הזמנה לקרוא: איך להתנגד

 

בעמוד זה תמצאו את החיבור איך להתנגד, כקובץ פי-דיאף לקריאה חינם (לִחצו על הכריכה והקובץ ייפתח), שתי ביקורות שהתפרסמו על אודות הספרון, מאת ירון פריד במעריב ומאת יונתן שגיב בפייסבוק, אפשרות לרכוש את הספרון ישירות מהחנויות העצמאיות המגדלור, סיפור פשוט ותולעת ספרים, פלייליסט מחאה ותקווה שערכה בתי בת ה-14, נעמי, ורישום של אחד הרגעים המרגשים בתולדות ההתנגדות, מאת בתי בת ה-11, יעלי.

 

 

 

ביקורת של הסופר וחוקר הספרות יונתן שגיב, שהתפרסמה בעמוד הפייסבוק שלו, אני מעתיקה לכאן בתודה

בהפגנה המרשימה של שבת שעברה, הדהדה בי האבחנה של ארנה קזין בספרה החדש ״איך להתנגד״ כי “מצב חירום, מפחיד ככל שיהיה, הוא דווקא מצב של בהירות. בניגוד לשגרה המרדימה שמשכיחה בחסות הטלוויזיה המבדרת ותרבות הצריכה המפנקת את כל התהליכים העמוקים שהובילו אותנו לרגע הזה – מצב החירום מאפשר להבחין ביתר קלות ברע, להתעורר כנגדו ולעמוד מולו״. חשבתי על האבחנה החכמה הזו לאורך ההפגנה מאותה סיבה שחשבתי על “איך להתנגד״ לאורך כל השבוע האחרון לאחר שסיימתי לקרוא בו – בגלל שבתקופה מאתגרת ומכרעת זו ספרה החדש והחשוב של קזין היה לי לנקודת אור. ברצוני לומר על כן שאם גם אתן, כמוני, הסתובבתן מאז הבחירות בהרגשה של חוסר אונים אל מול קריסתה האפשרית של הדמוקרטיה בישראל, עשו לעצמכן טובה וקראו את ״איך להתנגד״.

הנה מספר הדרכים שהספר הזה עזר לי. ראשית, הוא לימד אותי דוגמאות מההיסטוריה של מחאות של זכויות אדם, כיצד הן מתחילות, כיצד הן מתקדמות, והכי חשוב כיצד הן בסוף מתממשות, גם אם לוקח להן שנים רבות (קזין מזכירה לדוגמה שזכותן של נשים להצביע, זכות שאותה אנו לוקחים כיום כמובן מאליו, הושגה בעמל רב של עשורים רבים של הפגנות ומחאות).

שנית, קזין מזמנת אל ספרה הוגות והוגים של מחשבה פוליטית החל מהנרי דיוויד ת’ורו עבור בחנה ארנדט וכלה בנעמי קליין ועוד. היא מציידת אותנו בתיאוריות שלהן על היחסים בין מדינה, סמכות, אזרחות, מצפון וזכויות אדם ומאפשרת לנו לחשוב בעזרתן (או לפעמים להתווכח איתן) על הרגעים בהיסטוריה שבהם חובה עלינו להשמיע קול, להתנגד לסמכות, ולהיאבק בעריצות. בי לדוגמה נחקקה האבחנה של רבקה סולניט בין אופטימיות לתקווה. לטענת סולניט כפי שמסבירה קזין, “אופטימיות היא בסך הכל ההיפך מפסימיות. שני צדדים של אותה מטבע…נקודת המוצא היא שלא כל כך חשוב מה נעשה, משהו טוב, או משהו רע, יקרה…תקווה בשונה מאופטימיות, נשענת על ההכרה בעובדה שאנחנו לא יודעות מה יהיה…אבל אנחנו כן יודעות שאפשר להשפיע על מה שיהיה: האפשרויות פתוחות ובכוחנו לבחור, לנוע, להזיז, לעשות שיהיה טוב.״ זו רק דוגמה אחת לשלל האבחנות והתיאוריות שבעזרתן קזין פותחת בפנינו אופק חיובי של אקטיביות, של פעולה, של אמונה בעשייה.

שלישית, בכתיבתה הצלולה והמעמיקה, קזין מציעה בסוף ספרה בסיס חדש לחשיבה. היא טוענת שבשעת חירום זו של מדינת ישראל, עלינו להתחיל לחשוב לא רק דרך “פוליטיקת זהויות” אלא דרך מה שהיא מכנה כ״פוליטיקת סוגיות”, כלומר בריתות ושיתופי פעולה רחבי היקף של זהויות שונות ואחרות סביב שאיפות משותפות, בריתות שיתפשטו בתקווה כפי שקזין כותבת בסיום ״כמו אותה תקשורת שורשית, יסודית וסודית, המתקיימת בין עצים ביער, באמצעות פטריות זעירות: רשת של עדוּת, רשת של ביטחון, רשת של אהבה?״

והנה היופי הבלתי צפוי, הסיום של חיבור פוליטי בסימן שאלה פואטי, הפנייה אל הקורא/ת בשאלה כנה, בהזמנה פתוחה לדיאלוג. אפשר להסכים עם ההצעה של קזין בסוף הספר ואפשר גם לא אך נדמה לי שזו בדיוק מטרתה: ליצור הזמנה לשיחה שתניע אותנו לקראת פעולה. ואני חושב גם שלכל איש ואישה שרוצים להבין איך ברצונם להגיב בשעת חירום זו לפניה המשתנות של ישראל כדאי לקרוא את ”איך להתנגד”. לא רק כי הוא מזכיר לנו היסטוריה חשובה, חיובית ומעודדת של מחאות, ולא רק כי הוא מציע לנו באופן בהיר דרכים מעניינות לחשיבה על התנגדות, אלא כי בעצם כתיבתו ומעשה פרסומו, בעצם נדיבותו וקריאתו לשיחה, הוא גם נותן לנו כוח להתנגד, הוא נותן לנו, כדברי סולניט וקזין, תקווה וזה הדבר הכי חשוב בשעה זו, ובכלל.

 

 

 

לקניית הספרון ישירות מהחנויות העצמאיות המגדלור וסיפור פשוט

 

 

 

פלייליסט שירי מחאה ותקווה שערכה בתי בת ה-14, נעמי רינות קזין