר בארון בתוך דקות מתום הארוחה. האם משום שהיה חולמני דאג לרשום את ההוצאות וההכנסות, ואף פעם לא נתפס במשיכת יתר? האם משום שהיה פרופסור מפוזר, הקפיד על רשימות קניות – !make a list היה חוזר ואומר – וידע את צרכי ההזנה ושעות ההשקיה של כל צמח ופרח ועץ בגינתו?

או שימי החולמנות ופיזור הנפש שלו נגמרו עם ההורות?

בצעירותו קרא בריאן שירה. כל חייו החזיק קרוב אליו שירים של המשורר הסקוטי הלאומי רובי ברנס. Auld Lang Syne For – לזכר הימים ההם. את אהבתו לשירה זקף לזכותה של מורה בבית הספר נת’רלי, בגלזגו, שנהגה להלקות את פרקי ידיו בסרגל, כעונש על שובבות או חולמנות. זו היתה דווקא מורה שאהבה אותו: פעם אחת, שבריאן לא שכח עד סוף ימיו, היא העניקה לו עותק של השיר Leisure מאת  W.H. Davies, ואמרה שהשיר הזה עשוי לעניין אותו. אין טעם לחיים, אומר השיר, אם אין בהם זמן לעצור ולבהות.

A poor life this if, full of care,

We have no time to stand and stare.

שיר נוסף שנהג לצטט היה “אוזימנדיאס” מאת פרסי ביש שלי. שיר שקורא לענווה קיומית מול הנצח. בריאן לא היה מעריץ גדול של מצביאים ומלכים.

The hand that mock’d them and the heart that fed.

לצד השירה, קרא בריאן גיליונות של כתב עת בריטי לגינון. הוא גם קרא את עונות השנה ואת מחזורי החיים בגינתו. הוא אף פעם לא קרא רומן. אבל כן כתב סיפורים קצרים בעצמו. למשל אחד בשם Mr. Hattaway’s New Hat, שאותו סיפר לילדיו, ולימים הוציאו לאור, בלוויית איורים של אסתר, אשתו וחברתו הטובה, בעותק אחד מהודק בסיכות. בימי שישי היה מניח על ברכו כוסית גלנדפידך שמעולם לא נפלה, ושותה במשורה.

נפשו של בריאן הלכה והתפזרה מגיל 75 ואילך. מחלת האלצהיימר היא פחות שכחה; יותר התפרקות. אבל לפני כן, כל חייו כמעט לא חלה. לא כאב ראש ולא שפעת. הוא לא עישן סיגריה אחת. הלך ברגל. צפה במשחקי טניס. שיחק גולף. ועצר להריח פרחים. וגם כשמחשבותיו כבר התעופפו, ולא ידע את נפשו, היה חוזר בעיני רוחו אל גדת הנחל בקצה השדה שגבל בחצר בית ילדותו. The Way to Shingle Beach, כך הכתירה אסתר את אסופת זכרונותיו, שאת חלקם כתב וחלקם הכתיב כשכבר זכר רק מעט. אף שרוב שנותיו עשה בישראל, והתמסר אליה, בכל זאת נפשו שבה וחזרה לארץ האגמים וההרים; לכדורגל ולחופשות באי ארראן, שם התחרה באביו, מי יגיע ראשון בריצה עד הפסגה של גואט-פל.


ממואר – 720 מלים


 אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים: מה עשה, איך דיבר. אני זוכרת משחקי מלים. לשאלה Jamaica? למשל, היה עונה: No, she came by herself. אני לא מצליחה להיזכר באיזו סיטואציה היה מתאים לשאול: ג’מייקה?

אני זוכרת איך בא כקהל אוהד – הקהל בהא הידיעה, האדם היחיד בקהל – למשחקי הכדור-יד שלי; והיה קורא בקול: ה-ג-נ-ה. ואם היינו מחמיצות, או מאחרות לחזור לה-ג-נ-ה, הוא היה מפטיר:  you’re throwing it away. כלומר, היה לנו משהו ביד, והשלכנו אותו. אני זוכרת איך דיבר עברית משובשת במבטא זר. אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

אני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. עולה בדעתי אוגדן כרוך במעין-עור אפור, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט. היו בו דפים שעסקו באינסטלציה ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפת, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה. במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”.

בסוף ימיו, בחמש השנים האחרונות, הלכו ופחתו הדברים שאבא שלי יכול היה לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד רוב חייו את מהותו, לכד בשנות האלצהיימר את מהותה של נפילתו. אבל אני לא רוצה להיזכר בשנים האחרונות. אני מנסה להיזכר מי היה אבא כשהיה במיטבו. אני זוכרת דברים שהיה אומר. למשל, אם היינו מתקוטטים, אחי ואני, הוא היה מעיר ברצינות מחויכת:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

או, אם היינו נחבלים, ובוכים מכאב, הוא היה אומר:

It hurts you more than it hurts me.

קשה להסביר. הוא היה מצחיק מאוד את אסתר, אמי. ואת לורה, אחותו. הוא היה מבלה זמן רב בגינה. הוא היה קורא כתבי עת של גינון. הוא היה נותן לי דמי כיס. הוא היה שותה במשורה, גלן-פידך, בכוס קריסטל שישבה שעה ארוכה על ברכו הגדולה והיציבה. הוא היה שוטף כלים בגמר הארוחה. הוא היה מכין ארוחות ערב לעתים רחוקות: נניח, ביצה מקושקשת במיקרוגל. הוא היה שותה תה. היינו אוכלים סמוליינה פודינג ורייס פודינג וגרוּאל, שזה כל מיני דייסות. הוא היה מדבר עם הוריו בערך פעם בחודש בטלפון. הם היו בגלזגו ואחר כך בנתניה ואחר כך אמו מתה ואביו עבר למנצ’סטר. הוא היה מדבר עם אחיותיו בערך פעם בחודש. כשבגרנו, הוא היה מדבר איתנו פעם בשבועיים-שלושה.

הוא היה שר את המנון בית הספר שלו, Eastwood School, now with heart and voice.

הוא היה שר לנו לפני השינה שירי ערש:

 My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,

And I’ll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

הוא היה שר לנו את in the big rock candy mountains, שרק עכשיו אני מבינה שהוא שיר של שתיינים, ולא שיר הילדים שדמיינתי.

הקול שלו היה עמוק וערב.

אני נזכרת בדברים שהוא לא עשה: הוא אף פעם לא חיבק, ולא טלפן, וכמעט אף פעם לא ענה על הטלפון. לא היה לו מושג מי הן החברות שלי. הוא לא תמיד זכר ימי הולדת. אסתר, אמי, חברתו הטובה ביותר, עשתה את הדברים האלה במקומו. אני חושבת שהוא התחיל להתקשר ולענות על הטלפון דווקא בשנים שבהן לא היה בטוח מי הוא זה שמדבר – משני עברי הקו.

אני חושבת שהיינו הכי קרובים, אבא שלי ואני, דווקא בשנותיו האחרונות. נפגשנו פעם בשבוע באופן קבוע. שוחחנו ארוכות. כעסתי עליו כי הוא נטש אותנו לטובת החרדה. הוא ביקש כל העת לדעת מהי התוכנית. ומי עומד מאחוריה. לפעמים רצה לדעת מי זו האשה שנמצאת לידו עכשיו. אף שהיתה זו אותה אשה שהיתה איתו, נפשו כרוכה בנפשה, יותר מחמישים שנה. לקראת סוף ימיו שאלתי אותו על מה הוא חושב. והוא ענה:

On falling off a horse.

הוא לא מת מות נשיקה. רק כשאחותו הקטנה באה ממנצ’סטר ודיברה באוזניו, אל עיניו העצומות, אל נפשו הפזורה, והביאה לו משב רוח מארץ הנחלים והאגמים וההומור המטופש, רק אז הרשה לעצמו להפסיק לפחד ולהפסיק לנשום.

איך לאבד שן, או: הכנות לאֵבֶל

זה לא כבר התברר לי ששן אחת שלי – טוחנת, שנייה מימין, בלסת התחתונה – אבודה. כמעט אי אפשר להרגיש בזה, אבל היא כבר זזה; מתנדנדת. התרופפה אחיזתה. “אבדה התמיכה הפריודונטלית” – כך כינה זאת הרופא בדו”ח המסכם.

אחרי בהלה רגעית, בהלת-מוות, שתפסה אותי ברגע שהתבשרתי על לכתה הצפויה של השן, עלו בדעתי שתי מחשבות מרגיעות בעת ובעונה אחת: אחת על מישל דה מונטיין ואחת על פיית השיניים.

“זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ”, כתב דה מונטיין בחיבורו “על הניסיון” (בתרגום אביבה ברק). “היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי”.

מונטיין, שהיה בן 56 כשכתב את הדברים, הבהיר: “אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזִקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות”. במלים אחרות: נשירתה של שן היא הכנה, תרגול, התרגלות – בקטנה – לקראת הקמילה הגדולה שעוד תבוא. מזלי הטוב שיש לי הזדמנות להתאמן.

המחשבה השנייה, על פיית השיניים, באה בצורת שאלה, או מִשאלה: האם גם אשה בת 51, שנושרת לה שן, זוכה לביקור הפייה? האם כדאי שאניח מתחת לכר, לפני השינה, את השן אחרי שהיא תיפרד מגופי? ומה בדיוק אני מקווה לקבל מהפייה, כעידוד, כנחמה?

אני מתעניינת כאן באמנות הפרידה: אני רוצה ללמוד איך להיפרד מחלקים שלי: לא רק חלקי גוף אלא גם חלקי נפש; איך להיפרד מאנשים שאהובים עלי ונעשו – בדרגות שונות – חלק מעולמי. איך להתאבל. או איך להתכונן לאבל.

אליזבת בישופ, המשוררת האמריקאית הגדולה, שאהובה עלי מאוד, ידעה לאבד. היא התייתמה מאביה בינקותה, איבדה בילדותה את אמה שהשתגעה ואושפזה, נדדה בין בתי קרובים, וכעבור שנים, אחרי שסוף סוף הרגישה בבית בביתה של בת זוגה, הרחק בברזיל, ונשארה אתה שם 15 שנים, איבדה גם את אותה בת זוג כאשר זו הרגה את עצמה מרוב קנאה וייאוש. בישופ גם איבדה את עצמה לפעמים לשתייה. ובגיל 65, בעת ששתתה יותר מדי בפעם המי-יודעת-כמה, ופחדה שבת-זוג אחרת תעזוב אותה, היא כתבה את “אמנות אחת”, על אמנות האיבוד, וילנל של הרגעה-עצמית (כאן, בתרגום אהוב עלי של רעות בן יעקב):

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

אליזבת בישופ ידעה לאבד


את הציפייה לאבֵּד אני מכירה טוב יותר מאשר את האובדן, או את האֶבֶל, עצמו.

בשנות העשרים לחיי, כרכתי נפשי בחָבֵרה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שברובד אחד קבוע של נפשה, אני חושבת, היא כל הזמן סבלה. שמה מיכל. היא ידעה לשתות, וידעה גברים, והיו לה חברות, שלכל אחת העניקה פן של עצמה, אבל נדמה לי שכל אחת הרגישה – כמוני – מרכזית לה במידה. ידעתי אז שהיו לה מעריצים, בגלל המוזיקה הטובה – מוזיקה מרה-טובה – שהגישה למאזינים ברדיו; בזכות האישיות האפלה, הסקסית, החכמה, ששידרה; אבל אני הכרתי אותה בשלב אחר בחייה, בשלב שבו פנתה אל הכתיבה.

יחד צעדנו צעדים ראשונים של עבודה בעיתון. הצטרפתי פעמים אחדות למסעות תחקיר-לכתיבה שלה – פעם ברמאללה, פעם בגליל, פעם לראיון שראיינה בתל אביב. פעם לפגישה עם סופר שחיבבה, בפאב בירושלים. היא נתנה לי תחושה שהיא זקוקה לי – לתמיכה שלי – לא פחות מכפי שאני זקוקה לה. היה לה שיער שחור, עור בהיר, חלק, שריחו מזכיר חלב חמצמץ, ושפתיים שכיסתה בשפתון בצבע של יין אדום. היא לבשה שחורים. היא התקשרה אלי לפעמים אחרי לילה קשה, וביקשה שאבוא. היא אהבה לשתות יין אדום וגם וודקה. היא שתתה טקילה זולה. היא העניקה לי אלבום ישן של ואן מוריסון  וה-them עם השיר “גלוריה”. היא אהבה גם כל מיני דברים, ושנאה דברים אחרים, שלא ידעתי עליהם ושרק חברים אחרים שלה ידעו. דיברנו בטלפון פעם-פעמיים ביום. נדמה לי שעוד לא היו לנו אז טלפונים ניידים. רק מכשירי ביפר מהעיתון. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. ישבנו לעתים קרובות בבר דיתה, שהיה אז ברחוב בן יהודה, ואחר כך ברחוב מרמורק, לפעמים היה זה בחברת ידידיה הרבים. היא אכלה בשר בתאווה. מדי פעם התמלאה במרה שחורה. ביום הולדתי היא הזמינה אותי לכוסית קוניאק שעלתה חמישים שקלים. ואחר כך לעוד אחת. התרגשתי. באותם ימים לא חשבתי שאני רוצה אותה – או כל אדם אחר – לעצמי. רק רציתי להיות שם כשהיא צריכה הפוגה מהגברים; כשהיא צריכה הפוגה מהמחשבות הבולעות. הפוגה מהשקיעות שלה אל התהומות. רק רציתי להיות לה משענת; להיות חברה. חשבתי שדי לי בכך; חשבתי שהיא תמלא כך את חיי הרגש שלי, ואת השאר אשאיר לעצמי, ולכתיבה.

אני זוכרת בוקר שבת (אני בודקת, ומגלה: זה היה בשבת, 18 בספטמבר, 1994): עבדתי בדירתי על כתבה. ניסיתי להתרכז בכתיבה אבל לא הצלחתי כי דאגתי למיכל. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. אני לא זוכרת מה עורר בי אז את אותה דאגה. אולי לא דיברנו יומיים? התקשרתי עוד כמה פעמים עד שענה קול משונה: המהומים ואנחות. רצתי מדירתי אל דירתה. איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת. היא שכבה על הרצפה ועיניה מתגלגלות אל תוך ראשה. אספתי את קופסאות הכדורים שנטלה, התקשרתי לידיד שלה, שסמכה עליו, ולאמבולנס, ויחד יצאנו לדרך. הייתי אז בת עשרים ושבע. לא ידעתי כלום על כלום.

אחרי שטיפת הקיבה בבית החולים, ולילה של אשפוז – אני זוכרת עוינות מצד אחים ורופאות; הבנתי בדיעבד שאנשי בית החולים מסורים להצלת חיים ולא אוהבים פציינטים שמעדיפים למות (רופאה אחת אמרה לי שאם מיכל היתה נשארת עוד שעה בבית לבד כבר היה מאוחר מדי); ואחרי לילה נוסף, ביחד, להשגחה, אצל חברים טובים של מיכל, באנו חזרה אל דירתה הקרה. שם, על מסך המחשב השחור, בתוכנת איינשטיין, חיכה מכתב שכתבה לי לפני שנטלה כדורים, עם בקבוק טקילה זולה, וגם תוך כדי שבלעה עוד ועוד, ורגע לפני שלא יכולה היתה עוד לבלוע או לכתוב.

היא כתבה: ”(…)יש פה איזה שמונים כדורים, תה פושר ובקבוק טקילה. רגע, אני אקח עוד. לקחתי עוד ארבעה כדורי שינה מסוג בנדרומין. אני רוצה שתדעי שאני מאד מאושרת למרות שיורדות לי מה זה דמעות עכשיו. תכף חוזרת”.

היא כתבה הרבה על גבר אחד שהרשתה לעצמה לרגע לאהוב, ועל איך שהחירות הזאת שנטלה לעצמה החרידה אותה. היא כתבה על התחושה שכולם כניצבים בחייה. שאין לה חברים. היא כתבה: “…עוד חמישה קלונקס. נורא נעלבתי כש(…) השרינקולוג נתן לי אותם (עשרה שהפכו לארבעים ברוב כישרוני…)”. והיא גם כתבה, “ארנה, אני מתחילה לאבד את הריכוז. רק שלא אקיא. אני יושבת מול המחשב. מקווה שאצליח לכבות אותו ברגע שלפני. אולי אני צריכה לסדר לי איזה מקום לשכב בו קודם. לא הייתי רוצה שפקידי מד”א ייחשפו לתבוכה”. היו עוד דברים במכתב. וגם המלים: “אני אוהבת אותך. אולי בגלל שאנחנו כל כך לא מתאימות”.

את המכתב היא הדפיסה בשבילי בנייר רצוף, מחורר בשוליו, ומחקה מהמחשב. הוא עוד שמור אצלי ואני חוזרת אליו רק עכשיו, 24 שנים ויותר אחרי היום ההוא. אני זוכרת אז שבתוך כל הטלטלה, נאחזתי רק בקורת רוח, בגאווה, על שמכולם בחרה לכתוב אלי את מכתבה האחרון.

אבל כל זה היה רק הכנה. שבוע אחרי שהעניקה לי את מכתב ההתאבדות-שכשלה, היא הזמינה אותי לצהריים במסעדת דגים ברחוב בוגרשוב וביקשה שלא אהיה עוד חלק מחייה. היא אמרה שקשה לה לסלוח לי. עברו כשנתיים מאז ועד שהתחיל להתעמם הכאב על הפרידה ממנה – שנתיים תמימות שבהן הקשחתי את לבי, הצדקתי את בחירתה להתרחק, והתכנסתי אל עצמי. אז עוד לא הבנתי עד כמה אני יכולה להיעזר בטיפול נפשי. אז עוד לא ידעתי שאני לא חייבת להיות לבד. עברו עוד כארבע שנים עד שהתקשרו אלי באמצע הלילה לספר שמיכל תלתה את עצמה, ומתה. אני זוכרת את התגובה שיצאה מפי: “יופי, סוף סוף היא הצליחה”. לא באתי להלוויה. לא ידעתי איך להתאבל עליה. אני חושבת שברגעים אלה ממש, רק עכשיו בעצם הכתיבה, אני מתחילה.

michalniv fullpage cenzured


אני קוראת בספר “עצות לגוויות שבדרך” (Advice For Future Corpses) מאת סאלי טיסדייל, שהיא סופרת ובודהיסטית ואחות פליאטיבית – כזו שמלווה גוססים אל מותם. זהו ספר פואטי ומעורר השראה שעוסק ביחס שלנו אל המוות.

“באיזה גיל הגיע הזמן למות?” כותבת טיסדייל, “אנחנו מניחים שחיים טובים הם בהכרח חיים ארוכים. אבל אני ראיתי כמה חיים ארוכים שהיו ממש גרועים, וגם הכרתי אנשים שמחים, מסופקים, שחיו חיים די קצרים. איכות החיים אינה תלויה באורכם; לא מבטיחים לנו דבר כשאנחנו מגיעים לכאן”.

אני מבקשת להתנחם ברעיון הזה, על האפשרות לחיים קצרים וטובים, כשאני חושבת על ידידה שמתה לא מזמן, בגיל שבו מונטיין כתב על השן שלו שנשרה. אהבתי אותה מאוד. אני עדיין לא יודעת איך להתאבל עליה.


מתי אפשר להתחיל לחשוב על אדם כמת? סאלי טיסדייל כותבת שיש כל מיני גישות לשאלה הזאת. אולי האדם מת ברגע שהצוות הרפואי קובע את מותו. אולי כשהלב מפסיק לפעום ואין נשימה רצונית במשך זמן מה. ואולי אדם מת כשהגוף מפסיק למלא את תפקידו המרכזי – להישאר בחיים. או ברגע שבו נפסקים התהליכים הביולוגים שמונעים הירקבות. ואולי, אומרת טיסדייל,  “ואולי מוות הוא התפרקות העצמי השלם, וזה יכול לקרות גם כמה שנים טובות לפני המוות האורגני?”

ומהו העצמי השלם שמגדיר אותנו כחיים?

אני חושבת עכשיו על אבא שלי. בימים אלה הוא גר עם אמי בדירה קטנה ומטופחת, מוקפת גינה פורחת, סקיולנטים, רקפות ומנטה, בלב כפר גמלאים שוחר טוב. הוא יושב ושותה תה. הוא אומר דברים שקשה להבין. הוא נרדם.

אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים, והדמות שלו חומקת מזכרוני. אני מנסה להיזכר בדברים שעשה, איך דיבר, איך נראתה השגרה. אני זוכרת אירועים ופעולות, כמה בדיחות קרש, גילויים של נדיבוּת, איך לימד אותנו טניס וטניס שולחן, איך בא כקהל אוהד למשחקי הכדור-יד שלי, אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

עד שאני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. אובייקט שילכוד איזו תכונה מרכזית שלו. ואני נזכרת באוגדן כרוך במעין-עור אפור, ספק ספר, ספק קלסר, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט.

היו בו דפים שעסקו באינסטלציה, ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפות, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות, שתל שתילים.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד מכורתו, לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה.

במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”. לא שאני יודעת לבנות מדף או לשחרר סתימה. אבל הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק, אני חושבת, כשעודד אותי למצוא בתוכי פנימה את מה שאני אוהבת לעשות, להשקיע מאמץ ולבנות לעצמי מקום. לכתוב לעצמי את המדריך DIY שלי. בתחילת שנות העשרים שלי, כשעמדתי בצומת דרכים גדול של חיי, הוא אמר לי: את לא חייבת ללמוד באוניברסיטה, את לא צריכה לרכוש תואר או מקצוע, את לא צריכה אישור מאיש, את  צריכה לעשות את זה בעצמך.

עכשיו, בכל יום, יש פחות ופחות דברים שאבא שלי יכול לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד בעבר את מהותו, לוכד עכשיו את מהותה של נפילתו.

רבקה סולניט מתארת את יחסיה המורכבים עם אמה, שחלתה באלצהיימר, אותה מחלה שנוגסת בימים אלה בעצמיות ובעצמאות של אבי. “שוב ושוב היו שואלים אותי את השאלה השכיחה והמרגיזה ביותר על אלצהיימר”, כותבת סולניט, ב”הרחק קרוב לכאן”: “האם אמא שלי עדיין מזהה אותי? לזהות אדם, להכיר אותו – יש לזה אינספור משמעויות. ובמידה מסוימת היא אף פעם לא ידעה מי אני”.

השאלה הזאת באמת מתסכלת. האם אבא שלי מזהה אותי? האם הוא מזהה את אמא שלי, שכוחותיה הפלאיים שומרים עליו; אמי, זוגתו, חברתו הטובה ביותר מזה יותר מחצי מאה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את כל התפקידים, בהם אלה שבעבר היו שלו, ושבלעדיה הוא לא יכול עכשיו לעשות דבר?

האם יש שם, בגבר הגבוה, הנאה, שמדבר בקול רך, ומחייך לפעמים, ובעיקר יושב, שותה תה, אוכל עוגיות ונרדם, סובייקט אחד שלם שמסוגל לזהות סובייקט אחר?

ויותר מכך: האם אני מזהה אותו?

קשה לומר. לפעמים כך, לפעמים כך.

“אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה”, כתב מונטיין. אני לא בטוחה שזה נכון גם לאלה שהוא נוטל מהם בהדרגה את נשמתם.

כך או כך: עכשיו אני יכולה להתכונן.

ארנה קזין

diy manualreaders-digest-diy-manual-1969-edition-hardback-loose