איך תקפידי על ריחוק חברתי

איך תקפידי על ריחוק חברתי

ב-12 צעדים

 

1

בחרי את החברוֹת שלך בזהירות, בעדינות. אחת-אחת. העדיפי חברוּת אמיצה על פני ידידוּת. העדיפי חברוּת שמאפשרת שיחת אמת, עניין הדדי, אהבה. חפשי חברה-לכל-החיים. אל תתפשרי. העדיפי להיות לבד מאשר להתפשר.

2

חשוב שלא תהיי אחת מהחבר’ה. העניקי ערך לנפרדוּת. השתייכות לקבוצה מאיימת על הקיום שלך, מטשטשת את קווי המתאר שלך. הקפידי לא לבלות זמן בטל, זמן הנאה לשמה, עם ידידים. הרגישי מרוּקנת אחרי מפגש מרובה משתתפים. “ידידויות מן הסוג הנפוץ אפשר לפזר”, כתב דה מונטיין בחיבורו על החברוּת (בתרגומה של אביבה ברק הומי). “אבל לחברוּת כשלנו יש חזקה על הנפש והיא מושלת בה ביד רמה, על כן אין היא יכולה להכפיל את עצמה”.

3

ככל שאת מתבגרת ומטפלת בעצמך, את משתנה. את נפרדת מפחדים, מדפוסים של חרדה ומניעה. בגיל 52 את לא אותה נפש שנשאה את שמך בגיל 32. את כבר לא שותקת כל כך הרבה כמו ששתקת. את כבר לא מתמסרת כל כך לזולת הנחשקת. את כבר לא פוחדת לכעוס או לקנא. הוכחת לעצמך דבר או שניים; את בסדר. נתקי את הקשר עם החברים שהיו איתך בשנים ההן, כשהיית אדם אחר. “Friendships, even the best of them, are frail things. One drifts apart” כך כתבה וירג’יניה וולף ב”אל המגדלור”.

4

כשאת מדברת עם מי שעשויים להיות חברייך, דברי רק על הדברים עצמם. שאלי שאלות ישירות. דובבי אותם, שידברו על מה שקשה להם, או על מה שהם גאים, מה שאינם מתביישים בו; על מה שבדרך כלל הם לא מדברים. זה ירתיע אותם. ייגע. לפעמים הרגישי את בעצמך ייאוש או דכדוך. את יכולה לשתף את חברייך בתחושות האלה – הם יתפסו מרחק. אנשים לא תמיד רוצים לגעת במה שכואב או במה שעייף. לפעמים הם רוצים רק לקשקש. אל תתני להם לקשקש: זה חשוב מאוד, אם חשוב לך לשמור על ריחוק חברתי, שלא תתני לחברים שלך ליהנות מזמן משותף לשמו.

5

חפשי לך את זו שתהיה החברה הכי טובה שלך. חברה הכי טובה לא במובן היחסי, שלוש מלים, אלא כמו מלה אחת, חברה-הכי-טובה, כתכונה, כסוג של חברוּת. חברה-הכי-טובה, נפש תאומה, כמו אלנה גרקו ללילה צ’רולו ב”החברה הגאונה”. כמו היידי לקלרה ב”היידי בת ההרים”, כמו אן לדיאנה ב”אן מאבונלי”. כמו שארלוט לוקאס לאליזבת בנט ב”גאווה ודעה קדומה”. חפשי לך נפש חיה שתוכלי להרגיש איתה בנוח; רצויה תמיד. חפשי את זו שתמיד תרצי לשמוע את קולה. זו שתתקשרי אליה בכל שעה, ותמיד היא תשמח לדבר איתך. אל תנוחי עד שתמצאי אחת כזאת.

6

אל נא תמצאי אחת כזאת. כרכי תמיד את נפשך בנפשות שעסוקות בעצמן, או עסוקות בנפשות אחרות. את יודעת: בכל חברוּת בין שתי נשים, אחת היא האומנת והאחרת היא הנסיכה (אין הכוונה שהנסיכה תמיד עריצה והאומנת קדושה; לפעמים ההיפך הוא הנכון. לפעמים האומנת חזקה ותובענית יותר מהנסיכה; ובכל זאת, האומנת היא שמקשיבה והנסיכה היא שמדברת. הסיפור של הנסיכה הוא הסיפור בהא הידיעה. חלוקת התפקידים נשמרת בהקפדה). בכל פעם שתהיה לך חברה, היי את תמיד האומנת והיא הנסיכה. ראי שלפעמים את רוצה להיות הנסיכה אבל את לא מצליחה להחזיק את תשומת לבה של החברה. את לא מצליחה להפוך את הסיפור שלך לסיפור שלה. חפשי חברה-הכי-טובה אבל היכשלי: הביני שמאוחר מדי. שאין בשבילך נפש כזו. זה חשוב מאוד: דאגי לכך שלא תהיה לך חברה-הכי-טובה. הדבר שפוגע בריחוק חברתי יותר מכל דבר אחר הוא בדיוק זה: חברה-הכי-טובה. “החברוּת אינה נחוצה”, כתב סי-אס לואיס בחיבורו “ארבע אהבות”. “כמו פילוסופיה, כמו אמנות (…) אין לה ערך הישרדותי; אלא שהיא אחת מאותם דברים שמעניקים להישרדות ערך”.

7

כשהטלפון מצלצל, אל תעני. אין לך כוח לדבר. את עצובה עכשיו. או כועסת. או דווקא שלווה, בנעימים, ומהרהרת. כך או כך, את לא פנויה עכשיו לפנות החוצה. כשאת מדברת עם אנשים – בטלפון או פנים אל פנים – כולך פונה אליהם, כולך בקשב; כך את מחווטת. כמו אומנת לנסיכה. אליס מילר הסבירה זאת היטב ב”דרמה של הילד המחונן”. טיפוסים כמוך מפתחים “רגישות מיוחדת לאיתותיהם הלא-מודעים של צרכי הזולת”, כהגדרתה של מילר. נגזר עלייך להיות מחוננת רגשית. את לא אוהבת שהטלפון מצלצל. הצלצול מחריד את הקשב שלך לעצמך.

8

כשאת אוהבת נפש חיה, הרגישי שאת חוצה איזה גבול בלתי נראה. הרגישי שאת מפרה כללים של מהוגנות. הרגישי שאהבה היא נכס ואת רוצה אותה לעצמך. הרגישי את הבריונות של רגש האהבה. חששי מהבריונות הזאת – מהדורסנות, מהרצון הגס, שאין בו עידון, להתקרב אל נפש אחרת. הימנעי. התרחקי. “לארוס יהיו גופים עירומים, לחברוּת נפשות ערומות”, כתב סי-אס לואיס.

 

9

מצאי בית, נינוחות, חברוּת ללא תנאי – במעשה הכתיבה. כשאת כותבת את לא לבד. כשאת כותבת את בשיחה מתגלגלת עם מגוון קולות בנפשך. בעיקר עם הקולות המושתקים בחייך החברתיים. הרגישי לפעמים שאת לא יכולה בלי הכתיבה. ככל שתתמסרי אליה, אל הכתיבה, כך יילך העולם ויתרחק ממך. בדיוק מסיבה זו, במשך רוב חייך, תפחדי פחד מוות להתמסר אל הכתיבה. אל נא תפחדי.

10

כשאת כותבת, יש לך פרסונה – אולי דמות רזרבית, אולי העתק של עצמך – שעומדת בינך ובין הקוראים. ההעתק אינו מדויק. הפרסונה הזאת, הפרסונה הכותבת, יכולה לשמור על קשר בשבילך עם העולם. היא עונה למכתבים, היא מתקשרת לראיין אחרים. היא כותבת ואחרים קוראים. לפרסונה הזאת יש אלפי חברים ברשתות החברתיות. היא מייצגת אותך במגרש החברתי. תני לה לעבוד בשבילך שם בחוץ, כשאת עצמך שומרת על ריחוק חברתי.

11

אהבי את המשפחה שלך אהבה שלמה: את בת זוגך ואת בנותייך. אהבי את הדודים והדודות, הסבים והסבתות, את החברות-הכי-טובות ואת החברים-הכי-טובים של בת זוגך ושל בנותייך. הם יהיו כמעגל ששומר עלייך מפני בדידות. ריחוק חברתי אינו בהכרח בדידות.

12

הרשי לעצמך להתכנס בתוך עצמך. התגעגעי לחברה אחת שאולי הייתה ועזבה. התגעגעי למה שחשבת שאת רוצה שיהיה לך – חברה-הכי-טובה? נפש תאומה? – ולא השגת. לפעמים תרגישי שהעולם כולו מתחיל במרחק שני מטרים ממך והלאה. זה בסדר. זה לטובתך. זה צו השעה.

 

https___cdn.cnn.com_cnnnext_dam_assets_200324154954-social-distancing-six-feet-coronavirus-usa-0323 (1)
Michael Ciaglo- Getty Images

אינפו-גרפיקה וצייתנות

ביקורת תרבות בימי קורונה

מאת ארנה קזין

אני לא יודעת איך להתחיל את הרשימה הזאת – חשוב לי לא לעורר אנטגוניזם. ביקורת תרבות מייצרת לא פעם רתיעה, התנגדות.

אולי אעיד על עצמי, שאני קצת פוחדת מנגיף הקורונה. יש לי אסטמה קלה, והמחשבה על מחלה שגורמת לקשיי נשימה – עד כדי הזדקקות למכונת הנשמה – מעלה בי מועקה, בלשון המעטה. ממילא אני דואגת לסבתות ולסב של בנותי, המכונים בפי כל: קבוצת סיכון. ואני מזדהה עם כל אדם אחר שחרד לבריאותו, לחייו.

ואולם יש פחד נוסף, שאיתו אני מתמודדת בימים אלה, והוא גובר על הפחד מקורונה: זהו פחד קמאי, עמוק, יסודי, מעריצות תרבותית. מעריצותן של הנורמה ושל הנורמטיביות. על הסכנה הברורה והמיידית הזאת – סכנת העריצות; ביטול הפעולה והמחשבה החופשיות, צמצום מגוון הדעות, חסימת האפשרות להתנגדות – אני מבקשת להתריע כאן.

תרבות, אפשר לומר, היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים [הגדרה רשמית יותר, המיוחסת לאנתרופולוג קליפורד גירץ, היא זו: תרבות היא מכלול הטקסים, הסמלים, הערכים והנורמות שמשותף לקבוצה של אנשים; ואני מפשטת: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים]. ביקורת תרבות, לפי גישה זו, היא בפשטות: מעשה של הטלת ספק במובן מאליו.

כשהמובן מאליו משותף לאנושות כולה – בימים אלה נדמה כי כמעט לכל העולם ברור מאליו שהכי חשוב עכשיו להילחם בנגיף הקורונה, ושהדרך הכי טובה להילחם בקורונה היא להפריד בין אנשים, לסגור הכל, לחייב אנשים להישאר בבתיהם – קשה מאוד להטיל בכך ספק.

ובכל זאת אני מבקשת להתנסות כאן במלאכה הזאת, של הטלת הספק. וחשוב לי להדגיש כבר בשלב זה, כדי לא לאבד קוראים: הטלת ספק אינה שלילה אלא היא שאלה. להטיל ספק, משמע, להחליף את סימן הקריאה בסימן השאלה.

את הספק אפשר להטיל בשתי רמות. רמה אחת נמוכה של הטלת ספק מתקיימת בתוך גבולות הפרדיגמה השלטת; בתוך מערכת הערכים והנחות היסוד. בהקשר של הקורונה, אם הנחת היסוד היא שהכי חשוב עכשיו למגר את המגפה או לעצור אותה, כדי להגן על הפגיעים ביותר, אפשר לשאול את השאלה: האם האמצעים שננקטים הם האמצעים הטובים ביותר להשיג את המטרה?

רמה אחת גבוהה יותר של הטלת ספק – ותמיד מעניינת יותר בעיני – היא הטלת הספק בפרדיגמה עצמה. כלומר, ביקורת תרבות במובן החיוני ביותר היא כזו שאינה מקבלת כמובנת מאליה את מערכת הערכים, ההנחות והמטרות המשותפת לקבוצה של אנשים. במקרה כזה, לא רק נחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה, אלא ננסח מחדש את השאלה. לפי גישה זו, השאלה אינה – איך למגר את המגפה? – אלא השאלה היא זו: איך נבטיח את שלומם של האזרחים והאזרחיות ואת רווחתם בצורה הטובה ביותר, השוויונית ביותר והמקיפה ביותר?

בתוך הפרדיגמה, נדמה שכל העולם בדעה אחת – אולי חוץ מהאפידמיולוג הראשי של שוודיה – שצריך לכפות שמירת מרחק בין כל האנשים ברמה גבוהה של הקפדה, ובמחיר של השבתת המשק כולו. רק מעטים עדיין טוענים שאין בכפייה הזאת לעצמה תועלת לאורך זמן; צריך להסתכל קדימה, אל העתיד שבו החיים יבקשו לחזור למסלולם, המשק ישוב לתפקד, האנשים יחזרו לעבודה. בשביל עתיד כזה, קרוב או רחוק ככל שיהיה, הבידוד החברתי הכוללני והמוחלט ללא הבחנה עלול לפעול כבומרנג. לפי גישה זו, עדיף –  לטובת השפעה חיובית בת קיימא של המאבק בנגיף – לאפשר הידבקות רחבה ומבוקרת, כדי שרוב האוכלוסייה יהיה מחוסן, ובה בעת לשמור באופן משוכלל וקפדני על קבוצות האוכלוסייה הפגיעות. ב-25 במארס כתבה דברים ברוח זאת ענת ביאגון, פרופסור לרדיולוגיה ונוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטוני ברוק במדינת ניו יורק: “מטפלים ומטפלות סיעודיים וסיעודיות, שמתגוררים תחת אותה קורת גג עם מטופליהם, צריכים להימצא בבידוד דומה. כדי לאפשר זאת, אוכלוסיית הזקנים והחולים תזדקק למערך משלוחים עד-הבית של כל המוצרים הדרושים להם – אוכל, תרופות ותכשירי היגיינה. רשת המשלוחים תופעל על ידי מתנדבים או תמומן על ידי הממשלה”. מעניין לשים לב, שמאז שהופצו דבריה אלה של ביאגון – כביקורת על המהלך של השבתת המשק, סגר ובידוד שהוטלו על האוכלוסייה כולה ללא הבחנה – בודדו בכלל זה הזקנים ודיירי בתי האבות בהקפדה יתרה, ובכל זאת רבים מהם נפגעים ומתים. הסגר הכללי והשבתת המשק לא מנעו ואינם מונעים את הפגיעה בזקנים. יתרה מזאת, נפגעה קשות היכולת לעזור להם. היות שבגלל הסגר הכוללני האוכלוסייה הכללית אינה מחוסנת, והיות שהמונים איבדו את עבודתם, והמונים נשארים בבית עם הילדים, אנחנו לא יכולים – וגם לא נוכל במשך זמן רב – לגשת לאלה שמצויים בבידוד. כלומר, מבחינתם של אלה שנשקפת סכנה לחייהם הוכפלה הצרה שבעתיים. הבדידות של האנשים הפגיעים הוחרפה. מעגלי העזרה מדולדלים. לא הושקעו משאבים בשמירה על המטפלים בזקנים ועל הזקנים עצמם. אין באופק מוצא.

החלק השני של הסיפור – זה שמובן מאליו לכולם – הוא הלחץ הבלתי נסבל על בתי החולים ומחלקות הטיפול הנמרץ. זהו מצב עניינים אמיתי, ממשי, שאין עליו עוררין. לרוב העולם מובן מאליו שכדי להבטיח שכולם יזכו לטיפול במכונות הנשמה אם יזדקקו לכך, חובה להשבית את הכל, ולחייב הפרדה מוחלטת בין כל האנשים כולם. זאת משום שבתי החולים אינם ערוכים לטפל בכמויות עתק של חולים בזמן קצר. “תראו את איטליה”, אומרים לנו. “תראו את ניו יורק”.

קשה להתווכח עם ה”תראו את איטליה” הזה. אבל זאת רק אם מקבלים שתי הנחות יסוד של הפרדיגמה: אחת היא שכל אדם שזקוק להנשמה בגלל הקורונה נכנס לסטטיסטיקה כשווה ערך לכל מונשם אחר מקורונה, ולא חשוב מהו מצבו לפני חיבורו למכונת הנשמה; כל מת מקורונה שווה ערך לכל מת אחר. הנחת היסוד השנייה היא שהמדינות מסוגלות להשבית את המשק ולספוג את ההפסדים שנגרמים להן בגלל ההשבתה אבל אינן מסוגלות להשקיע משאבים – בשיתוף פעולה בין מדינות או באופן עצמאי – בבניית בתי חולים ייעודיים ובייצור מכונות הנשמה ואמצעי מיגון לכל חפץ. ועוד הנחה היא שהסגר הכללי באמת מונע את הלחץ על בתי החולים.

אתעכב כאן רק על ההנחה הראשונה, שלפיה כל מת מקורונה נספר בצורה שוות ערך לכל המתים האחרים מהנגיף, ללא הבחנה. הנוטה למות בן ה-98 מחובר למכונת הנשמה כשווה ערך לחולה בן 55. במלחמה כמו במלחמה לא שואלים שאלות, כתב ד”ר עמרי שינטל, מנהל מחלקת אשפוז בית ב”צבר רפואה”, במאמר חיוני ב”הארץ”: “מה רוצים הקורבנות הפוטנציאליים? האם כולם, בלי יוצא מן הכלל, רוצים בהארכת חיים בכל מחיר?” הוא שאל והבהיר: “אדם בן תשעים שנדבק בקורונה נמצא בסיכון גבוה לפתח סיבוכים ריאתיים קשים ולעבור הנשמה מלאכותית. אולם למרות ההנשמה, סיכוייו להיגמל ממכונת ההנשמה ולהחלים ממחלתו קלושים. גם אם יחלים, מצבו הגופני, הנפשי והתפקודי ייפגעו קשות, וספק רב אם יוכל לחזור לתפקודו הקודם. וזאת מבלי להזכיר את הסבל הכרוך בביצוע פעולות אלו”. שינטל ואחרים המחזיקים בעמדה הזאת מבקשים להזכיר כי יש בין הנפגעים מקורונה כאלה שהיו נפגעים ממילא, והיו קרובים לסוף חייהם ממילא. לא משום שהם זקנים אלא משום שהם נטו למות. האם אדם שהיה במצב סופני בגלל מחלת ריאות ומת מקורונה הוא כישלון של המלחמה בנגיף? או שהוא בן תמותה שמת מנגיף אחד במקום למות מנגיף אחר? לפי גישה זו, אדגיש: אין הכוונה להעדיף צעירים על זקנים, אלא להעדיף בטיפול במכונות ההנשמה את החיים על פני הנוטים למות והמבקשים למות.

אולי זהו כשל אחד מרכזי בפרדיגמה השלטת היום – באופן שבו מדווחים אמצעי התקשורת על המגיפה, על החולים, על המונשמים, על המתים: אנחנו מוצפים בנתונים, במספרים, בגרפים, שרבים מהם נטולי הקשר ולכן חסרי טעם ומשמעות. אם מציגים, למשל, עלייה במספר הנדבקים ולא מציינים כמה בדיקות נערכו, ומה שיעור התוצאות החיוביות מכלל הבדיקות, איזו משמעות בדיוק יש לנתון על העלייה במספר הנדבקים? ואיזו משמעות יש למספר המוחלט אם אין בדיקה של כלל האוכלוסיה? [יש שמנבאים, אגב כך, שאם הממשלה תרצה לשטח את העקומה כדי להצדיק את החזרת החיים למסלולם, אין בכלל בעיה: יבדקו פחות, והמספרים יצנחו].

אם מציינים בגרפים שמציבים בקדמת אתרי החדשות, כדי לאפשר את ניהול המשבר, כמה מתו מקורונה, איזו משמעות יש למספרים אם איננו יודעים על מצבם של המתים לפני שמתו? האם מי שהיה כבר על ערש דווי אינו שונה ממי שחייו היו עוד לפניו? בסיוע האינפו-גרפיקה הממשלה אינה משטחת את העקומה אלא משטיחה את התמונה.

ואולי זהו לב העניין. ההקשר העמוק ביותר שמודחק בפרדיגמה השלטת – הס מלהזכיר – הוא זה: אנחנו בני תמותה.

הנתון על מספר המתים מקורונה הוא לכאורה נתון אבסולוטי, שאין עליו עוררין, אבל גם הוא מוגבל כאשר איננו מבינים אותו בהקשר הרחב של תמונת המוות העולמית.

גרף מקרי הקורונה

נתוני מוות עולמיים

אם כ-120 אלף אנשים מתו השנה בכל העולם מקורונה, זה נתון מבהיל בוודאי. אבל האם אין ערך בהכנסת הנתון הזה להקשר רחב יותר של מוות מגורמים שונים? אולי מעניין להכניס את המוות מקורונה להקשר של מוות ממחלות מדבקות בכל שנה: 3.7 מיליון איש ואשה בכל העולם?

אולי מעניין לדעת – מול הנתון של 120 אלף מתים מקורונה – שבכל שנה מתים כ-3 מיליון אנשים מזיהומים של דרכי הנשימה התחתונות? כשהנתון של המתים מקורונה היום מבודד ללא הקשר, אפשר להניח שכולם חיים חיי-נצח, ונגיף הקורונה גדע חיי-תמיד של 120 אלף איש ואשה. האם לא מעניין לשאול כמה מהמתים מהקורונה היו נכללים בסטטיסטיקה של המתים מנגיפים אחרים שפוגעים בדרכי הנשימה? ואולי הנתון הזה יהיה בעל משמעות מסוימת רק כאשר נדע מהו גיל המתים? הסיכוי למות מקורונה לנדבקים בקורונה בני שמונים הוא 22 אחוז, והסיכוי למות – מכל סיבת מוות שהיא – לבני שמונים הוא 10 אחוזים. השוואה זו בהחלט מחזקת את ההבנה שהמגפה קטלנית ומסוכנת, ושחובה לשמור על בני השמונים ומעלה.  אבל האם לא מעניין לדעת שסיכוייהם של בני תשעים ומעלה למות מכל סיבה שהיא הם 95%?

כך או כך, בתוך הפרדיגמה, השאלה איך הכי טוב לשמור על הפגיעים ביותר מפני הדבקה בקורונה בעינה עומדת. הסגר על האוכלוסייה כולה – בלי להבטיח את שלומם של הפגיעים ביותר בצורה ממוקדת, עם בדיקות רבות, עם אמצעי מיגון, וחיזוק מכל מיני סוגים – לא בהכרח הוכיח את עצמו כשיטה מועילה.

על אחת כמה וכמה עולה הספק כאשר אנחנו מנסחים את השאלה אחרת, ומפעילים ביקורת תרבות על הפרדיגמה כולה. אם השאלה אינה איך לעצור את המגפה אלא איך לשמור על שלומם של אזרחיות ואזרחים ועל רווחתם בצורה היעילה, השוויונית והמקיפה ביותר, יש צורך להכניס נתונים אחרים למשוואות ולגרפים.

בישראל כעת יש כ-800 אלף דורשי דמי אבטלה. שיעור האבטלה מגיע ל-20%, זאת לעומת שיעור האבטלה בעולם בממוצע, בימים שלפני הקורונה, שהיה כ-7%. 800 אלף מבקשי אבטלה מייצגים כמות אדירה של משפחות ויחידים שנפגעו קשה בגלל ההחלטה להשבית את המשק ולהקפיד על הפרדה. לעומת מדינות אחדות באירופה, שמשקיעות משאבי עתק במטרה להגן על המשרות והפרנסה של האזרחים שנדרשים להישאר בבתים, ישראל הטילה סגר, והאזרחים נשארו בלי עבודה, בלי פרנסה, ובלי תוכנית לשקם את מצבם בעתיד הקרוב. מי שבמקרה הטוב מקבל דמי אבטלה, ולא משכורת שלמה, אבל עדיין צריך לשלם שכר דירה – בלי פיצוי או סבסוד מהמדינה –  סובל לא רק בהווה, אלא הוא נכנס לגירעון שייקשה עליו לצאת ממנו במשך שנים. פחד משקיעה בחובות הוא מצב נפשי בלתי נסבל. לא צריך לחשוב על הקצה של ההתאבדויות כדי להבין את הקשת הרחבה של תחושת האסון. כששואלים מהי הדרך הכי טובה לשמור על האזרחים, הנתון של 12 אלף נדבקים בקורונה, רובם המוחלט במצב קל, מתגמד לעומת הנתון של כמיליון מובטלים.

העיתונאית הקנדית נעמי קליין, מחברת “דוקטרינת ההלם”, מסבירה כאן היטב איך מדינות בשירות הקפיטליזם מנצלות אסונות טבע ושאר משברים כמו משבר הקורונה כדי לכפות תוכניות ועקרונות לטובת ההון ונגד העובדים. הלן לואיס, מראה בכתבה מרתקת באטלנטיק מנת’לי, איך הטיפול במשבר הקורונה מחזיר נשים באמריקה למצב העניינים שהיו נתונות בו בשנות החמישים שלפני המהפכה הפמיניסטית. אתר העוקץ הוא מקור עשיר למחשבה ביקורתית בהקשר הזה. למשל באופן שבו מיקד את המבט באופן שבו הטיפול הממשלתי בקורונה מחריף מצוקה של דיור.

השימוש באינפוגרפיקה על ידי העיתונים בישראל ובעולם אינו חף מהטיה, בלשון המעטה. הבחירה  איזה נתונים להעמיד בגרף, ואיזה נתונים להצניע היא בחירה פוליטית מובהקת, בין שעורכי העיתונים מודעים לכך ובין שהם נגררים לעונג הייצוג הגרפי בלי מחשבה יתרה. רוב העיתונים בישראל ובעולם משתמשים שימוש חסר הקשר בגרפים ובנתונים באופן שמגביר ומייצר צייתנות לשמה ומחשבה מוגבלת. בעיניים של מבקרת תרבות, מדענים אינם שונים מידעונים אם אנחנו לא מכניסים את המידע שלהם להקשר, אם אנחנו לא שואלים אותם את השאלות הנכונות; את השאלות שאת התשובות עליהן אכפת לנו ואנחנו מעיזים לשמוע.

 

How to remember your dad

How to Remember your Dad

A Writing Exercise in Five Genres

by Orna Coussin

 

In this exercise, write about your dad who recently died. Try to capture the essence of his life, his 80 years, or what he meant to you in the 50-odd years you had shared. You are bound to fail at this task; challenge yourself all the same. Do this in five genres: an obituary, a eulogy, a Wikipedia entry, a profile and a memoir. Write in multiples of 80 words. One word for each year he has lived. This word-count limit may help you contain some of that which overflows.

 

hCSyDIOO

 

 

                                    1. Obituary – 80 words 

 

  Brian Coussin 1938 –2019

Brian Coussin, head of the Food Control Service, goalkeeper for the British Maccabiah team and an avid gardener, died yesterday in Protea Village Old-Age Home.

Brian was a true sportsman, a lover of Philodendrons and Hibiscus, and a dedicated civil servant. At home he was funny and resourceful; In charge of book-keeping, dish-washing and ball-catching. He left behind his friend and wife, a sister and three children. His funeral is scheduled for tomorrow, March 20th, at the secular cemetery, Netanya.

 

 

2. Eulogy – 320 words

 

How can we best capture our father, Brian? As the person who would wake us up with a cheery “wakey-wakey” and drive us to school daily, though we could easily have walked? As the one who taught us how to play table-tennis, tennis and football, and attended all of our home games?

Or maybe as the tall man who would repair and paint and assemble – a cupboard, the dining-room table; anything broken. He would show us how to take out the inner tube of a flat bicycle tire and fix it.  Or he would touch our forehead, find it warm, and take us to bed. There, he would tuck us in and sing to us a sad longing Scottish lullaby.

Sometimes he would sit at his desk and seem preoccupied; maybe he was worried about work. Every day he would wake up at dawn and take out the dog – the dogs – for a long walk.  At work he would walk up the stairs; he never used the elevator.

His colleagues saw in him a dedicated civil servant, a caring and encouraging mentor.  He had integrity, which helped him stand up to pressures from giant food corporations, asking him to bend some rules and regulations for their own profit. The responsibility for food control was for him a calling, a service.

We – like his co-workers – were encouraged by his good spirits, silly puns, practical help and the freedom he granted us to pave our own paths in the world.

Above all, though, Brian was Esther’s best friend. They had a conversation running for half a century and more. She translated his lectures from English to Hebrew. He helped her with business’ bookkeeping. She took photos, he carried her heavy bag of camera lenses. She cooked; he washed and dried the dishes. Together they frequented botanical gardens and archeological sites, enjoyed flora and fauna and British TV, and laughed a lot.

 

 

4. Wikipedia entry – 480 words

 

 

Brian Ronald Coussin (July 1, 1938 – March 19, 2019) was a Scottish and Israeli food engineer, football player, gardener and father. He was among the founders of the Israeli Food Control Service, and was its manager for ten years until his retirement in 2002.

Coussin was considered a civil servant of integrity, who regulated food control issues responsibly in the face of pressures from giant international food corporations like Monsanto and large local corporations as Tnuva. In his role as father, he excelled at giving good advice, telling silly jokes, being generally good humored, encouraging and supporting sports activities, building, assembling and fixing.

 

Life and Career [edit source]

Brian Coussin was born in Glasgow, Scotland, to Rina Cowan, a nurse, and Jerry Coussin, a traveling agent for cinema ads. He was their second child, and had two sisters, Shirley and Laura. Coussin’s grandparents had immigrated from Lithuania in the late 19th century and settled in Glasgow, and had managed a greengrocer’s shop in the Gorbals slum neighborhood on the south bank of the river Clyde. Coussin completed his studies for a master’s degree in Food Technology at the local university. During his student years he played football for a local team and for the Jewish Maccabi Glasgow. He was the goalkeeper for Britain’s Maccabiah team for the fifth Maccabiah games, winning a gold medal.

In 1961, following the sixth Maccabiah games, Coussin decided to live in Israel. Zionism captured his imagination. In Tel Aviv he met Esther Capell, a London-born photographer, daughter of German immigrants, and they married and had their first son shortly after. In 1965 Coussin went back to Glasgow with his new family to complete his PHD studies in Microbiology at the University of Strathclyde.

In 1968 Brian formally made Aliyah to Israel and joined the founding team of Israel’s Food Control Service, where he worked for 35 years as a microbiologist, chief food engineer and finally as head of the service. After his retirement Coussin dedicated his time to playing golf, gardening and writing.

Coussin and his wife raised three children: Daniel Coussin, a History researcher and college lecturer, Orna Coussin, a writer and writer’s mentor, and Gidon Coussin, a Physician Assistant.

 

Legacy: [edit source]

Coussin believed that when playing a team game – handball, football – one should concentrate primarily on defense.

He would wake up at the break of dawn, tidy up, and make a point of noting expenses.

He preached and practiced making lists – to prevent any over-purchasing or forgetting.

He believed that if his children would work at that which they love – they would succeed.

He advocated disregarding any advertising or marketing nonsense: Adidos training suits with two stripes are just as good as Adidas with three stripes; soap is as good as shampoo.

He believed in the healing power of a good joke, in drinking a lot of water and in walking.

 

 

4. Profile – 640 words

 

 

“I’ve always been a bit of a scatter brain”, Brian wrote in his memoir, “a true dreamer from birth and possibly before”.

Could being a dreamer make one so adamant about keeping stuff in order and self hydrating? Most of his adult life, Brian carried out his domestic tasks responsibly. He would get up early, feed the dogs, take them out for a walk, drive the children to school, take a bus, go to work. Had he ever been late?

At the garden shed, in the kitchen, he would put all the utensils and ingredients in perfect order, in marked tins and cans and on shelves. Bulbs, seeds, grains, pasta, chocolate, plates, cutlery – nothing would be left scattered on a kitchen table or a countertop. He would wash the dishes, dry them and place them back in the cupboard within minutes of the end of dinner. Did his daydreaming make him write down expenses and income, and never overdraft? Was it because he was a star gazer that he would urge us to make a list – “make a list!”  Could his reveries explain why he always knew when every shrub, flower and plant in his garden needed watering, fertilizing, trimming?

As a young man, Brian enjoyed reading poetry. All his life he kept the poems of Robert (Rabbie) Burns close to his heart. For Auld Lang Syne. We’ll tak a cup o’ kindness yet, For auld lang syne.

His love of poetry could be attributed to a high-school teacher who “taught me to appreciate the joy of poetry”, as he put it in his memoir. It was the same teacher who used to let her “long wooden ruler crash down on (his) knuckles” when he was busy staring out through the window.

On one occasion, which he would never forget, the teacher handed him a copy of a poem: Leisure by W.H Davies, and told him that she thought he might be interested.

What is this life if, full of care,

We have no time to stand and stare?

Another poem Brian would often cite was Ozymandias by Percy Bysshe Shelly.

My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!

Brian was no fan of kings or captains.

Beside his poetry Brian enjoyed reading his royal horticultural society magazine. He also read the turning of seasons and the cycles of his garden. He never read a novel, but he did write a few short stories himself. For instance, the one named Mr. Hattaway’s New Hat, illustrated by his wife Esther: a story about a hat that flew away and got baked by mistake, which he had read out loud to his children and later published: one edition, a single stapled copy. On Friday afternoons he would place a crystal glass of Glenfiddich on his knee; the tumbler would never tumble, and Brian would sip its content moderately.

Brian’s brain started to really scatter at the age of 75. Alzheimer’s is less a case of forgetfulness, more a dismantling, a pulling to pieces, a taking apart.

But before that, all his life, he was hardly ever sick. Never a headache nor the flu. He did not smoke a single cigarette. He enjoyed walking. Watched Wimbledon. Played golf. He stopped to smell the roses. Even when his thoughts started to fly all over the place, he would go back in his mind to the bank of the stream at the edge of his childhood backyard. “The Way to Shingle Beach” is the title Esther gave to his memoirs, which he dictated when remembering wasn’t easy. Even though he lived most of his life in Israel, his soul kept going back to the land of lakes and hills; football and family vacations on the isle of Arran, where he would race his dad to the top of Goat Fell.

 

 

5. Memoir – 880 words

 

 

I’m trying to remember the way he was: what he used to do, how he used to talk. I remember puns. For instance, if asked, “Jamaica?” He would answer: “no, she came by herself”. I can’t remember why anyone would ever have to ask “Jamaica?”

I remember him attending my handball games as a one-man audience. He would chant: HAGANA! Which means: defense! And if we would miss a goal or be late to run back to defense he would mutter: “you’re throwing it away”. Which means: we had something in our hands and we gave it up. I remember him speaking broken Hebrew. But I can’t seem to recall the gist of him.

I search my mind for an object that may help me revive him. A leather covered ring binder book comes to mind: Readers Digest Complete DIY Manual. It had pages for every task: plumbing and wall painting, carpentry and gardening, curtain sewing and window fixing. I remember the manual spread open on a stool, near my dad – a tall dark bespectacled scientist – while he was building a room, erecting a wall, opening a terrace, closing a terrace, unclogging a sink, changing a tube, building a shelf, trimming a hedge,  or inserting a bulb into the ground: deeply enough but not too deep.

When I found the original 1969 manual on eBay, my dad came back to me as a genie exiting a bottle: he was a true DIY man. In his handyman ways as well as in the way he shaped his own life: leaving Scotland, moving to Israel on his own, meeting my future mother and creating a family together. In more ways than one my dad’s legacy for me was: Do It Yourself.

In his last five years there were fewer and fewer things he could do himself. The same DIY manual that captures his lifetime’s essence symbolizes his fall when struck by Alzheimer’s. But I don’t want to remember his last years. I’m trying to recall who my dad was when he was at his best. I remember things he would say. Like, when my brothers and I would quarrel he would remark half-jokingly:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

Or when we would get hurt, bruised, and cry of pain, he would say:

It hurts you more than it hurts me.

 

It’s hard to explain. He would make Esther, my mom, laugh out loud, as well as Laura, his sister. He would spend hours out in the garden. He would read gardening magazines. He would give me generous allowances. He would drink moderately, Glenfiddich in a whiskey lowball glass, placed steadily on his wide, reliable knee. He would wash the dishes at the end of the meal. He would rarely make supper: a microwaved scrambled egg. He would drink tea. We would eat semolina porridge and rice pudding and gruel. He would chat with his parents about once a month on the phone. They were living in Glasgow and then in Netanya and then his mom died and his dad moved to Manchester. He would talk to his sisters about once a month. When we left home, he would talk to us once every three weeks.

He would sing his school anthem:

Eastwood School, now with heart and voice.

He would sing lullabies to us:

My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,
And I’ll be in Scotland afore you.
Where me and my true love will never meet again,
On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

He would sing On Top of Old Smokey and The Big Rock Candy Mountain – which I only now realize is a drunkard’s song.

His voice was deep and soft and soothing.

I am remembering things that he did not do: He never cuddled or hugged, never phoned, almost never answered the phone. He had no idea who my friends were. Couldn’t quite remember birthdays. Esther would do all that for him. I think he started calling and answering the phone only when he no longer could tell who was talking – on either side of the line.

I think we were the closest, my dad and I, during these five last years.  We would meet once a week. We had long chats and walks. I was angry with him because he had chosen anxiety over us. He would constantly ask what was the plan for the day. And who was behind the plan. Who was giving the orders. Sometimes he wanted to know who was the woman who was sitting on the couch right next to him. Even though it was the same woman that had been with him, their souls intertwined, for more than fifty years.

Once, near the very end, I asked him what he was thinking about. He said:

On falling off a horse.

He did not die a sudden, peaceful death. He waited for his little sister to come all the way from Manchester and speak into his ears, his closed eyes, his scattered soul, and bring to him the spirit of the land of lakes and highlands, and of some silly sense of humor, before he allowed himself to stop breathing and stop being afraid.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך להיפרד מאבא

תרגיל כתיבה בחמש סוגות

 

בתרגיל זה, כתבי על אביך שמת באחרונה. נסי ללכוד את סיפור חייו, את שמונים שנותיו, או את מה שהיה בשבילך במשך כחמישים שנים מתוכן. אין לך שום סיכוי להצליח במשימה הזאת, אבל נסי בכל זאת. עשי זאת בחמש צורות כתיבה: ידיעה על המוות (obituary), הספד (eulogy), ערך בוויקיפדיה, דיוקן וממואר. עשי זאת בכפולות של שמונים מלים: מלה לכל שנה של חייו.

ההגבלה על מספר המלים היא סד שיעזור לך לעצור – לאצור – מעט ממה שעולה על גדותיו.

hCSyDIOO

 

ידיעה על המוות – 80 מלים

 

בריאן קזין: 1938 – 2019

ד”ר בריאן קזין, מנהל שירות המזון במשרד הבריאות, שוער נבחרת בריטניה במכביה וגנן נלהב, מת אתמול בבוקר בכפר הגמלאים פרוטיאה בכפר.

קזין היה ספורטאי מתמיד, חובב מושבע של פרחי פילונדנדרוּם והיביסקוס, ועובד מדינה מסור. בביתו נודע כבדחן ומלא תושיה; הוא היה אחראי על ניהול חשבונות ועל שטיפת כלים, על השכמות ועל רוח ספורט. במותו השאיר אחריו אשה-חברה, אחות קטנה, שלושה ילדים ושבעה נכדים. ההלוויה תיערך מחר, ה-20 במרץ 2019, בבית העלמין החילוני מנוחה נכונה בנתניה.

 

 

הספד – 240 מלים

 

מי היה אבא בריאן? אולי זה שהעיר אותנו בבוקר בקריאות wakee wakee עליזות, והסיע אותנו לבית הספר, כמעט בכל יום, אף שאפשר היה ללכת ברגל. או זה שלימד אותנו לשחק טניס ופינג-פונג וכדורגל, ובא לכל משחק בית, וליווה אותנו לאימונים.

אולי זה שהרכיב ותיקן וצבע – פינת אוכל, מחיצה, ארון קיר. ולימד אותנו להוציא פנימית מצמיג האופניים ולסתום את החור. לפעמים הניח יד על המצח, ראה שקצת חם, ולקח אותנו לישון. הוא היה מהדק סביבנו את השמיכה ושר שיר ערש סקוטי, שכולו געגוע.

לפעמים ישב ליד שולחן ונראה מוטרד, מענייני עבודה. בדרך כלל היה משכים קום להוציא את הכלבה, או את שתי הכלבות, או את שלושת הכלבים. למשרד שלו היה עולה ברגל, במדרגות, ולא במעלית.

העמיתים והעובדים שלו ראו בו civil servant במלוא מובן המלה. ולימים: בוס קשוב ומעודד. הוא היה בעל יושרה, והדבר עזר לו במאבקים כנגד תאגידי מזון ענקיים שביקשו הקלות כדי לסחור בישראל. הוא תפש את תפקיד הפיקוח על המזון כשליחוּת, ללא פשרות.

גם אנחנו כמו עובדיו שאבנו עידוד – מרוחו הטובה, ממשחקי המלים, מהתמיכה המעשית, ומהחופש שהעניק לנו, לבחור לנו את דרכינו לעצמנו.

אבל בעיקר, אפשר לומר, בריאן היה החבר הכי טוב של אסתר. הם שוחחו שיחה מתגלגלת שנמשכה יותר מחצי מאה. היא תרגמה לו את ההרצאות מאנגלית לעברית. הוא עזר לה לנהל את החשבונות בעסק. היא צילמה, הוא נשא בשבילה את התיק הכבד עם העדשות המקרבות. היא בישלה, הוא שטף כלים. יחד הם טיילו בגנים בוטניים ובאתרים ארכיאולוגיים, התעניינו ב- fauna and flora ובטלוויזיה בריטית, וצחקו הרבה.

 

ערך בויקיפדיה – 320 מלים

 

בריאן קזין (באנגלית: Brian Coussin; אחד ביולי 1938 – 19 במרץ, 2019) היה מהנדס מזון, שחקן כדורגל, גנן ואבא סקוטי וישראלי. ממקימי המחלקה לפיקוח על המזון במשרד הבריאות (שירות המזון הארצי). הוא היה מנהל השירות במשך עשר שנים עד לפרישתו לגמלאות ב-2002.

קזין נחשב כעובד מדינה בעל יושרה, שפעל באחריות כנגד יצרני מזון ומוצריו, ובהן חברות הנדסה גנטית עולמיות כמונסנטו ותאגידי מזון גדולים בישראל כתנובה. בתפקידו כאבא הצטיין בעצה טובה, בבדיחות קרש, ברוח טובה, בעידוד לפעילות ספורטיבית ובתמיכה בה, בבנייה, הרכבה ותיקונים.

ביוגרפיה: [עריכת קוד מקור; עריכה]

בריאן קזין נולד בגלזגו שבסקוטלנד, בן לריינה כוואן, Rina Cowan, אחות רפואית, ולג’רי קזין, Jerry Coussin, סוכן נוסע בתעשיית הפרסום לבתי הקולנוע. סבו וסבתו של קזין היגרו בשלהי המאה ה-19 מליטא, השתקעו בגלזגו וניהלו חנות ירקות בשכונת העוני גורבלס, שבגדה הדרומית של נהר קלייד. קזין למד לתואר ראשון ושני בטכנולוגיה של מזון באוניברסיטה המקומית. באותן שנים שיחק כדורגל בקבוצה מקומית ובמכבי גלזגו. הוא היה שוער נבחרת בריטניה בכדורגל במכביה החמישית (וזכה עם קבוצתו במדליית זהב) ובמכביה השישית.

ב-1961, בעקבות משחקי המכביה, החליט קזין לחיות בישראל. זמן קצר לאחר שפגש בתל אביב את אסתר קפל, צלמת ילידת לונדון, בת למהגרים גרמניים, הוא נישא לה, ונולד להם בן. ב-1965 חזר קזין עם משפחתו לגלזגו כדי להשלים לימודי דוקטורט במיקרוביולוגיה באוניברסיטת סתרת’קלייד.

ב-1968 עלה בריאן לישראל והצטרף לצוות מקימי שירות המזון הארצי במשרד הבריאות, שבו עבד כמיקרוביולוג, כמהנדס מזון ראשי ולימים כראש השירות, עד לפרישתו לגמלאות כעבור 35 שנים. עם פרישתו התמסר קזין למשחק גולף, לעבודה בגינה ולכתיבה.

לקזין ולבת זוגו שלושה ילדים: דניאל קזין, מורה להיסטוריה ומנהל, ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה, וגדעון קזין, רופא-עזר.

הגותו: [עריכת קוד מקור; עריכה]

קזין גרס שבמשחק – כדורגל, כדוריד – הכי חשוב להתמקד בהגנה.

הוא השכים קום, שמר על סדר, והקפיד לערוך רישום מדויק של הוצאות והכנסות. הוא הטיף לחבר רשימות למכולת, כדי שלא תהיה קנייה עודפת ושלא יישכח דבר.

הוא האמין שאם ילדיו יעסקו בתחום שאהוב עליהם – יצליחו.

הוא האמין בכוחן המרפא של בדיחה טובה, שתייה מרובה של מים, והליכה.

 

 

דיוקן – 480 מלים

 

 

את רשימות הזיכרון, שחיבר בערוב ימיו, פתח בריאן כך:

I’ve always been a bit of a scatter brain, a true dreamer from birth and possibly before.

אולי דווקא משום שהיה פזור נפש, כעדותו, היה חסיד של סדר ורשימות? במשך רוב חייו הבוגרים ניהל את ענייני ביתו באחריות. הוא היה משכים, מאכיל את הכלבים, מוציא אותם לטיול, מסיע את הילדים לבית הספר, עולה על אוטובוס, נוסע לעבודה. האם אי פעם איחר?

בחממה ובמטבח היה מקפיד על סידור חומרי הגלם בצנצנות מסומנות. בצלים של שתילים, זרעים של פרחים; קמח וקפה ופתיתים ושוקולד. דבר לא נשאר זרוק על שולחן העבודה או על השיש. את הכלים שטף וייבש וסידר בארון בתוך דקות מתום הארוחה. האם משום שהיה חולמני דאג לרשום את ההוצאות וההכנסות, ואף פעם לא נתפס במשיכת יתר? האם משום שהיה פרופסור מפוזר, הקפיד על רשימות קניות – !make a list היה חוזר ואומר – וידע את צרכי ההזנה ושעות ההשקיה של כל צמח ופרח ועץ בגינתו?

או שימי החולמנות ופיזור הנפש שלו נגמרו עם ההורות?

בצעירותו קרא בריאן שירה. כל חייו החזיק קרוב אליו שירים של המשורר הסקוטי הלאומי רובי ברנס. Auld Lang Syne For – לזכר הימים ההם. את אהבתו לשירה זקף לזכותה של מורה בבית הספר נת’רלי, בגלזגו, שנהגה להלקות את פרקי ידיו בסרגל, כעונש על שובבות או חולמנות. זו היתה דווקא מורה שאהבה אותו: פעם אחת, שבריאן לא שכח עד סוף ימיו, היא העניקה לו עותק של השיר Leisure מאת  W.H. Davies, ואמרה שהשיר הזה עשוי לעניין אותו. אין טעם לחיים, אומר השיר, אם אין בהם זמן לעצור ולבהות.

A poor life this if, full of care,

We have no time to stand and stare.

שיר נוסף שנהג לצטט היה “אוזימנדיאס” מאת פרסי ביש שלי. שיר שקורא לענווה קיומית מול הנצח. בריאן לא היה מעריץ גדול של מצביאים ומלכים.

The hand that mock’d them and the heart that fed.

לצד השירה, קרא בריאן גיליונות של כתב עת בריטי לגינון. הוא גם קרא את עונות השנה ואת מחזורי החיים בגינתו. הוא אף פעם לא קרא רומן. אבל כן כתב סיפורים קצרים בעצמו. למשל אחד בשם Mr. Hattaway’s New Hat, שאותו סיפר לילדיו, ולימים הוציאו לאור, בלוויית איורים של אסתר, אשתו וחברתו הטובה, בעותק אחד מהודק בסיכות. בימי שישי היה מניח על ברכו כוסית גלנדפידך שמעולם לא נפלה, ושותה במשורה.

נפשו של בריאן הלכה והתפזרה מגיל 75 ואילך. מחלת האלצהיימר היא פחות שכחה; יותר התפרקות. אבל לפני כן, כל חייו כמעט לא חלה. לא כאב ראש ולא שפעת. הוא לא עישן סיגריה אחת. הלך ברגל. צפה במשחקי טניס. שיחק גולף. ועצר להריח פרחים. וגם כשמחשבותיו כבר התעופפו, ולא ידע את נפשו, היה חוזר בעיני רוחו אל גדת הנחל בקצה השדה שגבל בחצר בית ילדותו. The Way to Shingle Beach, כך הכתירה אסתר את אסופת זכרונותיו, שאת חלקם כתב וחלקם הכתיב כשכבר זכר רק מעט. אף שרוב שנותיו עשה בישראל, והתמסר אליה, בכל זאת נפשו שבה וחזרה לארץ האגמים וההרים; לכדורגל ולחופשות באי ארראן, שם התחרה באביו, מי יגיע ראשון בריצה עד הפסגה של גואט-פל.

 

ממואר – 720 מלים

 

 אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים: מה עשה, איך דיבר. אני זוכרת משחקי מלים. לשאלה Jamaica? למשל, היה עונה: No, she came by herself. אני לא מצליחה להיזכר באיזו סיטואציה היה מתאים לשאול: ג’מייקה?

אני זוכרת איך בא כקהל אוהד – הקהל בהא הידיעה, האדם היחיד בקהל – למשחקי הכדור-יד שלי; והיה קורא בקול: ה-ג-נ-ה. ואם היינו מחמיצות, או מאחרות לחזור לה-ג-נ-ה, הוא היה מפטיר:  you’re throwing it away. כלומר, היה לנו משהו ביד, והשלכנו אותו. אני זוכרת איך דיבר עברית משובשת במבטא זר. אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

אני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. עולה בדעתי אוגדן כרוך במעין-עור אפור, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט. היו בו דפים שעסקו באינסטלציה ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפת, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה. במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”.

בסוף ימיו, בחמש השנים האחרונות, הלכו ופחתו הדברים שאבא שלי יכול היה לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד רוב חייו את מהותו, לכד בשנות האלצהיימר את מהותה של נפילתו. אבל אני לא רוצה להיזכר בשנים האחרונות. אני מנסה להיזכר מי היה אבא כשהיה במיטבו. אני זוכרת דברים שהיה אומר. למשל, אם היינו מתקוטטים, אחי ואני, הוא היה מעיר ברצינות מחויכת:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

או, אם היינו נחבלים, ובוכים מכאב, הוא היה אומר:

It hurts you more than it hurts me.

קשה להסביר. הוא היה מצחיק מאוד את אסתר, אמי. ואת לורה, אחותו. הוא היה מבלה זמן רב בגינה. הוא היה קורא כתבי עת של גינון. הוא היה נותן לי דמי כיס. הוא היה שותה במשורה, גלן-פידך, בכוס קריסטל שישבה שעה ארוכה על ברכו הגדולה והיציבה. הוא היה שוטף כלים בגמר הארוחה. הוא היה מכין ארוחות ערב לעתים רחוקות: נניח, ביצה מקושקשת במיקרוגל. הוא היה שותה תה. היינו אוכלים סמוליינה פודינג ורייס פודינג וגרוּאל, שזה כל מיני דייסות. הוא היה מדבר עם הוריו בערך פעם בחודש בטלפון. הם היו בגלזגו ואחר כך בנתניה ואחר כך אמו מתה ואביו עבר למנצ’סטר. הוא היה מדבר עם אחיותיו בערך פעם בחודש. כשבגרנו, הוא היה מדבר איתנו פעם בשבועיים-שלושה.

הוא היה שר את המנון בית הספר שלו, Eastwood School, now with heart and voice.

הוא היה שר לנו לפני השינה שירי ערש:

 My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,

And I’ll be in Scotland afore you.

Where me and my true love will never meet again,

On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

הוא היה שר לנו את in the big rock candy mountains, שרק עכשיו אני מבינה שהוא שיר של שתיינים, ולא שיר הילדים שדמיינתי.

הקול שלו היה עמוק וערב.

אני נזכרת בדברים שהוא לא עשה: הוא אף פעם לא חיבק, ולא טלפן, וכמעט אף פעם לא ענה על הטלפון. לא היה לו מושג מי הן החברות שלי. הוא לא תמיד זכר ימי הולדת. אסתר, אמי, חברתו הטובה ביותר, עשתה את הדברים האלה במקומו. אני חושבת שהוא התחיל להתקשר ולענות על הטלפון דווקא בשנים שבהן לא היה בטוח מי הוא זה שמדבר – משני עברי הקו.

אני חושבת שהיינו הכי קרובים, אבא שלי ואני, דווקא בשנותיו האחרונות. נפגשנו פעם בשבוע באופן קבוע. שוחחנו ארוכות. כעסתי עליו כי הוא נטש אותנו לטובת החרדה. הוא ביקש כל העת לדעת מהי התוכנית. ומי עומד מאחוריה. לפעמים רצה לדעת מי זו האשה שנמצאת לידו עכשיו. אף שהיתה זו אותה אשה שהיתה איתו, נפשו כרוכה בנפשה, יותר מחמישים שנה. לקראת סוף ימיו שאלתי אותו על מה הוא חושב. והוא ענה:

On falling off a horse.

הוא לא מת מות נשיקה. רק כשאחותו הקטנה באה ממנצ’סטר ודיברה באוזניו, אל עיניו העצומות, אל נפשו הפזורה, והביאה לו משב רוח מארץ הנחלים והאגמים וההומור המטופש, רק אז הרשה לעצמו להפסיק לפחד ולהפסיק לנשום.

איך לאבד שן, או: הכנות לאֵבֶל

זה לא כבר התברר לי ששן אחת שלי – טוחנת, שנייה מימין, בלסת התחתונה – אבודה. כמעט אי אפשר להרגיש בזה, אבל היא כבר זזה; מתנדנדת. התרופפה אחיזתה. “אבדה התמיכה הפריודונטלית” – כך כינה זאת הרופא בדו”ח המסכם.

אחרי בהלה רגעית, בהלת-מוות, שתפסה אותי ברגע שהתבשרתי על לכתה הצפויה של השן, עלו בדעתי שתי מחשבות מרגיעות בעת ובעונה אחת: אחת על מישל דה מונטיין ואחת על פיית השיניים.

“זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ”, כתב דה מונטיין בחיבורו “על הניסיון” (בתרגום אביבה ברק). “היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי”.

מונטיין, שהיה בן 56 כשכתב את הדברים, הבהיר: “אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזִקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות”. במלים אחרות: נשירתה של שן היא הכנה, תרגול, התרגלות – בקטנה – לקראת הקמילה הגדולה שעוד תבוא. מזלי הטוב שיש לי הזדמנות להתאמן.

המחשבה השנייה, על פיית השיניים, באה בצורת שאלה, או מִשאלה: האם גם אשה בת 51, שנושרת לה שן, זוכה לביקור הפייה? האם כדאי שאניח מתחת לכר, לפני השינה, את השן אחרי שהיא תיפרד מגופי? ומה בדיוק אני מקווה לקבל מהפייה, כעידוד, כנחמה?

אני מתעניינת כאן באמנות הפרידה: אני רוצה ללמוד איך להיפרד מחלקים שלי: לא רק חלקי גוף אלא גם חלקי נפש; איך להיפרד מאנשים שאהובים עלי ונעשו – בדרגות שונות – חלק מעולמי. איך להתאבל. או איך להתכונן לאבל.

אליזבת בישופ, המשוררת האמריקאית הגדולה, שאהובה עלי מאוד, ידעה לאבד. היא התייתמה מאביה בינקותה, איבדה בילדותה את אמה שהשתגעה ואושפזה, נדדה בין בתי קרובים, וכעבור שנים, אחרי שסוף סוף הרגישה בבית בביתה של בת זוגה, הרחק בברזיל, ונשארה אתה שם 15 שנים, איבדה גם את אותה בת זוג כאשר זו הרגה את עצמה מרוב קנאה וייאוש. בישופ גם איבדה את עצמה לפעמים לשתייה. ובגיל 65, בעת ששתתה יותר מדי בפעם המי-יודעת-כמה, ופחדה שבת-זוג אחרת תעזוב אותה, היא כתבה את “אמנות אחת”, על אמנות האיבוד, וילנל של הרגעה-עצמית (כאן, בתרגום אהוב עלי של רעות בן יעקב):

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

ma17_page_078_image_0001sm-1
אליזבת בישופ ידעה לאבד

—-

את הציפייה לאבֵּד אני מכירה טוב יותר מאשר את האובדן, או את האֶבֶל, עצמו.

בשנות העשרים לחיי, כרכתי נפשי בחָבֵרה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שברובד אחד קבוע של נפשה, אני חושבת, היא כל הזמן סבלה. שמה מיכל. היא ידעה לשתות, וידעה גברים, והיו לה חברות, שלכל אחת העניקה פן של עצמה, אבל נדמה לי שכל אחת הרגישה – כמוני – מרכזית לה במידה. ידעתי אז שהיו לה מעריצים, בגלל המוזיקה הטובה – מוזיקה מרה-טובה – שהגישה למאזינים ברדיו; בזכות האישיות האפלה, הסקסית, החכמה, ששידרה; אבל אני הכרתי אותה בשלב אחר בחייה, בשלב שבו פנתה אל הכתיבה.

יחד צעדנו צעדים ראשונים של עבודה בעיתון. הצטרפתי פעמים אחדות למסעות תחקיר-לכתיבה שלה – פעם ברמאללה, פעם בגליל, פעם לראיון שראיינה בתל אביב. פעם לפגישה עם סופר שחיבבה, בפאב בירושלים. היא נתנה לי תחושה שהיא זקוקה לי – לתמיכה שלי – לא פחות מכפי שאני זקוקה לה. היה לה שיער שחור, עור בהיר, חלק, שריחו מזכיר חלב חמצמץ, ושפתיים שכיסתה בשפתון בצבע של יין אדום. היא לבשה שחורים. היא התקשרה אלי לפעמים אחרי לילה קשה, וביקשה שאבוא. היא אהבה לשתות יין אדום וגם וודקה. היא שתתה טקילה זולה. היא העניקה לי אלבום ישן של ואן מוריסון  וה-them עם השיר “גלוריה”. היא אהבה גם כל מיני דברים, ושנאה דברים אחרים, שלא ידעתי עליהם ושרק חברים אחרים שלה ידעו. דיברנו בטלפון פעם-פעמיים ביום. נדמה לי שעוד לא היו לנו אז טלפונים ניידים. רק מכשירי ביפר מהעיתון. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. ישבנו לעתים קרובות בבר דיתה, שהיה אז ברחוב בן יהודה, ואחר כך ברחוב מרמורק, לפעמים היה זה בחברת ידידיה הרבים. היא אכלה בשר בתאווה. מדי פעם התמלאה במרה שחורה. ביום הולדתי היא הזמינה אותי לכוסית קוניאק שעלתה חמישים שקלים. ואחר כך לעוד אחת. התרגשתי. באותם ימים לא חשבתי שאני רוצה אותה – או כל אדם אחר – לעצמי. רק רציתי להיות שם כשהיא צריכה הפוגה מהגברים; כשהיא צריכה הפוגה מהמחשבות הבולעות. הפוגה מהשקיעות שלה אל התהומות. רק רציתי להיות לה משענת; להיות חברה. חשבתי שדי לי בכך; חשבתי שהיא תמלא כך את חיי הרגש שלי, ואת השאר אשאיר לעצמי, ולכתיבה.

אני זוכרת בוקר שבת (אני בודקת, ומגלה: זה היה בשבת, 18 בספטמבר, 1994): עבדתי בדירתי על כתבה. ניסיתי להתרכז בכתיבה אבל לא הצלחתי כי דאגתי למיכל. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. אני לא זוכרת מה עורר בי אז את אותה דאגה. אולי לא דיברנו יומיים? התקשרתי עוד כמה פעמים עד שענה קול משונה: המהומים ואנחות. רצתי מדירתי אל דירתה. איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת. היא שכבה על הרצפה ועיניה מתגלגלות אל תוך ראשה. אספתי את קופסאות הכדורים שנטלה, התקשרתי לידיד שלה, שסמכה עליו, ולאמבולנס, ויחד יצאנו לדרך. הייתי אז בת עשרים ושבע. לא ידעתי כלום על כלום.

אחרי שטיפת הקיבה בבית החולים, ולילה של אשפוז – אני זוכרת עוינות מצד אחים ורופאות; הבנתי בדיעבד שאנשי בית החולים מסורים להצלת חיים ולא אוהבים פציינטים שמעדיפים למות (רופאה אחת אמרה לי שאם מיכל היתה נשארת עוד שעה בבית לבד כבר היה מאוחר מדי); ואחרי לילה נוסף, ביחד, להשגחה, אצל חברים טובים של מיכל, באנו חזרה אל דירתה הקרה. שם, על מסך המחשב השחור, בתוכנת איינשטיין, חיכה מכתב שכתבה לי לפני שנטלה כדורים, עם בקבוק טקילה זולה, וגם תוך כדי שבלעה עוד ועוד, ורגע לפני שלא יכולה היתה עוד לבלוע או לכתוב.

היא כתבה: ”(…)יש פה איזה שמונים כדורים, תה פושר ובקבוק טקילה. רגע, אני אקח עוד. לקחתי עוד ארבעה כדורי שינה מסוג בנדרומין. אני רוצה שתדעי שאני מאד מאושרת למרות שיורדות לי מה זה דמעות עכשיו. תכף חוזרת”.

היא כתבה הרבה על גבר אחד שהרשתה לעצמה לרגע לאהוב, ועל איך שהחירות הזאת שנטלה לעצמה החרידה אותה. היא כתבה על התחושה שכולם כניצבים בחייה. שאין לה חברים. היא כתבה: “…עוד חמישה קלונקס. נורא נעלבתי כש(…) השרינקולוג נתן לי אותם (עשרה שהפכו לארבעים ברוב כישרוני…)”. והיא גם כתבה, “ארנה, אני מתחילה לאבד את הריכוז. רק שלא אקיא. אני יושבת מול המחשב. מקווה שאצליח לכבות אותו ברגע שלפני. אולי אני צריכה לסדר לי איזה מקום לשכב בו קודם. לא הייתי רוצה שפקידי מד”א ייחשפו לתבוכה”. היו עוד דברים במכתב. וגם המלים: “אני אוהבת אותך. אולי בגלל שאנחנו כל כך לא מתאימות”.

את המכתב היא הדפיסה בשבילי בנייר רצוף, מחורר בשוליו, ומחקה מהמחשב. הוא עוד שמור אצלי ואני חוזרת אליו רק עכשיו, 24 שנים ויותר אחרי היום ההוא. אני זוכרת אז שבתוך כל הטלטלה, נאחזתי רק בקורת רוח, בגאווה, על שמכולם בחרה לכתוב אלי את מכתבה האחרון.

אבל כל זה היה רק הכנה. שבוע אחרי שהעניקה לי את מכתב ההתאבדות-שכשלה, היא הזמינה אותי לצהריים במסעדת דגים ברחוב בוגרשוב וביקשה שלא אהיה עוד חלק מחייה. היא אמרה שקשה לה לסלוח לי. עברו כשנתיים מאז ועד שהתחיל להתעמם הכאב על הפרידה ממנה – שנתיים תמימות שבהן הקשחתי את לבי, הצדקתי את בחירתה להתרחק, והתכנסתי אל עצמי. אז עוד לא הבנתי עד כמה אני יכולה להיעזר בטיפול נפשי. אז עוד לא ידעתי שאני לא חייבת להיות לבד. עברו עוד כארבע שנים עד שהתקשרו אלי באמצע הלילה לספר שמיכל תלתה את עצמה, ומתה. אני זוכרת את התגובה שיצאה מפי: “יופי, סוף סוף היא הצליחה”. לא באתי להלוויה. לא ידעתי איך להתאבל עליה. אני חושבת שברגעים אלה ממש, רק עכשיו בעצם הכתיבה, אני מתחילה.

michalniv fullpage cenzured

—-

אני קוראת בספר “עצות לגוויות שבדרך” (Advice For Future Corpses) מאת סאלי טיסדייל, שהיא סופרת ובודהיסטית ואחות פליאטיבית – כזו שמלווה גוססים אל מותם. זהו ספר פואטי ומעורר השראה שעוסק ביחס שלנו אל המוות.

“באיזה גיל הגיע הזמן למות?” כותבת טיסדייל, “אנחנו מניחים שחיים טובים הם בהכרח חיים ארוכים. אבל אני ראיתי כמה חיים ארוכים שהיו ממש גרועים, וגם הכרתי אנשים שמחים, מסופקים, שחיו חיים די קצרים. איכות החיים אינה תלויה באורכם; לא מבטיחים לנו דבר כשאנחנו מגיעים לכאן”.

אני מבקשת להתנחם ברעיון הזה, על האפשרות לחיים קצרים וטובים, כשאני חושבת על ידידה שמתה לא מזמן, בגיל שבו מונטיין כתב על השן שלו שנשרה. אהבתי אותה מאוד. אני עדיין לא יודעת איך להתאבל עליה.

—-

מתי אפשר להתחיל לחשוב על אדם כמת? סאלי טיסדייל כותבת שיש כל מיני גישות לשאלה הזאת. אולי האדם מת ברגע שהצוות הרפואי קובע את מותו. אולי כשהלב מפסיק לפעום ואין נשימה רצונית במשך זמן מה. ואולי אדם מת כשהגוף מפסיק למלא את תפקידו המרכזי – להישאר בחיים. או ברגע שבו נפסקים התהליכים הביולוגים שמונעים הירקבות. ואולי, אומרת טיסדייל,  “ואולי מוות הוא התפרקות העצמי השלם, וזה יכול לקרות גם כמה שנים טובות לפני המוות האורגני?”

ומהו העצמי השלם שמגדיר אותנו כחיים?

אני חושבת עכשיו על אבא שלי. בימים אלה הוא גר עם אמי בדירה קטנה ומטופחת, מוקפת גינה פורחת, סקיולנטים, רקפות ומנטה, בלב כפר גמלאים שוחר טוב. הוא יושב ושותה תה. הוא אומר דברים שקשה להבין. הוא נרדם.

אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים, והדמות שלו חומקת מזכרוני. אני מנסה להיזכר בדברים שעשה, איך דיבר, איך נראתה השגרה. אני זוכרת אירועים ופעולות, כמה בדיחות קרש, גילויים של נדיבוּת, איך לימד אותנו טניס וטניס שולחן, איך בא כקהל אוהד למשחקי הכדור-יד שלי, אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

עד שאני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. אובייקט שילכוד איזו תכונה מרכזית שלו. ואני נזכרת באוגדן כרוך במעין-עור אפור, ספק ספר, ספק קלסר, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט.

היו בו דפים שעסקו באינסטלציה, ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפות, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות, שתל שתילים.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד מכורתו, לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה.

במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”. לא שאני יודעת לבנות מדף או לשחרר סתימה. אבל הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק, אני חושבת, כשעודד אותי למצוא בתוכי פנימה את מה שאני אוהבת לעשות, להשקיע מאמץ ולבנות לעצמי מקום. לכתוב לעצמי את המדריך DIY שלי. בתחילת שנות העשרים שלי, כשעמדתי בצומת דרכים גדול של חיי, הוא אמר לי: את לא חייבת ללמוד באוניברסיטה, את לא צריכה לרכוש תואר או מקצוע, את לא צריכה אישור מאיש, את  צריכה לעשות את זה בעצמך.

עכשיו, בכל יום, יש פחות ופחות דברים שאבא שלי יכול לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד בעבר את מהותו, לוכד עכשיו את מהותה של נפילתו.

רבקה סולניט מתארת את יחסיה המורכבים עם אמה, שחלתה באלצהיימר, אותה מחלה שנוגסת בימים אלה בעצמיות ובעצמאות של אבי. “שוב ושוב היו שואלים אותי את השאלה השכיחה והמרגיזה ביותר על אלצהיימר”, כותבת סולניט, ב”הרחק קרוב לכאן”: “האם אמא שלי עדיין מזהה אותי? לזהות אדם, להכיר אותו – יש לזה אינספור משמעויות. ובמידה מסוימת היא אף פעם לא ידעה מי אני”.

השאלה הזאת באמת מתסכלת. האם אבא שלי מזהה אותי? האם הוא מזהה את אמא שלי, שכוחותיה הפלאיים שומרים עליו; אמי, זוגתו, חברתו הטובה ביותר מזה יותר מחצי מאה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את כל התפקידים, בהם אלה שבעבר היו שלו, ושבלעדיה הוא לא יכול עכשיו לעשות דבר?

האם יש שם, בגבר הגבוה, הנאה, שמדבר בקול רך, ומחייך לפעמים, ובעיקר יושב, שותה תה, אוכל עוגיות ונרדם, סובייקט אחד שלם שמסוגל לזהות סובייקט אחר?

ויותר מכך: האם אני מזהה אותו?

קשה לומר. לפעמים כך, לפעמים כך.

“אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה”, כתב מונטיין. אני לא בטוחה שזה נכון גם לאלה שהוא נוטל מהם בהדרגה את נשמתם.

כך או כך: עכשיו אני יכולה להתכונן.

ארנה קזין

diy manualreaders-digest-diy-manual-1969-edition-hardback-loose