אני אוספת כמה המלצות שכתבתי בשנים האחרונות על יצירות ספרותיות לא בדיוניות, creative non-fiction – ובכלל זה ממוארים, מסות אישיות, רפורטאג'ות – מאת סופרות וסופרים עבריים, שראו אור באחרונה [מאז 2020], ומרגישה מבוכה קלה. מי שיקראו את ההמלצות האלה ברצף עלולים לחשוב שאני יודעת רק לחשוב מחשבות טובות, ולהתנסח בעזרת סופרלטיבים של התפעלות אין קץ על אודות סופרים ויצירותיהם [המלה "מופת" חוזרת כאן יותר מפעם אחת]!
אלא שהאמת היא זו: אני פשוט הולכת כאן בעקבות מורנו ורבנו ו.ה.אודן, שכתב: "ההליך ההגיוני היחיד למבקר הוא לשמור על שתיקה בנוגע ליצירות שבעיניו הן גרועות, ובה בעת להיאבק במלוא המרץ בעד אלו שבעיניו הן טובות; ובמיוחד אם הציבור מזניח אותן או לא מעריך אותן מספיק". וזאת בדיוק המשימה שלקחתי לעצמי. להיאבק במלוא המרץ בעד יצירות ספרותיות – בסוגות הלא בדיוניות – שבעיני הן טובות ואף מעולות. למקרה שהחמצתן את דבר קיומן. כל השאר – ובכלל זה אלה שלא קראתי כמובן ואלה שלא חשבתי להיאבק בשבילם – שתיקה.
אודן מדגיש: "יש ספרים שנשכחו שלא בצדק, אין ספרים אשר זכורים שלא בצדק" [ו.ה.אודן, קריאה, כתיבה, מאנגלית: אביעד שטיר, הוצאת דחק 2020].
הילדים שומרים עלינו – תמי שם-טוב – אחוזת בית ספרים, 2025
אולי משום שב"הילדים שומרים עלינו", יצירתה הראשונה למבוגרים של תמי שם טוב [בעריכת דנה אולמרט, בהוצאת אחוזת בית ספרים], נכרכו ביחד באופן ייחודי ממואר אחד ושישה סיפורים קצרים, אני נזכרת לרגע בעובדה שספר הוא גם מוצר. כלומר, ספר הוא דבר-מה שיצרו – כתבו וערכו ועימדו ועיצבו – וגם ארזו ועטפו, ומוכרים אותו בחנות ואפשר להחזיק אותו ביד, ויש לו מחיר ויש לו חיי מדף.
ואני רוצה לומר שברובד הזה שלו, כמוצר, "הילדים שומרים עלינו" הוא הקנייה הכי משתלמת שיש: במחיר של יצירה אחת אנחנו מקבלים ממואר רב רבדים, מרגש, יפהפה, מלמד, שניחן בכנות כובשת, ולפעמים אפילו מטרידה, במובן הטוב, ויש בו הארות על יחסים של חברוּת ויחסים של אהבה ויחסים בין סופרת בתחילת דרכה לבין השכנות שלה, האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי, המתרגמת האגדית והעורכת המהוללת, ויש בו גם הערות על כתיבה, ועל ספרות ילדים, שאליה שם-טוב התמסרה כסופרת שזכתה לימים בפרסים רבים, והוא ניחן בכנות כובשת; ובאותה חבילה, אנחנו גם זוכים לקרוא מבחר של סיפורים קצרים מלוטשים, מלנכולים, מכאיבים, שמתאימים לקוראים בוגרים, במיטב הכתיבה בסוגה, ואפשר לראות איך העדוּת של תמי שם טוב, המספרת בממואר, על עודות החניכה העצמית שלה, מתגלגלת דרך העידון הספרותי של הבדיון אל הסיפור הקצר, ונדמה שגם בזכות הבדיון אנחנו לומדים להכיר אותה, את הדמות הראשית, לפני ולפנים, ומתאהבים בה ממש, ובה בעת אנחנו לא מבינים הכל ומעט מזדעזעים פה ושם ואנחנו סקרנים. יש כאן עושר של דימויים וסיפורים ומחשבות על החיים שאינם מובנים מאליהם, לא רגילים כלל וכלל, ולכן הם יחזירו אותנו לקרוא שוב ושוב, כלומר; מובטחים למוצר הזה חיי מדף ארוכים.
אבל כמובן ספר הוא בעיקר לא מוצר. ואני חושבת עכשיו: כיצירה רוחנית, כחוויה אסתטית וכהשראה, "הילדים שומרים עלינו" עולה עוד כמה וכמה מדרגות מעלה בסולם של הטוב.
כדי לעמוד על טיבו של הטוב הזה אני חושבת לשים כאן לב להיבט אחד מני רבים שעלה בדעתי בזמן קריאה ביצירה הנפלאה הזאת, והוא העובדה שתמי שם טוב מצליחה להעביר את האופן שבו יצירה מתקיימת בעולם הרוח: היא הווה וחיה אף פעם לא לעצמה, בתוך האריזה שלה, בין הכריכות לדפים, אלא תמיד בקרב הקוראים השונים שלה, וביניהם, בין המשוחחים על אודותיה, ובין האלוזיות שלה ליצירות אחרות. שם-טוב מצליחה להעביר גם את האופן שבו תהליך הכתיבה של כל יצירה ספרותית, מעורבים בו כל הקוראים שלנו וכל אלה שקראנו אותם. ולא רק ש"ספר הוא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר", כמו שכתבה פעם רבקה סולניט, אלא שספר טוב הוא לב שפועם בספרים אחרים, בקוראים ובכותבים אחרים, והוא מחזיק את כולם חיים כל העת, כל זמן שקוראים אותם.
הנה קטע אחד כמעט רנדומלי שאני בוחרת לצטט מתוך הממואר, שבו שם-טוב מדברת עם תלמידי בית ספר על יצירה שלה לילדים, ועל הדרך שעשתה היא עצמה אל הכתיבה, קטע שניכרים בו מקצת מהקוראים והכותבים שהווים ביצירה אחת:
ילד אחד, מלא, גדול בראש לפחות משאר הילדים, הצביע וביקש לדבר. "היתה דממה כשאמר שגם הוא הצליח להתגבר על קושי שהיה לו בכיתות א' וב'" [כמו ששם-טוב סיפרה על עצמה ועל הדמות בספר שלה]. "הוא נשם עמוק והמשיך – על האלימות שלו הוא התגבר. הוא לא הסיר את מבטו ממני, וכך גם הילדים, וידעתים שלהם הוא הרביץ, ושככה הוא לא רק מסביר, אלא גם מבקש סליחה. חשבתי שיותר מכל הייתי רוצה לספר לשרה על הרגע הקורצ'אקי הזה", על הרגע שבו הרגישה שהיא יכולה בעזרת הכתיבה והשיחה על אודותיה "להעצים" את הילדים.
"הייתי מספרת לשרה את הסיפור ברגע הנכון. לא כשהיא שתויה מדי (…) והיא תהפוך כולה לכאב בשביל הילד הזה, ותכעס על ההורים שלו ובית הספר שנתנו לו ולכולם לסבול, אלא כמה שעות אחרי שהתעוררה, והיא עדיין יכולה שלא להתערבב בו. ובשבילה הייתי מחליפה את המלה השחוקה עם הניחוח האמריקאי, 'להעצים' ב'לחזק', וממהרת לספר לה איך מיד שיבחתי את הילד על האומץ ונדיבות הלב (…) ורק בשביל לוודא שלא תחשוד בי שאני מתנאה או חוגגת, או חלילה משווה את עצמי לקורצ'אק, האיש שכל מה שעשה עשה בשביל לחזק ילדים, הייתי מרגיעה ואומרת שהחיזוק כאן הוא הדדי דסתרי. זאת האמת, כי מה שקורה לי ברגעים כאלה – שבהם אני רואה שמה שסיפרתי נוגע במישהו אחר, ועוד בילד, לפעמים אפילו מזיז לו את נקודת המבט לכיוון טוב יותר – שווה הכל, ונותן משמעות לחיים ועוד דברים גדולים כאלה. ואז היינו מרימות כוס יין לבן צונן, לחיי הילד הזה, ובשביל להוריד מהחשיבות וההתרגשות, היינו מצטטות את הפוליטיקאים החלולים שאומרים, אחרי ביקור אצל משפחות שכולות, 'באתי לחזק ויצאתי מחוזק'."
גם אני יצאתי מחוזקת. בחיי.
אני מחכה לכל השיחות שעוד אשוחח על הספר הזה, וכל הספרים ששם-טוב מזכירה בו ושאקרא בזכותה, ואני מקווה לגלגל עוד מהשיחה הזאת גם ממש איתה.
התמונה הקטנה – יומן לא הירואי, דרור משעני, אחוזת בית ספרים 2025
כדי לספר מקצת ממה שהתחולל בנפשי בעת שקראתי ביום חמישי, ה-13 במרץ 2025, את ספרו החדש של דרור משעני, "התמונה הקטנה", שהוא מסה אישית בצורת יומן, אבקש לספר משהו קטן שקרה לי בבוקרו של אותו יום.
כבר התחלתי לקרוא את היומן של משעני, בשעת בוקר מוקדמת, ברכבת לירושלים, בדרך לשיעור – "סדנה בכתיבת ביקורת על יצירה" – שאני מעבירה כבר שנים רבות באקדמיה לאמנות בצלאל. וכבר התרגשתי, מהאינטימיות של היומן של משעני, מהבהירות, מהכּנוּת, מהיופי של הפסקאות ושל התגלגלות המחשבה, וכבר התווכחתי ביני וביני עם המחבר: לדוגמה, כשהוא כותב בפתח-הדבר על הקרובים לו, שנמצאים בספר הזה "בלי השריון המגונן של הבדיון", ומתנצל לפניהם על כך, ואומר "הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי, זה שאת שריון הבדיון הסרתי בעיקר מעצמי. ואולי נכון יותר לומר – את השריון הזה המלחמה הסירה מכולנו" – ובכן התכוונתי לומר לו, למשעני, שהוא טועה, כי ממש לא דרושה מלחמה כדי להצדיק את הסרת השריון של הבדיון. כלומר, אין צורך בטבח, באונס, בחטיפות ובחורבן של השבעה באוקטובר, ובשבי שנמשך לאין קץ, וברצח רבבות עזתים ובהחרבת עולמם בכל החודשים שחלפו מאז, כדי להצדיק את כתיבת הממואר, המסה האישית, היומן.
העדוּת של כל אדם, אני רוצה לומר לו, ובעיקר של סופר מחונן ונדיב וחכם ומשפיע כמוהו, חיונית בכל עת, ובעיקר בחיי השגרה, שמתחפשים לחיים שבהם כל אחד יכול לחיות את חייו מאחורי השריון של הבדיון, ומתחזים לחיים שבהם אין כביכול צורך לדעת מה קורה מאחורי השריון הזה. כך או כך, כשירדתי בירושלים מהרכבת הכבדה וצעדתי לעבר הרכבת הקלה כבר הייתי כולי סקרנית להגיע לסוף יום העבודה שלי כדי לשוב אל היומן הזה ולהיות איתו ובתוכו, מאחורי השריון של הבדיון.
אבל כשנכנסתי לקמפוס בצלאל מחשבותי כבר היו נתונות לעניין אחר. החלטתי זה לא כבר שאציג לסטודנטים טענה פשוטה שהתנסחה בראשי: שכתיבה ראויה לשמה מתחילה במקום שבו אין ל-AI מה לומר.
לשון אחר: אין טעם לכתוב מלה או משפט או פסקה – גם כשאנחנו כותבים ביקורת על יצירת אמנות – אם אנחנו לא כותבים מתוך הסובייקטיביוּת שלנו, מתוך השאלות שמעניינות אותנו, הסקרנות המסוימת שלנו, זווית הראיה שלנו, העדוּת על התשוקות והערכים והאג'דנה שלנו. כל מה שהוא גנרי ו"אובייקטיבי" לכאורה, כל מה שהוא חסר פניות לכאורה, צ'ט ג'יפיטי יודע לכתוב לבד.
בדרך לשיעור עברתי בספריית בצלאל ושאלתי ספר שידעתי שאזדקק לו, הכולל שתי מסות; את "מות המחבר" מאת רולאן בארת ואת "מהו מחבר" מאת מישל פוקו, כי ידעתי שאני רוצה להשתמש במסות האלה כדי להתפלמס איתן ולכתוב משהו ולחזק את הניסוחים שלי בשיעורים הבאים, והנחתי את הספר בתיק, ונכנסתי לשיעור, ואמרתי כמה דברים כלליים על האג'נדה שלי ביחס לכתיבת ביקורת והתחלנו לעבוד.
רק אחר הצהריים, כעבור שתי סדנאות ובדרך הביתה לתל אביב, פתחתי את הספר "מות המחבר", שיצא בהוצאת רסלינג, וגיליתי את מה שכנראה שכחתי – שדרור משעני, זה מהיומן "התמונה הקטנה", ומספרי הבלש האהובים עלי, ומהכתיבה על המזרחיות, ומהאקדמיה, וזה שהיה פעם עורך טוב של "מוסף ספרים" של "הארץ", הוא זה שתרגם את המסות וגם כתב להן אחרית דבר, וקראתי את הספר כולו ואת אחרית הדבר והרגשתי שאני בתוך רב שיח שמתחולל בראשי.
בארת, בתרגום משעני, טען ש"הכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור. הכתיבה היא אותו מקום ניטרלי, הטרוגני, עמום, שבו הסובייקט שלנו נעלם, השחור-לבן הזה שבו אובדת כל זהות, ובראש ובראשונה – זו של הגוף הכותב". חשבתי שאפשר לתאר כך בדיוק את פעולת הכתיבה של כלי כמו צ'ק ג'יפיטי. אבל אז דרור משעני, באחרית הדבר, מספר על ההקשר הביוגרפי, ההיסטורי, הפוליטי, שבו נכתבה המסה הזאת על אודות "מות המחבר", בעת שהסטודנטים שירדו לרחוב כדי למחות במאי 1968, ראו בבארת וברעיו לגישה הסטרוקטורליסטית משתפי פעולה עם הממסד, ומישהו אמר באיזו התכנסות ש"הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב", כלומר, אני מפרשת לעצמי בעצבנות, שכל הבלה-בלה-בלה ההגותי הזה אין לו חלק במהפכה, בלשון המעטה, ואולי, אני לומדת ממשעני, בארת נפרד לימים מהביקורת הסטרוקטורליסטית, ואולי משעני מציג את המחשבות של בארת על הקריאה – בשונה מהכתיבה – כאקט של התנגדות, אבל בכל זאת, כל זה קשור בעיני רוחי (בלי להבין הרבה) לאיזה עלבון שנעלב ההוגה מהסטודנטים שלא ראו בו מהפכן, וממילא, לאיזו תפישה שלו ביחס לכתיבה ולקריאה, שיש בה, אני חושבת, התנערות מאחריות: אם המחבר מת, אם הטקסט הוא רק אוסף של ציטוטים, אם היצירה מתרחשת רק אצל הקורא, אזי מה יש לי כסופרת לעשות, מה התפקיד שלי? רק להזיז ציטוטים מכאן לכאן? זו בעיני גישה אנטי מהפכנית, חסרת אחריות, שמכעיסה אותי באופן עמוק.
והנה, בערב התיישבתי עם כוסית ויסקי להשלים את קריאת היומן ונרגעתי. זהו, עכשיו אין לי שום ספק. לא זאת בלבד שהמחבר לא מת, הוא חי והוא חיוני, ואי אפשר בלעדיו, ואיזה מזל שמשעני הרגיש לרגע שהוא חייב להסיר את שריון הבדיון, ואיזה מזל שהוא משתף את הקוראים במה שמתחולל בממ"ד שלו, בסלון שלו, כמטופל בקליניקה, ככותב במשרד הכתיבה, בספרים שהוא קורא, בזכרונות מהשירות הצבאי, ברעיונות לסיפורי בלש חדשים, בתחקיר על מה שקרה בתחנת המשטרה בשדרות, בפחד, בשיחות עם הילדים, בשיחות עם אמו, שבהזדמנות אחת אמרה "אין מה לעשות, לך תמיד היתה בעיה עם להרגיש שייך (…) אף פעם לא ידעת להרגיש בבית" – והשיתוף הזה העניק לי לרגע הרגשה עמוקה שאני, עם המחבר של "התמונה הקטנה" מרגישה בבית, ושזה אינו עניין של מה בכך בכלל.
מתוך הרבה רגעים של התעלות בזמן הקריאה, היה אחד שממש העלה בעיני דמעה של התרגשות מלאת פאתוס, מהסוג של אגרוף מונף במחאה, מהסוג של ירידה לרחוב והתחייבות למאבק, וזה קשור למשהו, לקראת סוף היומן, שמשעני אומר על הקריאה בספר יחזקאל, ושהתחבר עם שאלה שניקרה בי, במשך הקריאה ביומן שלו, למה הוא קורא בספרים האלה? למה הוא חוזר ל"מקורות"? עזוב אותם, הפסק לקדש אותם, הפסק לראות בהם מקור, סמכות מוסרית, או משהו כזה, ואז משעני כותב שם את מה שהוא כותב, את מה שהוא אולי מבין ביחס לקריאה בספר יחזקאל, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילר, אז לא אציין כאן מה בדיוק, רק אפציר בכם לקרוא את היצירה היפהפיה הזאת, שהיא תרומה אדירה בעיני לתרבות הספרותית בישראל, לשיחה הציבורית, וטוב כל כך שנכתבה בידי המחבר המסוים – בשר ודם ורוח – שלה.
סדריק מאת גיש עמית, הוצאת אלטנוילנד, 2025
במיטבה יש לספרות תיעודית – מהסוג של מסות אישיות וממוארים – תכונה אחת כזאת שאני אוהבת מאוד: היא בהכרח עוסקת הן בדבר עצמו שהתכוונה לעסוק בו והן בדבר אחר בכלל. והדבר האחר הזה, פעמים רבות מתגלה למחבר או למחברת תוך כדי כתיבה. והדבר האחר הזה הוא פעמים רבות הכתיבה עצמה.
ב"סדריק" מאת גיש עמית הדבר עצמו הוא הניסיון של המחבר להתחקות אחר סיפורו של סדריק, תלמיד של גיש לשעבר, ישראלי-פיליפיני, שנהרג בעזה כחייל. הדבר שמתגלה תוך כדי כתיבה הוא ש"סדריק" הוא גם על אכפתיות שכרוכה בסקרנות, על קהילות של עובדים שבאים מהפיליפינים ומאפריקה, ועל הילדים שלהם שגדלים ולומדים וחיים כאן עם או בלי מעמד חוקי, על הקהילתיות, על הדתיות, על דרום תל אביב, על יחסים בין מורה לתלמידים, על המיינסטרים הישראלי, וגם על ההכרח לספר לעצמנו את הסיפור של החיים שלנו במגבלות ההקשר – הכלכלי, המעמדי, הלאומי, הדתי – שבו אנחנו הווים. וכן, "סדריק" הוא בטח גם על עוד דברים שאני לא יודעת לתווך כאן. אבל "סדריק" הוא גם על כתיבה.
"…במובן אחר ניתן לומר שאילולא רציתי לכתוב עליהם לא היינו נפגשים מלכתחילה ולא הייתי יכול לחוש כלפיהם את האהבה העזה הזאת", כותב גיש אגב פגישה – מתוארת לעילא ולעילא – בביתו עם תלמידיו לשעבר, חברים של סדריק. "כך שהכתיבה, אין מנוס מלהכיר בכך, היא המחלה אבל היא גם הנוגדן, היא הארס וגם הנסיוב, היא האופן שבו אני משתמש בעולם אבל היא גם הדרך להיפגש עם העולם ולהכיר אותו ולהתייצב בתוכו ולחוש דברים שאחרת לא הייתי מרגיש (…)"
אני חושבת: מזל שגיש עמית העז להשתמש באהבה שלו אל תלמידיו שבגרו – בשביל הכתיבה; ובכתיבה על אודותיהם – בשביל האהבה.
זו יצירה יפהפיה; רגישה ומרתקת ומלמדת, שהציפה אותי בתמהיל מיוחד של צער וחיבה.
שיעורים בפיתוח קול מאת דורית רביניאן, עם עובד, 2025
כמה נדיבות יש ביצירה החדשה, היפהפייה, הכואבת, הזאת של דורית רביניאן: היא מזמינה אותנו להציץ אל תהליכי כתיבה ומחיקה, יצירה וגניזה, גילוי והדחקה. בקריאה של "שיעורים בפיתוח קול" אני מרגישה שקיבלתי מתנה יקרת ערך מאין כמותה.
"… אחרי חמש שנות שכתובים, תהפוכות ותהפוכות שכנגד", מספרת רביניאן, "אחרי כמה וכמה גרסאות של הסיפור (בזמן עבר, בזמן הווה, בגוף שלישי ואחר כך בראשון, ואחר כך שוב בשלישי), התחייבתי סופית שהנה, בעוד חודשיים וחצי, בסוף מארס, אגיש את כתב היד…"
השנה היתה 2006. זכויות התרגום של הספר השלישי כבר נמכרו, הרומן החדש כבר נכלל בקטלוג הספרים המיועדים לראות אור בהוצאה.
אבל אז, היא כותבת, "…כאילו מסך ירד עליי. בכל פעם שניסיתי להתקרב למחשב, לעיין בערימת הדפים שנפלטו אל מגש המדפסת ונשארו שם לא נגועים – שלוש מאות ושישים עמודים – בכל פעם שחשבתי לנסות לקרוא בהם שוב, נתקפתי בחילה. שכבתי משותקת על הספה ולא ידעתי מה אעשה כשאקום מחר בבוקר, מה אעשה עם החיים שלי. ורק דבר אחד ידעתי: שאין לי כוחות לגמור לכתוב את זה".
ובכן, ברכה גדולה התברכנו שאת הממואר "שיעורים בפיתוח קול", שבו היא מעניקה לנו בין השאר שחזור של אותו רומן גנוז – נמצאו לדורית רביניאן הכוחות לכתוב. המסה הזאת שלה על אודות תהליך היצירה הספרותית – שיש בה בהכרח יחסים אינטנסיביים בין כתיבה לבין מחיקה – היא גם מסה על אודות תהליך היצירה של הנפש האנושית – תהליך שגם בו יש יחסים אינטנסיביים בין הצורך לספר את הסיפור שלנו ולהבינו, ובין ההכרח להדחיק חלקים ממנו ולהצפינו.
"אני כותבת סיפורים כי תחושת העצמי שלי קצת רופפת בלעדיהם, חסר לה אז עוגן". היא כותבת. "הכתיבה נותנת לי תחושה של סדר". ובכל זאת, לא הצליחה להשלים את הכתיבה ואת הפרסום של הרומן ההוא על האח והאחות. "אל כל שנות הכתיבה התלווה גם איזה פחד סתום. צל של פחד. חסר שם, חסר פנים, ועם זאת מוכר ואינטימי כמו מחיים קודמים – פחד שמא מה שאני כותבת עליו עלול חלילה להתגשם, מישהו עלול להיפגע. ידעתי ולא ידעתי". אני ממשיכה לקרוא ומגלה שבאמת חיים ומוות ביד הדמיון, המחשבה והיצירה של רביניאן. הסכנה שמרחפת מעל החיים האלה היא זו שגלומה בתשוקה – אל מי מותר לפנות איתה? – אבל היא גם המנוע שלהם, אין הרבה טעם להמשיך בלעדיה.
יש לך הכל מאת דפנה לוסטיג, כתר ספרים, 2025
אני רוצה לומר שממש בכיתי כשהגעתי לפסקה הזאת "(…) אם אתה כבר קם לתחייה, אז תקום ככה לשעתיים לפחות. אולי נשב במסעדה שאתה אוהב, נאכל משהו בלתי נשכח. פיתות, שווארמה, לובסטרים, נודלז, חומוס, טמפורה, אפוגטו, לימבו, בייגלה עגול עם מלח, ביצת פברז'ה. אבא, אני מבטיחה שאם אתה קם לתחייה אני לא עושה בעיות עם האוכל, נשבעת, מה שתרצה אני אוכלת איתך (…)"
אני חושבת שהבכי עלה מצער – לא על מות האב, אלא על שפע שהוליד חסר, על הרעבה שכרוכה בהרעפה, על איך אנחנו חיים תמיד בתוך הדיאדה הראשונה, ובעיקר על היופי הגמור של היצירה הזאת של דפנה לוסטיג; ממואר שהוא יצירת אמנות.
פעם תיעדתי ברשימה לכתב העת "הו!" את המאמץ שלי להבין מתי טקסט – במיוחד בסוגות הלא בדיוניות, הממואר, המסה האישית – הופך ליצירה ספרותית בעלת ערך. אחרי שעברתי כמה אופציות התנסח לי העיקרון הזה [מצטטת את עצמי, סליחה]:
"אם אפשר לעשות לטקסט פרפרזה – אם אפשר לספר אותו במלים אחרות – בלי להפסיד את המהות שלו, זו אינה יצירה ספרותית. מאמר טוב וסיפור-מעשייה טוב, פוסט טוב בפייסבוק ושורה טובה בטוויטר – אפשר לספר אותם במלים אחרות, לתווך אותם, בלי לאבד את מהותם, את החיוּת שלהם. אם מספרים את קהלת במלים אחרות משהו עיקרי הולך לאיבוד.
כשם שצריך לראות בעיניים את "פורטרט עצמי עם ביצות עין" מ-1996 של האמנית הבריטית שרה לוקס כדי להעריכה, או את "ללא כותרת # 122" של סינדי שרמן מ-1983 (הצלחתי לעקוף את הדוגמה של המונה ליזה!) ולא די לשמוע מה יש בהן, כך גם יצירה ספרותית היא דבר אחד, היא הדבר עצמו, צריך לקרוא אותה כמו שהיא, והיא אינה בת תיווך".
אני לא יכולה לתווך את "יש לך הכול" מאת דפנה לוסטיג. אני יכולה רק להמליץ שתקראו אותו כמו שהוא – יפהפה ואחד שלם, שאין כמותו.
נא לא לרסס, מאת אורית זמיר, הוצאת שתיים, 2025
איך לכתוב? שאלה פעם סוזן סונטאג, וענתה: “Love words, agonize over sentences. And pay attention to the world.”
השלישייה המהותית הזאת, החיונית הזאת, שטמונה ביסודה של כל יצירה בעלת ערך, ניכרת בכל פסקה ועמוד של "נא לא לרסס"; בכל אחת מ-13,486 המלים, שהן המסה האישית המצחיקה, המרתקת, פוקחת העיניים, היפה והמכאיבה של אורית זמיר על פחד.
הנה, זמיר נמצאת באוניברסיטת תל אביב, במשרד של אוצר אוסף החרקים של המוזיאון לטבע. היא באה לשהות זמן מה במחיצת ג'וקים – מתים בשלב זה – שהם מושא הפחד הקמאי שלה. היא עוברת טיפול בחשיפה נגד הבעתה וזה מה שנדרש ממנה בתהליך הריפוי.
"דרך זכוכית המגדלת אני מסתכלת על הכנפיים העדינות, מסודרות זו על זו כשהן סגורות, על הרגליים, שש במספר, מסודרות בשלושה זוגות, כל זוג מעט שונה מקודמו, אבל על כולם מעין 'זיפים'. אני מתבוננת בזוג מחושים שנדמים ארוכים יותר מהגוף. מסתכלת על הראש בעל הגוון הבהיר יותר, כתמתם, חצי שקוף. אני רואה עכשיו דברים שלא ראיתי במפגש הקודם."
אני לא יודעת למה אני מצטטת דווקא את הפסקה הזאת, פשוטה, בהירה – לא מהמצחיקות ביותר, לא מהמפתיעות ביותר, במסה הזאת, שהיא מופתית, פשוט כך [לא כמליצה, אלא באמת: דוגמה נדירה ביופיה בעברית לצורה הספרותית שהיא המסה].
אולי אני מבקשת להדגים את היסוד החשוב ביותר בכתיבה לפי סונטאג: תשומת לב לעולם. תשומת לב לפרטים. וזה בתוך תשומת לב למלים ולאופן שבו אנחנו מסדרות אותן במשפטים.
אני שמחה וגאה להיות מסאית בסביבה הספרותית שבה כותבת אורית זמיר על פחד מג'וקים, על פחד מהבנים מהשכבה מעליה, על התלות שלה בגברים [שלא לומר: על הפטריארכיה].
אני מחכה לכל מה שעוד תכתוב בעתיד. אני מדמיינת את המסה הזאת על מדפים בחנויות ספרים בניו יורק ובלונדון ובגלזגו. אני חושבת שהמסה "נא לא לרסס" צריכה להיות רב מכר גם בתל אביב ובירושלים ובחיפה.
דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז, כנרת זמורה דביר, 2021
גליה עוז מזכירה בממואר המצוין והחיוני שלה מושג שטבעה אליס מילר: העד המוּאר, Enlightened witness.
זוהי "דמות תומכת ואמפתית שהילד יכול למצוא בה השתקפות אנושית של עצמו; אדם שגם אם אין בכוחו להציל את הילד מהתעללות, בכל זאת מכיר באי-הצדק שהוא חווה". היא מזכירה בהקשר הזה שלושה: בני קיבוץ, יוסי צור וארני קורץ, וחברה, מיכל זמיר. שלושה שהיו עדים לפגיעה שפגע בה אביה. ושיתפו אותה בעדות הזאת.
אני חושבת שזה אחד הדברים הנפלאים שהמסה האישית – או סוגת הממואר – מאפשרת גם לנו כקוראים לעשות: להיות העדים המוארים, היודעים, של המספרת.
היצירה של עוז מאלפת. במיטב המסורת של הממואר והמסה האישית – אני חושבת עכשיו על matricide של מגאן דאום ועל The Faraway Nearby של רבקה סולניט, על The Long Trick של לזלי ג'יימסון, שקופצים לי מיד לתודעה, שלושתן מספרות על היחסים הקשים עם ההורים; אבל יש עוד הרבה – הדרמה ביצירה הזאת היא לא מה שקרה למספרת. במקרה של עוז, הסיפור אינו עצם הפגיעה שפגע בה אביה. את הדברים האלה היא מתארת כבר בשורות הראשונות. כבר בכריכה. אנחנו לא ממשיכים לקרוא רק כדי לגלות מה עוד קרה. אני ממשיכה לקרוא כדי להבין איזו משמעות דולה עוז ממה שקרה. ממה שהיה. מאיך שהיא עיצבה את עולמה לנוכח מה שקרה. היא מזמינה אותנו ללוות אותה במסע ספרותי והגותי שמאפשר לה לספר את הסיפור במלים שלה, במושגים שלה, בזווית הראייה שלה. עצם המאמץ לספר את הסיפור הוא הסיפור, הוא-הוא הדרמה בסוגה הזאת. וזו הדרמה המרגשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זהו ההומניזם בהתגלמותו.
זהו רגע סמלי כל כך, מרגש כל כך, שמייצג את הצייטגייסט: הזכות לספר את הסיפור בהא הידיעה כבר לא שמורה רק למספרים ממין מסוים, מדור מסוים. העובדה שהבת של עמוס עוז מספרת את הסיפור שלה ולא את שלו – זה רגע מכונן לא רק בחיים שלה, אלא בתרבות הישראלית כולה.
"הכריזמה שלי מספיקה כדי למלא מתנ"ס, פחות או יותר", כותבת עוז, לא כדי להקטין את עצמה אלא כדי להעיד בכנות ובדיוק על מקומה כסופרת אהודה על ילדים, כנגד הכריזמה העולמית של האבא.
אני מעדיפה להצטופף במתנ"ס של גליה עוז מאשר בכל איצטדיון של אביה.
יש אנשים שמדברים ככה, מאת יונתן שגיב, הוצאת כתר, 2022
הרבה כבר נכתב ובטח עוד ייכתב על המסה האישית – הממואר – של יונתן שגיב, "יש אנשים שמדברים ככה". קראתי, למשל, את הראיון שערכה עמו גילי איזיקוביץ ב"הארץ" תחת הכותרת: "רק אחרי שנהפך לאילם, הבין הסופר יונתן שגיב כמה השתיקו אותו". אפשר לומר שכדי להבין "על מה הספר" מספיק לקרוא את הראיון.
אלא שלנוכח "יש אנשים שמדברים ככה" מתחוור בלי צל של ספק מה הופך טקסט ליצירת אמנות, ליצירה ספרותית. לא משנה כמה יכתבו על אודות הספר, על מה שכתוב בו, כמה ידבר שגיב עצמו על הרעיונות שגלומים בו, לא יהיה אפשר לתפוש את היצירה הזאת בלי לקרוא אותה מתחילתה ועד סופה.
אי אפשר לעשות פרפרזה ליצירת אמנות בלי לאבד את מהותה, את רוחה, את היופי שלה ואת הפצע המסוים שלה.
"אם תהיה בדברים ולו פסקה אחת שתעלה דמעות בעיניך, מרר נא בבכי כשם שבוכים אנו כאן בכלא – מקום שבו גם היום, לא פחות מהלילה, שמור לדמעות". את זה כתב אוסקר ויילד ב"ממעמקים" ואין לי מושג למה היצירה של שגיב מזכירה לי את המכתב של ויילד. בשונה מויילד, שגיב מצליח לתאר חוויה של פגיעה בלי כל האשמה. "אבל אז הקול שלי התעוות ונדם. ידעתי שזה באשמתי… בגלל משהו שעשיתי, הרסתי את הקול שלי". אולי יש בה רק עדות על האשמה עצמית. ועל האפשרות להיחלץ ממנה.
אני מרגישה שקשה לי לתאר את חוויית הקריאה ב"יש אנשים שמדברים ככה" משום שגרוני חנוק מרוב היופי שלה בכלל, ובפרט מהאפשרות שהיא מעניקה לנו – לדבר על הפגיעה שפגעו בנו האנשים הקרובים ביותר, בני המשפחה שלנו, ולהחזיק בה בעת את האהבה שלנו אליהם.
כך או כך, החיבור הזה ראוי בעיני לכינוי: יצירת מופת. מופת של שילוב בין כנות, ישירות, אומץ ועדינות; טקסט שאת המוזיקה שלו, הנימה, השטף, הקצב, אני לא מצליחה לתאר.
"הרגשתי כמו מישהו שכיסו את עיניו וקשרו את רגליו ואמרו לו לחצות את המדבר", כותב שגיב. "הרגשתי מבודד. כלוא בתוך חדר שדלתו סגורה בפני העולם. הסתכלתי על רביד ישן לצידי בלילות ופחד חלחל בתוכי. כמה זמן הוא יוכל להמשיך לחיות עם אדם שלא יכול לשוחח איתו, להצחיק אותו, לענות לו. כמה זמן הוא יוכל להמשיך לחיות איתי בתוך הדיבור המקוטע הזה, בתוך הדממה הזאת שהולכת וגדלה. איך אשרוד בעולם בלעדיך? רציתי לשאול, רציתי לצעוק, ואפילו את זה לא יכולתי לעשות. כל לילה הלכתי לישון בהרגשה שחומה צומחת סביבי, עבה, גבוהה ואטומה. קירותיה הלכו וכיתרו אותי, הלכו וסגרו עליי, ולא ידעתי מתי ואם אוכל להבקיע דרכם".
ממעמקים? אולי. אבל אלה של שגיב, לא אלה של ויילד.
שעת אפס מאת טליה אפלבאום פלד, הוצאת שתיים, 2021
"לפעמים, רק לפעמים בחיים שלה, היא יודעת מהם החיים הללו, ה'רגילים', עם שמחה פשוטה או סתם ארוחת ערב עם גבינה, עגבנייה וחביתה. בלי המלחמה על הקיום…בלי שכל מעשה שתעשה, כל ציון שתקבל, עבודה שלא תגיש בדיוק בזמן, סיסמה שתישמט מזיכרונה יערערו את הקיום".
טליה אפלבאום-פלד כתבה יצירה מאלפת על חיים של דריכות ודאגה – ואני מזדהה באופן עמוק.
ההקשר הדרמטי של הממואר – חודש של אשפוז בבידוד להשתלת מח עצם – הוא המסגרת שבתוכה מקימה אפלבאום-פלד לחיים את תמונת הנפש של חמישים שנות החיים הראשונות; כאן הילדוּת והבגרוּת מצטופפות ביחד ונפגשות לשיחה. כאן האמא שבה והילדה שבה אינן נפרדות. כאן סיפור ההישרדות של המספרת – השאלה היא איך שרדה את ילדותה, לא איך שרדה את המחלה – מצמרר ופתוח למחשבה.
איזה ממואר יפה מונח כאן בכף ידי – בעריכתה הטובה של אורנה לנדאו, בפורמט המעולה של הוצאת שתיים; אני מקווה שיידע קוראות רבות וקוראים רבים.
משמח כל כך שיצירות ספרותיות חיוניות ומעוררות כאלה רואות אור.
משקל עודף – הגוף, הדת והעכשיו, מאת בכל סרלואי, כנרת זמורה דביר, 2024
שלוש מחשבות בעקבות קריאה ב"משקל עודף" מאת בכל סרלואי
- זה לא כבר, בערב ספרותי שעסק בסגולותיה של הסוגה האהובה עלי, המסה האישית [בבית ביאליק בתל אביב בהשתתפות מיכל בן נפתלי, מוטי פוגל ובהשתתפותי] שאלה המנחה, ענת ויסמן: "מה ייחשב ככישלון של מסה אישית?" ידעתי שזו שאלה נהדרת, אבל איכשהו – אף שכבר עשרים שנים ויותר אני מקיפה את עצמי במסות אישיות, קוראת אינספור, קוראת על אודות מחבריהן, על אודות מעשה הכתיבה, וכותבת בתוך הסוגה ולאור המסורת שלה – לא ידעתי איך לענות עליה. השיחה התגלגלה, ולבסוף הציעה ויסמן, בעקבות דברים שנאמרו, את התשובה הזאת: אולי מסה אישית שנכשלה, שלא ממלאת את תפקידה, שלא נושאת בכבוד את שמה, היא כזאת שאינה מלמדת את הקוראת דבר מה על עצמה?
אני חושבת שזהו בדיוק הסוד הגדול של הצורה הספרותית-התיעודית הזאת: ככל שהכותבת מבקשת להבין דבר מה על העולם, על החברה, על החיים האנושיים, על הפוליטי, על החומרי, על הנשגב, דרך התבוננות בחייה האישיים שלה, באמצעות החקירה הכּנה, האינטלקטואלית, הרגשית, הסקרנית, ובאמצעות העדוּת המסוימת והסובייקטיבית שלה – בלי להתיימר לייצג את הכללי, את הקיבוצי, את האוניברסלי – כך תעזור הכותבת לקוראת להבין משהו, לראות משהו, בחייה שלה עצמה.
כמה התרגשתי למצוא שאסופת המסות של בכל סרלואי מצליחה לעשות בדיוק את זה בשבילי – כנגד כל הסיכויים; הרי אנחנו באות מעולמות רחוקים זה מזה, בלשון המעטה.
הנה, סרלואי גדלה בירושלים סמוך לישיבת "מרכז הרב" שבה למד אביה, ליד "מרכז הציונות הדתית ומרכז התורה בעולם", אבל גם רחוק מספיק ממרכז הרב "כדי שנוכל להחליט אם להתפלל שם או בבית הכנסת היחיד שבשכונת בית הכרם", כפי שהיא כותבת במסה היפה "בין שני בתים"; היא גדלה, כדבריה, ב"עולם ברור – ולכן משרה ביטחון. היו התורה וההלכה והרבנים, הנושאים את דבר ה' בעולם, והישיבה שאיש לא היה צריך לכנותה בשם משום שכולם ידעו באיזו ישיבה מדובר וכולם תלמידיו של הרב קוק האב או הרב צבי יהודה בנו, שנפטר כשנה לפני שנולדנו. היו ההלכה והמצוות שכולם שומרים, מלבד החילונים המסכנים שלא מבינים כמה התורה הטובה, או החרדים שלא מבינים שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם. והיו שלושת היסודות הרוחניים של הציונות הדתית: תורת ישראל, ארץ ישראל, ועם ישראל (…)".
אני לעומתה גדלתי ברמת גן, ליד הפארק הלאומי ומועדון הספורט כפר המכביה, איפה שאבי לימד אותנו לשחק פינג פונג וטני-קט וטניס, ולמדנו שם לשחות ולימים שיחקתי שם כדור-יד. בבית הכנסת השכונתי ביקרתי אולי שלוש פעמים בכל ימי ילדותי, ולא קראתי כמעט בכלל בתורה – חוץ ממה שנדרש בשיעורי תושב"ע ותנ"ך בבית הספר. לעומת זאת קראתי בנעורי ספרים של איין ראנד והרמן הסה ואת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג, ואת "מר אל, כאן אנה", ואת הסיפורים הקצרים של סארטר ואת הרומנים של קאמי, ואת הפילוסופיה שלהם, והעולם לא היה לי ברור כלל ועיקר, וחיפשתי ספרים אחרים שיעזרו לי להבין את עצמי ואת מגוון האפשרויות שעומדות לפני להתמקם בעולם, ורק בשנות העשרים הגעתי אל מקצת היצירות ההגותיות האלה – של דה בובואר, של וולף, של פוקו, של באטלר, של פרידן, של גריר – והן עזרו לי לכונן את עצמי ולהזדקף.
הנה, כך, משהו באופן שבו סרלואי כותבת, בטון שבו היא משתפת בנדיבות, בבהירות, יוצר את הרושם שהיא יודעת שקוראיה הם אחרים ממנה, וכשאני קוראת על הדרך הרוחנית והפוליטית שהיא עשתה, אני לומדת על אודותיה, על אודות הסביבה שבה היא פועלת, שמתוכה היא כותבת, אני זוכה להצצה לעולם שאינני מכירה – אפילו עולם שמרתיע אותי ומעורר את זעמי אפריורי – ואגב כך אני לומדת לחבב אותה, ולחשוב דרכה על העולם שלי, על הדרך שעשיתי אני.
- לפחות ברובד אחד עמוק סרלואי ואני מדברות באותה שפה – זה מעורר בי רגש חם ותקווה ממשית. אני מבחינה בזה כשהיא מדברת על כאב-חיים שקשור למיקום שלה בבית הכנסת, הרחק בעזרת הנשים, הרחק מספר התורה: "(…) אני אבכה מחר ובשבת שאחריה, ואני אבכה בכל השבתות שעוד יבואו, שנים ארוכות ארוכות, בתפילת נעילה של יום כיפור ובתפילות הארוכות של ראש השנה ובתפילות הקצרות יותר של שבת והכי הרבה בשמחת תורה, אבכה מול הארון המלא והארון הריק, אבכה גם כשאמא לידי (אבל פחות), אבכה כל כך הרבה עד שזה יקרה לפעמים ברגע שבו רק אכנס לבית הכנסת (…) ואני אבכה גם בגיל ארבעים כשאני אשה מבוגרת ואמא לילדה מבוגרת מהילדה שהייתי אז, עד שאבין למה בכיתי".
והיא ממשיכה: "זו היתה הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר".
דמיינו כאן כוכבית: אני רוצה לשאול אתכם, הקוראים אותי עכשיו, האם המשפט האחרון הזה מצלצל לכם מוכר? אם כן, האם אתם מרגישים כמוני את תחושת החמימות שעוברת בגוף כשסופרת שאתם קוראים משתמשת בעולם המושגים היקר לכם; כביכול החליפה איתכם מבט שכולו הבנה וחיבה שמקורן בדרך הלימוד המשותפת שעברתם עד לרגע הזה?
הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר, כותבת סרלואי, "הציקה לי כמה שנים עד שהצלחתי לנסח אותה". ומה שעזר לה לנסח אותה הוא דווקא רגע אחד ב"נשים קטנות", שבו "מארץ' מנסה להבין מדוע איימי עצובה כל כך, עד שהיא מבינה כי המלנכוליה של איימי היפה מקורה בגעגועים ללורי, והיא אומרת לעצמה: 'נפש הילדה יוצאת אל לורנס הצעיר'. והנה מצאתי את המלים להרגשה הזאת: לא ידעתי מה פירוש הדבר שהנפש יוצאת אל נער צעיר, אבל ידעתי, ידעתי בוודאות, שנפשי יוצאת אל הספרים הקדושים".
לרגע, קצת התאכזבתי, כשכמה עמודים מאוחר יותר מסבירה סרלואי לקוראים כי "הבעיה שאין לה שם" היא הצירוף שטבעה בטי פרידן ב"המסתורין הנשי", יצירה שהיתה בה הכוח להעיר ולהניע את הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית. התאכזבתי לא כי חשבתי שזה רעיון רע, להסביר לקוראים, אלא כי היא הפירה באותו רגע את אשליית השיחה הפרטית שלי ושלה.
כך או כך, באותה מסה מעולה, "על אהבת התורה, כלומר – על פמיניזם", כותבת סרלואי, "איפה נמצאת הקדושה? אלוהים, אני יודעת, נמצא בכל מקום. אני מרגישה אותו בלב שלי מאז הייתי בת חמש (…) הקדושה נמצאת היכן שיש תפילה, שיש מעשים טובים, היכן שקוראים את התורה ומלמדים אותה (…)" והיא נזכרת: "על שולחנו של אבא בדירה הקטנה ברובע היהודי מונחות יריעות קלף גדולות וצנצנת דיו ונוצות אווז עבות ומגבת דקה מרובבת כתמי דיו וסכיני מנתחים חדות, ויריעות קלף קטנות ודקות המכוסות באותיות קטנות ויריעות ענקיות שעליהן משורטטים קווים ישרים ודקים. אבא מעתיק מספר צר את אותיות התורה, גופו הגדול כפוף, צר בחרט הנוצה הדק את האותיות שלו, והן יפות ונפלאות (…)"
אני קוראת את הדברים האלה והם לא זרים לי – אף שאין בי שום רגש חיובי כלפי התורה. אני קוראת את הדברים האלה של סרלואי ואני שואלת את עצמי, איפה הקדושה, או במלים אחרות – איפה הנשגב; איפה אני מכירה את הנגיעה ביופי, בטוב – והמחשבה מוליכה אותי בהשראת סרלואי בין השאר אל אבי, בריאן, שהיה עובד בגינה שלו, מנכש עשבים, משקה את הגרניום הוורדרד, את שיחי הרודונדנדרום הסגלגלים, את ההרדוף, את הסקיולנטים – בעצם אותם לא צריך היום להשקות – את הוורדים הלבנים שצומחים פרא. מסיר עלים יבשים, מדשן, עומד גבוה וכפוף מעל קופסאות לבן קטנות בחממה שלו, מלאות באדמה, זורע בהן זרעים, מסתובב בחצר ומחפש מה נבט, מה צמח, מה זקוק לעזרה, מה הגיע יומו ואפשר לעקור אותו ולשתול חדש תחתיו.
אני מודה לבכל סרלואי עד שהוליכה אותי עד לזיכרון הזה.
- יש עוד הרבה יופי והשראה במסות של סרלואי המכונסות בספר הזה. ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותן עכשיו (וגם בעבר, לרגע, זכיתי לקרוא את אחת המסות בזמן שהיתה בעיצומה של כתיבתה) וזאת אף על פי – אולי בזכות העובדה – שתהום פעורה ביני ובינה. או חומת הפרדה עד השמים. או גדר תיל. ולא גדר בין האתיאיזם האגנוסטי שלי לבין האמונה שלה באלוהים, אלא בין היהודיות שלה לבין ההומניזם שלי. והתהום הזאת ניכרת בעיני דווקא בניסוחים כאלה שלה: "אנחנו אוהבים כל יהודי מתוך מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'". אמנם סרלואי כותבת כאן על עצמה הילדה, על איך שראתה את הדברים בעבר, אבל נדמה לי שבעניין הזה לא הרבה השתנה. אולי אני טועה. אבל נדמה לי שהיסוד היהודי של יהודים לפני הכל, עליונים על הכל, במקרה הטוב מקבלים את הגר, ובמקרה השגור סולדים ממנו, וממילא מניחים שיש אדם "יהודי" שהוא הנבחר, ויש כל השאר שהם – אני לא יודעת מה – נדמה לי שהיסוד הזה הוא שורש הרבה מהרע במקומותינו, ואני זועמת על היסוד הזה מאוד. וטוב שסרלואי עדיין מדברת בכנות ובבהירות וביופי שבו היא כותבת בשבחי העיקרון הזה, "אוהבים כל יהודי מתוך מצוות ואהבת לרעך כמוך", שהוא טוב בעיניה, ודווקא רע לפני ולפנים בעיני. כי אולי עכשיו מתאפשרת שיחה.
"אני מאמינה בכל לבי", סרלואי כותבת, "שנשים שמספרות על עצמן, על חייהן וגופן, מביאות גאולה לעולם". בזה אני מסכימה איתה. בחיי.
היה לך טוב או היה לך רע, מאת יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית ספרים, 2024
במסה האישית העילאית שלה, "היה לך טוב או היה לך רע?", כותבת יעל נאמן על הלינה המשותפת בקיבוץ:
"אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים".
עוד היא כותבת:
"לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם לא היה אפשר להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע. גלוי לעין כל, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב.
"את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת – חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני".
אני קוראת את היצירה החדשה של נאמן למחרת ההודעה על מותם בשבי של שישה חטופים.
אני חושבת שיעל נאמן, בזה גדולתה, מצליחה ללכוד ביצירתה מהות של המצב האנושי.
הנה, ברגעים אלה ממש אי אפשר להכחיש שיש כאלה שרע להם. סבלם של האחרים מגיע אלינו כהד קרוב. בין שטוב לנו ובין שלא, אנחנו חיים כל העת בדיוק במרחב הזה שבין הכרה בסבלם של אחרים ובין התכחשות לסבל הזה.
זהו המצב האנושי. זהו המצב הציוני. אנחנו יודעות שאחרים סובלים – החטופים, העזתים – ואנחנו ממשיכות בחיים. שולחות הבוקר את הבת הקטנה לכיתה ח'. שולחות ברכת מזל טוב לחברה טובה. יוצאות להפגנה. מכינות ארוחת צהריים. העננה שתיארה דניאלה לונדון דקל בטור האחרון שלה אולי מתמידה מעל הראש, אבל לפעמים נדמה שהיא אפילו מתפוגגת, אם שותות מספיק ג'ק דניאלס, נניח, או גראפה טובה, או יין לבן יבש פואיי פומה. לא נעים להודות בזה. לא נעים להכיר בכך. אני נולדתי ב-1967 כמה חודשים אחרי שהתחיל הכיבוש. כל החיים שלי אני חיה עם הד הסבל של הפלסטינים. רק לדוגמה.
אני מנסה לנסח לעצמי מה אני לומדת מנאמן, הסופרת הנערצת עלי. אני חושבת על מגוון היבטים של קריאה ביצירות שלה כשיעור בכתיבה. לדוגמה: האופן שבו נאמן משתמשת בטקסטים של אחרים – במקרה הזה בראיון בעיתון ובתביעה משפטית – כחומרי גלם של יצירה ספרותית פואטית ומרגשת וחכמה.
או האופן שבו נאמן חוזרת שוב ושוב לזירה הזאת של הילדות בקיבוץ ומתבוננת בה ממגוון זוויות מבט.
או הדרך שבה היא מציבה את הקטעים של גולץ ושלה אלה לצד אלה, לא כהנגדה, אלא כשיחה.
נאמן מצטטת את נחשון גולץ, גיבור ספרה החדש; זה שתבע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף: "… מדובר באלפי ילדים שסבלו סבל נוראי. לדעתי, ההבדל היחיד ביני לבינם הוא שאני יכול לקרוא לזה בשם ולספר את האמת. אני חושף את השקר".
כן, האמנים והמתוסבכים הם אלה שמתבטאים. ובזכות ההתבטאות הספרותית של יעל נאמן אני לומדת משהו על מה זה להיות בן אדם. על המגבלות של האמפתיה האנושית. על היכולת האנושית לקום בבוקר עם כאב בחזה וזעם בגרון – כאב על החטופים שעדיין שם, על אלה שלא הצילו אותם ומתו אחרי סבל בל ישוער, כאב על המשפחות שסובלות את ההמתנה ואת האבל, כאב על עינב צינגאוקר שלעד תישמר בלבי כמנהיגה מופתית ואהובה, כאב על העזתים שחייהם וארצם נחרבים, זעם על חברה ישראלית לאומנית, פטריארכלית, זעם על אופוזיציה רפת שכל ואומץ, על קואליציה גסת לב – כן, אפשר לקום בבוקר עם כל הרגשות האלה, ולהחליט מה ללבוש, ואיפה לשתות קפה, ומה לקרוא, ואיך לעבור עוד שעה ועוד שעה בחיים האלה עלי אדמות.
דיוקן זואולוגי מאת עדנה גורני, הוצאת פרדס, 2020
אני מתרגשת לשתף: "דיוקן זואולוגי – לקסיכון" מאת עדנה גורני הוא אחד הספרים היפים שקראתי אי פעם. התרוממה נפשי בזמן הקריאה ונמלאתי השראה. מבטיחה לעצמי לחזור ולקרוא בו.
אני חושבת שהיצירה הזאת משנה את האופן שבו אביט מעתה ואילך בבעלי חיים ואבין את מקומי בעולם. ולא פחות חשוב בשבילי: למדתי אפשרויות חדשות לכתיבה: אני חושבת שהדיוקן הזואולוגי הוא דיוקן עצמי של המספרת, רווי כנות וענווה – ענווה במובן של כוח הטוב: בלי יהירות אבל גם בלי בושה. דיוקן עצמי דרך מפגשים עם חיים אחרים. והוא מרחיב את האפשרויות לחשוב על עצמי, הקוראת של הדיוקן העצמי שלה; לספר לעצמי את סיפור הקיום שלי בעולם ביחס למרכיביו האחרים.
בגן החיות קופת הבונובו הזקנה הבחינה במספרת ממרחק ומיהרה לעבר החלון. "היא הביטה בי, הרימה את זרועה השעירה והצמידה את כף ידה לזגוגית החלון, אצבעותיה פרושות. הנחתי את כף ידי מול כף ידה. כרית מול כרית, אצבע מול אצבע, עין מול עין, ובינינו, ביני לבינה, שקוף."
גורני, חוקרת בעלי חיים בכלל, ציפורים ושירתם בפרט, חוזרת לרגע הזה המטלטל כעבור עשרים שנה, וחוקרת את החוקרת. את היחסים שלה – תועלתניים, בלשון המעטה – עם מושאי המחקר; וגם את יחסי האכפתיות העמוקה והאהבה. בלקסיכון, שיש בו עושר פואטי, ידע וגם אירוטיקה, היא מתעכבת על מפגש עם מגוון של בעלי חיים, ובהם קופת הבונובו, ציפור מיינה מצויה, טרמיטים, חמור הבית, עגור אפור, וציפור פרה חומת ראש, שמטילה את ביציה בקנים של ציפורים אחרות. גם ביונקים ממין אדם היא מביטה. היא מעיזה לאהוב גוף של אשה. היא מעיזה לכתוב את המלה זין. היא מספרת על חוק העז השחורה שהתעמר בבדואים ובעדריהם. היא חוקרת, מצטטת, קוראת, נזכרת ומספרת. היא שואבת השראה מהמדע, מניסיונה כחוקרת, ומאדריאן ריץ' וממרי אוליבר.
באות ת', כשהיא חושבת על התנשמת, היא נזכרת ברגע אחד מסוים: "בשעת לילה מאוחרת אמא נעלמה שוב. מצאתי אותה בגינה הציבורית. הפנס זרח כמו ירח מלא בשמים כחולים של יריעת צל שמתחה העירייה מעל מתקני השעשועים. הפעם לא כעסתי. בואי נתנדנד, הצעתי, ולהפתעתי היא קמה מהספסל (…) חרש חרש, בוהקת בלבן לאור הירח כמו פנס נייר פורח, עפה תנשמת מעל לנדנדות, מעל ארגז החול והקרוסלה ואז הנמיכה, גלשה במגלשה, המריאה, סבבה וגלשה פעם אחת נוספת. ברגע הזה על הנדנדה בגינה הלילית, סלחתי לה על הלחיים השקועות, על המבט הבוהה, על חוסר האונים, על הבלבול, על הקמטים, על הכתמים, על זקנה שכופה עלי להיות אמא שלה. האם אסלח לעצמי?"
היצירה הזאת, אני חושבת, עוסקת במידה רבה במאמץ של המספרת לסלוח לעצמה. אני שואלת לעצמי גם את האפשרות הזאת.
בית בפורטוגל מאת יגאל סרנה, פרדס, הוצאה לאור, 2022
הבוקר, עוד לפני שנספרו כל הפתקים בכל הקלפיות, גמרתי לקרוא את הממואר היפה של יגאל סרנה "בית בפורטוגל". אם ארשה לעצמי סופרלטיב: סרנה הוא מהעיתונאים והממואריסטים החיוניים והחשובים בתרבות הישראלית (כאן בא הנימוק, שמצדיק את המלים הגדולות): הוא חלוץ הכתיבה המגזינית המתבוננת, המשתהה, החוקרת, היוצאת אל השטח והמשוחחת עם אנשים. הוא חלוץ המו"לות העצמאית. והוא חלוץ גם בשדה הממואר העברי עם יצירות כמו "יד ענוגה" ו"פשוטעור" ובשדה הכתיבה הביוגרפית עם "יונה וולך" שלו – וזאת בתרבות הכתיבה והקריאה הישראלית שהמעיטה כל השנים בערכה של הספרות היפה התיעודית. קראתי אותו בצעירותי במוספי "ידיעות אחרונות", ואני מקפידה לקרוא את יצירותיו התיעודיות ברגע שהן רואות אור. למדתי ממנו ואני לומדת כל העת.
עכשיו אני מרגישה ש"בית בפורטוגל" הוא שיעור מסוג חדש – הוא מעניק לנו אופציה רלוונטית ופוקחת עיניים. אני חושבת לא על האופציה של הגירה – כפי שסרנה מהגר – לפורטוגל או לארץ אחרת. אלא על האפשרות הגלומה ביצירה הזאת ובוקעת ממנה: לזכור כל העת איך כל הסיפורים, כל הדרכים וכל הבתים כרוכים אלה באלה.
הממואר של סרנה הוא שיעור בהשתהות על הפרטים. אני יודעת כבר בתחילתו של סיפור שבסופו באו הנגרים להעמיד את הקורות, להתאים את הדלתות, לגמור את הגג, בבית שסרנה בונה על חורבותיו של בית ישן – של סיפור ישן – עם בת זוגו, הצלמת, האמנית, אורית מורד, בכפר קנדמיל שבאלטו מיניו בצפון פורטוגל. אני יודעת שהם יבואו, סרנה מספר לנו זאת בעמודים הראשונים, אבל אני מצטרפת אליו להמתנה הממושכת, המייאשת לפעמים, לעבודת הכפיים, לחיפוש אחר חומרי גלם, לחשש מהגשם, להמתנה, לאכזבה, ובעיקר לשיחות שהוא משוחח עם השכנים, ולספרים שהוא קורא. אני משתהה עם המבט של סרנה על העולם: מבט של אדם כותב, עיתונאי, שאכפת לו מאנשים וסיפוריהם והוא חי דרך האופן שבו הוא מקשיב להם ומספר אותם.
"גם זו תכונה שאלמד להכיר שם", כותב סרנה אחרי פגישת הכנה עם שגריר פורטוגל בישראל, "השיחה הנינוחה, התחושה, גם בעת לחץ, שהשיחה היא לב החיים ואין להחישה. 'בתוך התרדמה נשאר אצלנו תמיד דבר אחד ער. זה הקונברסר, השיחה. היא חלק חשוב בחיים הפורטוגליים'. אנו נודדים בקונברסר ושבים מעגלית לפסואה: 'במהותו פסואה מאוד פורטוגלי. הוא מבהיר את המצב שבו אתה לא יכול לעשות כלום, פסיביות, פטאליות, הרגשת האין אונים של האדם מול שינוי גדול וכוחות שפורצים פתאום מלמטה. אולי כי חי בתקופת בלבול, לחץ כלכלי ואובדן שליטה של הפרט בתוך מערבולות. אולי משם בא גם העצב המפוסם שלנו, הסאודדה".
סרנה כותב: "לפעמים, כשאני נלכד בתוך סבך של פטל קוצני שהתפשט בלי מפריע בחצר בית נטוש ובשרי נדקר, אני תוהה מהו הדבר שמושך אותי בעבותות קסם אל הריק והנטוש, מה גורם לי להקשיב לקול שירתן של רוחות הרפאים, אותן סירנות מפתות של השיכחה (…) האם זה חיפוש אחרי מה שהורי הותירו מאחוריהם כשברחו מאירופה לפלשתינה, אותה אירופה הנשכחת של הורי? אותה אלטלנטיס יהודית של מיליוני בני אדם ובהם עשרות מבני משפחתי, שנעלמה כלא היתה בלב המאה שעברה? האם אני מנסה לשוב אל דירת הורי אבי על הנהר, אל החווה הבוצנית של הורי אמי, שמהן גורשו אל מותם? (…) אני תוהה, האם נעלו הורי הורי את ביתם טרם נעקרו ונשלחו אל מותם, האם כיבו את האורות, האם ביקשו משכנה להשקות את העציצים, השאירו כלב או חתול לנפשם?
"שבעים ושבע שנים אחרי החורבן אני חוזר לאירופה ומשפץ בית ישן (…)".
רוב הקולות בבחירות נובמבר 2022 כבר נספרו, ואני בעקבות סרנה ו"בית בפורטוגל" שלו מנסה לחשוב על הסיפורים ואיך הם נכרכים זה בזה. איך הורי שנולדו בגלזגו ובלונדון – בעקבות ההגירות של הוריהם וסביהם לבריטניה מליטה ומגרמניה בהתאמה – היגרו בעצמם לישראל כדי להרגיש כאן בבית, איך הם השתתפו ביצירה של משפחה וחברה ושירות הציבור וחיי יומיום כאן. ואיך הוריה של בת זוגי נולדו כאן, בעקבות הגירת הוריהם ממרכז אירופה, הורים שהשתתפו כאן ביצירת מערכות החינוך והרפואה, וקיימו חיי משפחה, כבני המקום. ואני מנסה לחשוב איך בכל מקום אנחנו מנסות להקים בית, ולקיים אותו. וכמה קשה התמהיל הזה של תחושת אחריות עם תחושה של חוסר אונים והיעדר יכולת להשפיע, ה"פסיביות, פטאליות, הרגשת האין אונים של האדם מול שינוי גדול וכוחות שפורצים פתאום מלמטה", כפי שמתאר סרנה בעקבות בן שיחו שמדבר על פסואה. ואיך אנחנו נעשה הכל כדי להעניק לילדות שלנו את הכלים לבנות את הבתים שלהן – להרגיש בבית, להשפיע על הסביבה, להגן על עצמן, על הגוף והנפש, על המוסר והחומר, להניח גג מעל ראשיהן, להיות הבעלים של הסיפור שלהן – באשר יילכו. ואיך אין לי שמץ של מושג איך לעשות את זה. גם לא אחרי שקראתי איך סרנה בונה את הבית החדש שלו על חורבות הבית הישן.
ליאו מאת יוכי פישר, הוצאת אפיק 2023
איך להסביר את האהבה שלי לממואר? איך לתאר את ההתעלות שאני מרגישה כשאני קוראת יצירות ספרותיות טובות, כלומר, יצירות שנבחרו בהן בקפידה המלים, וסודרו בהן בתשומת לב המשפטים והפסקאות, והיתה בכתיבתן כוונה כנה להפיח חיים בתמונות, בדמויות ובמחשבות, אבל יותר מכך – כי זה העיקר בסוגת הממואר – ניכר בהן המאמץ לא רק לספר ולתאר ולהעלות בעיני רוחנו את מה שהיה, מה שנזכר, אלא המאמץ להעניק למה שסופר ערך, הקשר, משמעות?
קשה לי להסביר. אוכל רק להדגיש שהניסיון ההירואי, המאמץ האמיץ – להבין דבר מה על פרק של חיים, על מערכת יחסים, על דמות שהשפיעה, על אירוע שנצרב, או על אתגר מתמשך בחייו של הכותב, בחייה של הכותבת – והנכונות להתנסות כך בלי להסתתר מאחורי הבדיון, בין שהניסיון מצליח ובין שנכשל, הוא הוא הלב הפועם של היצירה בסוגת הממואר.
אגב כך, רבקה סולניט כתבה פעם שיצירה ספרותית – אולי בעיקר המסה האישית והממואר? – היא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר; לבם של הקוראת והקורא. והספרים האלה, שנשארים על המדפים שלי, ועוברים מדירה לדירה, פועמים כל הזמן בתוכי. בחיי.
יוכי פישר, בממואר "ליאו", עושה פלאים במאמץ הזה להיזכר, לספר, לבאר, ולשוחח עם אביה ועם הזכרונות שלו. לפעמים זה נראה כך:
"את זה לנסות לשכוח: הכניסה למחנה הריכוז בשטרסהוף היתה צרה ומוקפת בתיל. אוקראינים עם שוט חיכו לנכנסים, זירזו אותם ישר לתוך צריפים, שם נאלצו האסירים למסור את הרוקסק, לקבל מספר שנתחם על הזרוע, להצטלם עם שלט של המספר, להתפשט ולהיכנס למקלחות".
ולפעמים זה נקרא כך:
"בנזיפה ובפליאה שבכלל צריך להסביר דבר כזה, היה אבי נוהג להסביר לנו, שכשאבא נכנס הביתה, נעמדים. כיבוד הורים, אמר. כשהיו בבית עוד אנשים זרים, הייתי מבליעה את הקימה כדי שלא תעורר שאלות, וממשיכה לעשייה כלשהי. כשהיינו לבד הייתי מתרוממת לעמידה ומוודאת שראה וכוּבד. יחד עם המגבעות, חליפות הבד, השמות שבהם קרא לנו וזמירות השבת, היו גם הקימות מחוות לאב הגדול, שנשאר 'שם'(…)".
"ליאו" כתוב בפרגמנטים, וכל קטע – אני מוצאת שאפשר לקרוא אותם לפי הסדר אבל גם כמו ספר שירה, כל אחד לעצמו, בקפיצה מכאן לשם – הוא נגיעה בזכרונות ובניסיון להבין אותם, לחלץ איזה היגיון מתוכם, לספר איזה סיפור שאפשר לשאת. ההיסטוריונית יוכי פישר משוחחת בעיני רוחה עם אביה, בתפקיד הממואריסטית יוכי פישר, וכותבת:
"בראשית למדתי היסטוריה כללית, כמה שיותר כללית ביקשתי לי. מחוזות ראויים מצאתי באנגליה של לפני מאות רבות. אתה לא הבנת מה לי בין ארמון המפטון קורט לבין כתבי יד נוצריים באוקספורד, אך אני להתעטף במלוכה חיפשתי, לא הסתפקתי באתונות.
"בתוך הערפל המיתי והסמיך שסבב את העובדות ההיסטוריות על המלחמה שלך אפילו לא חשבתי מעולם לצעוד. כפרדס (סוד), שהכניסה אליו עלולה להביא לכפירה או לטירוף דעת, הנחתי את הקורות אותך (…) עכשיו אני מנסה לחזור ולשוחח איתך, ובתוך כך להציץ ולהיפגע בתוככי הפרדס, שכבר אינו רק שלך. כך עבודתי: פורמת ומפרידה, מפענחת הקשרים היסטוריים קונקרטיים, כופרת באחרים, מזעזעת זכרונות מתוקים, מחללת את קדושת ייחודך, מבינה פרט קטן ובורחת שוב החוצה לנוח בחיק זכרונות ושכחות מוכרים מזמן. עכשיו, אולי, קמעא קמעא היא גאולתי".
את ההבנה שהגאולה עשויה להיות כרוכה בדיוק בזה – בחילול קדושת הייחוד, אבל גם בהעלאה על נס של הייחודי – אני לוקחת איתי להמשך חיי הקריאה והכתיבה שלי.
על השעות השבורות מאת ריקי כהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022
בתחילת "על השעות השבורות" מאת ריקי כהן יש זכרון אחד שמהדהד בי גם ימים אחרי הקריאה.
"אנחנו בקדמת הבית. מאחורינו עשבים גבוהים. כבר כילדה ידעתי היטב מה רוחש בהם, כי בוקר אחד, בערך באותה תקופה, הגיח נחש צפע מתחת למיטה שבה ישנתי עם אחותי. כבר היינו ערות וצפינו בו יוצא מתחת למיטה ובאמא שרוצצה את ראשו ברגליה. צפינו במחזה בבעתה וראינו איך הצפע צהוב-המעוינים ובעל הראש המשולש טיפס במעלה רגליה (…) והיו עוד שאלות מסמרות שיער, כי בלילה שקדם לזה הרגשתי אותו זוחל על גופי, מעל השמיכה. כך, בכל אופן, תויקו הדברים במגירת הזכירון. אני זוכרת שבדקות אלה של טרום הירדמות הרגשתי אותו זוחל עלי, וחולף גם על פני גופה של אחותי. אני זוכרת שלא הצלחתי להוציא הגה כדי לקרוא להורים (…) כל זה התרחש בפרוזדור שבין ערות לשינה, התעתוע – האם אני בתוך סיוט או שזה באמת קורה – בא אל סופו רק בבוקר, כשפתאום הגיח הנחש ויצא מתחת למיטה".
אני קוראת ונזכרת בשורה מאת המחנך השווייצי יוהאן היינריך פסטלוצי: "אתה יכול לגרש את השטן מהגינה שלך, אך תשוב ותמצאהו בגינתו של בנך". אני מרגישה בקריאת הממואר של כהן שהשטן מהגינה של אמה שב וחוזר ועולה בחייה של המספרת, וכי מעשה הכתיבה של הממואר – ובכלל זה הקריאה במשורה ביומני אמה – מסייע להרחיקו באופן בטוח דיו לחיים בעלי ערך.
"אני קוראת את המשפט שאמא כתבה בדף התלוש (…) ומבינה שוב מאין נחלתי את שירי".
אני מניחה שכהן מאזכרת כאן את שירו של ביאליק,
הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –
בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,
צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,
מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.
וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,
שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.
וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי
מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,
וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –
וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה (…)
אבל בלב שלי פועמת השורה הזאת של כהן דווקא ביחד עם השיר של וולט ויטמן:
Sometimes with one I love I fill myself with rage for fear I effuse unreturn’d love,
But now I think there is no unreturn’d love, the pay is certain one way or another
(I loved a certain person ardently and my love was not return’d,
Yet out of that I have written these songs).
הממואר של כהן – עם כל הרגעים שהיא לא מספרת, עם האומץ ועם המאמץ לגעת במה שבלתי אפשרי לגעת בו – הוא עדות ניצחת לאופן שבו הנפש הכותבת את הממואר במיטבו היא נפש שמתעלה אל היכולת להעניק משמעות, חמלה, והבנה למה שהיה, ולקבל בחזרה, כמו אצל יוכי פישר, את מתנת הגאולה.
תהל פרוש, סיבות להישאר, ספריית פועלים, 2024
"סיבות להישאר", ספר המסות החדש של תהל פרוש (ספריית פועלים), גורם לי קושי מסוים: התכוונתי להעניק לספר המסות הבא שלי את השם "למה להישאר", ככותרת של אחת המסות שתיכלל בו, והנה באה פרוש עם "סיבות להישאר" שלה, שהוא שם פשוט נהדר, ועכשיו אצטרך לחשוב מחדש על שלי.
חוץ מזה, בתום הקריאה ב"סיבות להישאר", אין לי תלונות. יש רק התפעלות עמוקה, והכרת טובה על שפרוש כתבה ופרסמה אסופת יצירות קצרות ויפהפיות ממש בסוגה הנעלה והאהובה עלי מכולן: המסה האישית.
בזמן הקריאה קצת בכיתי, למשל כשפרוש מתארת רגעים אחרונים, על סף המוות של אבא שלה ["הוא חייך אלי. תנוח? שאלתי אותו, והוא סימן בראשו כן וכמה מתיקות היתה בכל זה. מתיקות שאין כמוה"] ולא שהמסה הזאת, "מותו של אבי", נגועה במתיקות, בכלל לא, היא ניחנת בכנות נדיבה, עם שורות כמו "לפעמים לא אהבתי אותו כלל, אבל הוא תמיד נותר אחד משני האנשים שבשבילם אני ילדה נצחית".
בזמן הקריאה גם קצת קמתי בכיסא ורציתי לשלוח אגרוף של סולידריות לשמים, למשל במסה הנפלאה "תן לי דירה!" שבה פרוש מקשיבה לשני טייקונים משוחחים עם מנכ"ל משרד הרווחה בבית אחוזה, וברגע אחד, היא מספרת, "לא יכולתי יותר להמשיך ולשבת. קמתי כמו נמסיס והוצאתי אש מהאוזנים. הסתכלתי על טייקון ב' וצעקתי, תן לי דירה! תן לי דירה!"
פעמים אחרות, בזמן הקריאה, נעתי קצת באי-נחת בכיסא, כשפרוש מדברת על מעמד הנוודים העירוניים, מעמד השוכרים שאין להם נד"לן, "אנחנו, האנשים שאינם בעלים, אנחנו אנשים שמראש אין מה לקחת מהם. אם אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשלם שכר דירה, ממילא איבדנו קורת גג שמעולם לא היתה שייכת לנו. איבדנו אוויר, ואף אחד לא מפתח זעם קולקטיבי על אוויר; אנשים מפתחים זעם רק על מה שהם מדמיינים ששייך להם". אני חושבת – אם לבת זוגי ולי יש עכשיו דירה להשכיר ודירה שאנחנו שוכרות, האם אנחנו יכולות פשוט להיחשב בנות מזל או שיש גם מקום לאשמה, לאחריות, וחובה להצטרף למאבק של אלה שאין להם? אני מניחה שיש חובה כזאת, אבל עדיין העבודה קשה, הפרנסה לא מספיקה, הזמן למאבקים מדוד ואני לא יוצאת אל הרחובות בעניין המסוים הזה. אני מתנחמת בינתיים במה שפרוש כותבת במקום אחר: "יהיו מי שיאמרו שאני לא מבינה כלום בכלכלה, אבל אם להבין בכלכלה משמע שבן אדם אחד יכול לרכוש לעצמו עשר דירות בזמן שלאחר אין שום קורת גג, אז כלכלה היא הבל גמור. דירה אחת לבן אדם אחד היא אתיקה בסיסית".
כך או כך, אני חושבת עכשיו שלא קראתי בצורה הנכונה את "סיבות להישאר": עברתי מסה אחר מסה במהירות, אצה דרכי לקרוא הכל עוד היום, ונראה לי שדווקא עדיף לקרוא כל אחת מהמסות לעצמה, ולהשתהות עליה. אני מעריכה שעוד אעשה זאת בעתיד. ובכל זאת, אף ששתיתי הכל מהר, משהו מהותי נשאר איתי: מחשבות על "מלנכוליה פוליטית" – המלנכוליה של הציונות, "העצב הנדל"ני", ה"דיכאון הגיאוגרפי", וגם המלנכוליה הגברית שמייצרת מלחמות, כמו במסה "היריון" שבה כותבת פרוש: "מלחמת צוק איתן התנהלה בזמן השליש האחרון של ההיריון שלי ואני הבנתי את המקורות שלה בבהירות של מי שניפצה את אשליית הגוף האחד. הבנתי את עקרותם מלכתחילה של הגברים והריקות שהם נושאים בתוכם… יכולת הבריאה היא יכולת לאחוז בחיים ובמשמעותם באופן שהגוף הגברי לעולם לא יוכל לאחוז. ולכן, חשבתי, גברים ממציאים שוב ושוב את הפירוטכניקה אל אמצעי המוות". זו מסה חכמה עד העצם, שמלמדת אותנו גם על המלחמה הנוכחית ועל כל אלה שיבואו, מסה שבה היא כותבת משפטים להדהוד: "היריון הוא מפתח להבנת עומקה של הבעיה הפוליטית שבה נתונות נשים. הבעיה היא היעלמו של הידע שנשים נושאות: הידע על הכפילות המהותית שלנו. התרבות כולה דואגת להעלים את הידע הזה לטובת הדיבור על הפרט, על זכויות של יחידים, ובעיקר על זכויות לבעלות – בשעה שאנחנו איננו אחד בלבד". אני חושבת שזו הגדרה חדשה ומסעירה של הפטריארכיה – שמוּנעת מתאווה לבעלוּת – והגדרה חדשה ומסעירה של הפמיניזם, שמבקש להאיר את הכפילות המהותית שלנו ולחתור להוביל את האנושות אל ההכרה בכפילות המהותית הזאת ובכל הנגזר ממנה מבחינה מוסרית ומעשית.
בתוך כל החוכמה שבמסות של פרוש, בין דברי הביקורת על הפרידגמה הכלכלית והמוסרית השלטת בישראל, מרחפות במסות האלה גם התבוננויות קטנות ואישיות, עדויות חיוניות ופואטיות, וגם כמה וכמה חלומות וגם ציפורים, כמו "ציפור לבנה ומוזרה שכנראה השתגעה מהחום", וכמו "הציפורים הנודדות האלה", שפרוש תוהה אם הן יודעות משהו, "על הרקטות ששורקות ועל הסכנה שהעצים יעלו באש", ועוד ציפורים, ועוד עדות על כתיבת שירים שאסור לקרוא בפומבי כי הם "טריגר", כי הם מדברים על הכאב המעמדי, הכאב של כותבת שרואה את הדברים נכוחה ולמרבה המזל והמתנה היא אינה שותקת אלא מעניקה להבנה שלה צורה.
אני מאחלת לתהל פרוש קוראות וקוראים רבים וטובים לאסופה הזאת, שיקראו אותה לאט ובמחשבה, ושישוחחו על אודותיה, על הרעיונות הגלומים בה, ושינסו לפעמים לכתוב כמוה.
החוקים של הבנות מאת מיה יסעור, כנרת זמורה, 2025
את "החוקים של הבנות" הזדמן לי לקרוא בזמן חופשה עם חברים בקפריסין, באוגוסט של 2025, בזמן שהצבא הישראלי הורג ומחריב ומרעיב רבבות בעזה, וארגון הטרור חמאס מחזיק בעשרות חטופים שבקושי שורדים, והכל רקוב, בלשון המעטה, בממלכת ישראל, ואין שום תקווה שמשהו מכל זה ישתנה.
אני מציינת את העובדה הזאת כי תמיד אנחנו קוראות וקוראים בעת מסוימת, והעת הזאת משפיעה על הקריאה, אני חושבת – גם אם היצירה בכלל לא נוגעת ישירות בעת הזאת – ולפעמים אנחנו שוכחות את ההשפעה הזאת.
*
הספר של מיה יסעור עבר בין הנופשים בחבורה שלנו: נער ונערה בני 16, נערה בת 14, שתי בנות כ-50, ואני – תכף בת 58. אני מספרת זאת כי היה מרשים להתבונן בקוראים השונים, ואיך היצירה תפסה את כולם. כולם נראו מרותקים. הקלישאה של "אי אפשר להניח מהיד" ניכרה שוב ושוב: מרגע שהרימו את הספר, כל אחד מהם בסביבתו – במטוס, בחוף, בסלון של הווילה השכורה, במיטה, ליד הבריכה – לא הניחו עד שגמרו לקרוא כעבור שעות אחדות. וכולן נשאו את המבט בתום הקריאה ואמרו משהו כמו "ואו".
*
הממואר מתמקד בשנות התיכון של יסעור בפנימיית שדה בוקר שבנגב. ובאופן שבו עיצבה המספרת את ישותה לאור החוקים של הבנים והחוקים של הבנות, כלומר, איך למדה להיות נערה, או אשה, ואיך היא עדיין לומדת, כי זהו שיעור שלא נגמר, וכי אין מבחן בגרות, יש רק בחינות פתע כל החיים [ניסיתי ללכת כאן כברת דרך עם המטפורה של לימודים, אני חושבת שנכשלתי; אבל משאירה בכל זאת].
יסעור כותבת פסקאות כאלה:
"(…) הבנים של שדה בוקר היו סדיסטים חמודים, מטרידנים בני טובים, מלח הארץ סוציופתים. אפשר היה לראות בדיוק איזה קצינים אהובים הם יהיו בסיירת יום אחד וכמה יפות ומקסימות יהיו הבחורות שיציבו להם אולטימטומים, וכמה ליטרים גולדסטאר הם ישתו לפני שייכנעו וייקחו אותן למדבר להציע נישואים עם כתובות אש שהאחים מהצוות יקימו להם (…) הבנים עמדו להתגייס לשייטת ולטייל במדבריות אפריקה שרגל לבנה עוד לא ידעה (…) אבל אנחנו היינו בנות. פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה כמו בנות וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת זה כזה, ברור לך שאת חייבת להיזהר תמיד, כל הזמן. אבל כל השאר הוא מסע לארץ לא נודעת".
*
יש הרבה חוכמה ב"החוקים של הבנות" והרבה יופי, ותחושה שכל מלה וכל משפט נמצאים בדיוק במקום שלהם, ולכן זו יצירה ספרותית – ממואר, מסה אישית – שהיא דוגמה ומופת, והיא חד פעמית; משהו באופן שבו יסעור מרחפת על התקופה ועל העיצוב-העצמי במבט על, וגם בעזרת עדות אישית אינטימית, בגוף ראשון רבים וגם בגוף ראשון יחיד, משהו בתיאורים החיים שאינם מתייפייפים, משהו במוזיקה של הטקסט הזה – יש כאן תמהיל כובש ומלמד.
*
"בכיתה אנחנו קוראות את בעל זבוב, את הנערים מרחוב פאל, את הגל, כל ספר שבו נערים מתאכזרים זה לזה. הם נותנים לנו אותם בכוונה, מנסים לשחק לנו במוח, אבל אנחנו מבינות טוב מאוד שהכל שקרים, שהאויב האמיתי הוא תמיד המבוגרים…".
מכל הרגעים הרבים של התבונה ביצירה היפה הזאת אני בוחרת להתעכב דווקא על זה. כי כן, אני חושבת עכשיו, כשאני קוראת את "החוקים של הבנות" בעת מלחמה: בהחלט המבוגרים הם מחוללי הרוע: המנהיגים של המדינה, המורים בבית הספר, ההורים. המבוגרים האחראים, כביכול, הם אלה שמבקשים להעביר את האכזריות ואת הטמטום מדור לדור, אל הילדים, עם המסורת היהודית או הציונית שלהם, עם מורשת הקרב שלהם, עם ההטרוסקסואליות שלהם, עם הלאומנות שלהם. אני קוראת את "החוקים של הבנות" בזמן מלחמה ואני חושבת שאפשר ללמוד ממנה גם משהו על התרבות הישראלית שמייצרת את מלח הארץ ונערתו, את הצימוד הזה, שמאפשר להלביש את הארץ שלמת בטון ומלט, להקים סטארטאפים, לפתח טפטפות, לייצר במבה, וגם בלי דעת לקדש את המוות בשם המדינה.
"… כאלה קטנים וחמודים ולא מזיקים החלומות שלנו, אף אחת לא אומרת, אולי נעבור לפריז, אולי נלמד רפואה, אולי נרסק את הפטריארכיה, ואף אחד לא רואה אותנו, המורות והמדריכים והמנהל שלנו, אף אחד לא לוקח אותנו הצידה ואומר לנו, הי תגידו, אמרו לכן פעם שאתן חכמות, חשבתן אולי לעשות עם זה משהו, ואנחנו באמת לא עושות".
הנה, יסעור בכתיבת "החוקים של הבנות" דווקא עושה עם זה, עם חוכמת המתבונת, משהו. משהו שמזכיר לי את משל הדגים של דיוויד פוסט וואלס [שני דגים צעירים שוחים להם יחד, ופוגשים דג מבוגר ששוחה מולם. הדג המבוגר מהנהן ואומר: "בוקר טוב, חברים. איך המים?" הדגים הצעירים ממשיכים לשחות, ואז אחד מהם מביט בשני ואומר: "מה זה לעזאזל מים?"]
יסעור, אני חושבת, מתבוננת כאן במים של הישראליות הסטרייטית, ומראה לנו ממה הם מורכבים. מהרבה יופי ותום ותשוקה ופראיות ושמחת חיים של הבנים ושל הבנות, ומהרבה פחד ושנאה עצמית של הבנות, ומהדרך הפשוטה הבהירה של הבנים, ומאובדן הדרך של הבנות. התמהיל הזה הוא הישראליות במיטבה כביכול – כולל הבהירות של הבנים והבלבול של הבנות – והוא אחראי גם כן, בגלל ההורים, בגלל המורים, בגלל המנהיגים, למצב שאנחנו נתונים בו.
אני יכולה רק לדמיין תרבות שבה נערות יודעות לחלום שהן ירסקו את הפטריארכיה כשיהיו גדולות.
אני מחכה לצותת לשיחות שיתגלגלו בקרב נערות ונערים, בוגרות ובוגרים, נשים וגברים, על אודות היצירה הזאת, על המובן-מאליו שהיא חושפת. אני יכולה רק לשמוח שיסעור כתבה אותה.
המועדים מאת בני מר, אפרסמון ספרים, ינואר 2022
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.