The Coussin questionnaire (for gatherings of family and friends)
באחרונה, בחנות הספרים "המגדלור" בתל אביב, נתקלתי בספר שמאגד מדור של ה"ואניטי פייר" בשם The Proust questionnaire. השאלון של פּרוּסט. אולי שמעתם על השאלון הזה? מתברר שהסופר הצרפתי המהולל מרסל פּרוּסט הפיץ את השאלון (שמישהו אחר יצר לפניו) במפגשים סלוניים כמשחק חברתי – מתוך מחשבה שאפשר ללמוד הרבה על טיבם של אנשים מהאופן שבו הם עונים עליו. ברוח השאלון של פּרוּסט ממפנה המאה העשרים, שאל צוות ה"ואניטי פייר" מגוון אנשים בעלי השפעה תרבותית – מג'יין פונדה, שירלי מקליין ואריק קלפטון, דרך נורמן מיילר, ארית'ה פרנקלין ומרטין סקורסזה ועד סלמן רושדי, לורן בקול וג'ואן דידיון – סדרה של יותר משלושים שאלות ובהן:
מתי ואיפה היית הכי מאושרת?
מהו הפחד הגדול ביותר שלך?
איזו תכונה שלך מגונה בעיניך במיוחד?
איזו תכונה של אחרים מגונה בעיניך במיוחד?
מהי לדעתך הסגולה שמוערכת יתר על המידה?
באילו מלים או משפטים את משתמשת יותר מדי?
מהו ההישג הגדול ביותר שלך?
מיהו הגיבור או מיהי הגיבורה הספרותיים שלך?
על מה את מתחרטת?
מה את הכי פחות אוהבת במראה שלך?
מהו הדבר שאת הכי מעריכה בחברייך?
עם איזו דמות היסטורית את מזדהה?
מי הם הסופרים האהובים עלייך?
איזה כישרון או יכולת היית מבקשת לעצמך?
אם היית יכולה לשנות בך דבר אחד, מה זה היה?
מהו שפל המדרגה של האומללות בשבילך?
איך היית רוצה למות?
מהו המוטו שלך?


עלעלתי בספר היפה של ואניטי פייר ולא קניתי אותו. מצאתי שהשאלון בסך הכל נחמד ואפשר לדמיין אותו בא לידי שימוש במפגש חברתי – ואולי הוא גם מעניק השראה להגות בשאלות ביחידוּת – אבל נדמה לי שכמנוע לחילופי דברים בעלי ערך הוא מעט מוגבל. התשובות לפעמים מעניינות ולפעמים סתמיות, אבל רק לעתים רחוקות הן עשויות להוביל לשאלות נוספות; זאת אומרת: לשיחה. כולם כמעט רוצים למות במיטה, מוקפים באהובים, ובלי סבל. על האושר קשה עוד יותר לדבר. דידיון, למשל, לא ענתה בעצמה אלא סיפרה שהעניקה לדמות הראשית ברומן שלה "דמוקרטיה" את העיסוק בשאלה הזאת בדיוק: "במבט לאחור, נדמה שהיא היתה הכי מאושרת בבתים שכורים ובארוחות צהריים. היא נזכרת שהיתה פעם שמחה במיוחד בשעה שאכלה צהריים לבד בחדר בבית מלון בשיקגו…" (אני מזדהה רק חלקית; נדמה לי שגם אצלי האושר כרוך בשהות בחדרי מלון עירוניים, אבל אף פעם לא באוכל. ודווקא כן בכתיבה, וגם בשיחה נינוחה עם בנות ביתי; רגעי האושר האלה הם תמיד רגעים קטנים כאלה, נטולי הדר, של התכנסות ושל שקט). על השאלה בדבר האומללות העמוקה ביותר ענתה דידיון: "אומללות היא כשאת מרגישה זרוּת עם האנשים שאת אוהבת; אומללות היא גם לא לעבוד. עושה רושם ששניהם כרוכים זה בזה".
אני אדם של שאלות. אני חושבת שזה מה שעובד לי כמנחה של כתיבה: יצרתי בסדנאות שלי כלל שלפיו אפשר להגיב על כתבי יד רק בצורת שאלות – ואף פעם לא בהערות או במשפטי חיווי או בעצות או בהוראות. אם משהו לא ברור לי, אם משהו לא עובד לי כקוראת – עלי להתאמץ ולנסח את השאלה שתוביל את הכותבת בחזרה אל הטקסט שלה כדי שתבחן אותו מחדש, מעצמה; לא משום שאמרתי לה מה לכתוב, אלא כי שאלתי מה היא כתבה. מכאן היא מבינה בהכרח שמה שהיה ברור לה אינו ברור לי, והיא חוזרת אל הטקסט כדי לגשר על הפער. אני לא אומרת לה מה לכתוב – לא מעירה, לא מתקנת, לא מורה – כי אני לא יכולה לדעת מה צריך להיות במשפט או בפסקה, או במהלך של הפרק, ושל היצירה כולה; אני רק יודעת מה לא הבנתי, או מה הטריד אותי, או סיקרן אותי, או מה אני רוצה לדעת עוד. השיחה שמתגלגלת בעקבות השאלות היא שיחה עם הטקסט, עם המלים שנבחרות, המשפטים שמסודרים, ושיחה היא יצור חי ומתפתח וכזו גם הכתיבה במיטבה.
עכשיו אנחנו עומדים על סף כל החגים האלה, שבהם חלק מאיתנו משתתפים במפגשים משפחתיים, ארוחות חג, פיקניקים, אולי סעודות צהריים ומנגל בחצר – טופו על האש! – עם חברות וחברים, בני משפחה ואהובים, ואני חושבת על איך אני מתקשה לעתים במפגשים כאלה כי פעמים רבות השיחות מתקיימות בלי שנשאלות שאלות, ולכן הן קורסות לתוך עצמן, השיחות, או מתגלגלות בדפוסים חוזרים – לפעמים אנחנו מאשרים זה לזה את מה שאנחנו כבר חושבים שאנחנו יודעים, לפעמים הכריזמטיים שבינינו מחזיקים את הדיבור, מבדרים, מצחיקים, מרתקים, אנקדוטות, סיפורים, אבל רובנו בדרך כלל לא מספרים דברים שאינם מסבים הנאה לשומעים, מעדיפים לא לחרוג מאיזו מוזיקה של דיבור בלתי מזיק, וקשה לאחוז בהן, בשיחות, קשה לשאול, קשה לספר, קשה למצוא מבט מתעניין, ולגלות מחוזות חדשים של מחשבה, בזכות העניין והשיתוף והשאלות, ובזכות המאמץ לענות עליהן ולשאול חדשות, המאמץ לשוחח; קשה כבר לשוחח (אבל אולי זו רק אני).
וכך, בגלל החוויה שניסיתי לתאר בפסקה הקודמת עולה בי החשק להביא לאירועים האלה איזה שאלון, כמו זה שמיוחס לפּרוּסט, אבל אחד שכולם ישתמשו בו כמשחק והוא גם יהיה מניע לשיחה של ממש. האם גם אתם מרגישים לפעמים קושי להישאר בשיחה – גם עם הקרובים ביותר? שיחה שיש בה נגיעה במה שאתם מרגישים וחושבים ורוצים, ויש בה יכולת לשמוע את האחרים, מה שעובר להם בראש, בנפש, ואולי להתקרב כך, ובטח ללמוד ולקבל פרספקטיבה על החיים? האם גם לכם לפעמים השיחות חומקות אל פני השטח – הבידור או הניכור – ואתם חוזרים הביתה מרוקנים?
אני עובדת כאן עכשיו על יצירת שאלון שמגלגל שיחה. אני מנסה להוציא ממנו את השאלות שמובילות למבוי סתום. למשל, אם הייתי משלבת בשאלון את השאלה הזאת: "לאיזה אדם מת את או אתה מתגעגעים?"
כשהיה מגיע תורי הייתי עונה: "לאבא שלי, בריאן; אני מתגעגעת לימים לפני שהוא היה חולה באלצהיימר, הוא היה מצחיק ונדיב ופדנט ויודע מה שצריך לעשות עם הזמן, ונהנה מספורט וגינון ומבדיחות קרש". ואני מדמיינת שהייתי מקבלת הנהון של השתתפות בצער, אולי אפילו חיבוק. אבל אני לא בטוחה שהתשובה שלי היתה מבטיחה התגלגלות של שיחה ושאלות נוספות.
לעומת זאת, אם אכניס לשאלון את השאלה הזאת: "עם איזה חבר או חברה או בן או בת משפחה ניתק הקשר והיית רוצה לחדש אותו?"
ואם כשהיה מגיע תורי הייתי אומרת: "אני חושבת על שתיים, אחת שהנתק ממנה כרוך בכאב מתמיד – באשמה ובגעגוע לקרבה גדולה ובכעס – וחברה אחרת שעוד לא ממש הספקתי לכרוך איתה קשרי חברות, וכבר ניתק הקשר, הפוטנציאל הוחמץ לפני שהוגשם"; במקרה כזה, אני חושבת, שיחה עשויה להתגלגל: בני שיחי יהיו חייבים לשאול: מי זו הראשונה שעליה דיברת, ולמה התנתקתן, ואיך את מדמיינת שתחזרו להיות בקשר, והאם אתן בכלל אותן נשים, אחרי שנים שלא נפגשתן ולא דיברתן, ואולי בנות ובני שיחי היו מספרים על המקרים שבהם הם עצמם התרחקו מחברים וחזרו והתקרבו, או משהו אחר לגמרי. אני לא יודעת בעצם מה יאמרו ומה אומר. זה בדיוק העניין: אני מדמיינת שיחה. והיא בהגדרה – השיחה, אם היא ראויה לשמה – טומנת בחובה את שאינו ידוע-מראש.
ובכן, בהתאם לאתגר הנזכר כאן למעלה – איך לשאול שאלות שאינן מובילות למבוי סתום (שאלות שמולידות הנהון ומעבר לשאלה הבאה, או שאלות שקשה מדי לחשוב עליהן, כי הן מכאיבות) אלא שאלות שמובילות לשאלות חדשות ולגלגולה של שיחה – הנה הניסיון שלי ליצור את שאלון שבע השאלות של קזין לטובת שיחות בעלות ערך במפגשים של בני משפחה וחברים:
- מה מעסיק אותך – מטריד או מרתק אותך – בימים אלה בעבודה או ביצירה או ביחסים או בגוף או בסביבה?
- לו היית יכולה להתייעץ במומחית או בעלת ידע או ניסיון – מישהו או מישהי שאת מעריכה מאוד, בין שאת מכירה באמת ובין שרק מרחוק, מישהו או מישהי שיודעים במובהק דברים שאת אינך יודעת – במי היית בוחרת ומה היית שואלת אותו או אותה?
- לאיזו חברה או איזה חבר, שהתרחקת ממנה או ממנו, היית רוצה לשוב ולהתקרב? ולחילופין, לאיזה אדם שאת מכירה רק מעט היית רוצה להתקרב?
- איזה חפץ או שירות כלשהו חסר לך והיית רוצה לקבל אותו במתנה?
- איך היית רוצה לבלות אחרת את השעות הערות שלך ביממה? מה היית מורידה מסדר היום ומה מוסיפה?
- איזה מהרגשות האלה – כעס, מרירות, אשמה, הקלה, חרטה, פחד, עונג, או שמחה – עלה בנפשך בשבוע האחרון ובאיזה הקשר?
- מה היית רוצה לעשות בחייך שעדיין לא עשית?
אני לא יודעת. אולי השאלות האלה כבדות מדי? האם אינן עשויות להוליד הקשבה ודיבור ושאלות וחקירה והיכרות והתקרבות ואולי גם פליאה וצחוק ועצב והזדהות? כך או כך, את כל אלה אני מחפשת, בין המנות, לפני המדיח, או אחריו, עם התה או הקפה, עם הגראפה או הערק או הוויסקי, בפינת העישון במרפסת, או על הספה ממש באמצע הסלון.
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.