המדריך לדמגוגיה – על פי גדי טאוב

איך מייצרים פייק-ידע, הסתה ושנאה באצטלה אקדמית

או: מדוע גדי טאוב מסוכן

ד”ר גדי טאוב התארח באחרונה בכנסת כמומחה לפמיניזם. בנאום בן 12 דקות – בכנס בראשות חברת הכנסת טלי גוטליב, שהתקיים ב-27 בדצמבר – קבע טאוב כי “הפמיניזם הוא הדבר הקרוב ביותר לגזענות”.

הנאום הוקלט ומופץ בערוץ הכנסת ב”יו טיוב” וזוכה לאהדה. גם בין חברים שלי, גברים ונשים שאני אוהבת ומעריכה מאוד, יש שהקשיבו לנאום והתרשמו כי טאוב מדבר בצורה מלומדת, מרשימה. מתחת לסרטון של הנאום ב”יו טיוב” אפשר למצוא תגובות כמו “ואו, זה פעם ראשונה שאני שומע הרצאה בכנסת ברמה כזו, ובאמת מרגיש שיש הצדקה לקיום הכנסת. צריך לעשות את זה יותר ולהביא לוועדות מומחים בתחומם”. או: “מתי פעם אחרונה ראו בוועדה בכנסת רמה כזו … עם הפניות לספרים, לתאריכים, לאישים”. או: “גדי טאוב אתה שליח אור, מפיץ אמת בעולם השקר ושטיפות המוח! תודה ענקית לך. כייף ללמוד ממך, מעניין מאוד ונותן העמקה עניינית לנושא”.

____

הקשבתי בתשומת לב לנאום של טאוב ותמללתי אותו – מרותקת. את הטקסט של טאוב אפרוש לפניכם כעת כלשונו. זהו מסמך מאלף, הדגמה מובהקת של המעשה הדמגוגי. דמגוגיה – כמעט שכחנו מהמושג הזה, מרוב שהוא נעשה ברירת המחדל במקומותינו – היא (לפי מבחר מקורות ובהם מילון אוקספורד, ויקיפדיה, vocabulary.com, ומילון ובסטר באנגלית):

[(מיוונית demagogia) הנהגת העם הפשוט או בעברית: מַלְהִיגוּת] שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד; שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי במטרה לצבור כוח, להטעות, ללבות שנאה. לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים.

עורכי הערך “דמגוגיה” בויקיפדיה [הערך באנגלית עשיר במקורות ומובאות] מונים כמה שיטות של דמגוגיה, שבכולן משתמש טאוב בנאומו, ובהן “סמכות מופרכת – שימוש במוניטין ובסמכות כללית של אדם, לגבי תחום אחר, או לגבי שאלה שאינו בקיא בה”, “אנלוגיה שקרית –שימוש בדמיון כלשהו בין שני עניינים, כדי ליצור ביניהם הקבלה מלאה, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים”, “עיוות הטענות של הצד שכנגד, הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך”, השלכת הפרט על הכלל –הטעיה באמצעות ייחוס תכונה חיובית או שלילית לגוף, התקפה רק לגבי חלק ממנו”, “עובדות בלתי קשורות – הצגת עובדות שלכאורה תומכות בטיעון מסוים, אך למעשה אין להן שום קשר לדיון”, ו”טיעונים אד הומינם – לגופו של אדם, ובכלל זה העלבה והגחכה של אנשים באופן אישי”.

דמגוג מוכשר יצליח להסוות את כל הכשלים הלוגיים בדבריו, ולשכנע את ההמונים בטענותיו, פשוט משום שאינם בקיאים כלל בתחום שעל אודותיו הוא נואם או כותב. במקרה של הנאום של טאוב אצל טלי גוטליב בכנסת, התחום הוא ההיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית – תחום יקר ללבי, שבו אני בת סמכא (כאוטודידקט). אני מנחשת כי רוב מאזיניו של טאוב בכנסת ומחוצה לה לא יודעים דבר על ההיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית [כמרצה באקדמיה בתחום של כתיבת ביקורת אני פוגשת סטודנטיות וסטודנטים לתואר ראשון, שני ולפעמים גם שלישי ומוצאת ששיעור כמעט אפסי בהם קרא הגות פמיניסטית כלשהי]. כך טאוב יכול לומר כמעט כל מה שרק עולה בדעתו על ההגות הפמיניסטית, ואיש לא יבחין בעיוות ובשקר. ממילא לא היתה בכינוס הזה אף אחת שבקיאה בהגות הפמיניסטית ושיכולה לחשוף את שקריו.

****

הנה הנאום של טאוב מלה במלה עם כמה הערות שלי לאורכו, שבהן אבקש להראות את האמצעים הדמגוגיים שבהם הוא נוקט, ולהצביע על כשלים לוגיים ועל שקרים מובהקים:

“אני עוסק בהיסטוריה של הרעיונות וגם – אני לא מגלה את זה בהרבה מקרים – בהיסטוריה של המחשבה הפמיניסטית [האמצעי הדמגוגי: סמכות מופרכת] כשאני ארצה להתאבד אני אכתוב על זה את הספר שלי – כי זה נושאים שאסור לדבר עליהם בטח אם אתה גבר אשכנזי סטרייט [פנייה לרגש הפחד, השתלחות לשמה; אין שום ביסוס לטענה המובלעת בהתבדחות הזאת, כביכול הוגות פמיניסטיות מחזיקות בעמדות כוח בחברה הישראלית ואינן מאפשרות לקיים שיחה על אודות ההגות הפמיניסטית; יהיה יותר קל להוכיח כי עמדות פמיניסטיות עדיין נעדרות מרוב ממסדי המחשבה, החינוך, האקדמיה וההגות בישראל].

נדיר במקצוע שלנו, היסטוריה של הרעיונות, שאפשר לראות את ההשפעה של הרעיונות פועלת באופן כל כך מעשי. התופעות המחרידות האלה בתוך המשפחה – אתה רואה איך משהו בדינמיקה המשפחתית התחיל במחלקות המגדר של האוניברסיטה [פנייה לרגש השנאה והפחד, חיבור בין עובדות או תופעות בלתי קשורות – אחת היא תופעה לכאורה שעל אודותיה כינסה חברת הכנסת טלי גוטליב את הדיון, “ניכור הורי”, “פגיעה של נשים בגברים בהקשר של גירושים”, ואחת היא הלימודים במחלקות המגדר באוניברסיטה – טאוב מחבר בין שתי העובדות בלי לבסס את הקשר ביניהן]. אז אני רוצה להגיד כמה דברים בסיסיים בזמן יחסית קצר. זה שווה קורסים. ואני מלמד את זה. הסטודנטים מרוצים לשמוע פעם אחת נקודת מבט שהיא לא אידיאולוגית כי המחלקות למגדר, הייתי אומר, הן שליש לימודים ושני שליש אקטיוויזם [איך קובע טאוב את היחס הזה? על מה הוא מתבסס? ומהו שיעור האקטיוויזם האידיאולוגי בנאום של טאוב – 100 אחוזים? פחות? ומה הם לימודים לשם לימודים שאין בהם אידיאולוגיה? ומי הם אותם סטודנטים מרוצים?].

השמאל נעשה פחות סוציאליסטי ויותר פרוגרסיווי. הימין השמרני עוסק בשאלה איך בחברה מודרנית אפשר לייצר סולידריות [לפי הגדרתו של טאוב]. כמעט בכל מקום התשובות של הימין הן כבוד לדת, ללאומיות ולמשפחה. המחנה הפרוגרסיבי, אחד הדברים שמגדירים אותו, הוא עוינות למשפחה [קביעה שאינה מבוססת, פנייה לרגש הפחד והשנאה – אין שום דרך לבסס טענה שהמחנה הפרוגרסיבי “עוין למשפחה” כפי שנראה בהמשך]. זה לא דבר שהם מסתירים אותו. כשחברת הכנסת מרב מיכאלי אומרת בטלוויזיה האוסטרלית שמשפחה זה הדבר הכי מסוכן לילדים זו לא הברקה שהיתה לה על הרגע, היא היתה מאזינה חופשית במחלקה ללימודי מגדר [טענות אד הומינם, לגופו של אדם, והוצאת דברים מהקשרם; מיכאלי, ב-2017, דיברה בפאנל בטלוויזיה האוסטרלית ויצאה נגד האופן שבו השמרנים מקדשים את ‘מוסד המשפחה’ שכביכול הוא המקום הבטוח ביותר לילדים. מיכאלי הראתה שהמשפחה “הגרעינית” – גבר, אשה וילדיהם – כמו שאנחנו מכירים אותה, עשויה להיות דווקא המקום “הכי פחות בטוח לילדים” כדבריה; לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל חמישה בוגרים בעולם סבל בילדותו פגיעה מינית בתוך המשפחה וכ-300 מיליון ילדים סובלים באופן סדיר מענישה פיזית בידי הוריהם בין גיל שנתיים לגיל ארבע שנים; טאוב לוקח כאן ביקורת פמיניסטית על דעה שמרנית רווחת, שלפיה משפחה פטריארכלית היא בהכרח המסגרת הטובה ביותר לגדל בה ילדים; ביקורת שמגלה כשלים בדעה הרווחת; והוא הופך את אותה ביקורת לטענה כביכול בגנות המשפחה באשר היא. אלא שאפשר להראות כי ההיפך הוא הנכון; עצם המבט הביקורתי של הפמיניזם על המבנה הפטריארכלי של המשפחה מאפשר לחזק את המשפחה, לפתוח את גבולותיה למגוון הסדרים יצירתיים שעניינם הוא יצירת מסגרת טובה ככל האפשר לגידול ילדים, ויצירת חיבורים חדשים בין אהבה ובין חברוּת ואחריות הורית, והמשפחה – התארגנות לטובת גידול ילדים והמשך קיום האנושות – רק מתחזקת בזכות המחשבה הביקורתית הזאת] ושם לומדים, דרך קייט מילט, וספרה פורץ הדרך והמשפיע מאוד לרעה “sexual politics” מ-1970 [כאן טאוב מזכיר טקסט אחד, חשוב בפמיניזם האמריקאי של שנות השבעים, קובע שהוא משפיע לרעה, ולא אומר דבר על מה שכתוב בו ואינו מזכיר את ההקשר ההיסטורי שבו הוא נכתב. כשמילט כתבה בספרה כי “המעמד של נשים בפטריארכיה הוא תוצאה מתמשכת של התלות הכלכלית שלהן”, היא כתבה זאת בסוף שנות השישים, אז רק שליש מהנשים בארצות הברית עבדו בשכר, ושכרן הממוצע היה לא יותר ממחצית מהשכר הממוצע של גברים. כלומר, רוב הנשים אכן היו תלויות כלכלית בגברים, וחסרות גישה לעצמאות כלכלית. כשמילט כתבה כי “בחברות פטריארכליות מודרניות שעברו רפורמות, לנשים יש זכויות כלכליות מסויימות”, היא התייחסה למאות שנים קודם לכן, שבהן לנשים לא היתה אפשרות להחזיק ברכוש משלהן, והוסיפה כי “בכל זאת ‘עבודת אשה’, שכשני שלישים מאוכלוסיית הנשים ברוב הארצות המפותחתות עוסקת בה, היא עבודה שאין משלמים עליה”, דבר שעדיין נכון במידה רבה;] לומדים שם בעצם את אנגלס, שהסביר שהמשפחה היא מוסד דיכוי, יש תיאוריה – מאוד בלתי מבוססת מאחורי העניין הזה שאומרת (אתם יודעים שאצל המרקסיסטים היה פעם גן עדן ואז התחיל הרכוש הפרטי והכל הושחת) לפני שהיה רכוש פרטי לא היתה בעיה ולא היתה משפחה [כאן טאוב משתמש בכמה שיטות דמגוגיות בעת ובעונה אחת: הגחכה, הלעגה, שימוש בפרט כדי לומר משהו על כלל, שימוש בטיעונים מתחומים שונים שאינם בהכרח קשורים זה לזה]. מרגע שהיה רכוש פרטי גברים רצו לוודא שהם מעבירים את הרכוש שלהם לצאצאיהם, ומאותו רגע הם סגרו את האשה בבית כדי שנהיה בטוחים מי האבא. אם זה נשמע לכם מגוחך זה באמת מגוכח. היה רכוש פרטי מרגע שהאדם הראשון קשר אבן לפטיש – הוא לא רוצה להתחלק בזה עם שכנו, אבל בתיאוריה המרקסיסטית המשפחה נוסדה כמוסד דיכוי נשי, לנשים, כנגד נשים. לפרק את המשפחה זה מטרה בעיניהם מוסרית, אנחנו צריכים להציל את הנשים מהמוסד הנוראי הזה, המשפחה [כאן רצף של חיבורים בין אמירות כלליות על מרקסיזם ועל משפחה ובין אמירות כלליות על פמיניזם והגחכתו. בחיבורו  The Origins of the Family, מתחקה  אנגלס אחר האופן שבו התפתח מבנה המשפחה כפי שהוא מוכר לנו – המבנה המקדש את המונוגמיה לכאורה, את המשפחה הגרעינית שבה יש רק שני הורים לילדיהם – מן העידן הקדום שבו היו התארגנויות משפחתיות אחרות, שבטיות וקהילתיות, ומראה את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים הכרוכים בצורה המוכרת לנו כיום; זהו טקסט מאיר עיניים, שעוזר לנו להבין כי המבנה המשפחתי המוכר לנו אינו בהכרח הטוב ביותר להתפתחות האנושית ולחירות ולרווחה של גברים ונשים, של בנות ובנים; אין כאן טענה נגד המשפחה באשר היא, אלא ביקורת על המבנה המקודש של המשפחה הגרעינית הפטריארכלית, שבה הגבר מחזיק בנשים, בילדים, בשם המשפחה, ברכוש, בחוק וכיוצא באלה; ביקורת במובן של תשומת לב למה שנתפס כמובן מאליו, וערעור עליו, ואפשרות לשחרר הן את הגברים והן את הנשים מכבלי הדפוס הנושן].

זה צד אחד. הצד השני, או בתוך זה, הפמיניזם שהתפתח בשלושה גלים, עבר, אם צריך לחלק את זה, בגדול, ממאבק ליברלי ביסודו על שוויון למה שאני קורא לו פרדיגמת מלחמת המינים, שבו יש חלוקה של הרוע לפי מגדר. הפמיניזם המודרני זה הדבר הכי קרוב לגזענות שיש בחברה תרבותית בימינו [טאוב זוכה למחיאות כפיים בוועדת הכנסת]. זה דבר מחריד שאנחנו מקבלים את זה. שזה נורמלי להגיד בחברה תרבותית שהרוע מתחלק לפי קטגוריה ביולוגית. שיש ביולוגית, שיש מין אחד שהוא רע ומין אחד שהוא טוב, וזה קרה…[ההדגשה שלי].

[כאן חשוב לעצור. זו האמירה של טאוב שמהדהדת מהנאום הזה וחוזרים ומצטטים אותה במיני אכסניות: “הפמיניזם המודרני זה הדבר הכי קרוב לגזענות”. הרוע, לפי “הפמיניזם” שטאוב מציג כאן, מתחלק לפי קטגוריה ביולוגית. “יש ביולוגית מין אחד שהוא רע ומין אחד שהוא טוב”.

חשוב לעצור ולומר שטאוב אומר כאן דבר שקר מוחלט, שגוי מן היסוד, הפוך מן האמת, ובבחינת הוצאת דיבה. אם יש משהו שמשותף לכל יצירות ההגות הפמיניסטית – ומדובר במגוון רחב מאוד, שכולל אגב מיעוט מרקסיסטי ורוב ליברלי, ועוד מיני עמדות ביקורתיות מאלפות, שמתווכחות אלה עם אלה כל העת – המשותף הוא דווקא ההכרה בכך שאין לייחס תכונות מהותיות לגברים ולנשים בגלל המין שלהם.

יתרה מזאת, ההגות הפמיניסטית עסוקה מראשיתה כל העת בשאלה מיהי אשה, מיהו גבר, ומראה שכל מה שנתפס כמהותי לזה ולזו – כביכול הזכר והנקבה נבדלים באופן יסודי וכי אפשר להדביק לכל אחד מהם סל של הנחות, דפוסי התנהגות, זכויות, חובות, וממילא אחריות ואשמה – דווקא אינו מהותי באופן ביולוגי או גנטי או מלידה כלל וכלל, ודווקא ראוי לבחינה והבנה בהקשרים תרבותיים, כלכליים, חינוכיים, ופוליטיים.

כבר באחד הטקסטים הראשונים והמכוננים, “הגנה על זכויות האשה” של מרי וולסטונקרפט, מ-1792, שנכתב בתקופה שבה נשים לא הורשו להחזיק ברכוש ולהשתתף בזירה הפוליטית משום שנחשבו – על פי חוק – באופן מהותי כקלות דעת, מוגבלות בשכלן, רגשניות וחסרות ידע, ונטולות יכולת לקבל החלטות – בדומה לאופן שבו תופסים ילדים כיום או לאופן שבו תפסו עבדים מכל מגדר וגיל בעבר – ניכר כי המחברת יוצאת נגד כל רעיון שמייחס טוב או רע מהותיים לאחד המינים.

וולסטונקראפט הבהירה כי קלות הדעת ורפיון השכל המיוחסים לנשים בימיה, סוף המאה ה-18, מגונים באמת. היא קראה לבנות זמנה “לבוז לרפיות השכל, לרגישות המעודנת, ולמתיקות גינונינו הצייתניים, שאמורות להיות ממאפייני המין החלש. ברצוני להראות (…) שהמטרה הנאצלת הראשונה שאליה יש לשאוף היא לבנות אופי של יצור אנוש, ללא כל הבדל מין”. וולסטנקרפט התמקדה בחשיבות של רכישת השכלה לנשים והדגישה כי “לו רק גברים ינתקו בטוב לבם את כבלינו, ויסתפקו בחברוּת רציונלית במקום בצייתנוּת עיוורת, הם ימצאו שאנו בנות קשובות יותר, אחיות מלאות חיבה גדולה יותר, רעיות נאמנות יותר, ואמהות הגיוניות יותר – במלה אחת, אזרחיות טובות יותר. נוכל אז לאהוב אותם, את הגברים, אהבת אמת, משום שנלמד לכבד את עצמנו”.

[בטקסט יסודי נוסף, “שעבוד הנשים”, מימי ראשית המחשבה הפמיניסטית במאה ה-19 (פורסם ב-1869), כתב הגבר הזכר לכל דבר ועניין הכלכלן והפילוסוף הבריטי ג’ון סטיוארט מיל (יחד עם רעייתו הפילוסופית והמסאית הרייט טיילור מיל) כי “הגברים הסולדים באמת ובתמים מרעיון החירות השוויונית לנשים (…) אינם פוחדים מכך שנשים לא תרצינה להינשא, כי אינני סבור שמישהו באמת מודאג מכך. הם חוששים שמא הנשים תתעקשנה שהנישואים יתנהלו על בסיס של שוויון תנאים, שמא כל הנשים בעלות האומץ והיכולת יעדיפו לעשות כמעט כל דבר אחר שלא ייראה להן משפיל מאשר להתחתן, כל עוד פירושם של נישואים מבחינתן הוא שהן ממנות לעצמן אדון, שיחלוש גם על כל רכושן עלי אדמות”. הנה, כבר ביסודות המחשבה הפמיניסטית – עוד הרבה לפני שנשים בכלל הורשו על ידי גברים ששלטו בכל מוסדות השלטון להחזיק ברכוש ולהשתתף בזירה הציבורית – מובהר כי אין בעיה במשפחה באשר היא אלא במשפחה כהתארגנות לא שוויונית, שבה נשים אינן יכולות לממש את רצונותיהן ויכולותיהן; כלומר במשפחה הפטריארכלית, שבה יש לגבר זכויות יתר על פני כל שאר החברים בה].

טאוב משקר במצח נחושה כשהוא טוען שהמחשבה הפמיניסטית המודרנית מייחסת את הרוע לגברים ואת הטוב לנשים, לפי חלוקה ביולוגית. “אשה אינה נולדת אשה, אלא נעשית אשה”, מהדהדת הקביעה הפותחת את הכרך השני של טקסט מרכזי בהגות הפמיניסטית, שכמעט כל הטקסטים שנכתבו אחריו מתייחסים אליו, כמקור, כהשראה וכמושא לפולמוס, והוא “המין השני” (מ-1949) מאת סימון דה בובואר. בפתח הכרך הראשון של חיבורה אדיר המימדים והמעמקים, שואלת דה בובאר, מהי אשה? ומדגישה: “כולם מוכנים להכיר בקיומן של נקבות בקרב המין האנושי; כיום, כבעבר, הן מהוות כמחצית האנושות; ובכל זאת אומרים לנו ש’הנשיות שרויה בסכנה’, ומתרים בנו: ‘היו נשים, הישארו נשים, היהפכו לנשים’. אם כך, לא כל נקבת אנוש היא בהכרח אישה: עליה ליטול חלק באותה הוויה מסתורית הרופפת הנקראת נשיות. והנשיות הזאת, האם היא מופרשת מן השחלות? או קפואה אי-שם ברקיעים אפלטוניים? האם די בחצאית מאווששת על מנת שתרד ארצה? יש נשים שמשתדלות בכל מאודן להיות התגלמות הנשיות, ובכל זאת, הדגם לא נוצק מעולם” [בתרגום שרון פרמינגר]. לשון אחר, על פי דה בובואר, בפשטות: עצם העובדה שאפשר לדבר על גבר שאינו גברי או על אשה שאינה נשית (על גבר נשי ועל אשה גברית, נניח) מצביע על כך שאין קשר הכרחי כלשהו בין המין של אדם – אם הוא בעל שחלות או בעל שק אשכים – ובין המגדר שלו, וממילא, אי אפשר לטעון שבעל שק האשכים הוא רע במהותו ובעלת השחלות היא טובה במהותה.

המחשבה שאין בעצם דגם ראשוני של אשה, באופן מהותי, ביולוגי או אחר, שכולנו הנשים צריכות להיות כמותו, אלא אנחנו לומדות לחזור על מאפיינים של נשיות מדומיינת ועצם החזרה על דפוסים של נשיות מדומיינת – וחזרה של גברים על דפוסים של גבריות מדומיינת – עצם הפרפורמנס הזה הוא הוא המגדר, הוא
“הגבריות” ו”הנשיות” – זו הבנה שניסחה בין השאר ג’ודית באטלר, אחת ההוגות העכשוויות של “הפמיניזם המודרני” כהגדרת טאוב, בחיבוריה משנות ה-90 של המאה העשרים, “Gender Trouble ו”Bodies that Matter” ומראשית המאה ה-21, “קוויר באופן ביקורתי”. בין דה בובואר בסוף שנות הארבעים לבין באטלר בשנות התשעים, מגוון אדיר של הוגות פמיניסטיות נגעו בחיבוריהן בהיבטים שונים של האופן שבו התרבות מעצבת דפוסים של גבריות ושל נשיות – ההיבט של הטרוסקסואליות כפויה (אדריאן ריץ’, 1980) ההיבט התרבותי של ספרות נשים (איליין שוואלטר, 1981), ההיבט המשפטני וההיבט של יחסי מרות בעבודה (קתרין מקינון, 1990), ההיבט של משטור הגוף, עריצות הרזון, תעשיית הניתוחים הפלסטיים (נעמי וולף, 1991), ההיבט של הדיאטות (סוזי אורבך, 1978), ההיבט של תפקיד הרעיה והאם והאפשרות של אשה לממש את עצמה מחוץ לתפקידים האלה (בטי פרידן, 1963) – אם להזכיר רק מתי מעט מרכזיים.

דה בובואר הדגישה ב”המין השני” כי “רק באופן רשמי, במסמכי העיריות ובתעודות הזהות, נראים הטורים ‘זכר’ ו’נקבה’ כסימטריים. היחס בין שני המינים אינו יחס של שני קטבים חשמליים: הגבר מייצג בו-בזמן את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית אומרים Les Hommes, כאשר הכוונה לכל בני-אנוש (…) האשה נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא ‘האחר'”.

טאוב לא יימצא שום טקסט פמיניסטי מרכזי בהגות הפמיניסטית שטוען כי נשים הן בהכרח טובות וגברים בהכרח רעים. הביקורת הפמיניסטית חותרת תחת כל קביעה טבעית, מהותנית, ומעניקה לנו כלים ביקורתיים לראות כיצד תפישות מסוימות, אינטרסים מסוימים וגם תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים, מייצרים הנחות יסוד מסוימות ביחס למה שנחשב נשי ומה שנחשב גברי, וביחס למה שאנחנו מצפים מכל מגדר. הפמיניזם שאני מכירה – בעשרות חיבורים ומאמרים מאלפים – מבקש לשחרר את הגברים ואת הנשים, את הבנים ואת הבנות, מכבלי הדיכוטומיה המגדרית, כדי שיזכו למימוש מלא ככל האפשר של הפוטנציאל האנושי שלהם.

אין לי זמן להיכנס לזה, זה נורא מעניין מה שקרה לפמיניזם, כי הפמיניזם מראשיתו, יש בו שני סוגים של טיעונים, טיעון אחד מדבר בשם הדמיון בין גברים לנשים, ואומר – גברים ונשים יש להם אנושיות משותפת, זה סוזן בי אנתוני, ומאחר שלשניהם יש תבונה, ומאז עידן הנאורות החירות תלויה בתבונה, אז למה לאשה אין חירות, הרי היא גם בן אדם, אם אתה לא מכחיש, אמרה סוזן בי אנתוני, שa woman is a person, אתה לא יכול להדגיש שאשה יש לה זכות הצבעה כמו לגברים. אלה טיעונים בשם המשותף לגברים ולנשים, ובמקביל צמחו טיעונים בשם הנבדל בין גברים ונשים, והובילו לאותו מקום, הם אמרו שצריך לתת זכות בחירה לנשים כי נשים הן יותר רכות, יותר אמהיות, יותר אמפתיות, ולכן החברה תהיה יותר טובה אם תהיה יותר השפעה נשית, את זה אנחנו רואים עוד מימי סנקה פולס, 1848, כשהתנועה הזאת נוסדה. [אמירות כלליות, חיבורים לא בהכרח קשורים] בגלגול המודרני, ספר מאוד משפיע של הפסיכולוגית קרול גיליגן, נקרא “בקול אחר”, in a different voice, לנשים יש קול אחר, יותר אמפתי, לכן כדאי שהן ישפיעו על הספירה הציבורית, לא אכנס לזה לכאן, אבל בשנת 1986 שני הטיעונים האלה התנגשו בבית משפט בארצות הברית, אני חושב שמחמיצים את זה בתיאור תולדות הפמיניזם ולא מבינים את החשיבות של פסק הדין סירס ריבוק, בפסק הדין זה באה הממשלה ואמרה יש אפליה של נשים, תראו, בחנויות הכל בו של סירס, ככל שעולים בדרגות יש פחות נשים, אז יש אפליה. עכשיו לסירס יש עורך דין, ועורכת הדין הזאת ציטטה את קרול גיליגן, היא אמרה יש פחות נשים לא בגלל אפליה אלא כי נשים הן יותר רכות, יותר אמפתיות פחות תחרותיות אז זה פחות חשוב להן, יותר חשוב להן משפחה, בגלל זה, ובית הדין פסק לטובת סירס ריבוק ואמר אין כאן שום עדות לאפליה. זאת היתה מכה מהלומה לתנועה הפמיניסטית שהתארגנה מחדש…הדבר המשמעותי שקרה הוא שהפסיקו לדבר על זה שנשים הן יותר טובות והתחילו לדבר על זה שגברים הם יותר רעים [שימוש בפרט, האנקדוטה על פסק הדין, כדי להניח משהו על הכלל; הכללה לא מבוססת על דבר, בסנקה פולס לא דיברו על זה שנשים יותר טובות. ובשום מקום בהגות הפמיניסטית המרכזית לא טוענים שגברים במהותם הם רעים. בהקדמה למהדורה חגיגית של “בקול שונה” מ-1993, עשרים שנה אחרי שנכתב, כתבה גיליגן:

“כשאני שומעת שמדברים על ספרי במונחים של האם נשים וגברים באמת, מהותית, שונים זה מזה, ומי טוב יותר ממי, אני יודעת שאיבדתי את הקול שלי, כי אלה אינן השאלות שלי”].

ספרות הגברים כמפלצות [השתלחות, עיוות, שקר] התחילה קודם ולקייט מילט יש בזה נכסים רבים [לא ברור למה טאוב תקוע בשנת 2023 דווקא בקייט מילט, שכתבה ב-1973, ואינה טוענת דבר מהותי נגד גברים אלא מדברת על הסדרי הכוח, הבעלות, וכיוצא באלה היבטים פוליטיים של מגדר], אבל אגיד רק כמה שמות, סוזן בראון מילר הסבירה – ומלמדים את זה במחלקות למגדר כתורה מסיני – בספר שנקרא “כנגד רצוננו” שהחברה מושתתת על אונס והדיל הבסיסי בחברה הוא שנשים מסכימות להיאנס על ידי גבר אחד כדי שהוא יגן עליהן מכל שאר הגברים, זאת האבולוציה של החברה, ככה היא בנויה, וכולנו אנסים, ואנחנו צריכים לאנוס פחות כי הבנות למדו והן נזהרות כי אונס זה כלי פוליטי [התייחסות לפרט כמייצג את הכלל, אף שאינו כזה בכלל: חיבורה של בראונמילר משנות השבעים – לא זאת בלבד שאינו נלמד כתורה מסיני, אם בכלל לומדים אותו, אלא שהוא מושא לביקורת רבה ומגוונת של הוגות פמיניסטיות, מסיבות מגוונות; ובכל זאת, יש בו ערך כשהוא מציע לראות באונס לא סוג של פשע, של עולם תחתון, מקרה קיצוני של חריגה מנורמטיביות, אלא צורת שליטה אפשרית של גברים בנשים, שמרחפת מעל הווייתן של נשים כל העת]  אלא שאחרי זה הגיע מיתוס היופי של נעמי וולף, שטוענת שגברים רוצים לרצוח נשים, בהקדמה לספר היא אומרת שהיא לא רוצה להשוות את זה לשואת יהודי אירופה, אבל זה דומה, 150 אלף נשים מתות מאנרוקסיה בגלל שגברים מנפקים אידיאל יופי רזה, זה מספרים מחרידים 150 אלף מתות מאנורקסיה, מזל שזה לא נכון, מתות בין 100 ל-150 בכל שנה בארצות הברית, זה הבדל מסוים בין מאה אלף לנשים למאה נשים, מאיפה היא המציאה את המספר הזה, היא קראה קומוניקט של ד”ר מייקי, מומחית לבולמיה שאמרה שיש 150 אלף מקרים של אנורקסיה, לא מוות, על בסיס זה בנו את זה שגברים גם רוצחים את הנשים, שתבינו מה מכניסים לאנשים לראש, יש שני צבאות, וכמה שאתה מצליח להרוג במחנה השני, זה יותר טוב, מי חושב ככה בכלל, מה מכניסים לאנשים לראש את הדבר הזה, וזה נגמר באנדריאה דבורקין וחברותיה, שאומרת גברים ונשים יחזרו לדבר רק אחרי שיהיה 24 שעות הפסקת אש ולא יהיה אף אונס. רק אז נסכים לדבר איתכם. [כל הסיפורים האלה, שלא מצאתי במקור – אזכור של פרטים ומספרים שאינם קשורים אלה לאלה – אנורקסיה, רצח, אונס –  וההשמצות שמשמיץ טאוב את וולף ואת דבורקין – הוגות מסוגים שונים לגמרי, שאינן בהכרח מסכימות זו עם זו ובוודאי לא נלמדות במחלקות למגדר בצורת הסלט שהכין כאן טאוב, מחמיצים לגמרי את העיקר בספריהן החשובים. וולף מדגישה בהקדמה למהדורת 2011 של מיתוס היופי כי “זו אינה תיאוריה של קונספירציה” אלא תיאור של דפוסים תרבותיים; היא אינה מאשימה גברים בהתארגנות נגד נשים – ובטח שלא ברצח – אלא מראה כיצד התרבות עובדת לטובת הגבריות הארכטיפית ונגד הנשים באופן שבו היא מעלה על נס אידיאל יופי מסוים לנשים; ככל שנשים תפסו מקום רחב יותר בזירה הפוליטית כך היה עליהן לרזות ולהצטמצם ולהצר צעדיהן בעזרת הניתוח הפלסטי, נעלי העקב, הדיאטה. דבורקין, הרדיקלית, הראתה לנו מה אפשר ללמוד על נשים וגברים, על הנחות בדבר סקס הטרוסקסואלי, מפורנוגרפיה ועל אודות פורנוגרפיה. מעניין שטאוב לא מעלה כאן על נס את הפורנוגרפיה כפי שאנו מכירים אותה כדי להגן עליה מפני הפמיניזם].

והדברים האלה עוברים באקדמיה. אז מה שקרה הוא, שאנשים יוצאים מהחוגים האלה עם תחושה של שליחות מוסרית, להתנקם בדבר הנורא הזה, המין הגברי [השתלחות, קישור לוגי שקרי, פנייה אל רגש הפחד והשנאה, ומי אלה האנשים שיוצאים מהחוגים האלה להתנקם במין הגברי?]. וזה בכל מקום, תסכלו מה חברת הכנסת מיכאלי אומרת על אוטובוסים, כל מקום זה חזית במלחמה [מה?] אז הדבר הזה, ובזאת אני אסיים, ומה שמאוד מכעיס פה, זו אידיאולוגיה שנוחה למצפונן של בנות המעמד הגבוה, הסכסוך בין גברים לנשים הוא דבר שאנשים עם שתי משכורות שיכולות לקיים משפחה יכולות להרשות לעצמם, אבל כאשר יש שני אנשים שמרווחים משכורות מינימום ויש להם שלושה ילדים אם מה שאנחנו עושים זה לדחוף להם לראש שכל ויכוח זה מלחמה שצריכה לפרק את הנישואים, אם אנחנו נותנים להם תמריצים לגירושים, אנחנו דוחפים אנשים מעוטי אמצעים, למצב שבו הם מתקשים לפרנס את ילדיהם וזה עוד לפני שהגענו למקרים המזעזעים שדנו בהם כאן [חיבור בין טיעונים מתחומים שונים, שלא קשורים זה לזה; וכמו שג’ון סטיוארט מיל כתב כבר במאה ה-19, אין כל טענה שצריך לפרק את הנישואים, אלא שצריך לכונן נישואים שוויוניים] אז למה שקורה באוניברסיטאות זה עובר דרך ה-NGOS, העמותות וארגוני הנשים, זה עובר דרך הכנסת וחברות הכנסת, והן נכנסות לתוך מערכת המשפט ומחנכות גם את העובדות הסוציאליות וגם הן יוצרות את הביאס של השופט [מעניין באמת כמה שופטים פמיניסטיים יושבים בבתי המשפט בישראל] ואסיים רק בזה שאומר, שכשאני ישבתי עם עיתונאית, אני לא רוצה להזכיר את שמה, בפודקאסט מכובד מאוד, ואמרתי מלה על זה שגברים מתאבדים פי ארבע מנשים, בישראל התגובה המיידית שלה היתה אוי באמת, איך אתה רוצה שנתחיל לרחם עליהם, ואתה מסתכל עליה ואומר, אנשים מתאבדים, ואת אומרת שלא צריך לרחם עליהם? כי מה, כי הכניסו לך לראש שיש מעמד רוע שליט,  וכמה מהם נהרגו, מה קרה, זה האוייב [סיפור מסוים, ספק מומצא, פרט שאמור לייצג איזה כלל, אנלוגיה שקרית] במלחמה הזאת שגברים ונשים זה האויב – כולנו נפגעים. [מחיאות כפיים] [טאוב טוען שיש מלחמה של נשים נגד גברים וחותם בטענה המפייסת, כביכול “שכולנו נפגעים” – הוא יוצא מזה הדמות הנבונה ושוחרת השלום – המניפולציה הושלמה.]