יומן כתיבה – קטעי שיחה עם יעל נאמן

איך לתאר חיים שנחיו? או: איך לכתוב דיוקן?

 קטעי שיחה קצרה עם יעל נאמן בעקבות הפרסום של ספרה החדש “היה היתה”

“מאזן אימה רבץ בינינו: הפחד שלה לדבר, הפחד שלנו לשמוע”.

כך תיארה יעל נאמן בממואר הקצר שלה, “האופציה”, את הקושי שלה ושל אחיה לשאול את אמם על חייה. האם ייתכן שמאזן אימה דומה – הפחד לדבר מול הפחד לשמוע – רובץ מעל כל ניסיון לשרטט דיוקן? האם אפשר לכתוב ממואר או ביוגרפיה, דיוקן של אדם – בין שהוא הזולת ובין שהוא אנחנו – בלי לטעום מאותה אימה?

“דני בן זוגי הציע לנו שנדבר עם אמא על חייה. באותו זמן הוא עבד על סיפור חייהם של הוריו ואמר שצריך לשאול אותם בזמן, כשיש עוד את מי לשאול. אבל זה היה רעיון בלתי ישים. מאזן אימה רבץ בינינו. הפחד שלה לדבר, הפחד שלנו לשמוע. דני אמר שהוא יראיין אותה. ייפינו את כוחו בשמחה. גם אמא הסכימה (…) היא הסכימה בתנאי שאף אחד מהמשפחה לא ישמע את הדברים עד אחרי מותה”.

האופציה. כתובת אש, עמוד 109

 

אני קוראת עכשיו את “היה היתה”, ספרה החדש של נאמן, שרואה אור כעת בהוצאת אחוזת בית בעריכת דנה אולמרט; זהו דיוקן של אשה שביקשה שלא ידברו עליה, לא בחייה ולא אחרי מותה. ואני חוזרת וקוראת בדיוקנאות העצמיים של נאמן – הממוארים שלה “היינו העתיד”, “עיר” ו”האופציה” (שני האחרונים מכונסים עם סיפורים קצרים בקובץ “כתובת אש”). אני קוראת את יעל נאמן כדי להתענג על השפה, על המחשבה, על נקודת המבט. ואני מרגישה כל העת שאני לומדת ממנה איך לכתוב, וגם: איך לחשוב על חיים שנחיו. אינני מכירה עוד סופרים עבריים שמסורים כל כך לפרוזה התיעודית, ומוכשרים כמוה להיישיר מבט.

“את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם”.

היינו העתיד, עמוד 9

 

נפגשנו לשיחה קצרה על “היה היתה”. דיברנו על מאפיין מעורר השראה של הספר החדש והוא האופן שבו נאמן משרטטת את דיוקנה של אשה אחת, פזית שמה, באמצעות הסיפורים שמספרים עליה מכרים וחברים. היא ארגה קטעי סיפור והתבוננות שליקטה מתוך הקשבה לאנשים, שלא בהכרח מכירים זה את זה או יודעים זה על היכרותו של האחר עם אותה פזית. נאמן מביאה דברים בשם אומרם. מצרפת עדויות לעדויות.

קיימת סוגה ספרותית כזאת בעולם הספרותי האנגלוסכסי: Oral History, ביוגרפיות שבעל פה.

נאמן אומרת שכן, בדיוק התקשר אליה קורא של הספר וסיפר לה על הסוגה הזאת, שלא הכירה לפני שהספר פורסם.

אבל הספר של נאמן ייחודי גם ביחס אל הסוגה האנגלוסכסית, שבה נהוג לארוג ממגוון עדויות שבעל פה את סיפוריהם של אנשים מפורסמים מאוד, או של מקומות ותקופות. בשבילי מרגשת ממש האפשרות שהגשימה כאן נאמן ב”היה היתה”: לכתוב בצורה כזאת דיוקן של אשה – מארג של סיפורים והתבוננויות של אנשים על אשה – שהיתה ההיפך הגמור ממפורסמת. היא חיה לבד. היא ערכה ותרגמה בכישרון אדיר ובקושי עמוק מאחורי קלעים. היא כתבה הערות בשולי הספרים שקראה בקפידה. בחייה איש לא ידע על רשת של אנשים משכמם ומעלה שהתבוננו בה והושפעו ממנה.

אני חושבת על האמרה: “הראה לי את חבריך ואראה לך מי אתה” (המיוחסת למחבר של דון קישוט, מיגל דה סרוונטס). ואני תוהה אם באמת אפשר ללמוד דבר-מה על פזית מהתבוננות ברשת החברתית שלה, שמשתתפת בציור דמותה. אנשים כמו שרה ברייטברג סמל, אביגדור פלדמן, מרים כבסה, עליזה אולמרט. מה בינה, המסתגרת, ובין האנשים האלה הידועים, שיודעים לספר עליה בצורה חיה ופואטית וחופשית כל כך?

נאמן אומרת: “אני חושבת שקודם כל לרובם יש תכונות משותפות של סקרנות ואכפתיות, ויכולת לספר סיפור. הם עומדים בתנאי הסף שלה מהבחינות האלה. היכולת לספר סיפור מתקשרת לתכונה של הקשבה אקטיבית, יצירתית”. החברים מספרים שלא היה אפשר לבוא לפזית לפגישה חפוזה. תמיד נשארו אצלה שעות לשיחה.

“אלה אנשים שנוטים למה שהוא ההיפך מסמול טוק. אלה אנשי הביג טוק והדיפ טוק”, אומרת נאמן.

“לפעמים אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המלים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

היינו העתיד, עמוד 10

 

אני שואלת את נאמן מה צריך להיות בדיוקן של אדם, שיאפשר לנו להחיות אותו בעיני רוחנו. מה הם המרכיבים החיוניים בשבילה.

נאמן אומרת שאולי בניגוד לתפישות בודהיסטיות חשובים לה הפרטים הביוגרפיים היסודיים: “מאוד חשוב לי מאיפה בא האדם ומתי הוא גדל ואיפה הוא חי. והמעמד הסוציולוגי”. סביבות החיים חיוניות: חולון או לונדון. שכונת המפדה. בית הספר. “אני חושבת על האוטוביוגרפיה של סטיבן הוקינג. הוא מספר שם שהוא למד בבית ספר ציבורי במזרח לונדון. ושהוא היה השלישי בכיתה בהישגים לימודיים. זו אנקדוטה נפלאה”.

אבל נאמן מזהירה: “אנקדוטות הן הברכה והאויב של ממוארים וביוגרפיות. תמיד צריך לחשוד באנקדוטה. בגלל האפקט של הפאנץ'”. ההתענגות על שורת המחץ, היא אומרת, עלולה להסתיר את המהות. “יש אנקדוטות שאתה מת מהן. למשל, שהיו שבעה אנשים בהלוויה של מרקס. הקריטריון הוא שאנקדוטה לא תיכנס אם היא רק אנקדוטה. למשל, הסיפור על כך שפזית היתה מעתיקה בשיטתיות ערכים של אנציקלופדיה. האנקדוטה צריכה לשרת את הסיפור השלם. היא צריכה לתפקד בעוד מישור, לא רק כקישוט. הסצנה שבה היא מעתיקה אנציקלופדיה נותנת את הבית שישבה בו. ואת קווי האופי שלה. ונלוות לזה שתי פרשנויות. צילה ראתה בזה מלאות ושרה ראתה בזה ריקות. ואז זה בכלל על אובססיביות”.

פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.

היה היתה, עמוד 11

 

האם יש בן אדם שאי אפשר לכתוב עליו דיוקן מעניין? האם העניין גלום באדם ובחייו או באופן שבו מספרים אותם?

נאמן מספרת לי על דיוקן אחד שכתבה, ונגנז. או ראה אור בשלושה עותקים בלבד, משום שלדידה לא הצליחה בכתיבתו.

זהו סיפורה של רוני, שמה הבדוי של ידידה של נאמן, שסיפורה מוזכר בקצרה בממואר “עיר”. רוני, שמתה בת ארבעים וחמש, “נרקומנית, קפואה, בתנוחת ישיבה, בתחנה המרכזית של תל אביב” (עיר, כתובת אש, עמוד 52).

“ניסיתי לכתוב על רוני. הממואר הקצר ‘עיר’ על השנים שאחרי הקיבוץ, ובמרכזו דמותה של רוני, היה אמור להיות אחרית הדבר של ‘היינו העתיד’. אבל בסוף החלטתי שאני לא סוגרת את הסיפור ההוא.

ראיינתי את אחותה של רוני, את בתה (שהיתה בת 26, כשפגשתי אותה, באותו גיל שבו הכרתי את רוני), וחברה טובה שהיתה בקשר איתה אחרי שניתק הקשר ביני ובין רוני ועד סופה”. נאמן אספה את כל הפרטים וכתבה את הסיפור. “כשהיה גמור קראתי אותו לדני בסלון, וזה פשוט קרס. לא היה בזה חיים. לא הראיתי לאף אחד אחר. רק הדפסתי שלושה עותקים ונתתי לשלוש המרואיינות”.

מה קרס שם בקריאה בסלון?

“הרגשתי שזה סיפור שיצא כמו כתבה ממש מוצלחת לעיתון, או לערוץ 10 אצל אילן לוקאץ’ או משהו כזה. אולי זה בגלל הקלישאות: זונה, נרקומנית. לא היתה לי חירות עם עצמי לספר את הסיפור בשפה שלי. אני חושבת שלפעמים הסיפור – עם הכותרות של זונה ונרקומנית, עם הטרגדיה – בולע את הדמות. והאדם צריך להיות במרכז וקשה להגיע אליו בגלל הסיפור. דיוקנאות צריכים להתקשר עם העין המתבוננת שלי, והיא במקרה הזה לא היתה חופשיה”.

נאמן אומרת שבדיוקן טוב צריך להיות גם שק פחמים. “כמו בדמות של אביגדור פדלמן. הוא כמו חנל’ה ושמלת השבת. עם חולצות לבנות של בית משפט, אבל גם עם שק פחמים. ספק בחוץ על גבו וספק מבפנים. גם שק הפחמים, הצל, משהו מהפנים שיוצא החוצה, צריך להיות בדיוקן. אצל אביגדור זה אולי הכתם על החולצה. אצל פזית זה הצחוק, שמערב בתוכו הרבה דברים שיצאו מהפנים”. נאמן אומרת שזונה ונרקומנית זה משהו אחר. שצריך לחתור איך לספר את הנושאים הגדולים האלה כדי שלא יסתירו. כמו במקרה של מחלת הנפש של פזית, שבה השתדלה לא לגעת. או השתדלה לא לספר את פזית דרך הכותרת הזאת. “כמו שאי אפשר לכתוב על ניצול שואה”, היא אומרת. החתירה היא לכתוב על כל אלה בשפה אחרת, לא של שואה, נרקומניות, מחלה, אלכוהוליזם. לא דרך המלים הגדולות. “אשה אחת כתבה לי תגובה מקסימה. שהספר העלה בה כל כך הרבה זכרונות. ‘לא זכרונות שלי, אבל מה זה חשוב’ היא כתבה”.

“במסווה של טיפול פסיכולוגי סיפרנו שוב ושוב את סיפורנו, סיפור השאיפה, סיפור הבריאה של מה שלא היה מעולם. לא היה כשהיינו ולא היה כשעזבנו. ובכל זאת נצרב בתוכנו כאילו היה אנחנו. גם אני הלכתי לפסיכולוגים, אבל לא הצלחתי לדבר. בהיתי בהם בשעה שדיברו על “אבא” או על “אמא”. או על “העתיד”. אף מלה לא היתה מוכרת”.

עיר, כתובת אש, עמוד 47

בשיחתנו יעל מחזירה אותי אל האימה; האימה של הדיבור ושל ההקשבה. “הורי סיפרו לי שכשהייתי קטנה, בגיל ארבע-חמש – אני לא זוכרת מזה כלום – הייתי מספרת סיפורי אימה. עם גיבור שקוראים לו קינצל. סיפורי קינצל. אברים קטועים. אף אחד לא נשאר חי. הם אהבו את הסיפורים מאוד. אני לא זוכרת את הפרטים ואין לי את מי לשאול. אני חושבת שהצורך לספר, מעשה הסיפור – קשור אצלי לסיפורי האימה. והאימה היא היומיומי ומה שמתחתיו. כל מה שאינו איברים קטועים ודרמה גדולה”.

אני חושבת על האמירה של המחנך השווייצי יוהאן פסטלוצי: “אתה יכול לגרש את השטן מהגינה שלך, אך תשוב ותמצאהו בגינתו של בנך”. השטן שגורש מגינת ההורים – בגלל שלא טיפלו בעצמם, הדחיקו, או מסיבות אחרות – לא נעלם. הוא ישוב ויופיע בגינת הדור השני.

ואיך מוצאים את השטן המסתתר בגינה, את חלקי האימה הזאת, איך נאמן ידעה מה לשאול, מה לחפש אצל כל בני שיחה?

היא אומרת שבראיונות, בתחקיר, בכתיבה, היא עבדה עם רשת ולא עם חכה. ואולי רק כך אפשר. הדברים לא מסבירים זה את זה בצורת שרשרת נסיבות. הדברים נוגעים זה בזה ברשת של דיבור והקשבה.

ועוד לילות רבים נכנסנו רועדים אחד למיטתו של השני, ואז ניסה אחד הילדים להגיד שאולי רק בסיפורים מתים, ודווקא בחיים לא מתים. אבל כבר לא יכולנו לקנות את זה יותר. התפכחנו, הבנו הכל בבת אחת. המוות נחת עלינו, נוכח ושחור כמו עורב שחדר למסדרון.

עיר, כתובת אש, עמוד 51