יומן כתיבה – איך להיות סופרת מצליחה

מחשבות על ספרים לפני גריסה

 

זה לא כבר קיבלתי מכתב מהוצאת הספרים “הקיבוץ המאוחד”, שבה ראו אור ארבעה מספרי. לקראת מבצע סידור מדפים במחסני ההוצאה ולכבוד שבוע הספר, הם מזמינים אותי לקנות עותקים מהספרים שלי בהנחה גדולה: 5 שקלים לעותק, ובלבד שאקנה לפחות מאה עותקים מכל כותר.

במכתב חוזר שאלתי כמה עותקים נשארו במחסן. התשובה העבירה בי רעד. מאות רבות של עותקים יושבים ומחכים בקומת קרקע של בניין מלבני ותיק ונטול הדר ברחוב המוסכים בבני ברק. עד לאותו רגע לא ידעתי, או לא רציתי לדעת, כמה מעט עותקים נמכרו מהספרים שכתבתי.

לדוגמה: מ”פיקניק”, אסופת סיפורים קצרים שראתה אור ב-2006 במהדורה אחת של כ-1,300 עותקים, נשארו במחסן כעבור 12 שנים לא פחות מ-650 עותקים. משאר הספרים שכתבתי נדפסו אבל גם נשארו עותקים רבים עוד יותר.

מה יקרה עכשיו לעותקים האלה ששכבו זמן רב מדי במחסן? על פי השמועה – שאלתי ולא הכחישו – הם מועדים לגריסה. בעצם קיבלתי בזאת מההוצאה אפשרות לערוך קניית הצלה. אם לא ארכוש אותם מיד ואנסה להפיץ לקוראים בעצמי, מאות עותקים של ספרי ייגרסו, ויחזרו בגלגול הבא כנייר אחר עם סיפור אחר מאת מישהו אחר.

חשוב לי לציין: אין בלבי כל תלונה על אנשי ההוצאה. בָּמָקוֹם שבו גורסים ספרים – מֵפַנים מקום על המדפים לספרים חדשים. זה הגיוני והיגייני: המחסן ברחוב הירקון בבני ברק יכול להכיל רק כמות מוגבלת של נייר כרוך.

וגם זאת חשוב לי לציין, כדי להפיג מעט את המבוכה: אף שמעטים קנו אותם וקראו, הספרים כולם התקבלו בהערכה. “קובץ הסיפורים […] ‘פיקניק’ היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות”, כתב נסים קלדרון (ynet, 2010). ודרור בורשטיין העיד שהספר “כולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש” (מוסף ספרים, הארץ, 2006).

וכך, הדיון שמתעורר עכשיו הוא דיון פנימי בעקבות מחשבה על ספרים מודפסים שלא נמכרו: איך עלי לחשוב על העותקים האלה שמעלים אבק במחסן? האם אוכל להפוך אותם מאבן מעמסה, שאין לה הופכין, לאבן שואבת? ובכלל, האם חשוב לי שלא ייצאו מהמחסן גרוסים – פתיתים וקרעים – אלא בדרך אחרת: שלמים, כבדים? אפילו אם יהיו בעלי משקל רק כמעצורים-לדלת? האם העיקר הוא שיתפסו מקום בעולם?

לשון אחר: איך להיות סופרת מצליחה?

חברה הציעה לי להפוך לעבודת אמנות את סיפור העותקים שיועלו מקבר המחסן. אולי פרפורמנס: אקים מחוץ לבית ההוצאה מגדל של שלושת אלפים ספרים לא קרואים, כמצבה. או אציב דוכן אלטרנטיבי עצמאי משלי בשבוע הספר. כן, ככה, באמצע הכיכר, אעמיד שולחן ועליו ערימות על ערימות. ואולי אגרוס אותם חגיגית בעצמי?

הרעיונות האלה מלהיבים אותי אבל אגשים אותם רק כאן, כטקסט. זו הגישה החסכונית; די להעלות את הדבר בדמיוני: רוחב השדרה של הספר “פיקניק” הוא סנטימטר אחד. מגדל של כל העותקים שנשארו ממנו יינשא לגובה שישה מטרים וחצי. מספר אחר שלי, הנובלה הבלשית “גוזל”, שהיה במשך 11 שבועות ברשימת רבי המכר של החנויות העצמאיות ונמכרו ממנו סך הכל כאלפיים עותקים, נשארו במחסן של הוצאת הקיבוץ המאוחד 1,250 עותקים. אני מדמיינת מגדל של 12 מטרים וחצי. מופע.

אומר זאת כך: לא קל לכתוב על הצלחה או על היעדרה. המחשבה על הצלחה מכילה בתוכה את היהיר ואת המריר. וממילא היחסים שלי עצמי עם הצלחה מורכבים. אני שואפת להשיגה ונרתעת ממנה.

במחצית הראשונה של חיי, כשהייתי שחקנית כדור יד – רכזת די מוכשרת אם גם קצרת נשימה – התגאיתי בהצלחה המוגבלת של קבוצתי, מכבי רמת חן ברמת גן. במיטבנו היינו במקום השני בליגה הלאומית אחרי מכבי ארזים, בת עירנו, שכמו מכבי תל אביב בכדורסל-גברים תמיד היתה ראשונה. לא שאפתי אז לעבור למכבי ארזים או לנצח אותה. המקום השני היה הישג טוב ובטוח. פחדתי לתפוס את המקום הראשון.

אני חושבת שזה קשור לכך שאני הילדה השנייה בין האחים במשפחתי. אני חושבת שזה קשור לקין והבל. אולי זו רק אני, אבל נדמה לי שילדים שבאים לעולם אחרי אח בכור פוחדים פחד קמאי מפני קנאה. פוחדים פחד מוות לנצח את האח הגדול. להעמיד אותו בצל. וכל זולת הוא אח גדול. קין לא יכול היה לסבול שדווקא הבל, הצעיר יותר, הצליח להשביע את רצון האב בהא הידיעה. אנחנו יודעים איך זה נגמר. המיתוס של קין והבל, אני חושבת, טבוע בנו ומפעיל אותנו עוד יותר מהמיתוס על אדיפוס. אנחנו נשמרים לנפשותינו. מעדיפים לא להפריז; דואגים שההורים, שהאלים, לא יאהבו אותנו יותר מדי.

אני אומרת זאת כדי להסביר לעצמי – שלא לומר לתרץ – מדוע לא הגעתי רחוק יותר עם הספרים.

לכאורה, יכולתי לעשות יותר כדי למכור יותר. לעשות יותר בכתיבה, ולעשות יותר בשיווק. ביני וביני אני מנסה לפעמים לנתח את המאפיינים של ספרים שנכתבו בעברית והצליחו בחנויות. במיוחד אלה שתורגמו לשפות אחרות – הסימן בהא הידיעה להצלחה גדולה. אני מנסה ללמוד מהם דבר-מה כדי להשתפר. הם שונים מאוד זה מזה, אבל ברובם יש תמהיל כלשהו של הישראליוּת הארכיטיפית. יש בהם שואה או תקומה או פיגוע או צבא או קיבוץ או תערובת של כל אלה. זו כמובן הכללה גסה, שמחמיצה יוצאים מן הכלל. וזו הכללה שמחזיקה בתוכה יצירות יפהפיות. אבל זו הכללה נכונה גם לספרים אחרים מארצות שדוברות שפות קטנות. הן מצליחות לנוע בעולם לקוראים אחרים במיוחד כשיש בהם מרכיב מובהק של הלאומי המקומי.

לפעמים אני חושבת שהפעלתי על עצמי את עיקרון ההכבדה, כשבחרתי לכתוב ספרים שאין בהם אף לא אחד מהמרכיבים האלה. ובספרי יש תמיד לסביות. ואני כותבת סיפורים קצרים, נובלות ומסות ולא רומנים. אולי אלה אינם רק תוצר של טעם מסוים. אולי הטעם המסוים נקבע גם כדי שקין המופנם לא ירגיש מאוים.

יכולתי לעשות יותר גם בשיווק, להסתובב יותר בקניוני ישראל. אבל אחרי ביקור בחנות השביעית של סטימצקי או צומת בקניוני גוש דן נרפו ידי. כנראה לא רציתי מספיק.

כשג’ורג’ אורוול מנה את ארבעת המניעים שלו לכתיבה, הישג במכירות לא היה אחד מהם. הוא דיבר על אגואיזם, על דחף אסתטי, על דחף היסטורי ועל דחף פוליטי. הוא דיבר על הרצון “להיראות חכם, שידברו עלייך, שיזכרו אותך אחרי מותך”. על הרצון “לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה”. על הרצון “לגלות עובדות אמתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים”. ועל “השאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”.

אני מזכירה לעצמי עכשיו את הטעמים האלה לכתיבה, יסודיים גם בשבילי. אני משכנעת את עצמי שאפשר להשיג את המטרות האלה גם בלי למכור הרבה ספרים מודפסים. החדשות הטובות: זה משאיר לי עוד הרבה עבודה. עכשיו מעניין אותי להבין מתי ואיך אוכל להכתיר אותה כהצלחה.