מה שווה התקווה הזאת – דברים שנשאתי בטקס הדלקת המשואות של תנועת יש גבול

ערב טוב, תודה רבה על ההזמנה להשתתף בטקס יקר הערך הזה;

אני, ארנה קזין, בתם של בריאן ואסתר קזין, בת הזוג של מיכל רינות, ויחד-איתה אמא של נעמי ושל יעלי, אשיא בהתרגשות משואה זו למען הסופרות והסופרים, שכותבות וכותבים בערבית ובעברית – בכל צורה ספרותית ובמיוחד בסוגות הספרותיות של העדוּת וההגוּת (המסה האישית, היומן והממואר) ומקדישות ומקדישים מקום מרכזי למטרה הפוליטית של הכתיבה הספרותית ופרסומה. אני מתכוונת למטרה פוליטית של הכתיבה כפי שהגדיר אותה ג’ורג’ אורוול; כתיבה שגלומה בה “השאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”.

ברוח הזאת, אני מבקשת להעלות על נס את המאמץ לכתוב סיפור חדש למקום הזה, היות שאבד כלח על הסיפור הרווח, הסיפור הלאומני, שלאורו אנחנו חיים כבר 75 שנים ויותר. אם נמשיך לספר אותו, את הסיפור הלאומני – סיפור מכאיב ומפחיד, שאין לו ולא יכול להיות לו סוף טוב – ימשיכו הדמויות הראשיות בסיפור לשחק בדפוסים קבועים: אלה יקדשו את הנופלים, אלה יקדשו את השהידים; השליטים הישראלים ימשיכו לכלוא בגבולותיהם את בני העם הפלסטיני ובנותיו ולמחוק את האופק שלהם; והדמויות המשניות – דמויות של גברים ונשים, ילדות וילדים, של פלסטיניות ופלסטינים, של ישראלים וישראליות, דמויות שמבקשות לחיות את חייהן באורח חופשי ומוסרי, יהיו לעד כלואות בסיפור אימה, חסרות אונים.

מזל גדול אפוא שעוד לא גמרנו לספר את הסיפור של המקום הזה; שהכתיבה שלו בעיצומה.

אומר זאת כך:

כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומייה, וגם נפש של יהודייה הומייה, והומייה גם נפש של פלסטינית ושל פלסטיני, וכל עוד עין לציון צופיה, ומבקשת לשמור שכל נפש בין הים והירדן וברצועת עזה תהא חופשיה, ושווה לפני החוק, כדי שתוכל לממש את הפוטנציאל האנושי שלה ולעצב את רצונותיה ואת דרכה; כל עוד ארץ ציון וירושלים ופלסטין היא בלבב פנימה ארצם של כל היושבים והיושבות בתוכה – עוד לא אבדה תקוותנו; התקווה, שהיא לפחות בת 75 שנים, ואולי היא בת נצח נצחים; התקווה להיות כולנו חופשיות וחופשיים – גברים ונשים, ילדות וילדים, פלסטיניות ופלסטינים, יהודיות ומוסלמיות ונוצריות ואפילו אתאיסטיות, יוצאי אירופה ויוצאי ערב ויוצאי אפריקה, פמיניסטיות ולסביות וגם כל אלה שאינן; כולנו שוות וחופשיות ובּה בּעת אחראיות זו לפני זו, כולנו אחראים זה לפני זה, לחיות את חיינו ולשמור על המקום הזה, על חלקת העולם הקטנה הזאת – כדי שיהיה לה הווה טוב, וגם עתיד, לא רק עבר – אחראים להצמיח ולהשקות ולגדל בה שלום ואהבה, להחזיר לה ולו מעט ממה שקיבלנו ממנה, ואולי גם להוסיף, לחזק, לשפר, ובעיקר לדאוג שיהיה כאן גם מחר סיפור לספר; כי אחרת, אם זו אינה התקווה שלנו, אז בשביל מה בכלל, מה שווה הנפש הזאת, שהומייה, מה היא בכלל שווה, ואיך אפשר להצדיק את קיומה, ועל אחת כמה וכמה לרוממה.