כמה מחשבות בעקבות לילה במעצר

רגע אחרי שיצאתי מהמעצר עם קפוצ'ון גזור (תצלום: רותה קופפר)

 

מאת ארנה קזין

אני מנסה לעבד, לתאר, את מה שעבר עלי ביממה האחרונה – בין מוצאי שבת העשרה בפברואר ובין יום ראשון ה-11 בחודש, למקרה שיש ערך ציבורי לעדות הזאת. אני מבקשת להעיד על ההפגנה ועל העיכוב לחקירה ועל הלילה בבית המעצר, ועל הדיון בבית המשפט.

הדבר הראשון שצף ועולה בזיכרון הוא שוטר גבוה ורחב כתפיים, נדמה לי ששמו יעקב בכר, שהוביל אותי, ביחד עם שוטר אחר, מתוך המהומה האלימה ברחוב קפלן בתל אביב דרך ההמון הצפוף אל פינת הרחובות קפלן וליאונרדו דה וינצ'י. כל הדרך, בזמן שהוא מפלס את דרכינו על רקע שאון ההפגנה, דיבר אלי השוטר בכר בשקט: "אני עכשיו איתך", הוא אמר וצעד, מחזיק בזרועי, "ורק את חשובה לי. תסתכלי עלי, את רואה, אני איתך. תשאפי אוויר דרך האף ותנשפי דרך הפה. הכל בסדר, אני כאן איתך, אל תדאגי עכשיו, הכל מאחורינו". הוא חזר על הדברים כמה פעמים, אולי הוא ראה את הבהלה האסמתית שלי, אולי הוא פשוט הבין מה קורה. הסתכלתי בעיניו והבטחתי לעצמי לזכור את השם שעל התג.

הפרט השני שעולה בזיכרון – אם אני כבר כאן בפינת קפלן דה וינצ'י, מחכה עם השוטרים לניידת כמו שביקשו ממני – הוא השוטרת מיטל (לצערי אני לא זוכרת את שם המשפחה שלה), שהביטה בי בחום וביקשה גם היא להרגיע. ואני זוכרת שהתקשרתי למיכל, בת זוגי, והסברתי לה איפה אני עומדת והיא באה מיד. וחברה אהובה שאותה פגשנו כמה רגעים קודם לכן בדרך מההפגנה בהבימה אל ההפגנה בקפלן (הפגנות שבהן קראנו להקדמת הבחירות, ותבענו להשיב את החטופים חיים הביתה) באה לקרן הרחוב גם היא, וחיבקה ובזמן שהעלו אותי לניידת היא נתנה לי בקבוק מים, ומיטל השוטרת לקחה ממני את הטלפון והבטיחה שהוא יחזור אלי אחרי שהכל ייגמר, ואחר כך, כשכבר הייתי באוטובוס של המשטרה עם 11 עצורים נוספים, עבר במקום חבר אהוב, מפגין מתמיד, ואסף מכל מי שסביבו בקבוקי מים נוספים והעביר אותם אלי דרך החלון לטובת עצורים צמאים אחרים.

*

אני חושבת עכשיו שאם אני סורקת בזכרוני את כל בני האדם שפגשתי ביממה שעברה מאז המהומה האלימה ברחוב קפלן – ובכלל זה את כל השוטרים והשוטרות, החוקרות והחוקרים, הסוהרות והסוהרים –  ועורכת חישוב מהיר, אין לי ספק: שיעורם של אלה שהתייחסו אלי באכפתיות ובחום עולה עשרות מונים על אלה שנהגו בגסות לב. מהמדגם הקטן שלי עולה שרוב השוטרים יודעים שתפקידם הוא להגן על מפגינים, להגן על הדמוקרטיה, לדאוג שאזרחים יוכלו להתקהל, להתארגן, לבטא את עמדתם במרחב הציבורי, לבקר את השלטון. כמובן, אלה שלא יודעים – משאירים חותם שלא יימחה.

אני נזכרת בעמיחי אשד, שהיה מפקד מחוז תל אביב במשטרת ישראל בתחילת ימי המחאה ברחוב קפלן, שאמר פעם בוועדת הפנים של הכנסת, שמבחינתו "לא משנה אם זה ימין, שמאל, חרדים, ערבים, מגוון רחב מאוד של מחאות שמתקיימות בשנים האחרונות במדינת ישראל – אנחנו צריכים בראש ובראשונה לאפשר את ההפגנה (…) ההנחיה שלי לאנשים שלי היא להגן על המפגינים בכל דרך אפשרית".

*

אני רואה שאני לא מצליחה לספר סיפור רציף וקוהרנטי. אכנע לשברי מחשבה. למשל, עכשיו בזמן הכתיבה עולה כאב ראש, ואני לוקחת גלולת אדוויל, ונזכרת במיגרנה שתקפה אותי בתא המעצר ובפעמים שביקשתי מהסוהרות והסוהרים כדור נגד כאב ראש, והם הבטיחו שיבקשו מהחובש, אבל איכשהו זה לא קרה, ורק אחד, חובש כיפה, בבית המעצר שבמרתפי בית המשפט ברחוב וייצמן בתל אביב, נתן לי למרות הנהלים אקמול שהיה לו באופן פרטי – ביקש שאוציא את ידי דרך החרך הצר שבדלת התא, הקפיץ אל כף ידי את הגלולה מתוך החפיסה ואיחל לי שארגיש בטוב.

*

יש דברים שאני בוחרת לא לכתוב עליהם עכשיו. למשל, על הפרטים של המהומה האלימה ברחוב קפלן. מי תקף, מי דחף, ואיך בדיוק. יש כל כך הרבה מצלמות בהפגנות האלה, נדמה שכל רגע שמתרחש בהן מתועד וגם הרגעים המסוימים האלה שהתגלגלו אל המעצר שלי – רגעים שהיו בשבילי כהרף עין אבל ייחרטו בנפשי – נמצאים בסרטונים ואפשר לראות די טוב מה בדיוק קרה. ייתכן שעוד אעמוד למשפט ואני מבינה שעדיף לא להכביר מלים עכשיו.

 

*

אני נזכרת עכשיו במחשבות שתקפו אותי בזמן המעצר בתוך תא באגף הנשים של בית המעצר אבו כביר בדרום תל אביב. לפני הכל, נחמץ לבי. חשבתי על הבנות שלי, נעמי ויעלי, והצטערתי שהבאתי אליהן הביתה את כל המהומה הזאת, וחששתי שהבהלתי אותן ואולי הבכתי. התייסרתי על כך מאוד. למה לא יכולתי בשבת להיות אמא אחראית, ולהישאר לכל היותר בשוליים של ההפגנה, באזור שהיה בעבר בשבילי המקום הכי טבעי להיות בו. בשביל מה אני צריכה להיכנס ללב ההתרחשות, שולפת את מצלמת הטלפון, מתקרבת אל הקצינים האלימים, אל הפרשים שעל האוכפים, כביכול אני בשליחות, לתעד, לתעד, כאילו אין די תיעוד, כאילו אני יכולה לתקן משהו.

אני זוכרת שהחלטתי שם בתא שאבטיח לבתי הקטנה שלא אשתתף יותר בהפגנות. חשבתי שכן, אלימות של שוטרים יכולה להשיג את מטרתה. שאני פוחדת. והחלטתי שאבטיח להתרחק מהפגנות לפחות לזמן מה. למחרת, כשנפגשנו והדברים התחילו להירגע, בתי הציעה שאפגין רק בהפגנות השקטות. בהבימה ובכיכר המוזיאון. ושלא אתקרב לאזורים הסוערים. אחרי שאחזור מההפסקה.

התא באבו כביר היה קר וחשוף, כמו שיכולתי אולי לדמיין מכל סדרות הכלא שצפיתי בהן עד היום. שתי מיטות קומתיים מברזל לאורך קיר אחד, צמודות זו לצד זו, כיור נירוסטה גדול ונוטה על צידו על הקיר הנגדי, ועוד חדרון צר מידות שבו אסלה ומקלחת. קיר מפריד בין שני החדרים הצרים, אבל בחלק של הקיר שמול האסלה שבחדר האחר נפער חלון נמוך, וכך אפשר לראות את שותפתך לתא בזמן שהיא יושבת שם. ליד האסלה זרוקה שקית זבל מלאה בניירות טואלט משומשים. מגבות רטובות זרוקות על הרצפה. הרצפה לא במיוחד נקיה.

השותפה שלי לתא היתה אשה צעירה בת עשרים ומשהו, בשבוע עשרים ומשהו להריונה, והיא האירה לי פנים ובזכותה, אני חושבת, לא גאתה בי קלסטרופוביה. נכנסתי לתא עם סדין חד פעמי, מגבת קטנה, שני שקיקים של שמפו, ושמיכה – חבילת הכניסה שקיבלתי מהסוהרת –  וגם מברשת שיניים ומשחת שיניים קטנות, כמו שמקבלים במטוס אנשים שטסים במחלקת עסקים. השותפה לתא הציעה לי מיד שמיכה נוספת משלה. יהיה לך קר, היא אמרה. והבנתי שהיא שם כבר ארבעה ימים. נקלעה לאיזו הסתבכות סמים של חברה שלה. משאירים אותה במעצר כדי שהמשטרה תמצה את החקירה, או משהו כזה. וההורים שלה שומרים על הילד שלה בן השלוש. והיא מקווה מאוד שהיא תוכל לצאת בבוקר. והיא שמחה לראות אותי כי לילה קודם נאלצה לחלוק את התא עם נרקומנית, שהקריז שלה היה מחוץ לתא אבל בכל זאת השהות ביחד לא היתה נעימה.

*

בחמש בבוקר, אם אינני טועה (אולי בארבע וחצי? חמש וחצי?) היתה "הספירה". ואני חושבת: בחיי, מזל שראיתי סדרות טלוויזיה שעלילתן מתרחשת בבתי כלא, אחרת "הספירה" היתה מבהילה אותי. כי פתאום, מתוך השקט היחסי ומתוך החשיכה הקרה, בזמן שאני מנסה לארגן את מחשבותי, משעינה את ראשי על כרית מאולתרת שעשויה משמיכה מקופלת וממגבת קטנה שפרושה עליה כציפית – פתאום רעש גדול, צקצוקי ברזל, צעדים, קריאה בקול, "לעמוד! לעמוד!" אור פלורסנט חזק נדלק, ואל התא פוסעים חמישה או שישה סוהרים וסוהרות, מרימים מזרונים, סורקים את שני החדרים, כאילו אפשר להסתיר משהו בתוך הריק, דורשים לזוז, מפטירים משהו בגסות, ויוצאים.

*

היה קר בתא המעצר. השותפה שלי התכסתה בשמיכה אחת שלה, והניחה ראשה על השמיכה האחרת. אני התכסיתי בסוויטשירט שחברה שלחה אלי בעזרת עורכת הדין גבי לסקי, שהתנדבה לעזור לעצורים. כשהגעתי עם הבגד – שלא ידעתי של מי הוא – אל בית המעצר, עמדתי לפני דילמה. הסוהרים אמרו לי שאני יכולה להישאר איתו רק אם אתן להם לגזור, להסיר את הכובע. הם הציעו שאעשה זאת מתוך מחשבה שאוכל לקנות חדש למי ששלח לי אותו, כי באמת יהיה קר, וחבל. קיבלתי את עצתם. ועכשיו אני שמחה כי לא אכפת לי בכלל להיות חייבת לחברה אהובה.

דברים שלא כדאי לקחת להפגנה אם אתם עלולים להיעצר: בגדים עם כובע, נעליים בעלי שרוכים, מכנסים בעלי שרוך, וכל דבר אחר שעולה על דעתכם שהסוהרים עלולים לחשוב שהם אמצעי עזר למי שמבקש להתאבד.

*

עוד כמה זכרונות שקופצים בלי סדר:

עורך הדין ניר אלפסה ממערך העצורים הופיע אחרי חצות בתחנת המשטרה והעניק בהתנדבות – לי ולעצורים אחרים, לצדה של עורכת הדין גבי לסקי – ייעוץ משפטי טוב, בהיר, נוסך אמון. למחרת הבנתי שהוא היה שם כבר בפינת הרחובות קפלן דה וינצ'י כשהועליתי לניידת, והציג את עצמו לפני מיכל, ובנדיבותו נעתר לבקשתה להתלוות אליו, והם בילו כמה שעות ביחד, נוסעים לתחנת משטרה אחת, ואחר כך לתחנה אחרת, מחכים פה ושם, בזמן שהוא מתעדכן, ומעדכן, ואוסף מידע, ולבסוף הם מגלים שהזינזנה, שעשתה איתנו, העצורים, סיבובים ברחבי תל אביב, פניה לתחנת המשטרה שבצומת גלילות והם באו לשם.

אני זוכרת את החוקרת שאמרה לי בחקירתה: את משקרת. יש סרטון שבו רואים שעשית כך וכך. ואמרתי, לא, עשיתי רק מה שהצהרתי שעשיתי, ולא את הדברים האלה – שהם כנראה תוספת מאוחרת של השוטרים. והיא שאלה אם אני אומרת שהשוטרים משקרים. ואמרתי שלא, אני רק יודעת להעיד על מה שהיה. והיא אמרה שלדעתה אני משקרת. ואני זוכרת שלרגע התחלתי לחשוב, שאולי היא צודקת, ואני פשוט שכחתי? והתייסרתי על כך. כי ידעתי שממילא הגבתי בהמולה האלימה שבהפגנה באופן שהצטערתי עליו, כפי שאמרתי קודם לכן לחוקרת, או כמו שטען למחרת בא כוח המשטרה בדיון בבית המשפט, בבואו לבקש להאריך את מעצרי בשלושה ימים נוספים  – "אמרו לה לפנות את הכביש והתחילה לדחוף את השוטרים; לדבריה היא (זו ש)נדחפה והגיבה בצורה לא פרופורציונאלית" (מתוך הפרוטוקול). ורק למחרת, רגע לפני שעליתי ממרתפי המעצר שמתחת לבית המשפט ונכנסתי לאולם הדיונים, כשעורך הדין אלפסה הופיע פתאום שוב בחדר ההמתנה הזעיר, לבוש שחור ולבן חגיגי ונאה במיטב אופנת המשפט, הבנתי ממנו שמה שרואים בסרטון הוא המעשים האלה הנוספים, שהחוקרת ייחסה לי, אלא שלא אני זו שמצולמת בסרטון פועלת כפי שתיארה, אלא מפגינה אחרת. ונרגעתי לרגע, כי חזר אלי, לרגע, האמון שלי בזיכרון.

אני זוכרת, אגב כך, שהחוקרת היתה שוטר רע ושוטר טוב באשה אחת. היא מילאה את תפקידה וגם הסכימה להתקשר אל מיכל ולמסור לה שהכל בסדר ושלא תדאג, ואחר כך, כשהתקבלה ההחלטה לשלוח אותי ללילה בבית המעצר, דאגה להתקשר למיכל ולעדכן אותה.

אני זוכרת את הטופס שמילא הקצין האחראי בתחנת המשטרה, לקראת לילה בבית המעצר. בין הסעיפים שהיה עלינו לסמן בטופס היו אלה הרגילים – האם אני משתמשת או השתמשתי בסמים, האם היו לי בעבר מחשבות אובדניות, האם אני סובלת ממחלה כרונית (הוא סימן וכתב אסטמה), והיה גם סעיף יוצא מגדר הרגיל: האם יש לי "חריגות מיניות".

שאלתי אותו מה הן חריגות מיניות. והוא אמר, את יודעת, מין עם בני מינך. וזה הפליא אותי, וקצת הצחיק. אני חושבת, בכלל, שביממה אחת הייתי לרגעים במאה העשרים ואחת ולרגעים במאה ה-19, ושכל הזמנים בעולם מתקיימים בעת ובעונה אחת.

אני זוכרת את המפגינים האחרים שהיו איתי באוטובוס ובתחנת המשטרה ונראו רגועים ואמיצים יותר ממני ואמרו לי שאני לא לבד.

אני זוכרת שהובילו אותי מבית המעצר אל בית המשפט כבולה באזיקים – בידיים וברגליים. וששירכתי רגליים בקושי בגלל הכבלים ומשום שהנעליים היו פעורות בלי שרוכים. אני זוכרת שחשבתי שמוזר שהם חושבים שזה נחוץ. אשה בגילי וכל זה. ואז חשבתי שבעצם ברור שזה נחוץ, כי אי אפשר לעשות איפה ואיפה.

אני זוכרת שבמשך הנצח שנמשך כמה שעות בבית המעצר ניסיתי שוב ושוב לנסח את הדברים שאומר לשופט, והייתי דרוכה מאוד לקראת הדיון, אבל אז גיליתי שעורך הדין אלפסה הוא זה שמדבר, והוא דיבר לעילא ולעילא בבהירות ובתבונה ניכרת והשופט בנימין הירשל דורון הקשיב ואמר את דבריו ההוגנים בנעימים ושזו היתה הקלה גדולה.

אני זוכרת שיצאתי מחדר ההמתנה אל האולם – אחרי שהסירו מידי ומרגלי את האזיקים – והושיבו אותי על כסא הנאשמים מאחורי מחיצה שקופה, ובהתחלה ראיתי בקהל את מיכל, אהובתי, שלבשה לבן וקרנה, ואחר כך ראיתי פנים מוכרות ואהובות, ועוד פנים, ועוד, ולאט לאט הבנתי שהספסלים באולם היו מלאים עד אפס מקום באנשים שדרכם הצטלבה בדרכי במשך עשרות שנים – מהעיתונים שכתבתי בהם, מהסדנאות שהנחיתי, מהחברוּת – והוצפתי בטוב.

אני זוכרת שנעצרתי בהפגנה ברחוב קפלן שקוראת לממשלה לעשות הכל כדי להשיב את החטופים חיים עכשיו, ויצאתי למחרת מתוך בית המעצר שבתחתית בית המשפט במעלית שהובילה היישר אל הכיכר שנקראת היום כיכר החטופים, ואני חושבת איפה ההתנסות הקטנה הזאת שלי ואיפה הם, איפה הם? ומתי נצליח באמצעות המחאה, באמצעות ההפגנות, באמצעות הכתיבה – באמצעות מה? איך? –  להחליף את השלטון ולבחור לנו מנהיגים שידאגו לחטופים ויחזירו אותם הביתה ויפסיקו את ההרג בעזה ויחזירו את הישראלים העקורים לבתיהם ויחתרו לשלום.