How to remember your dad

How to Remember your Dad

A Writing Exercise in Five Genres

by Orna Coussin

 

In this exercise, write about your dad who recently died. Try to capture the essence of his life, his 80 years, or what he meant to you in the 50-odd years you had shared. You are bound to fail at this task; challenge yourself all the same. Do this in five genres: an obituary, a eulogy, a Wikipedia entry, a profile and a memoir. Write in multiples of 80 words. One word for each year he has lived. This word-count limit may help you contain some of that which overflows.

 

hCSyDIOO

 

 

                                    1. Obituary – 80 words 

 

  Brian Coussin 1938 –2019

Brian Coussin, head of the Food Control Service, goalkeeper for the British Maccabiah team and an avid gardener, died yesterday in Protea Village Old-Age Home.

Brian was a true sportsman, a lover of Philodendrons and Hibiscus, and a dedicated civil servant. At home he was funny and resourceful; In charge of book-keeping, dish-washing and ball-catching. He left behind his friend and wife, a sister and three children. His funeral is scheduled for tomorrow, March 20th, at the secular cemetery, Netanya.

 

 

2. Eulogy – 320 words

 

How can we best capture our father, Brian? As the person who would wake us up with a cheery “wakey-wakey” and drive us to school daily, though we could easily have walked? As the one who taught us how to play table-tennis, tennis and football, and attended all of our home games?

Or maybe as the tall man who would repair and paint and assemble – a cupboard, the dining-room table; anything broken. He would show us how to take out the inner tube of a flat bicycle tire and fix it.  Or he would touch our forehead, find it warm, and take us to bed. There, he would tuck us in and sing to us a sad longing Scottish lullaby.

Sometimes he would sit at his desk and seem preoccupied; maybe he was worried about work. Every day he would wake up at dawn and take out the dog – the dogs – for a long walk.  At work he would walk up the stairs; he never used the elevator.

His colleagues saw in him a dedicated civil servant, a caring and encouraging mentor.  He had integrity, which helped him stand up to pressures from giant food corporations, asking him to bend some rules and regulations for their own profit. The responsibility for food control was for him a calling, a service.

We – like his co-workers – were encouraged by his good spirits, silly puns, practical help and the freedom he granted us to pave our own paths in the world.

Above all, though, Brian was Esther’s best friend. They had a conversation running for half a century and more. She translated his lectures from English to Hebrew. He helped her with business’ bookkeeping. She took photos, he carried her heavy bag of camera lenses. She cooked; he washed and dried the dishes. Together they frequented botanical gardens and archeological sites, enjoyed flora and fauna and British TV, and laughed a lot.

 

 

4. Wikipedia entry – 480 words

 

 

Brian Ronald Coussin (July 1, 1938 – March 19, 2019) was a Scottish and Israeli food engineer, football player, gardener and father. He was among the founders of the Israeli Food Control Service, and was its manager for ten years until his retirement in 2002.

Coussin was considered a civil servant of integrity, who regulated food control issues responsibly in the face of pressures from giant international food corporations like Monsanto and large local corporations as Tnuva. In his role as father, he excelled at giving good advice, telling silly jokes, being generally good humored, encouraging and supporting sports activities, building, assembling and fixing.

 

Life and Career [edit source]

Brian Coussin was born in Glasgow, Scotland, to Rina Cowan, a nurse, and Jerry Coussin, a traveling agent for cinema ads. He was their second child, and had two sisters, Shirley and Laura. Coussin’s grandparents had immigrated from Lithuania in the late 19th century and settled in Glasgow, and had managed a greengrocer’s shop in the Gorbals slum neighborhood on the south bank of the river Clyde. Coussin completed his studies for a master’s degree in Food Technology at the local university. During his student years he played football for a local team and for the Jewish Maccabi Glasgow. He was the goalkeeper for Britain’s Maccabiah team for the fifth Maccabiah games, winning a gold medal.

In 1961, following the sixth Maccabiah games, Coussin decided to live in Israel. Zionism captured his imagination. In Tel Aviv he met Esther Capell, a London-born photographer, daughter of German immigrants, and they married and had their first son shortly after. In 1965 Coussin went back to Glasgow with his new family to complete his PHD studies in Microbiology at the University of Strathclyde.

In 1968 Brian formally made Aliyah to Israel and joined the founding team of Israel’s Food Control Service, where he worked for 35 years as a microbiologist, chief food engineer and finally as head of the service. After his retirement Coussin dedicated his time to playing golf, gardening and writing.

Coussin and his wife raised three children: Daniel Coussin, a History researcher and college lecturer, Orna Coussin, a writer and writer’s mentor, and Gidon Coussin, a Physician Assistant.

 

Legacy: [edit source]

Coussin believed that when playing a team game – handball, football – one should concentrate primarily on defense.

He would wake up at the break of dawn, tidy up, and make a point of noting expenses.

He preached and practiced making lists – to prevent any over-purchasing or forgetting.

He believed that if his children would work at that which they love – they would succeed.

He advocated disregarding any advertising or marketing nonsense: Adidos training suits with two stripes are just as good as Adidas with three stripes; soap is as good as shampoo.

He believed in the healing power of a good joke, in drinking a lot of water and in walking.

 

 

4. Profile – 640 words

 

 

“I’ve always been a bit of a scatter brain”, Brian wrote in his memoir, “a true dreamer from birth and possibly before”.

Could being a dreamer make one so adamant about keeping stuff in order and self hydrating? Most of his adult life, Brian carried out his domestic tasks responsibly. He would get up early, feed the dogs, take them out for a walk, drive the children to school, take a bus, go to work. Had he ever been late?

At the garden shed, in the kitchen, he would put all the utensils and ingredients in perfect order, in marked tins and cans and on shelves. Bulbs, seeds, grains, pasta, chocolate, plates, cutlery – nothing would be left scattered on a kitchen table or a countertop. He would wash the dishes, dry them and place them back in the cupboard within minutes of the end of dinner. Did his daydreaming make him write down expenses and income, and never overdraft? Was it because he was a star gazer that he would urge us to make a list – “make a list!”  Could his reveries explain why he always knew when every shrub, flower and plant in his garden needed watering, fertilizing, trimming?

As a young man, Brian enjoyed reading poetry. All his life he kept the poems of Robert (Rabbie) Burns close to his heart. For Auld Lang Syne. We’ll tak a cup o’ kindness yet, For auld lang syne.

His love of poetry could be attributed to a high-school teacher who “taught me to appreciate the joy of poetry”, as he put it in his memoir. It was the same teacher who used to let her “long wooden ruler crash down on (his) knuckles” when he was busy staring out through the window.

On one occasion, which he would never forget, the teacher handed him a copy of a poem: Leisure by W.H Davies, and told him that she thought he might be interested.

What is this life if, full of care,

We have no time to stand and stare?

Another poem Brian would often cite was Ozymandias by Percy Bysshe Shelly.

My name is Ozymandias, King of Kings;

Look on my Works, ye Mighty, and despair!

Brian was no fan of kings or captains.

Beside his poetry Brian enjoyed reading his royal horticultural society magazine. He also read the turning of seasons and the cycles of his garden. He never read a novel, but he did write a few short stories himself. For instance, the one named Mr. Hattaway’s New Hat, illustrated by his wife Esther: a story about a hat that flew away and got baked by mistake, which he had read out loud to his children and later published: one edition, a single stapled copy. On Friday afternoons he would place a crystal glass of Glenfiddich on his knee; the tumbler would never tumble, and Brian would sip its content moderately.

Brian’s brain started to really scatter at the age of 75. Alzheimer’s is less a case of forgetfulness, more a dismantling, a pulling to pieces, a taking apart.

But before that, all his life, he was hardly ever sick. Never a headache nor the flu. He did not smoke a single cigarette. He enjoyed walking. Watched Wimbledon. Played golf. He stopped to smell the roses. Even when his thoughts started to fly all over the place, he would go back in his mind to the bank of the stream at the edge of his childhood backyard. “The Way to Shingle Beach” is the title Esther gave to his memoirs, which he dictated when remembering wasn’t easy. Even though he lived most of his life in Israel, his soul kept going back to the land of lakes and hills; football and family vacations on the isle of Arran, where he would race his dad to the top of Goat Fell.

 

 

5. Memoir – 880 words

 

 

I’m trying to remember the way he was: what he used to do, how he used to talk. I remember puns. For instance, if asked, “Jamaica?” He would answer: “no, she came by herself”. I can’t remember why anyone would ever have to ask “Jamaica?”

I remember him attending my handball games as a one-man audience. He would chant: HAGANA! Which means: defense! And if we would miss a goal or be late to run back to defense he would mutter: “you’re throwing it away”. Which means: we had something in our hands and we gave it up. I remember him speaking broken Hebrew. But I can’t seem to recall the gist of him.

I search my mind for an object that may help me revive him. A leather covered ring binder book comes to mind: Readers Digest Complete DIY Manual. It had pages for every task: plumbing and wall painting, carpentry and gardening, curtain sewing and window fixing. I remember the manual spread open on a stool, near my dad – a tall dark bespectacled scientist – while he was building a room, erecting a wall, opening a terrace, closing a terrace, unclogging a sink, changing a tube, building a shelf, trimming a hedge,  or inserting a bulb into the ground: deeply enough but not too deep.

When I found the original 1969 manual on eBay, my dad came back to me as a genie exiting a bottle: he was a true DIY man. In his handyman ways as well as in the way he shaped his own life: leaving Scotland, moving to Israel on his own, meeting my future mother and creating a family together. In more ways than one my dad’s legacy for me was: Do It Yourself.

In his last five years there were fewer and fewer things he could do himself. The same DIY manual that captures his lifetime’s essence symbolizes his fall when struck by Alzheimer’s. But I don’t want to remember his last years. I’m trying to recall who my dad was when he was at his best. I remember things he would say. Like, when my brothers and I would quarrel he would remark half-jokingly:

If brothers and sisters can’t get on together, how can nations?

Or when we would get hurt, bruised, and cry of pain, he would say:

It hurts you more than it hurts me.

 

It’s hard to explain. He would make Esther, my mom, laugh out loud, as well as Laura, his sister. He would spend hours out in the garden. He would read gardening magazines. He would give me generous allowances. He would drink moderately, Glenfiddich in a whiskey lowball glass, placed steadily on his wide, reliable knee. He would wash the dishes at the end of the meal. He would rarely make supper: a microwaved scrambled egg. He would drink tea. We would eat semolina porridge and rice pudding and gruel. He would chat with his parents about once a month on the phone. They were living in Glasgow and then in Netanya and then his mom died and his dad moved to Manchester. He would talk to his sisters about once a month. When we left home, he would talk to us once every three weeks.

He would sing his school anthem:

Eastwood School, now with heart and voice.

He would sing lullabies to us:

My bonny lies over the ocean

… You’ll take the high road and I’ll take the low road,
And I’ll be in Scotland afore you.
Where me and my true love will never meet again,
On the bonnie, bonnie banks of Loch Lomond.

He would sing On Top of Old Smokey and The Big Rock Candy Mountain – which I only now realize is a drunkard’s song.

His voice was deep and soft and soothing.

I am remembering things that he did not do: He never cuddled or hugged, never phoned, almost never answered the phone. He had no idea who my friends were. Couldn’t quite remember birthdays. Esther would do all that for him. I think he started calling and answering the phone only when he no longer could tell who was talking – on either side of the line.

I think we were the closest, my dad and I, during these five last years.  We would meet once a week. We had long chats and walks. I was angry with him because he had chosen anxiety over us. He would constantly ask what was the plan for the day. And who was behind the plan. Who was giving the orders. Sometimes he wanted to know who was the woman who was sitting on the couch right next to him. Even though it was the same woman that had been with him, their souls intertwined, for more than fifty years.

Once, near the very end, I asked him what he was thinking about. He said:

On falling off a horse.

He did not die a sudden, peaceful death. He waited for his little sister to come all the way from Manchester and speak into his ears, his closed eyes, his scattered soul, and bring to him the spirit of the land of lakes and highlands, and of some silly sense of humor, before he allowed himself to stop breathing and stop being afraid.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איך להיות ילדה

20160318_134017

 

השנה היא 1980 ואת בכיתה ז’. יש לך רעמת תלתלים, טבעות מתכת על השיניים וגוף מוצק של שחקנית כדור-יד. בעוד חמש שנים תכתבי מקמה פצפיסטית זועמת נגד הלחימה בלבנון ותתלי אותה על לוח השכבה של כיתה י”ב בבית הספר בליך ברמת גן. “קומו אחים, אל תהיו אדישים! / ככלב הרובץ כשאוזניו שמוטות בחוסר מעש, עייף מנביחותיו./  זקפו אוזניים / חשפו שיניים, וצאו למגר את האויב הנורא (…)”

זו תהיה הפעם הראשונה שתכתבי משהו לפרסום. זו תהיה הפעם הראשונה שבה תרגישי את כוחה של כתיבה – כוחה להבהיר את מחשבותייך, להשמיע את קולך, ולהעניק לך תחושה של נוכחות. אבל עכשיו את רק מתקיימת בלימודים ובספורט ובמשפחה. אין לך עדיין פרסונה רזרבית, ייצוגית, שתלווה אותך, או תסתיר אותך.

כל השיניים שעכשיו מצטוות להידחק אחורה וליישר קו בפיך בעזרת טבעות ברזל וגומיות הידוק ומשיכה ישובו בעוד ארבעים שנה לאי-סדר המרדני שלהן. את לא יכולה לדמיין את זה עכשיו. עכשיו את נבוכה. במשך שנה שלמה את לא מחייכת. זה בסדר גמור.

אני כותבת לך את הדברים בחורף של שנת 2020. אני רוצה להגיד לך, ילדה, שכמעט כל מה שאת עושה הוא בסדר גמור. יש לי רק הערה אחת מהותית – הוראה קריטית – אבל בסך הכל את בכיוון הנכון. מגיעים לך לפני הכל דברי שבח ועידוד.

לדוגמה: כשאת הולכת ברחוב לבית הספר או לאימון כדור יד ואת חוזרת ומתאמנת על מה שתגידי בעוד כמה דקות לבת כיתתך, או לחברה לקבוצה או למאמן או למורה; רושמת בצנעה באצבעך את המלים, כדי לא להיתפס מדברת לעצמך בקול רם – זה בסדר גמור. המשיכי כך. גם אם המשפטים חוזרים בראשך שוב ושוב, מסתחררים, ואין לך מנוח – כי אולי תתנסחי לא בדיוק כמו שאת מתכוונת; כי אולי הדברים יישמעו מוזרים מדי או פשוטים מדי, או בדיוק ההיפך, מורכבים מדי; לא יבינו אותך, ואת חייבת לרשום אותם, את הדברים שאולי תאמרי, משפט אחר משפט, באצבע, באוויר, או על הצד של הירך, או על כף היד השנייה, או על הזרוע, שלא תשכחי בזמן אמת, שלא תקפאי בעיצומה של שיחה; זה בסדר. זוהי אובססיה, והיא חברה שלך. היא מה שאת צריכה עכשיו. היא זו שאת יכולה לבטוח בה.

או, למשל, כשאת עוברת ליד מראה ועושה הכל כדי לא לפגוש בה את בבואתך – זה טוב. הסיטי מבט. זה משרת את מה שאת צריכה: מיקוד. בלי הסחות דעת. בלי להוציא לך אוויר מהמפרש. את קצת יותר מדי גמלונית, לטעמך. הגוף שלך הוא לא פה ולא שם. אין לך למי להשוות. את לא כמו הבנות ולא כמו הבנים. את מנסה להסתיר את הגוף בחולצות גדולות, במכנסיים רחבים. בעיקר במכנסי טרנינג נוחים. זה רעיון ממש טוב. המשיכי. גם הגרביים העבים, הלבנים, בסנדלים תנ”כיים, הם פתרון טוב בימי החורף בשכונה הבורגנית ברמת גן. שזה לא ידאיג אותך איך שזה נראה.

ואם את מרגישה עכשיו שאין לך עם מי לדבר – אל תדברי. פרשי. התרכזי בספורט ובלימודים. כי מבחינתך את צודקת: הבנות מדברות על עניינים של בנות – איפור, בגדים, חתיכים, ועוד מכל זה; הבנים מדברים על עניינים של בנים – כדורגל, קרבות, בנות. את לא מוצאת עם מי לדבר על העניינים שלך. בעוד שנתיים שלוש אולי תפגשי שתי נערות בתיכון  והן יהיו חברות שלך. אחת גדולה ממך ואחת קטנה ממך, בקבוצת הכדוריד. אבל את לא מדברת איתן על העניינים שלך. את מקשיבה להן, לעניינים שלהן. הן מעניינות אותך. הן מוזיקאיות. הן בעלות רוח חופשית. הן מרשימות אותך. הן לא כמו כולן. אבל את שותקת רוב הזמן.

וממילא את לא לגמרי בטוחה שאת יודעת מה הם העניינים שלך. בעוד שש שנים, כשתשבי עם נערות אחרות בנות 18, כולכן עטויות מעילי דובון ירקרקים חסרי צורה בחדר עם הרבה אוזניות, ותצותתי בשם המדינה שלך לשיחות של אנשים שמגינים על המדינה שלהם, ויהיה אסור לדבר בקול, חובה לשמור על דממה אבל מותר להתכתב, מותר במשמרת לשלוח זו לזו פתקים תוך כדי עבודת ההאזנה האילמת, אז תגלי לראשונה שיש לך עם מי לדבר; ושיחה תתגלגל לפלא, ותדברו על מוזיקה (את תכירי להן את האלבום של פול סיימון “ואן טריק פוני”, והן יגלו לך את ג’וני מיטשל!) ותדברו על פוליטיקה, על מחאה, על פחד, על ספרים שקראת, על שירים שכתבת ושהן כתבו (בדיוק גמרת, קצת באיחור, את זן ואמנות החזקת האופנוע; הן מכירות לך את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, את מתוודעת לאליזבת בישופ,  אבל אותה את לא לגמרי מבינה).

עכשיו את עוד לא שם. בינתיים, בכיתה ז’, עוד לא יצא לך לפגוש את הדמויות האלה. עוד לא גילית את הזירה של הכתיבה. לכן, בדרך כלל את מעדיפה לשתוק. זה בסדר. אחת השחקניות הבוגרות בקבוצת הכדוריד שלך קוראת לך “הדג”. את שמה לב שבפעמים המעטות שאת מדברת כולם מקשיבים. את נוטלת את ההזדמנות הזאת במשורה. זה נבון מצדך.

כן, טוב שבשגרה את שותקת. את יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע במחשבות שלך אם את לא משמיעה אותן בקול. זה גם בסדר שאת לא כותבת יותר ביומן. מישהו שאינו את קרא ביומן שלך ואת מבינה היטב שזה כבר אינו מקום בטוח.

המשיכי למצוא דרכים משלך לעבור את הימים. ואת הלילות. את שמה לב שאת לא רוצה להיות “בת”. את לא רוצה לתפוס את העמדה הזאת – מעודנת, מטופחת, מחויכת, עוקצנית, זקוקה להצלה. אבל את לא יודעת מה כן. המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות. כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות.

למשל, את תקראי את כמעיין המתגבר של איין ראנד ותתרגשי. הווארד רורק נראה לך מרשים וצודק. את מבינה שאת לא רוצה להיות אלטרואיסטית. זה יקרה בעוד שלוש שנים בתיכון. את תלכי למורה שלך לספרות, טובה זאבי, היחידה שמקשיבה לך, ותשאלי אותה למה לא מלמדים את כמעיין המתגבר בבית הספר. נדמה לך שאת רואה בעיניה חיוך חומל, על טעמך שעדיין לא התעדן.

או את תשאי עיניים לתמי סנדיק, המורה שלך לספורט. המאמנת של קבוצת הכדור יד. את מעריצה את הרצינות שלה, את הסטנדרט הגבוה שהיא מציבה לפנייך. את גאה, שבזכות השער שהבקעת בסוף המשחק נגד בית הספר מאשדוד – אתן תסעו לטורניר אליפות העולם בבתי ספר על יסודיים בפלרמו שבסיציליה. תשחקי לא רע במשחק הזה, אף שתהיי חולה, 38 מעלות חום.

את תתלבשי כמו שנוח לך. את תתאמני במגרש. את תשמעי את “I am a Rock” של פול סיימון שוב ושוב בזמן שאת עושה שיעורים. את תגלי שבכל שנה את צריכה לעשות רושם טוב על המורים רק בחודש הראשון, ואחר כך את יכולה להרפות. לפעמים, בשיעור עברית, המורה תדבר ישירות אלייך, כאילו את היחידה, כאילו אין עוד עשרים ושמונה תלמידים בכיתה, היא תסביר משהו, ותשאל, בלי דעת, ‘את מבינה?’, ואת תחייכי אליה, והיא תהנהן אלייך בחזרה.

לא אומרים לך את זה – אבל זה כך: את אחראית על העיצוב של עצמך. כולנו מעצבים את עצמנו בין שביודעין ובין שלא, בין שבגאווה ובין שבחרדה, בין שעם עזרה ובין שלבד, ובהתרסה. את עבודת עיצוב העצמי שלך רק את יכולה לעשות. ואת עושה אותה היטב.

בעוד ארבע שנים בתיכון תלמדי בשיעורי סוציולוגיה על סוכני חיברוּת; או סוכני סוציאליזציה. בעוד עשר שנים כבר תדעי להיזהר מהם כמו מסוכני ביון, שמסתתרים מאחורי זהויות בדויות, וקשה לזהות אותם. אלה הם ההורים, המורים, המפרסמים, יוצרי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה ומחברי הספרים, שעסוקים בלי דעת בהעברת הערכים של החברה אלייך ושתילתם בנפשך. עכשיו את עדיין לא יודעת להישמר מהם. את רק מתחילה לחשוד. אבל בעיקר את פוחדת. בעיקר את פוחדת מסוכני החיברות שבביתך שלך. את פוחדת שהם לא יאהבו אותך. שתאכזבי אותם. שאת לא יכולה לשמח אותם. שאת לא כמו שהם רוצים שתהיי.

את שומעת? זהו בדיוק הדבר שאת חייבת לשנות, ומיד. הפסיקי לפחד מהם. והפסיקי לדאוג להם. הפחד הזה, הדאגה הזאת – הם יגזלו ממך חיוּת. הם יחסמו בך כל רצון. הפחד שלך – שסוכני החיברות הקרובים למקום מגורייך יתביישו בך, יתאכזבו; המאמץ שלך לעשות הכל שרק לא יתאכזבו – אלה יעמדו בינך ובין היכולת שלך להיות ישות בעלת תשוקה. אני אומרת לך: כל שנות העשרים שלך יירדו לטמיון – ידשדשו בקיום מאומץ, מאולץ, על פני השטח, בלי רצון, במאמץ בלתי נלאה לשמור מרחק, בלי מגע, זולת המגע של העט על הנייר; עשר שנים לבד, בלי אהבה – כל שנות העשרים שלך ילכו לעזאזל בגלל הפחד הזה.

בבקשה ממך. אל תדאגי להם. הם חזקים. הם גדולים. והם רוצים בטובתך. בעוד 17 שנים, בגיל 29, אחרי שתקראי את סימון דה בובואר ואת וירג’יניה וולף ואת ג’ודית בטלר ואת מרי וולסטונקרפט ואת ג’רמיין גריר ואת סוזן אורבך ואת נעמי וולף, ואחרי שתהיי כמה שנים בטיפול, ותדברי במשך שנים עם המטפלת שלך על כל מה שמפחיד אותך כשאת מסתכלת במראה ועל כל מה שאת קוראת בספרים האלה, בחיבורים האלה; אחרי שתגידי לסוכני החיברות הקרובים אלייך חגיגית שאת לא מה שאת חשבת שהם חשבו שאת צריכה להיות, רק אז תגלי שהם כבר בכלל לא חושבים את מה שאת חשבת שהם חושבים. ושהם רק חיכו שתדעי מי את ואיך את רוצה להיות. ושהם שמחים לגלות שטעו. ושהם יכולים להחזיר את תעודת הסוכן ולהקשיב לך.

איך להיות לסבית – המדריכה

פתח דבר

אני חושבת כך: אשה אינה נולדת לסבית, היא נעשית כזאת. כשאני אומרת “לסבית”, אני מתכוונת: אשה שמרשה לעצמה לאהוב אשה אחרת לא רק ברגש וברוח אלא גם בגוף; אשה שמרשה לעצמה להתענג על גוף של אשה אחרת ולהתענות ממנו; אשה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש – מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית  – מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים, בעור.
אני-עצמי מרגישה שעדיין לא הבנתי איך להיות לסבית, דייקית, סאפפית, קווירית, אוהבת נשים. איך למצות את המיטב מהאפשרות המצוינת הזאת.
וכך, במדריך זה – אינני בת הסמכא, אלא אני מבקשת לשתף אתכן בניסיון שלי ללמוד, להשתפר, להגיע רחוק ככל שאוכל במיצוי הפוטנציאל הגלום באימוץ הזהות הזאת, שאותה אני אוהבת באופן יסודי.
רק בדבר אחד אני משוכנעת: הפרויקט של עיצוב העצמי – המאמץ לענות על השאלה “איך להיות?” מבחינה מוסרית, סגנונית; ביחסים, ביצירה, בחברה, לבד – הוא אחד המאתגרים בחוויה האנושית, וכולנו עסוקים בו בין שביודעין ובין שלא. בחיבור הזה אני מבקשת להתבונן בנקודה אחת קטנה בפרויקט הגדול הזה, והוא עצם האפשרות לבחור להיות לסבית. אם אני לסבית, זו אינה תשובה שלמה לשאלה מי אני או מה אני או איך אני, אלא סימון של אחת הקטגוריות התרבותיות שבהן אני יכולה לעצב את עצמי. כך אני חושבת.
וממילא, במדריך הזה אניח בצד את הביקורת הנבונה והחיונית על עצם קיומן של זהויות, על המגבלה הטמונה בבחירה בזהות אחת קוהרנטית או בהסכנה לתווית האחת שהדביקו לך (ביני וביניכן, כל הזהויות והתגיות אלימות מעצם טבען; זו של ההטרוסקסואליוּת כוחנית מכולן). לא אכנס כאן להיסטוריה ולאנטומיה של “הנורמלית”, שכדי להגדיר אותה, כדי לשרטט את קווי המיתאר שלה, נזקקו להגדיר את האחרת ואת החריגה.
 
 
 

איך להיות לסבית – המדריכה

אולי כבר בחרת. אולי את כבר לסבית הלכה למעשה: נמשכת לאשה אחת, התאהבת באחרת. אולי את מישירה מבט; אינך מסיטה את עינייך כשאלה נפגשות במבטה של מי שמסקרנת אותך. אולי את כבר נוהגת בסובארו פורסטר. אולי את מרגישה שזהו זה, את יודעת. אינך צריכה כל הדרכה. ובכל זאת, נשאי את מבטך והביטי בנשים אחרות. בין שאת יודעת בעצמך איך להיות ובין שלא, טוב לבדוק מגוון אפשרויות נוספות. וטוב ליצור לעצמך קאנון. קבוצת התייחסות. הכירי את הטובות שבהן בשבילך. אולי יעניקו לך בניסיון חייהן, בסיפורן, השראה. הנה שלוש מבין דמויות המופת שכינסתי לעצמי ואני לומדת אותן בקפידה – על דרך החיוב ועל דרך השלילה. איך להיות ואיך מוטב לא להיות. הן לא מייצגות אלא את עצמן ואת אהבתי אליהן. אל תסתפקי בהן. חברי את הרשימה הפרטית שלך.
איך להיות לסבית לפי אליזבת בישופ, משוררת
את הילדוּת את חייבת לשרוד. אף שאביך ימות כשימלאו לך שמונה חודשים, ואמך תצא מדעתה, ותתאשפז בבתי חולים לחולי נפש, ותיעלם מחייך למשך חודשים, ותחזור, ותנסה לתלות את עצמה, ותתאשפז שוב; אף שאמך תישלח פעם נוספת לאשפוז כשימלאו לך חמש – ב-1916 – ולא תראי אותה מאותו רגע יותר אף פעם, בכל זאת תמשיכי לחיות ותעצבי את חייך. את תעברי מבית הסבים לבית הסבים לבית הדודים. כשתתבגרי, כתבי על כך מסות אישיות מופתיות: את “גוונדולין”, את “בכפר”. תתארי למשל רגע אחד, בביקורה אותך בבית הסבים בנובה סקוטיה שבקנדה, לפני שהתאשפזה ונעלמה מחייך, שבו אמך לא אהבה את השמלה שהתופרת התאימה לה. פתחי כך את הסיפור:
צרחה תלויה מעל הכפר ההוא בנובה סקוטיה. צרחה או הד שלה. אף אחד לא שומע אותה; היא תלויה שם תמיד, ככתם בהיר בשמים הכחולים; שמיים שמטיילים נוהגים להשוות לאלה של שווייץ, כהים מדי, כחולים מדי, עד שנראה כאילו הם מתקדרים עוד יותר לקראת האופק – או שמא לקראת שולי העין? – הצבע של ענן הפריחה על עצי הבוקיצה, הלילך שמעל שדות השיבולים; משהו שמתקדר לא רק בשמים אלא גם מעל היערות והמים. הצרחה תלויה שם כך, באין שומע, בזיכרון – בעבר, בהווה, ובשנים שביניהם. היא לא היתה גבוהה במיוחד מלכתחילה. היא פשוט באה לכאן לחיות, תמיד – לא צרחה רמה, רק חיה לנצח. התדר שלה הוא התדר של הכפר….”
אף פעם לא תשכחי את הצרחה של אמא שלך, אבל המשיכי. למדי במכללת הנשים ואסר. כתבי שירים. היתקלי בשירים של מריאן מור. התאהבי בהם. חפשי עוד מזה. את קובץ השירים שלה Observations תחפשי בספריית המכללה ולא תמצאי. הספרנית תשאל אם את רוצה שהיא תשאיל לך את העותק הפרטי שלה וגם אם תרצי שהיא תארגן לך פגישה עם מריאן מור, שהיא במקרה קרובת משפחה שלה. בביישנות תגידי שאת רוצה. אמצי את מריאן מור (שחיה עם אמה בניו יורק) כמנטורית שלך, כמי שתפרוש עלייך את חסותה. עשי ממנה אחת הנשים החשובות בחייך. לא בהקשר הרומנטי המיני אבל בהיבטים חיוניים אחרים.
[את לא תזכי לקרוא את “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי”, המאמר המסעיר של אדריאן ריץ’, שיפורסם ב-1980, שנה אחרי מותך. אבל אולי תכירי הלכה למעשה את הרעיון היסודי בו, שאת כל יחסי החברות והאהבה בין נשים אפשר להעמיד בנקודה מסוימת על הרצף הלסבי; היחסים המיניים הם אולי רק בקצה אחד שלו, מריאן מור תהייה בשבילך במקום אחר. כי מהו בעצם המרחק הגדול בין ‘החברות הכי טובות’ לבין זוג הלסבּיות? רק השאלה אם יש סקס או אין סקס?
הקיום הלסבי לפי ריץ’ הוא לא המקבילה הנשית לקיום ההומוסקסואלי. הוא בא מכיוון אחר. הוא התנגדות אפשרית למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה. הוא כפירה בהנחה שאשה, אם היא רוצה להיות אשה, אמורה להפנות את תשוקותיה – האהבה, הארוס – באופן בלעדי אל עבר גברים; הנחה שמיוצרת, נשמרת, מטופחת, מונצחת, בכוחותיהם הגדולים והשמרנים של הפרסום, בתי הספר, הספרות לילדים, האגדות, הטלוויזיה, הקולנוע, האמנות, החוק והמשפט. ההטרוסקסואליות הכפויה, אומרת ריץ’, היא זו שמאפשרת ומקדמת ומחזקת את הסחר בנשים, את הזנוּת; את גילוי העריות, את ההנחה המובלעת בכול שגורלה של אשה בהכרח נכרך בצרכיו של הגבר.
“כשם שהמונח לסבית צומצם להקשרים קליניים מגבילים בהגדרה הפטריארכלית שלו, כך גם הופרדו הידידוּת והחברוּת הנשית מן האירוטי, וכתוצאה מכך צומצמה משמעותו של האירוטי עצמו”, כתבה ריץ’. “אבל אם נעמיק ונרחיב את הטווח של מה שמוגדר כקיום הלסבי, כשנשרטט את קווי המתאר של הרצף הלסבי, נתחיל לגלות את האירוטי במונחים נשיים: כמה שאינו מוגבל לחלק אחד של הגוף או לגוף לבדו; כאנרגיה, שלא רק מתפשטת אלא גם – כפי שתיארה זאת אודרי לורד – שרויה בכל ‘שותפות בשמחה, תהיה זו שמחה גופנית, רגשית או נפשית’, ובכל עבודה משותפת (…)”].
במכללת הנשים כרכי את נפשך וגופך באלה של לואיז קריין, מרגרט מילר ואחרות – לימים תודי שכל הרומנים שלך עם נשים התחילו בחסות השתייה. אחרי הלימודים במכללה, אחרי  שנים בווילאג’ בניו יורק, אחרי אהבה לא מושגת, אחרי אהבה מושגת, אחרי התכתבות עם מריאן מור על השירים שלך, אחרי כתיבת שירים ופרסומם, אחרי התנסות בהוראה, קחי לעצמך חופש, להירגע, סעי לדרום אמריקה לשבועיים. בריו דה ז’נרו יקבלו את פנייך הרקדנית מארי מורס ובת זוגה האדריכלית לוטה דה מקדו סוארס, שאותן פגשת בניו-יורק ארבע שנים קודם לכן. מיד אחרי נחיתתך בברזיל אכלי מאגוז הקשיו. יתברר שאת אלרגית. כמעט תמותי. לוטה דה מקדו סוארס תסעד אותך. התאהבי בה. הישארי איתה 15 שנים. כתבי שירים, תרגמי ממואר מפורטוגזית. כתבי את ההקדמה לגיליון ברזיל של מגזין לייף. אל תכתבי כמעט בכלל על אהבתך ללוטה. אולי רק את השיר “שמפו”.
בכלל, עבדי על כל שיר שלך שנים ארוכות, בקפידה, בחומרה. זכי בפרס פוליצר לשירה. שתי יותר מדי אלכוהול. הפכי לאחת המשוררים החשובים והמשפיעים בארצות הברית. כשלוטה תתמסר לעבודה הגדולה שתקבל מהמושל של ריו – לתכנן פארק ענק על חוף הים – הרגישי לבד. חזרי לארצות הברית. לוטה תבוא לבקר אותך ותגלה ששכבת עם אשה אחרת ותבלע כדורים ותמות. גם את זה את תשרדי. מצאי לך אהובה אחרת. כתבי את “אמנות אחת” שיהיה אחד השירים המפורסמים ביותר שלך. כתבי כל השנים רק מעט שירי אהבה לנשים – זה לא הדבר שלך. אף שבאנגלית את יכולה לכתוב כך שלא יידעו, בעצם, אם השיר פונה לאשה.
כתבי, למשל, את השיר “אינסומניה”:
נדודי שינה מאת אליזבת בישופ
הלבנה במראה שבשידת האיפור
מביטה ממנה והלאה, אלפי מילין
(ואולי, בגאווה, בבבואתה,
אבל בלי להאיר פנים)
הרחק מעבר לשינה, זה ברור,
או שהיא מאלה שישנים בבוקר.
לצד תבל שנשכחה,
היא תגיד לה ללכת לכל הרוחות,
והיא תמצא גוף של מים,
או מראה, לשהות בה לכל הפחות.
אז עטפי בקורים את ההשגחה,
ושלשלי אותה אל הבאר.
אל העולם ההפוך,
שבו ימינה הוא תמיד שמאלה,
שבו הצל הוא בעצם הגוף,
שבו נישאר ערוֹת כל הלילה,
שבו השמים רדודים כמו שהים
עכשיו עמוק, ואת אוהבת אותי

 

איך להיות לסבית לפי סוזן סונטג, סופרת, מבקרת
“אולי הייתי שתויה, אחרי הכל, כי זה היה כל כך נהדר כשה’ התחילה לעשות איתי אהבה”, תכתבי ביומן שלך בגיל 16. “בפעם הראשונה שה’ נישקה אותי עוד הייתי נוקשה, אבל זה היה רק כי לא ידעתי איך, ולא משום שלא אהבתי את זה (כמו שהיה עם ג’ים)…היא התלוצצה על איך שהציפוי של השיניים שלה מתחיל להתקלף עכשיו. דיברנו עוד קצת, ובדיוק כשהכרתי בכך שאני משתוקקת אליה, גם היא ידעה (…)
“ומה אני עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה? לא פחות מאדם אחר לגמרי (…) תפישת המיניות שלי השתנתה כל כך – תודה לאל! – ביסקסואליות כביטוי לשלמות של האינדיבידואל – ודחייה כנה של – כן – הסטייה הזאת שמגבילה התנסויות מיניות, שמנסה לפרק את המיניות מהפיזיוּת שלה, בתפישות כמו האידיאליזציה של הצניעות, של ההימנעות מסקס עד שתפגשי את האדם הנכון, כל האיסור הזה על התרגשות גופנית בלי אהבה, על הפקרוּת (…)
“אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כל זה כל כך פשוט אבל בעבר היה לי קשה כל כך להבין. אני רוצה לשכב עם הרבה אנשים. אני רוצה לחיות ולשנוא למות. לא אהיה מרצה ולא אשלים לימודים לתואר שני אחרי שאגמור את התואר הראשון. אני לא מתכוונת להניח לאינטלקט שלי לשלוט בי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להעריץ אנשים שיש להם השכלה (…) אחפש עונג בכל מקום ואמצא אותו, כי הוא נמצא בכל מקום. ..אני חיה, אני יפה… מה עוד קיים בעולם?”
כל זה ועוד תכתבי בגיל 16. כשתתבגרי  קצת דווקא תקדישי את חייך לאינטלקט, לביקורת תרבות, למחשבה, להוראה, לכתיבה, ותעניקי לתרבות כמה מהמסות החיוניות והמאתגרות שיש. לעומת זאת, את יחסייך עם נשים – את תהיה בקשרי אהבה וסקס עם לפחות ארבע נשים, עד לקשר האחרון והממושך שלך עם הצלמת אנני לייבוביץ’, קשר שתקיימו בדירות נפרדות עד מותך – את כל האהבה הזאת תשמרי פחות או יותר בסוד. אמנם תכתבי עליה ביומנייך. תחיי אותה. אמנם לא תוותרי על העונג. אבל על העונג הפרסונה הציבורית שלך תעדיף לא לדבר.
כשהספר של אנני לייבוביץ’, חברה שלך, מאהבת שלך, יראה אור אחרי שתמותי, נזכה להציץ; נראה תמונות שלך – את הפס הלבן בשיער, את הגוף היפה שלך עירום באמבטיה, את המבט העייף שלך על הספה, את הרגעים של הטיפול הכימותרפי, וגם את הגופה שלך, את המוות שלך, בתום הגסיסה  – והכל יהיה שם בחוץ, לעיני כל, האומץ השכלי, התשוקה הפוליטית, ההרפתקנות הרגשית והמינית, ההצטנעות, האינטימיות שלך ושל אנני, הרדיקליות המופנמת שלכן, החברות עם גברים, המשיכה לנשים, האהבה לקולנוע, המסירות לכתיבה.

 

איך להיות לסבית לפי טובה יאנסון, סופרת ומאיירת
כשימלאו לך 41 העולם כבר יכיר את עולם המומינים שיצרת – את האיורים שלך, את הסיפורים, את מומינטרול ומשפחתו וחברים אחרים; עולם של הרפתקאות נטול רוע ומלא השראה – ויאהב אותך, אפילו יעריץ אותך, בזכותו. השנה תהיה 1955. מאחורייך יהיו השנים הקשות, המדכאות, של מלחמת העולם השנייה, שהדהדו גם בפינלנד, וגם בקרב קהילת דוברי השבדית בפינלנד, שאת נמנית עמה. מאחוריך יחסי אהבה עזי מבע וסוערים עם גברים ועם נשים. אבל בשלב הזה את לבד, שרויה זה כבר במלנכונליה, בדידות, ותשישות מעומס עבודה. והנה, במסיבת חג המולד של גילדת האמנים הפינית, תפגשי את טוליקי פייטילה (Tuulikki Pietila), אמנית גרפית, שאותה הכרת באופן שטחי בעבר. הפעם תציעי לה לרקוד איתך. היא תסרב. אבל כעבור זמן מה היא תשלח לך כרטיס ברכה עם ציור של חתול בעל פרוות פסים, ותזמין אותך לבקר אותה בסטודיו שלה בהלסינקי. זה יהיה בחורף. בקיץ של השנה הבאה, טוליקי תבקר אותך באי שלך, ברדסקאר. האהבה תפרח. אחרי הביקור הזה תכתבי: “סוף סוף אני נמצאת עם זו שאיתה אני רוצה להיות”. האהבה שלכן תהיה שלמה ברגע שתיפגשו. אחרי הביקור הזה באי, תכתבי לטוליקי במכתב: “אני אוהבת אותך, אני מרגישה בה בעת מכושפת ושרויה בשלווה גדולה, ואני לא פוחדת משום דבר שצופן לנו העתיד”.  טוליקי תחזיר לך אהבה בדרכה.
מה יש לומר על אהבה טובה כזאת? אתן תחיו יחד עד מותכן בעוד כמחצית המאה. תעבדו יחד, תיצרו, תברחו מכל תשומת הלב הציבורית לאי המבודד שלכן, תצאו למסעות; לכל מקום תיקחו איתכן את מחברות הסקיצה, תעבדו בחדרי הסטודיו שלכן בהלסינקי, רק מסדרון יפריד ביניכן. את תכתבי ותצרי עוד הרבה מומינים. וגם סיפורים יוצאים מן הכלל למבוגרים. Labora et amare, עבודה ואהבה – זה המוטו של החיים שלך. קודם עבודה אחר כך אהבה. את שני אלה תמצאי מתקיימים יחד בהרמוניה עם טוליקי. את תכניסי למומינים דמות חדשה, את בת דמותה של טוליקי, טו-טיקי, שמומינטרול פוגש ב”מומינים בחורף” – היא מסתובבת עם סכין, חזקה, לבדה, מעניקה למומין השראה. כלפי העולם תהיי גלויה ופרטית. הבחירה באהבה המסוימת הזאת תהיה בדיוק זו – אהבה מסוימת טובה ובת קיימא. העניין המגדרי יהיה בשבילך עניין של מה בכך. מה יש לומר על קשר כזה? לפעמים תריבו. לפעמים הנוכחית המרכזית של אמא שלך בחייך תיצור מתחים. אבל בסך הכל היסוד הוא טוב. עבודה ואהבה וחירות הדדית. אפשר יהיה לטעום מזה בנובלה שתכתבי, Fair Play, שתתורגם לאנגלית משבדית אחרי מותך. אלי סמית, הסופרת הלסבית הסקוטית, תציג את הכתיבה-למבוגרים שלך לעולם דוברי האנגלית, שהכיר אותך עד כה רק דרך המומינים. היא תראה לנו איך בנובלה, שתי הדמויות מניחות זו לזו לעבוד זו לצד זו בשתיקה. איך האהבה שלהן מספקת מרחב לכל אחת להיות היא עצמה. על כך אין להוסיף דבר.
*
אלה היו שלוש דוגמאות ממדף דמויות המופת שלי. חפשי לך כאלה משלך.
קראי הרבה ספרות לסבית ועל אודות לסביות. הכירי את ההיסטוריה של הזהות הזאת. קראי, למשל, את Odd Girls and Twilight Lovers מאת ליליאן פיידרמן. זה ספר היסטוריה מרתק שסוקר את התפתחות הזהות הלסבית באמריקה של המאה העשרים.
את יודעת מי הן כלואה ואוליביה? לא? אין דבר. אף פעם לא מאוחר. קראי את חדר משלך של וירג’יניה וולף. בחיבור שלה, בשוטטות שלה בעקבות הספרות שכתבו נשים, או לא כתבו, היא פתאום נתקלת במלים “כלואה חיבבה את אוליביה”. זה ברומן שחיברה סופרת אחת, נניח קוראים לה מרי קרמייקל. וולף מנסה להעלות בעיני רוחה את האפשרות שיהיו דמויות של נשים שאוהבות נשים בספרות, שנשלטה עד לזמנה בידי גברים.
קראי אבני דרך בדרכה של הספרות הלסבית. את “תהום הבדידות” המדכדך של רדקליף הול מ-1928. את “קרול” המעודן והמרגש של פטרישיה הייסמית’ מ-1952. את הסיפורים הקצרים של אלי סמית’. את הבלשיות הלסביות של ג’יי-אם רדמן. תמצאי באלה ובספרים אחרים כל מיני צורות של אהבה ומתח ודכדוך והתגברות על קושי ושקיעה בו. תמצאי שם תשוקה שתוכלי להזדהות איתה, שתבנה לך מרחב לפנטזיה.
נסי לא לדבר בלשון זכר כשאת מתכוונת בעצם לעצמך. אל תגיעי למצבים שבהם את עשויה לומר משפטים כאלה: “כשאתה מרגיש שקיבלת מחזור, והבטן שלך כואבת, ואתה רוצה לבכות, כי אתה מבין שאתה לא בהיריון, אז אתה יודע, שהחיים ממשיכים”. דברי בלשון נקבה גם כשאת מבקשת לדבר על כל-אדם, על האשה-באשר-היא.
הסיטי את המבוכה מאזור ה”איך אני אמורה להיות” לאזור ה”במה אני מאמינה וכמה אני עומדת מאחורי איך שאני ומה שאני עושה”. כלומר, את לא חייבת להסיר שיערות מהרגליים. את לא חייבת להסיר שיערות מבית השחי. את לא חייבת לעשות שפם. את לא חייבת להיות רזה. וגם את לא חייבת להימנע מכל אלה. את לא חייבת לנעול דוק מרטנס ובירקנשטוק. את לא חייבת ללכת על עקבים. את לא אמורה לעשות כלום חוץ מלכבד את הזולת. חשבי עד כמה את מרגישה בבית עם עצמך.
החציני את הלסביות שלך. בין שהיא פמית ובין שהיא בוצ’ית (הקטגוריות האלה מחקות את התבנית ההטרוסקסואלית, לא בטוח שזה הכרחי), בין שהיא מעורפלת ובין שהיא משתנה כל העת, בין שאת מרגישה בה בנוח ובין שאת במבוכה; צאי מעצמך החוצה: המרחב הציבורי צריך כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגים. סליחה: הזירה הציבורית צריכה כמה שיותר נשים מכמה שיותר סוגות. אל תצטנעי, אל תצניעי.
או: הסתירי את הלסביות שלך. השתעשעי בחיי הסוד. אל תיכנעי לתרבות השיתוף והחשיפה. היי לסבית בבית, במועדון, אבל לא בחוץ. לא בעבודה. לא אצל ההורים. בחוץ תנסי להיות מישהי אחרת. סטרייטית, נניח? או תנסי להיות מחוץ לקטגוריה מינית כלשהי. רק אל תתביישי בעצמך מהסיבה שאת לא כמו כולן. לפחות אל נא תתביישי זמן רב מדי. כי מיותר וכואב להתבייש. דעי שאין דבר כזה: כמו כולן. כל אחת היא לא כמו כולן. חֶברה אנושית טובה היא חֶברה שנהנית ממגוון. זו הפוליטיקה של הגאווה. היא מבקשת לבטל את העריצות של הבושה. היא מבקשת לבטל את האידיאל של האחידות.
עקבי אחרי סיפורים לסביים בסדרות טלוויזיה. עמיתותייך מעלות ל”יו טיוב” קווי עלילה לסביים מעשרות סדרות טלוויזיה. ראי למשל ברצף את כל הקטעים של קלינדה ולאנה בסדרת בית המשפט “האשה הטובה”. או את כל רצף הקטעים של אלקס ופייפר בסדרת הכלא “כתום הוא השחור החדש”. זהו בילוי זמן מפוקפק, שחותר תחת אמנות הטלוויזיה. זו התמסרות מרוקנת לאירוטי ולרומנטי. אבל הרשי לעצמך. אין מספיק סרטים או סדרות שבמרכזן דמות לסבית שאפשר להזדהות איתה, עם הפרטים המסויימים של התשוקה שלה. טוב, ישנה הסדרה  The L word. עליית הסדרה הזאת לשידור ב-2004 היתה באמת אירוע טלוויזיוני שפתח אופקים חדשים. קנית כבר את הסדרה בדיוידי, שתהיה זמינה לצפייה. אבל הצפייה בה בפעם העשירית שוחקת. בלית ברירה צפי גם בסדרה “ג’יפסי” עם נעמי ווטס, שמשחקת פסיכולוגית בי-סקסואלית שמתאהבת בבת זוג של מטופל. זה נורא ואיום ונהדר. לכי לכל הסרטים בפסטיבל החיוני “לסבית קטלנית”.
אהבי את אליוט, את רונה קינן, הקשיבי למוזיקה שלהן, למלים שלהן. הידבקי באופן שבו הן עומדות שם על הבמה בנינוחות שלהן, עם האמנות והישירות והכישרון. עם הקול הצלול, הברור בכל מובן. הקשיבי למליסה את’רידג’ ואני דיפרנקו, ברנדי קרלייל וקיידי לאנג, אינדיגו גירלז, טרייסי צ’פמן, ג’ואן אמרטריידינג. מצאי מוזיקאיות אחרות שאת אוהבת, בסגנונות שאת אוהבת, שמנגנות בנינוחות את התשוקה שלהן.
צפי בכמה סרטים שוב ושוב. אפילו ב”עגבניות ירוקות ומטוגנות” בשביל הנשיקה על הלחי ובשביל המתח שעומד בין מרי לואיז פארקר למרי סטיוארט מסטרסון. צפי בכל דבר שמרי לואיז פארקר משחקת בו. וגם בסרטים עם קתרין קינר. עקבי אחרי דמויות  של לסביות מרשימות בבידור ובפוליטיקה  בהווה ובעבר. אלן דג’נרס, סינת’יה ניקסון. מלכת שוודיה קריסטינה. כל מה שתצליחי למצוא.
בחרי בגדים בחנויות בצד של הנשים ובצד של הגברים. הרגישי שהכל משחק ודבר אינו ציווי. השתחררי מציוויים, שאינם ציוויים מוסריים, של המצפון.
הרגישי שההזדהות שלך עם לסביות בכל העולם חזקה יותר מכל הזדהות לאומית או קבוצתית אחרת. התרגשי מלסביות שזוכות בפרס כמו שיהודים מתרגשים מיהודים וישראלים מישראלים או משהו כזה. הרגישי שמשהו מחבר ביניכן. אולי זהו השחרור מעריצותה של ההטרוסקסואליות הכפויה. אולי זו האפשרות לעצב בעצמך מה זה אומר להיות אשה בעלת רצון ותשוקה.
חברי לעצמך את המדריך שלך. עברי על כמה מהכללים והמציאי אחרים. היי המחברת של הסיפור שלך.
*
 
 
 
מקורות
 
 
Elizabeth Bishop, a Miracle for Breakfast, by Megan Marshall, Mariner Books, 2017
Elizabeth Bishop Prose and Poems, FSG, 2011
Tove Jansson, Work and Love, by Tuula Karjalainen, Penguin Books, 2014
Susan Sontag, Reborn, early diaries, 1947-1964, Hamish Hamilton, 2008
הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, בתרגום דלית באום, ללמוד פמיניזם, מקראה, סדרת מגדרים 2008

איך לאבד שן, או: הכנות לאֵבֶל

זה לא כבר התברר לי ששן אחת שלי – טוחנת, שנייה מימין, בלסת התחתונה – אבודה. כמעט אי אפשר להרגיש בזה, אבל היא כבר זזה; מתנדנדת. התרופפה אחיזתה. “אבדה התמיכה הפריודונטלית” – כך כינה זאת הרופא בדו”ח המסכם.

אחרי בהלה רגעית, בהלת-מוות, שתפסה אותי ברגע שהתבשרתי על לכתה הצפויה של השן, עלו בדעתי שתי מחשבות מרגיעות בעת ובעונה אחת: אחת על מישל דה מונטיין ואחת על פיית השיניים.

“זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ”, כתב דה מונטיין בחיבורו “על הניסיון” (בתרגום אביבה ברק). “היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי”.

מונטיין, שהיה בן 56 כשכתב את הדברים, הבהיר: “אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזִקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות”. במלים אחרות: נשירתה של שן היא הכנה, תרגול, התרגלות – בקטנה – לקראת הקמילה הגדולה שעוד תבוא. מזלי הטוב שיש לי הזדמנות להתאמן.

המחשבה השנייה, על פיית השיניים, באה בצורת שאלה, או מִשאלה: האם גם אשה בת 51, שנושרת לה שן, זוכה לביקור הפייה? האם כדאי שאניח מתחת לכר, לפני השינה, את השן אחרי שהיא תיפרד מגופי? ומה בדיוק אני מקווה לקבל מהפייה, כעידוד, כנחמה?

אני מתעניינת כאן באמנות הפרידה: אני רוצה ללמוד איך להיפרד מחלקים שלי: לא רק חלקי גוף אלא גם חלקי נפש; איך להיפרד מאנשים שאהובים עלי ונעשו – בדרגות שונות – חלק מעולמי. איך להתאבל. או איך להתכונן לאבל.

אליזבת בישופ, המשוררת האמריקאית הגדולה, שאהובה עלי מאוד, ידעה לאבד. היא התייתמה מאביה בינקותה, איבדה בילדותה את אמה שהשתגעה ואושפזה, נדדה בין בתי קרובים, וכעבור שנים, אחרי שסוף סוף הרגישה בבית בביתה של בת זוגה, הרחק בברזיל, ונשארה אתה שם 15 שנים, איבדה גם את אותה בת זוג כאשר זו הרגה את עצמה מרוב קנאה וייאוש. בישופ גם איבדה את עצמה לפעמים לשתייה. ובגיל 65, בעת ששתתה יותר מדי בפעם המי-יודעת-כמה, ופחדה שבת-זוג אחרת תעזוב אותה, היא כתבה את “אמנות אחת”, על אמנות האיבוד, וילנל של הרגעה-עצמית (כאן, בתרגום אהוב עלי של רעות בן יעקב):

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

ma17_page_078_image_0001sm-1
אליזבת בישופ ידעה לאבד

—-

את הציפייה לאבֵּד אני מכירה טוב יותר מאשר את האובדן, או את האֶבֶל, עצמו.

בשנות העשרים לחיי, כרכתי נפשי בחָבֵרה מסעירה, מצחיקה, מעוררת השראה, שברובד אחד קבוע של נפשה, אני חושבת, היא כל הזמן סבלה. שמה מיכל. היא ידעה לשתות, וידעה גברים, והיו לה חברות, שלכל אחת העניקה פן של עצמה, אבל נדמה לי שכל אחת הרגישה – כמוני – מרכזית לה במידה. ידעתי אז שהיו לה מעריצים, בגלל המוזיקה הטובה – מוזיקה מרה-טובה – שהגישה למאזינים ברדיו; בזכות האישיות האפלה, הסקסית, החכמה, ששידרה; אבל אני הכרתי אותה בשלב אחר בחייה, בשלב שבו פנתה אל הכתיבה.

יחד צעדנו צעדים ראשונים של עבודה בעיתון. הצטרפתי פעמים אחדות למסעות תחקיר-לכתיבה שלה – פעם ברמאללה, פעם בגליל, פעם לראיון שראיינה בתל אביב. פעם לפגישה עם סופר שחיבבה, בפאב בירושלים. היא נתנה לי תחושה שהיא זקוקה לי – לתמיכה שלי – לא פחות מכפי שאני זקוקה לה. היה לה שיער שחור, עור בהיר, חלק, שריחו מזכיר חלב חמצמץ, ושפתיים שכיסתה בשפתון בצבע של יין אדום. היא לבשה שחורים. היא התקשרה אלי לפעמים אחרי לילה קשה, וביקשה שאבוא. היא אהבה לשתות יין אדום וגם וודקה. היא שתתה טקילה זולה. היא העניקה לי אלבום ישן של ואן מוריסון  וה-them עם השיר “גלוריה”. היא אהבה גם כל מיני דברים, ושנאה דברים אחרים, שלא ידעתי עליהם ושרק חברים אחרים שלה ידעו. דיברנו בטלפון פעם-פעמיים ביום. נדמה לי שעוד לא היו לנו אז טלפונים ניידים. רק מכשירי ביפר מהעיתון. נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. ישבנו לעתים קרובות בבר דיתה, שהיה אז ברחוב בן יהודה, ואחר כך ברחוב מרמורק, לפעמים היה זה בחברת ידידיה הרבים. היא אכלה בשר בתאווה. מדי פעם התמלאה במרה שחורה. ביום הולדתי היא הזמינה אותי לכוסית קוניאק שעלתה חמישים שקלים. ואחר כך לעוד אחת. התרגשתי. באותם ימים לא חשבתי שאני רוצה אותה – או כל אדם אחר – לעצמי. רק רציתי להיות שם כשהיא צריכה הפוגה מהגברים; כשהיא צריכה הפוגה מהמחשבות הבולעות. הפוגה מהשקיעות שלה אל התהומות. רק רציתי להיות לה משענת; להיות חברה. חשבתי שדי לי בכך; חשבתי שהיא תמלא כך את חיי הרגש שלי, ואת השאר אשאיר לעצמי, ולכתיבה.

אני זוכרת בוקר שבת (אני בודקת, ומגלה: זה היה בשבת, 18 בספטמבר, 1994): עבדתי בדירתי על כתבה. ניסיתי להתרכז בכתיבה אבל לא הצלחתי כי דאגתי למיכל. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. אני לא זוכרת מה עורר בי אז את אותה דאגה. אולי לא דיברנו יומיים? התקשרתי עוד כמה פעמים עד שענה קול משונה: המהומים ואנחות. רצתי מדירתי אל דירתה. איכשהו היא הצליחה לפתוח לי את הדלת. היא שכבה על הרצפה ועיניה מתגלגלות אל תוך ראשה. אספתי את קופסאות הכדורים שנטלה, התקשרתי לידיד שלה, שסמכה עליו, ולאמבולנס, ויחד יצאנו לדרך. הייתי אז בת עשרים ושבע. לא ידעתי כלום על כלום.

אחרי שטיפת הקיבה בבית החולים, ולילה של אשפוז – אני זוכרת עוינות מצד אחים ורופאות; הבנתי בדיעבד שאנשי בית החולים מסורים להצלת חיים ולא אוהבים פציינטים שמעדיפים למות (רופאה אחת אמרה לי שאם מיכל היתה נשארת עוד שעה בבית לבד כבר היה מאוחר מדי); ואחרי לילה נוסף, ביחד, להשגחה, אצל חברים טובים של מיכל, באנו חזרה אל דירתה הקרה. שם, על מסך המחשב השחור, בתוכנת איינשטיין, חיכה מכתב שכתבה לי לפני שנטלה כדורים, עם בקבוק טקילה זולה, וגם תוך כדי שבלעה עוד ועוד, ורגע לפני שלא יכולה היתה עוד לבלוע או לכתוב.

היא כתבה: ”(…)יש פה איזה שמונים כדורים, תה פושר ובקבוק טקילה. רגע, אני אקח עוד. לקחתי עוד ארבעה כדורי שינה מסוג בנדרומין. אני רוצה שתדעי שאני מאד מאושרת למרות שיורדות לי מה זה דמעות עכשיו. תכף חוזרת”.

היא כתבה הרבה על גבר אחד שהרשתה לעצמה לרגע לאהוב, ועל איך שהחירות הזאת שנטלה לעצמה החרידה אותה. היא כתבה על התחושה שכולם כניצבים בחייה. שאין לה חברים. היא כתבה: “…עוד חמישה קלונקס. נורא נעלבתי כש(…) השרינקולוג נתן לי אותם (עשרה שהפכו לארבעים ברוב כישרוני…)”. והיא גם כתבה, “ארנה, אני מתחילה לאבד את הריכוז. רק שלא אקיא. אני יושבת מול המחשב. מקווה שאצליח לכבות אותו ברגע שלפני. אולי אני צריכה לסדר לי איזה מקום לשכב בו קודם. לא הייתי רוצה שפקידי מד”א ייחשפו לתבוכה”. היו עוד דברים במכתב. וגם המלים: “אני אוהבת אותך. אולי בגלל שאנחנו כל כך לא מתאימות”.

את המכתב היא הדפיסה בשבילי בנייר רצוף, מחורר בשוליו, ומחקה מהמחשב. הוא עוד שמור אצלי ואני חוזרת אליו רק עכשיו, 24 שנים ויותר אחרי היום ההוא. אני זוכרת אז שבתוך כל הטלטלה, נאחזתי רק בקורת רוח, בגאווה, על שמכולם בחרה לכתוב אלי את מכתבה האחרון.

אבל כל זה היה רק הכנה. שבוע אחרי שהעניקה לי את מכתב ההתאבדות-שכשלה, היא הזמינה אותי לצהריים במסעדת דגים ברחוב בוגרשוב וביקשה שלא אהיה עוד חלק מחייה. היא אמרה שקשה לה לסלוח לי. עברו כשנתיים מאז ועד שהתחיל להתעמם הכאב על הפרידה ממנה – שנתיים תמימות שבהן הקשחתי את לבי, הצדקתי את בחירתה להתרחק, והתכנסתי אל עצמי. אז עוד לא הבנתי עד כמה אני יכולה להיעזר בטיפול נפשי. אז עוד לא ידעתי שאני לא חייבת להיות לבד. עברו עוד כארבע שנים עד שהתקשרו אלי באמצע הלילה לספר שמיכל תלתה את עצמה, ומתה. אני זוכרת את התגובה שיצאה מפי: “יופי, סוף סוף היא הצליחה”. לא באתי להלוויה. לא ידעתי איך להתאבל עליה. אני חושבת שברגעים אלה ממש, רק עכשיו בעצם הכתיבה, אני מתחילה.

michalniv fullpage cenzured

—-

אני קוראת בספר “עצות לגוויות שבדרך” (Advice For Future Corpses) מאת סאלי טיסדייל, שהיא סופרת ובודהיסטית ואחות פליאטיבית – כזו שמלווה גוססים אל מותם. זהו ספר פואטי ומעורר השראה שעוסק ביחס שלנו אל המוות.

“באיזה גיל הגיע הזמן למות?” כותבת טיסדייל, “אנחנו מניחים שחיים טובים הם בהכרח חיים ארוכים. אבל אני ראיתי כמה חיים ארוכים שהיו ממש גרועים, וגם הכרתי אנשים שמחים, מסופקים, שחיו חיים די קצרים. איכות החיים אינה תלויה באורכם; לא מבטיחים לנו דבר כשאנחנו מגיעים לכאן”.

אני מבקשת להתנחם ברעיון הזה, על האפשרות לחיים קצרים וטובים, כשאני חושבת על ידידה שמתה לא מזמן, בגיל שבו מונטיין כתב על השן שלו שנשרה. אהבתי אותה מאוד. אני עדיין לא יודעת איך להתאבל עליה.

—-

מתי אפשר להתחיל לחשוב על אדם כמת? סאלי טיסדייל כותבת שיש כל מיני גישות לשאלה הזאת. אולי האדם מת ברגע שהצוות הרפואי קובע את מותו. אולי כשהלב מפסיק לפעום ואין נשימה רצונית במשך זמן מה. ואולי אדם מת כשהגוף מפסיק למלא את תפקידו המרכזי – להישאר בחיים. או ברגע שבו נפסקים התהליכים הביולוגים שמונעים הירקבות. ואולי, אומרת טיסדייל,  “ואולי מוות הוא התפרקות העצמי השלם, וזה יכול לקרות גם כמה שנים טובות לפני המוות האורגני?”

ומהו העצמי השלם שמגדיר אותנו כחיים?

אני חושבת עכשיו על אבא שלי. בימים אלה הוא גר עם אמי בדירה קטנה ומטופחת, מוקפת גינה פורחת, סקיולנטים, רקפות ומנטה, בלב כפר גמלאים שוחר טוב. הוא יושב ושותה תה. הוא אומר דברים שקשה להבין. הוא נרדם.

אני מנסה להיזכר איך היה כל השנים, והדמות שלו חומקת מזכרוני. אני מנסה להיזכר בדברים שעשה, איך דיבר, איך נראתה השגרה. אני זוכרת אירועים ופעולות, כמה בדיחות קרש, גילויים של נדיבוּת, איך לימד אותנו טניס וטניס שולחן, איך בא כקהל אוהד למשחקי הכדור-יד שלי, אבל אני מתקשה לתפוס את מהותו.

עד שאני מחליטה לחפש במחשבותי אובייקט, שיעזור לי להיזכר בו. אובייקט שילכוד איזו תכונה מרכזית שלו. ואני נזכרת באוגדן כרוך במעין-עור אפור, ספק ספר, ספק קלסר, ושמו:  Readers Digest Complete DIY Manual. זה היה המדריך עשה-זאת-בעצמך המלא של רידר’ס דייג’סט.

היו בו דפים שעסקו באינסטלציה, ובצביעת קירות, בבניית שולחנות ובהקמת מחיצות, בגינון ובהתקנת חלונות. אני זוכרת את המדריך פתוח על העמוד המתאים, על הרצפה או על דרגש לצדו של אבי – הממושקף, בעל תואר דוקטור, מדען, מנהל במשרד הבריאות – בזמן שבנה לנו חדר, העמיד קיר, סגר מרפסת, פתח מרפסת, שחרר סתימה, החליף צינור, בנה מדף, החליף מרצפות, סגר אמבטיה, פתח מקלחת, בנה שולחן אוכל, בנה שולחן כתיבה, גזם שיחים, טמן פקעות, שתל שתילים.

כשמצאתי באחרונה, באתר אי-ביי, את האוגדן המקורי משנת 1969, דמותו של אבי עלתה ובאה מתוכו, כג’יני מבקבוק: הוא היה איש של DIY. בדברים שעשה במו ידיו, ובאופן שבו עיצב את חייו, ובכלל זה בכך שעזב את סקוטלנד מכורתו, לבד, בלי המשפחה שלו, ועבר לישראל ופגש את מי שתהיה אמי ויחד הם יצרו משפחה.

במידה רבה אבי הנחיל לי את הערך הזה: “עשי זאת בעצמך”. לא שאני יודעת לבנות מדף או לשחרר סתימה. אבל הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה להעניק, אני חושבת, כשעודד אותי למצוא בתוכי פנימה את מה שאני אוהבת לעשות, להשקיע מאמץ ולבנות לעצמי מקום. לכתוב לעצמי את המדריך DIY שלי. בתחילת שנות העשרים שלי, כשעמדתי בצומת דרכים גדול של חיי, הוא אמר לי: את לא חייבת ללמוד באוניברסיטה, את לא צריכה לרכוש תואר או מקצוע, את לא צריכה אישור מאיש, את  צריכה לעשות את זה בעצמך.

עכשיו, בכל יום, יש פחות ופחות דברים שאבא שלי יכול לעשות בעצמו. אוגדן עשה-זאת-בעצמך, שלכד בעבר את מהותו, לוכד עכשיו את מהותה של נפילתו.

רבקה סולניט מתארת את יחסיה המורכבים עם אמה, שחלתה באלצהיימר, אותה מחלה שנוגסת בימים אלה בעצמיות ובעצמאות של אבי. “שוב ושוב היו שואלים אותי את השאלה השכיחה והמרגיזה ביותר על אלצהיימר”, כותבת סולניט, ב”הרחק קרוב לכאן”: “האם אמא שלי עדיין מזהה אותי? לזהות אדם, להכיר אותו – יש לזה אינספור משמעויות. ובמידה מסוימת היא אף פעם לא ידעה מי אני”.

השאלה הזאת באמת מתסכלת. האם אבא שלי מזהה אותי? האם הוא מזהה את אמא שלי, שכוחותיה הפלאיים שומרים עליו; אמי, זוגתו, חברתו הטובה ביותר מזה יותר מחצי מאה, שבשנים האחרונות לקחה על עצמה את כל התפקידים, בהם אלה שבעבר היו שלו, ושבלעדיה הוא לא יכול עכשיו לעשות דבר?

האם יש שם, בגבר הגבוה, הנאה, שמדבר בקול רך, ומחייך לפעמים, ובעיקר יושב, שותה תה, אוכל עוגיות ונרדם, סובייקט אחד שלם שמסוגל לזהות סובייקט אחר?

ויותר מכך: האם אני מזהה אותו?

קשה לומר. לפעמים כך, לפעמים כך.

“אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה”, כתב מונטיין. אני לא בטוחה שזה נכון גם לאלה שהוא נוטל מהם בהדרגה את נשמתם.

כך או כך: עכשיו אני יכולה להתכונן.

ארנה קזין

diy manualreaders-digest-diy-manual-1969-edition-hardback-loose

היא ואני

 

לו תמיד חם. לי תמיד קר. בקיץ, כשבאמת חם, הוא רק מתלונן כל הזמן כמה שחם לו. הוא מתעצבן אם הוא רואה אותי לובשת אפודה בערב.  הוא מדבר היטב כמה שפות. אני לא מדברת היטב אף לא שפה אחת. הוא מצליח – בדרכו – לדבר גם בשפות שהוא לא יודע לדבר בהן.
 יש לו חוש כיוון מעולה. לי אין שום חוש כיוון…
מתוך “הוא ואני”, מסה אישית מאת נטליה גינזבורג
 

למיכל

 

 

היא ואני

ארנה קזין

 
השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה.
היא אוהבת חדרים מוארים בחוזקה. אני אוהבת חדרים אפלים, ואור שנוטה הצידה אל הקיר – אף פעם לא אלומת אור שמכה בראשי היישר מהתקרה. היא אומרת שהחדר תמיד חשוך מדי בשבילה ומדכדך.
היא יודעת לתקן מכשירים. היא מבינה קצת באלקטרוניקה. היא מעזה לנסות דברים שהיא לא מכירה. היא נהנית ללמוד דברים שהיא לא יודעת. אני לא מצליחה אפילו לרצות לתקן מכשירים ולהבין באלקטרוניקה. היא מציירת ומשחקת עם הילדות ומגשימה להן משאלות מעשיות. אני מציירת איתן רק לעתים רחוקות ושולחת אותן אליה כשיש להן בקשה מעשית (אני רוצה שהיד של הבובה תהיה קשורה לעפיפון, ושהעפיפון יעמוד באופן קבוע בשמים בלי ליפול, ושהבובה תמחא כפיים כל שתי דקות, את יכולה לעזור לי?).
היא יודעת לאפות עם הילדות. אני לא יודעת לאפות עם הילדות. היא מבשלת בכישרון ובעונג. במיוחד בישול מהיר. פסטה, מוקפצים, אבל גם דברים אחרים. הטעם מעודן, איטלקי בדרך כלל, אסייתי לפעמים, טוב מכל מה שמוגש במסעדות יוקרה. אני לא מבשלת כמעט בכלל. היא לא אוהבת לשטוף כלים. היא לא אוהבת לנקות אבק. אני שוטפת כלים ולפעמים גם מנקה אבק. ואני מסדרת. זה חשוב לי. סדר חשוב לי. קשה לי לחיות באי-סדר. אולי זה בגלל איזה אי-סדר פנימי. אני לא יודעת. לה לא קשה. היא אוהבת סדר, אבל גם חושבת שבלגן – בגד נשמט כאן, צעצוע נזרק שם – הוא סימן לחיים. אני יודעת שהיא צודקת.
היא אוהבת שוקולד מנטה מעודן ומסטיקים עגולים בשקל. שוקולד עושה לי כאב ראש. אני אוהבת עוגות פיסטוק ופירות יער. היא אוהבת סלט פירות. ולזניה. ותבשילים ביתיים, שאף אחד לא מבשל לה, כמו במיה או ממולאים. אני הכי אוהבת את הפסטות שהיא מכינה – פטריות בלימון, אנשובי – וגם פיש אנד צ’יפס. עם בירה אייל. היא לא לגמרי צמחונית. אני לא לגמרי צמחונית. אני אוהבת לשתות – סיידר יבש, יין לבן יבש, בירה אייל, ויסקי, מרגריטה, טקילה. היא אוהבת לשתות. היא תמיד מצטרפת אלי כשאני מציעה. והיא גם שותה יין אדום. אבל היא שותה פחות ממני. בשתייה אני בולמית שיש לה בלמים. אצלה הכל במשורה.
היא כמעט אף פעם לא בוכה. אני בוכה לעתים קרובות. גם כשאני נפעמת.
כשאנחנו מטיילות בעיר זרה, היא אוהבת להיוועץ במפה. היא לא אוהבת לשאול עוברים ושבים. היא יודעת לקרוא מפה. מהר מאוד היא מבינה בדיוק לאן צריך ללכת, בדרך הכי יפה, או הכי קצרה, והיא מובילה. לפעמים נמאס לה להוביל והיא מגישה לי את המפה ואני מתקשה. אני צריכה לשאול עוברים ושבים. לתעות. היא מהירת מחשבה. אני חושבת לאט. אני חושבת פחות או יותר בקצב הכתיבה. היא מדברת איטלקית שוטף. ואנגלית אמריקאית מעולה. אני מדברת אנגלית בריטית סדוקה, וכמה מלים בצרפתית.
היא יודעת להתווכח. אי אפשר לנצח אותה בוויכוח. קשה לתפוס אותה בסתירות פנימיות. היא לא אוהבת להודות בטעויות. היא לא אוהבת את המלה “סליחה”. אני לפעמים נשברת, ומודה בטעויות, אני אומרת “סליחה”, ולו רק כדי שייגמר הוויכוח.
היא אוהבת ים וחול וגלים וארמונות בחול ואתגרים ספורטיביים שמאמצים את הגוף ודורשים אומץ. אני אוהבת צל ונחל ודשא וסנאים מתרוצצים ועורבים ושלדגים ואדומי חזה ושחפים ותחושה יסודית של ביטחון. את הים אני אוהבת רק בסתיו ובחורף ועדיף על ספסל. היא אוהבת לטייל, טיולים רציניים, בנופים מבהילים – מזמן, מאז שאנחנו ביחד, לא טיילה כך, היא מתגעגעת לעצם האפשרות – אני אוהבת ללכת ביער, בשבילים טובים, שעות ארוכות, בצל, בנחת, הליכה איטית כזאת, לא ממהרת, ובלי לשאת משאות כבדים על הגב.
אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה.
היא אוהבת לחפש מקומות חדשים. ורק לעתים לחזור למקומות שהיא מכירה.
אני אוהבת את לונדון ואת ניו יורק. גם היא אוהבת את לונדון ואת ניו יורק.
כשהיא בלונדון או בניו יורק היא אוהבת ללכת לתערוכות, לפגוש אנשים, ליצור קשרים לעבודה, לבקר מקומות של עשייה – בעיצוב, בטכנולוגיה, באדריכלות, באמנות, במוסיקה, בסאונד; היא אוהבת מוסיקה, הופעות. אני אוהבת תיאטרון וספסלים בפארק ולשוטט ברחוב, ופאבים וחנויות ספרים ובתי קפה. בלונדון יש בית קפה אחד, בחנות ספרים אחת – פוילס הוותיקה – שאותו כל אחת מאיתנו מצאה ואהבה עוד לפני שהכרנו. היא אוהבת אוכל אסייתי. לפעמים היא קורנת אחרי ארוחה יפנית טובה. אני אוהבת משקה ג’ינגר עם ג’ינג’ר אמיתי, חריף.
כשאחת הבנות שלנו צורחת במצוקה, היא קופצת אליה מיד, רצה אליה בכל המהירות של הרוח של הנפש של המצילה. וגם יודעת מה לעשות כדי לתקן.
אני קופאת לרגע במקומי לפני שאני זזה.
לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, רדופה.
היא נאמנה לחבריה. יש לה חברוּיות בנות עשרים ושמונה שנים ויותר. וגם חברויות אמיצות בנות 15 שנים ויותר. ואפילו חברים חדשים שרכשה מאז שנפגשנו. אני רוצה לחשוב שאני נאמנה לחברי אבל בעצם לא נשארו לי חברים מהילדות, ואני לא רואה בכלל את החברים משנות העשרה, או את אלה שהיו איתי בשנות העשרים שלי.
 אני יודעת שאפשר יותר. יותר חברוּת, לא יותר חברים. במהות. לא במספרים.
היא היתה הרבה שנים עם בן זוג. היא יכולה גם מחר, גם היום, לולא היתה איתי, להיות עם גבר. לפחות בגוף, אם לא בנשמה. אני לא.
היא אחת עם הנשיות שלה. אני בדין ודברים, במחלוקת, עם שלי.
היא נוהגת בדרך כלל בכספה בתבונה. מחושבת. דואגת. אני, רק לעתים רחוקות אני שואלת את הירקן כמה עולות העגבניות. או התאנים. אני פשוט קונה. גם אני דואגת בגלל כסף, אבל אני לא מצליחה למצוא מוצא מהסבך, ומנסה כל העת שיטות חדשות להגדיל הכנסות, או לכל הפחות לשמור עליהן. היא מעדיפה להקטין הוצאות. והיא עובדת כל הזמן.
יש דברים שאני לא  יודעת עליה. אני אומרת זאת בתקווה יותר מאשר בחשש. לפעמים היא אומרת שאני בעצם לא מבינה אותה. האם יש דברים שהיא לא יודעת עלי? האם נשאר משהו משלי שעוד יכול להתגלות, או להתהוות, מחוץ לשתיים שהן אנחנו?
את רגשותי כלפיה אני מבטאת לפעמים ברגשנות. מרעיפה עליה מלים של אהבה. כמה שהיא יפה. כמה שהיא נחשקת וכמה שהיא מעוררת בי השראה. היא לא מרבה לדבר מלים של אהבה. בעיניה, מספיק לי לדעת שהיא בחרה בי. שהיא בוחרת בי בכל יום מחדש. לא, היא לא אומרת את זה. זהו דבר-מה שעלי להבין בסיוע ההגיון הצרוף מתוך היומיום.
לפעמים היא מצחיקה אותי מאוד. יש לה תשומת לב דקת אבחנה לאבסורד.
לפעמים אני אוהבת פשוט להביט בה.
תמיד אני גאה לצאת איתה בחברה. לפעמים היא זוהרת בנוכחות אחרים.
לפעמים היא מקצרת חיבוקים.
כשאני כועסת, אני לפעמים צועקת, בזעם. ואומרת מלים קשות, בהפלגה, גוזמאות גסות לב. זה נראה די מסוכן. היא כמעט אף פעם לא מרימה את קולה. ובכעסה היא נוקטת לשון המעטה. את הכעס שלה אני רואה בעיניה. כשאני כועסת, זה בדרך כלל בגלל עלבון. גם היא כועסת בגלל עלבון. אבל היא לא צועקת. היא שותקת ומתנתקת. מתרחקת.
אני לא יודעת אם היא היתה רוצה שהחיבור הזה יראה אור. היא דיסקרטית. פרטית. יש דברים שהיא לא נוהגת לספר בפומבי. או ברבים. או לאחרים. זו אינה דרכה. אבל אני כותבת. ואני כותבת כדי שיקראו. וזה הסיפור שלי.
כשאני מזכירה לה שלפני שלוש-עשרה שנים, כשהתחלנו להיות ביחד, היו לנו ימים קשים, של ויכוחים מרים, וכעס, ומרחק, ועלבון; את זוכרת שעמדנו באלנבי ואת פנית ללכת ואני צעקתי עלייך, לעיני כל, בקול גדול, צעקה שהתגברה על שאון האוטובוסים והרוכלים? היא אומרת שהיא לא לגמרי זוכרת את זה כך. היא יודעת רק שחששה, לא ידעה אם אני האדם שמתאים לה, התלבטה. אבל היא זוכרת איך הפסיקה לחשוד בי, והפסיקה להתלבט, באותו לילה, לפני תשע שנים וחצי, שבו הצלחתי להרדים בחיקי ברוגע את בתנו הבכורה, התינוקת בת הימים הספורים, בהליכה הלוך ושוב לאורך חדר השינה, בשירה בקול נמוך של שירי ערש סקוטיים, שירי ילדותי, באחד מאותם לילות ארוכים שבהם היא – האם היולדת והמניקה, מותשת ונרגשת, שהתערער לרגע בטחונה – לא הצליחה לעצום את עיניה. היא זוכרת שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג. כי ברור שהיא יכולה. שאנחנו יכולות.

מובן מאליו ששום דבר אינו מובן מאליו

או: למה אנחנו לא יכולים בלי ביקורת תרבות

 כמה מחשבות לקראת סמסטר של הנחיית סדנאות בכתיבת ביקורת

20181004_131714

 
1. בזאת אני מאמינה בלב שלם: ביקורת תרבות היא פעולה חיונית – מצילה חיים לפעמים – לאדם ולחברה. חיי שלי היו קשים ומוגבלים באופנים שלא הייתי יכולה לסבול אלמלא קראתי ביקורת תרבות והפעלתי כל השנים כלים של מחשבה ביקורתית. בזכות מבקריה, החברה שבה אנחנו חיים כעת טובה בהיבטים מסוימים מאלה שקדמו לה. ביקורת תרבות במיטבה אינה עניין אינטלקטואלי גרידא. היא עניין אישי, חברתי, קיומי, דחוף, הכרחי.
2. כשאני מדברת על ביקורת תרבות אני מתכוונת לסוגה ספרותית-עיונית. וגם לצורת מחשבה. בהקשר הספרותי אני מתכוונת ליצירות מכל הזמנים כמו “דרשה על ההר” של ישו (“שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת־אֹויְבך וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹויְבֵיכֶם…”) , ל”וולדן” של הנרי דיוויד ת’ורו (“הלכתי אל היער כי רציתי לחיות מתוך כוונה… ולא, כשיגיע יום מותי, לגלות שמעולם לא חייתי”), ל”חדר משלך” של וירג’יניה וולף (“אשה הכרח שיהיו לה כסף וחדר משלה אם רצונה לכתוב ספרות”) ול”מיתוס היופי” של נעמי וולף (“העיסוק ברזון ובשמירת משקל נהפך למוקד עניין נשי בדיוק בזמן שהנשים במערב קיבלו זכות הצבעה…”).
בעולמה של ביקורת התרבות הוענקו לנו אינספור יצירות פוקחות עיניים כמו “אוריינטליזם” של אדווארד סעיד, “המחלה כמטפורה” של סוזן סונטג, “תולדות המיניות” של פוקו, “תרבות בלא נחת” של פרויד, “המצב האנושי” של חנה ארנדט ו”מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות” של ג’יין ג’ייקובס. ובימים אלה יוצאים כל העת ספרים חדשים שמזיזים את דעתנו ומשנים את חיינו  – של רבקה סולניט, נעמי קליין, ברברה ארנרייך, מגי נלסון, מגאן דאום ועוד סופרות וסופרים עכשוויים, שמסעירים את הדעת ומשנים את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם ואת החיים בתוכו.
3. כשאני מדברת על ביקורת תרבות כצורת מחשבה – זו שעומדת מאחורי כל היצירות הללו ומאחורי רבות אחרות – אני מתכוונת לכך שאנחנו שואלים שאלות על המובן מאליו. בתחום הביקורת זו התורה כולה: לשאול שאלות על מה שלכולם מובן מאליו.
4. תרבות, זו שאנחנו מבקרים, היא כהגדרתו של האנתרופולוג קליפורד גירץ: “סך כל הערכים, הנורמות, הסמלים והטקסים שמשותפים לקבוצה של אנשים”. במלים אחרות: תרבות היא כל מה שמובן מאליו לקבוצה של אנשים. לדוגמה: מובן מאליו שבגיל 18 משרתים בצבא ומשלמים מסים למדינה (אלא אם קוראים, בין השאר, את “אי-ציות אזרחי” של הנרי דיוויד תורו ואת החיבורים של מהטמה גנדי). מובן מאליו שבנות צריכות להסיר שערות מהרגליים ומבית השחי (אלא אם קוראים, למשל, את “הסריסה” מאת ג’רמיין גריר). גם ברור – איזו שאלה? – שבנות לובשות ורוד ובנים לובשים כחול; או שעדיף להיות רזות מאשר שמנות (אלא אם קוראים בין השאר את “שומן הוא סוגיה פמיניסטית” של סוזי אורבך). וכן, לגמרי מובן מאליו שצריך להקים משפחה, שנשים צריכות ללדת ילדים (אלא אם קוראים למשל את “ממני והלאה” של אורנה דונת או את “ילוד אישה” של אדריאן ריץ’).
5. ביקורת תרבות היא מעשה אמיץ של הצבעה על מה שאי אפשר להצביע עליו; היא מעשה חיוני של הטלת ספק במה שברור.
6. כל חברה, כל קבוצה, זקוקה לתרבות – לערכים משותפים, לטקסים וסמלים משותפים, להנחות יסוד משותפות. אחרת בלגן. יחד עם זאת כל חברה זקוקה לאנשים שיעצרו וישאלו שאלות על הערכים, הטקסים, הסמלים; על הנחות היסוד (על מסגרת המחשבה, על הפרדיגמה). אחרת לא נתקן את מה שמקולקל. לא נפסיק עוול. לא נמנע עריצות ופגיעה. וגם לא נבחין בשינויים, בזמן שעובר, בתנאים שמשתנים.
7. חברה במיטבה, תרבות במיטבה, זקוקה לכופרים בה.
8. קחו למשל את ג’ודית באטלר. או את בטי פרידן. או את סימון דה בובאר. או וירג’יניה וולף. או את מארי וולסטונקראפט שכתבה את “הגנה על זכויות האשה” כבר ב-1792. איפה היינו היום בלעדיהן? בלי יצירות הביקורת של הנשים האלה, בהירות המחשבה, אולי היינו עדיין חושבות שהגבר עדיף על האשה באופן מהותי? אולי היינו עדיין משאירות את תחום משק הבית והאינטימיות באופן בלעדי לנשים, מונעות מהן להחזיק בעסקים, ללמוד באוניברסיטאות, ומשאירות את ניהול ענייני העולם לגברים? אולי היינו ממשיכות לחשוב על העולם דרך עולם המושגים ה”גברי”, ומרגישות שהוא לא מתאים לנו?
9. איפה הייתי אני אלמלא קראתי את תולדות המיניות של פוקו, את “בעיות מגדר” של ג’ודית באטלר, את “המין השני” של דה בובואר, את “Odd Girls and Twilight Lovers” של ליליאן פיידרמן על ההיסטוריה של דמות הלסבית במאה העשרים? האם עדיין הייתי חושבת שמה שטוב ונורמלי הוא להיות אשה שנמשכת לגבר, ומה שחריג ופגום הוא להיות לסבית? האם עדיין הייתי יכולה לצפות, לכל היותר, ש”החברה” תקבל אותי, תמחל לי על סטיותי? חיי היו בלתי נסבלים לו כך היה עדיין. חיים של בושה או של מאבק. של ניכור – כלפי החברה או כלפי עצמי. האם הייתי מבינה לבד שהשאלה אינה למה אני לסבית אלא מי היא הטרוסקסואלית? האם הייתי מבינה לבד שהסיפור הוא האופן שבו מגדירים את “הנורמלי”, והאופן שבו מוציאים את החריג מהכלל בדיוק כדי להגדיר את הכלל, ושלכל זה יש הקשר היסטורי ותרבותי מסוים?
10. איפה היינו היום בלי הביקורת של סוזי אורבך על עריצות הרזון? אולי היינו עדיין חושבים שאשה יפה שווה אשה רזה? אורבך עצמה אמנם אמרה לי בראיון ל”הארץ”, ב-2003, “ההשפעה של הספרים שלי על החברה שווה לאפס”. היא צודקת. למרות החיבור הבהיר והמשכנע שלה בגנות תרבות הדיאטה, ובגנות האופן שבנות מעבירות לבנותיהן את ההכרח להיות רזות, ובעצם את שנאת הגוף שלהן, הסלידה ממנו, התחושה שהוא אף פעם לא מה שהוא צריך להיות; אף שהחיבור הזה היה לרב מכר והוא מצוטט בכל מקום שעוסק בהשמנה, וכן, אף שהוא ראה אור בבריטניה כבר ב-1979 – המצב בהקשר הזה רק הולך ומחמיר. ילדות כבר עסוקות בדיאטות בגיל 8 לכל המאוחר. נשים לא הפסיקו לשנוא את גופן, בלשון המעטה. הן רק מתחילות מוקדם יותר. וגם גברים הצטרפו אליהן זה לא כבר.
11. ביקורת תרבות לא תמיד משנה את התרבות. אבל היא מוסיפה קול ברור וחזק לשיחה – לבליל הקולות שמרכיב חברה, שעושה תרבות – וכך היא מגדילה ומגוונת את מה שהוא בגדר האפשר. גם אם מעטים נהנים מהביקורת, גם אם רק אחדים ניצלים בזכותה מעריצות זו או אחרת, דיינו.
12.  אולי – אם נפעיל כלים של ביקורת תרבות, ונצביע על מה שמובן מאליו, וננסה להבין באיזה הקשר הוא נוצר, ומי מרוויחים ממנו, ומי מפסידים, ואיך אפשר אחרת – אולי אם נעבוד כך, באופן אישי בחיי היומיום כחושבות וכחושבים, וגם ככותבות וכותבים, נרחיב את אופקנו ונגדיל את מרחבי החירות והטוב בעולם?

 

מפעל הביקורת של ברברה ארנרייך – המלצת קריאה לדוגמה
  1. באחרונה יצא לאור ספרה החדש של מבקרת התרבות ברברה ארנרייך: Natural Causes (הוצאת Twelve, 2018). היא מטילה ספק במה שמובן לכולם מאליו בכל הקשור לתרבות האנטי-אייג’ינג והרפואה מאריכת החיים. היא שואלת שאלות על התבונה שבהתמסרות למה שנתפש כאורח חיים בריא – ובכלל זה הקפדה על עבודה קבועה בחדר כושר, על דיאטות מחמירות, ואפילו על בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן. המובן מאליו בתרבות הבריאות הוא חזק כל כך. דרוש לא מעט אומץ כדי לערער עליו. ארנרייך מעיזה אפילו לטעון כך: אולי גילוי מוקדם של סרטן עשוי להציל חיים, אבל אולי הוא גם עלול לקטוע חיים באבם, לקלקל אותם; אולי ההתערבות הרפואית בשם הארכת החיים יש בה מעשה של אלימות, וממילא אי אפשר בעצם לדעת אם היא עשתה טוב – כי אין בניסוי על אדם יחיד קבוצת ביקורת; כי אי אפשר ללכת בדרך שבה לא הלכנו? אולי, שואלת ארנרייך, אפשר לחשוב אחרת על האופן שבו אנחנו רוצים לחיות ולמות?
  2. ב”כלכלה בגרוש” (בבל 2004) הראתה לנו ארנרייך מה זה להיות עובדת בשכר מינימום בארצות הברית. היא עצמה עבדה במשך כשנה בעבודות שכר מינימום – ניקתה בתים, היתה קופאית, עבדה בסיעוד. היא הביטה סביבה, בעובדות ובעובדים האמיתיים שעובדים לצידה, ותיעדה את ימיהם. הנחת היסוד האמריקאית היא שצמיחה זה דבר טוב, ותחרות היא דבר טוב, ותאגידים גדולים מספקים עבודה לעובדים רבים – והנה ארנרייך התנסתה בגופה והראתה לנו מי באמת משלם את המחיר וכמה הוא גבוה. החיבור האישי של ארנרייך על עובדי שכר מינימום גורם לנו להבין שלא מספיק להשוות בין תשובות. לפעמים חיוני לשנות את השאלה.
  3. השאלה במקרה זה אינה: איזו שיטה כלכלית מעשירה את החברה, ומניעה את הקדמה, אלא זו: איך דואגים לכך שלא יהיו עובדים עניים. איך לעשות שגברים ונשים שעובדים במשרה מלאה – בוולמארט, במסעדות, בניקיון בתים – יוכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה (ולא יצטרכו לעבוד שתי משרות מלאות ולישון במכונית כמו כמה מהקולגות של ארנרייך בשנת ההתנסות שלה) ויוכלו להרשות לעצמם טיפול שיניים וחינוך ובריאות לעצמם ולילדיהם ותרבות ואוכל מזין. לפי הגישה של ארנרייך, שיטה כלכלית שאינה מבטיחה זאת – שאינה דואגת לכך שלא יהיו בקרבה עובדים עניים – היא שיטה רעה.
  4. בספרה Bright Sided  (Metropolitan Books, 2009) הראתה לנו ארנרייך איך תרבות הפסיכולוגיה החיובית – אם תחשבי באופן חיובי תוכלי להיחלץ מכל צרה, ומכל מעמד – משרתת את אלה שמרוויחים מהקפיטליזם האמריקאי ופוגעת בעניים שמקיימים אותו. ארנרייך מראה לנו איך מחשבה חיובית – כציווי חברתי וכמשאת נפש אישית – עלולה לחתור תחת עצם האפשרות לעסוק בביקורת התרבות. והרי זהו הדבר האחרון שניתן לו לקרות.

מה למדתי מעשר שנים של סדנאות כתיבה

אני עוצרת רגע כדי לשים לב: עשר שנים תמימות חלפו מאז התחלתי להנחות כותבות וכותבים בכתיבה ספרותית תיעודית; עשר שנים ובהן עשרות סדנאות, מאות מפגשים, ומאות של כותבות וכותבים שעובדים על חיבורים אישיים, דיוקנאות, פרקים ביצירות ביוגרפיות, יומנים, ומאמרים של ביקורת תרבות.

בהתחלה, בסתיו של שנת 2008, כינסתי כותבים סביב שולחן עץ גדול בדירת דמי-מפתח שלי ברחוב הקישון בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב (קצת חששתי באותן שנים שמישהו יתלונן, כי הדירה מיועדת למגורים בלבד, ודאגתי גם מהתאורה המפוקפקת בחדר המדרגות הישן; היה קשה לנקות אבק, והטרידו את מנוחתי מרצפות שבירות בכניסה ונזילות של מים וסיד מהתקרה, אבל לא קרה שום אסון, המשתתפים עשו רושם נינוחים בסך הכל, ואם היתה סערת רגשות היא היתה קשורה רק למה שכתבו). כעבור שלוש שנים של סדנאות ביתיות כאלה הוזמנתי על ידי דליה שלף ורונה יצחקי להנחות סדנאות בקומת הגלריה של חנות הספרים המגדלור (לא הכרתי אז את דליה ואת רונה ועכשיו הן מהנשים החשובות בחיי; דליה שבאמת אין לי מלים מתאימות לתאר את העצב שאני עצובה על מותה זה לא כבר, ורונה, שתחיה חמסה-חמסה עוד שנים טובות ורבות ותמשיך להוביל את המגדלור, שהיא חנות ספרים במובן העמוק ביותר והתרבותי ביותר של המושג).

 

אגב כך, כל השנים באו אלי טיפין טיפין הזמנות להנחות סדנאות בכתיבה ספרותית תיעודית ממגוון ארגונים וקבוצות, שביקשו להנחיל לחבריהם ערכים של כתיבת ביקורת; ארגונים כמו “אשה לאשה” בחיפה, מכון ון ליר בירושלים, התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, עמותת רוח חדשה, הסוכנות היהודית, התוכנית לתארים מתקדמים בלימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל בירושלים ואחרים.

 

הרבה השתנה בעשר שנים של עבודה עם כותבות וכותבים בסוגות האהובות עלי. לדוגמה: עכשיו אני יכולה להזמין את הכותבים לקרוא מגוון רחב ויפהפה של ממוארים, מסות ודיוקנות שכתובים בעברית, מתורגמים או מקוריים. לפני עשר שנים כמעט ולא היו לי דוגמאות מופתיות אלא באנגלית. עושה רושם שהכתיבה הספרותית התיעודית – שיש לה מסורת מפוארת בתרבות האנגלוסכסית ובמקורותיה הצרפתיים – מתחילה בימים אלה להכות שורשים ראשונים גם בתרבות הספרותית הישראלית.

הרבה השתנה בעשר שנים – למדתי ועדיין אני לומדת תוך כדי עבודה, קראתי הרבה על הנחיית כתיבה, אפילו כינסתי את כל מה שלמדתי בספר, “לטפס על ההר, או: איך לכתוב” (אחוזת בית 2015). כמה מהעקרונות המנחים התגבשו אינטואיטיבית כבר בהתחלה אבל ההבנה שלי אותן ועקרונות נוספים, שצמחו מתוך ההתנסות, מתנסחים כל העת. העניין שלי בהנחיה, בליווי תהליכי כתיבה, נשאר טרי וחי ומעורר כמו בפעם הראשונה.

עכשיו אני עוצרת רגע כדי לחשוב: מה בעצם למדתי – על הנחיה, על כתיבה ועל החיים – מעשר שנים של עבודה עצמאית כמנחת כתיבה? הנה רשימה חלקית וראשונית למחשבה:

כולם בסדנאות משתפרים, מתפתחים ומתקדמים בכתיבה. יש מעט חוויות מעוררות ונעימות כמו התבוננות בתהליך של התפתחות בכתיבה: מאלף לראות איך רעיון מופשט – או מבולבל או מתוסבך – מתארגן, מתבהר, קורם עור וגידים, איך הכתיבה נעשית מדויקת יותר, כנה יותר, קרובה יותר למה שהכותבת ביקשה לספר ככל שמתקדמים בתהליך. ואיך מתגלים לכותבת זכרונות, רעיונות, תובנות, תוך כדי עבודה; תוך כדי עבודת הכתיבה ותוך כדי עבודת השיחה בקבוצה. כן, נדמה לי שאני יכולה לומר זאת בוודאות: לא זכורה לי אף לא כותבת אחת שלא עשתה דרך בעלת ערך בכתיבה מתחילתה של סדנה ועד סופה. וחשוב לציין: זה נכון לאו דווקא בזכות ההנחיה המסוימת שלי, אלא – אני משערת – כך  קורה כמעט בכל סדנת כתיבה באשר היא. עצם המסגרת המחייבת להתנסות, לעמוד בכללים מסוימים, לכתוב ולכתוב ולהשמיע את מה שאנחנו כותבים באוזני כותבים אחרים, ולהתמודד עם תגובות, שאלות, ושיחה – די בכל אלה כדי להניע את המחשבה, את ברירת המלים, את ארגון המשפטים, ואת גלגול הסיפורים, תהיה ההנחיה אשר תהיה.

האנונימיות הכרחית בשביל אינטימיות. אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי כבר כשהתחלתי, לפני עשר שנים, ושעליה אני ממליצה בכל פה, היא זו: בסבב ההיכרות בפתח הסדנה, אני מבקשת מהמשתתפים לא לספר שום דבר על עצמם שאפשר למלא בטופס רשמי. לא מה הם עושים למחייתם, לא מקצוע, לא מצב משפחתי, לא ייחוס משפחתי, לא מוצא. במקום זאת, המשתתפים בסדנה מוזמנים להציג את הנושא אשר הביאו לעבודה בסדנה – דמות שאת דיוקנה הם מבקשים לצייר, סוגייה בחיים שהם רוצים לברר, פרק בחיים שהם מבקשים לתאר. ולפעמים אני מבקשת שגם יתארו את עצמם באיזה אופן שלוכד מהות שלהם, אבל בלי להשתמש באותן כותרות ותגיות. אני משוכנעת שהעיקרון הזה שנשמר בהקפדה – של אנונימיות פורמלית – הוא זה שמאפשר אינטימיות כמעט מידית; את האפשרות לכתוב בגוף ראשון משוחרר. בדרך כלל גם אני עצמי אינני יודעת על המשתתפים “מה הם עושים בחיים”, וזה טוב (אני מקפידה לא לערוך חיפוש בגוגל בעקבות השם).  התוויות והכותרות בהכרח מסתירות את המסוים ואת האישי ומפריעות להקשיב. לפעמים אני יודעת מה אנשים עושים בחיים, ושמחה שאחרים אינם יודעים. את האפקטיביות של זה הרגשתי ביתר שאת למשל בסדנה שנגמרה זה לא כבר: השתתפה בה דמות בכירה בעולם המו”לות המקומית. עלה בדעתי שאם המשתתפים היו יודעים מיהו האדם הזה שיושב איתם, וכותב וקורא מתוך היצירה שלו, ומגיב בקשב לכתיבה שלהם, כלומר, אם הם היו יודעים איזה כוח השפעה יש בידיו בשדה ההוצאה לאור, משהו היה נפגם בשיחה, ובאפשרות להתנסות, לכתוב. האנונימיות מייצרת איזשהו שוויון מוחלט. הכל קורה רק בטקסט, בסיפור, בתיאור.

לשאול ולהקשיב – זו התורה כולההאם למדתי איך ללמד? אני לא רוצה להיתפס כאן ברוח הניו-אייג’, אבל נדמה לי שעליתי על מהות מסוימת: כל מה שצריך הוא להקשיב ולשאול שאלות. אם רוצים ללמד – לעזור לכותבים להתפתח בכתיבה – עדיף לא להורות להם מה לכתוב או איך לכתוב, אלא יש לנסות להבין בכנות מה הם רוצים לכתוב, או מה הם שואלים, או מה מעניין אותם, ולשאול שאלות על התוכן ועל הצורה. מהלך ההנחיה הוא בעצם מין משחק פינג-פונג של התעניינות. אני מתעניינת במה שמעניין את הכותבת ובאופן שבו היא תצליח לבטא את העניין שלה בצורה מעניינת. כשעובדים כך, כשמנחים עם סימני שאלה ולא עם סימני קריאה, אין הכוונה שהכל הולך, שהכל טוב, שצריך רק להחמיא, שאין ביקורת. אלא שהביקורת בנויה לא כשלילה או חיוב אלא כתחקיר. העניין הוא שאין טעם לשפוט – מה טוב ומה רע. מה שמעודד תיקון, העמקה ודיוק הוא התעניינות כנה וקפדנית בפרטים – הן של הסיפור והן של אמצעי ההבעה שלו. טוב, זה היה קצת מופשט מדי. אם הייתי מנחה את עצמי עכשיו בכתיבה הייתי מבקשת שאראה, ולא רק אגיד, למה בדיוק אני מתכוונת. הייתי מזמינה את עצמי לתאר מקרה מסוים, תהליך מסוים של כותבת מסוימת, ולראות איך השאלות שלי ושל הקבוצה הובילו אותה להתפתח בכתיבה. ובצדק! איך אפשר להבין את מה שאני אומרת כשהכל מופשט כל כך? ובכל זאת, לא ארד כאן לפרטים. בשביל להבין הלכה למעשה איך זה עובד תצטרכו להצטרף לאחת הסדנאות [זו היתה הפסקה לפרסומות].

הסופר הבריטי ניל גיימן אמר משהו שאני אוהבת לצטט שוב ושוב, ביחס לאופן שבו כדאי לנו לקבל משוב על כתיבה: “זכרו: כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא עובד מבחינתם בכתב היד שלכם – הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם בדיוק מה לא בסדר ומה צריך לעשות כדי לתקן – הם כמעט תמיד טועים”.

לימוד ותרגול תוך כדי עבודה. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר ללמוד איך לכתוב – או להתפתח בכתיבה, לרכוש כלים ולשכלל את השימוש בהם – היא דרך עבודה על יצירה מסוימת מול עורכת או עורך, קוראת או קורא, מנחה. זאת בשונה מתרגילים לשמם (אף שגם בהם יש ערך). הסדנאות שלי בנויות כסדנאות עבודה. באים לעבוד במשך עשרה מפגשים, או 12 מפגשים, או סמסטר שלם, על יצירה קצרה אחת – מסה אישית, דיוקן, מסה ביקורתית, פרק בביוגרפיה, ממואר, ולפעמים גם סיפור קצר. לא קופצים מסיפור לסיפור. נשארים ביצירה האחת ולא חשוב כמה היא קצרה. מתחילים לתאר משהו מתוך העולם הזה שאליו אנחנו מבקשים להיכנס. פסקה של תיאור. וזהו זה. אנחנו בפנים. ולאט לאט מתקדמים. שואלים שאלות, עורכים רשימות של נקודות ציון שנרצה לעבור בהם, מתנסים בכתיבה בזמנים שונים, בגופים שונים – תמיד אני מעדיפה שנבחר באופן מושכל את הגוף הראשון, אבל זה לא הכרחי – וממשיכים, מהתרחשות להתרחשות, מתיאור לתיאור, משאלה לשאלה. תוך כדי עבודה מפנימים מה שלומדים מההתנסות ומהשיחה.

האתגר הגדול שלי בהנחיה. מה גורם לי להזיע – מה מכניס אותי למתח – בסדנאות? רק זאת: המאמץ לשמור על תרבות של שיחה שמאפשרת התקדמות בכתיבה. בשנים האחרונות אני נלחצת פחות ופחות – יש לי הרגשה שהמשתתפים מתרגלים לדבר עם סימני שאלה ולא עם סימני קריאה. אבל לפעמים יש משתתפת או משתתף שמתנגדים לרוח הזאת, שמגיבים בכעס או ברוח רעה אחרת לדברים שאחרים כותבים, והמשימה שלי היא לנסות לפרק את החיצים מהארס שלהם בלי שאף אחד ייפגע, בלי שתורגש מגבלה על הרגש ועל הדיבור, לא של הכותבת שהקריאה מיצירתה ולא של המגיבה. לא תמיד אני מצליחה.

עוד אתגר בהנחיה – הרובד הדינמי. היות שאני מנחה כתיבה בסוגות של הכתיבה הספרותית התיעודית, ובעיקר מסות אישיות וממוארים, כל העת מתקיים בסדנה רובד נוסף על זה של ההתקדמות בכתיבה עצמה, והוא הרובד הפסיכודינמי, של גילויים נפשיים והתמודדות איתם. תוך כדי כתיבה המשתתפים מגלים לפעמים זכרונות ורגשות מאתגרים שאינם מעובדים. למדתי ברבות השנים שעלי להכיר בכך, לכל הפחות. האתגר הוא זה: איך להכיר ברובד הפסיכולוגי, בתהליך הדינמי שמתקיים אצל כל כותבת בנפרד וגם בזה שמתרחש בקבוצה, איך לשאת באחריות לקיומו של הרובד הנפשי, בלי להתיימר להבין בהנחיית קבוצות בהקשר הפסיכודינמי ובלי להתיימר להשפיע באופן כלשהו על המהלך הזה. כעבור כמה שנים של התמודדות עם האתגר מצאתי אמצעי טכני, שעוזר לי: אני מבקשת מהמשתתפים להתייחס תמיד ל”מספרת” בטקסט ולא להתייחס ישירות למחברת של הטקסט, שיושבת אתנו. אמנם אנחנו כותבים בגוף ראשון, ובכל זאת אנחנו עמלים כאן על יצירת אמנות ספרותית. אמנם אנחנו לא בודים דמויות וסיפורים, ובכל זאת אנחנו מעצבים מספרת ואת עולמה. הכלל הזה שאני עומדת עליו בטרחנות – דברו על המספרת, בגוף שלישי,  ולא אל מי שיושבת כאן אתנו, בגוף שני; הכלל הזה מייצר מרחק ביטחון בין מה שאנחנו מספרים לבין מי שאנחנו. בין הגוף הראשון של החיבור לבין הגוף הממשי שלנו. אני מנסה ליצור תרבות שיחה שבה אנחנו לא חושבים במונחים של חשיפה, ומבוכה עליה, אלא במונחים של יצירה; גם אם לא בדינו את פרטיה.

איפה אני נכשלת? זו שאלה שאני צריכה עוד לחשוב עליה. ללא ספק יש רשימה ארוכה. ואולם לפחות דפוס אחד בעייתי באופן מובהק קופץ לי עכשיו לתודעה:

פעמים רבות אני מבטיחה למשתתפים בסוף הסדנה שאנסה לעזור להם לפרסם את היצירות בבמות שונות, או שאני מזמינה אותם לשלוח אלי את הטיוטות המתקדמות לעוד שלב של עריכה. אני תמיד מבטיחה זאת בכוונה מלאה. ותמיד, אחרי הסדנה, אני מרגישה אשמה על כך שאני לא מגיעה לזה, שהמיילים עם הטיוטות מחכים לי לא קרואים, וכשאני לבסוף מגיעה אליהם – זה קורה תמיד באיחור, תמיד בהתנצלות על העיכוב. כל העניין הזה לא פתור אצלי. מצד אחד הייתי רוצה שהתהליך של הסדנה יכיל בתוכו את כל העבודה ואת הציפיות ממנה. מצד שני, אני מרגישה מחויבת להמשך עבודת הכתיבה של המשתתפים ולפרסומה. מצד שלישי, אחרי שנגמרת סדנה, אני כבר במשימות הבאות, בסדנאות הבאות, בכתיבה שלי, והמחויבויות האלה נשארות עומדות ותלויות מעלי.

אבא שלי צדק. כשמלאו לי עשרים והתלבטתי באיזו דרך ללכת – של השכלה ושל עיסוק – הוא אמר לי שאם אעסוק במה שאני אוהבת, במה שמרתק אותי, אצליח גם להתפרנס מזה. אף שהוא היה בעל תואר דוקטור בתחומו המדעי, הוא אמר לי שאני לא חייבת תואר אקדמי או תעודה מקצועית. אם אני אוהבת תחום מסוים, עיסוק מסוים, עלי רק לעבוד בו, להתנסות, להתמיד. אני שמחה להודות לו על ההמלצה הזאת, על האישור הזה שקיבלתי ממנו, ובזכותו לא בזבזתי זמן: מיד אחרי השירות הצבאי התחלתי לעבוד כשוליית-עיתונאית – חינם אין כסף בהתחלה, ובהמשך במשכורת נמוכה – למדתי תוך כדי עבודה, כתבתי בעיתונים במשך עשרים שנה, התחלתי לכתוב ספרים, וכשהרגשתי שאני מרותקת לכתיבה עצמה, לאומנות ולאמנות שלה, למדתי בעצמי על כתיבה מקריאה של מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה ומעבודה עם עורכים, והחלטתי לנסות בעצמי להנחות אחרים. מתברר שאפשר לרכוש השכלה ולבסס מקצועיות ומוניטין טובים מהתנסות, מעבודה הלכה למעשה, בלי גושפנקא רשמית בהכרח.

איך להתפרנס טוב יותר. זאת אני לא יודעת. איך מתמחרים סדנת כתיבה? כל החלטה בתחום הזה קיבלתי עד עתה באופן אינטואיטיבי. כביכול מתוך עיקרון של ניסוי וטעיה –  אבל לא באמת ניסיתי אלא את מה שהוחלט עליו שרירותית בהתחלה. דבר אחד בהקשר הזה כן למדתי עם הזמן: בשבילי סדנת כתיבה במיטבה – במפגש בן שעתיים וחצי – לא יכולה להכיל יותר משמונה משתתפים. בתחילת הדרך לפני עשר שנים רשמתי כמה שיותר לכל סדנה – לפעמים 12 ו-13 משתתפים בקבוצה – כדי להתפרנס כמה שיותר. ואז הכל היה חפוז מדי, מקוטע מדי, לא מספק. עם השנים הרגשתי שאולי אני מפסידה כסף כשאני סוגרת את ההרשמה עם שמונה משתתפים, אבל אני מרוויחה עבודה ממוקדת ורוח טובה להתקדמות בכתיבה.

ההנאה בעבודה. גם אם הפרנסה אינה קלה או רבה, אני יודעת לעצור רגע ולהעריך עובדה יסודית: אני ממש נהנית בעבודה. לפעמים אני באה לסדנאות כמעט רק כדי להקשיב לנשים החכמות ולגברים החכמים שמנהלים שיחה אינטימית ומבריקה על הסיפורים שהם מספרים. אם פעם חשבתי לבנות מערך של סדנאות רק כדרך להתפרנס ולאפשר לעצמי את הכתיבה – שהיא תמיד המרכז, תמיד העשייה שחומקת, שאני כמהה אליה ולא מגיעה אליה די; זו היחפנות של הסנדלר – עכשיו אני מרגישה שבמידה רבה שתי האהבות הגדולות שלי – הכתיבה וההנחיה – אינן מוציאות כלל זו את זו. נהפוך הוא.

אם קראתם עד כאן. אולי יעניין אתכם לדעת שסדנה חדשה בכתיבה ביוגרפית תיפתח בחנות הספרים המגדלור ביום שני, ה-8 באוקטובר, ב-19:30. פרטים והרשמה בחנותובטלפון:03-6868225.

להתראות הוצאות לאור, שלום עידן חדש ומסקרן

החלטה אישית ומניפסט

 

אני מבקשת לשתף אתכם בהחלטה חגיגית. זהו עניין שחשבתי עליו הרבה באחרונה, וקראתי על אודותיו ודיברתי והתעניינתי, וישנתי על ההחלטה, וקמתי בבוקר משוכנעת, ושוב הפכתי בהחלטה, והפכתי בה, וזהו זה: התקבלה.
אני רוצה להצהיר עליה קבל עם ועדה, אבל אני מתקשה למצוא את הטון הנכון. זו החלטה אישית, נימוקיה אישיים והשלכותיה אישיות. אבל יש להחלטה הזאת גם יומרה של מחשבה על התרבות שלנו בעת הזאת, ובעיקר יש בה רובד של המלצה לאחרים, הצעה לחשוב על הדברים אחרת ממה שנהוג – כלומר, בלשונו של ג’ורג’ אורוול, יש בה ממד פוליטי. וכאן טמון הקושי למצוא את הטון הנכון: אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאת הרחק את הבשורה הפוליטית במובן שאורוול הגדיר בחיבורו “למה אני כותב” (בתרגום יועד וינטר-שגב): “שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”.
ההחלטה שלי היא זו: לא אגיש עוד כתבי יד להוצאות ספרים. או במלים אחרות: לא אוציא עוד ספרים בדפוס באחד מבתי ההוצאה לאור בישראל. מאחורי ההחלטה עומדת נקודת מפנה בחיי האישיים כסופרת, אבל גם השערה אחת כללית: תם עידן המו”לות בישראל כפי שאנחנו מכירים אותו. דוכני ההוצאות לאור שראינו בכיכר העיר בשבוע הספר הם כנצנוצים של כוכבים מתים, שימשיכו להאיר עוד שנים לא מעטות, אף שמתו זה כבר. הוצאות לאור ספרותיות כפי שאנחנו מכירים אותן כבר אינן הכרחיות – בלשון המעטה – לספרות ולסופריה. ובוודאי שאינן חזות הכול.
אני קוראת את המשפטים האחרונים ויודעת שקולם רפה. כוחו של מסר הפרישה – וכוחה של הודעה על תום עידן – תלוי בנושא שלה: מיהו זה שמודיע? מי שָמוֹ לבן סמכא ומדוע? סופרים אחרים, מצליחים וחזקים ממני, היו נושאים בצורה טובה יותר – באופן משפיע יותר – את הבשורה שכרוכה בהחלטה הזאת. תארו לעצמכם את עמוס עוז אומר: “להתראות הוצאות לאור”. תדמיינו את דוד גרוסמן מסביר שאין לו עניין עוד בפרסום ספריו בדרך המסורתית. זו כבר רעידת אדמה! גם סופרים מדרגה נמוכה יותר בסולם המכירות והמוניטין – מי? אתגר קרת? מאיר שלו? דורית רביניאן? סופרת אחרת שכולנו מחכים לספר הבא שלה? – יפיקו קול רם וצלול ומהדהד יותר לו היו מודיעים על פרישה כזאת מעולם המו”לות.
אבל את ההחלטה הזאת קיבלתי רק אני עצמי. אף מו”ל בישראל לא יוטרד ממנה. עורכים ויחצ”נים לא  יזוזו באי-נחת בכיסאותיהם. יהיה זה בבחינת: “נו, אז מה שמה, ארנה קזין, לא תוציא יותר ספרים אצלנו. ניחא. נתמודד (אימוטיקון של חיוך)”. ובכל זאת אנסה להפיק מההחלטה הזאת ערך הצהרתי. זאת מתוך מחשבה שהכרה בשינויים דרמטיים שהתרחשו זה כבר במערך הספרותי, והרחבת אופקי הכתיבה ופרסומה – מעבר לתחומי המו”לות המסורתית – יכולות להועיל לסופרים אחרים, בתחילת דרכם או בעיצומה, ולסייע גם למשתתפים אחרים במשחק הספרותי, שכלליו נכתבים מחדש בימים אלה. יותר מכך: אני עומדת להפוך כאן החלטה אישית למניפסט.
אבל לפני שאגיע להצהרה סדורה – או קווי מיתאר ראשוניים למשנה סדורה – ביחס לשאלה איך לפרסם מעתה והלאה את מה שאנחנו כותבים, אולי כדאי שאומר כמה מלים על מהו הדבר הזה שנגמר בשבילי, ולו רק לטובת מי שנתקלים כאן בשם שלי בפעם הראשונה. חשוב לי לומר שמערכת היחסים שלי כסופרת עם הוצאות ספרים היתה עד היום טובה ושופעת מזל טוב. זכיתי לנדיבות רבה מצד עורכות ועורכים, מו”ליות ומו”ל, שהוציאו לאור שבעה מספרי אף שאף אחד מהם לא עשה רושם של הבטחה לרב מכר.
את ספרי הראשון “במרחק הליכה – חיבור על תרבות הצריכה” כתבתי  בשנת 2004 בהזמנת הוצאת בבל, שמתמחה בין השאר ביצירות של ביקורת תרבות (פנו אלי אז עמית רוטברד, המו”לית של הוצאת בבל, ואיילון שוורץ, יו”ר מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, והציעו לי להתנסות בכתיבת ספר, בעקבות כתיבה שלי על תרבות הצריכה במשך שנים אחדות במדור “גלריה” ב”הארץ”). רוטברד ליוותה את הכתיבה בקשב ובנדיבות, העמידה סטנדרטים מחמירים, שהבהירו לי את ההבדל בין כתיבה בעיתון לכתיבה ספרותית, וניהלה איתי דיאלוג עריכה מלמד ומעודד.
את ספר הפרוזה הראשון שלי, “פיקניק”, כתבתי ופרסמתי בשנת 2006, בליווי החכם, הקשוב, המלמד, המאתגר – כזה שאינו מוותר – של דנה אולמרט, שערכה אז סדרה של פרוזה מקורית בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לעבוד איתה זו היתה בפשטות: מתנה. חודשים ארוכים של עבודה על 30 סיפורים, שמתוכם נבחרו בסוף 25, הלוך ושוב, כתיבה שלי ועריכה שלה, כתיבה שלי ושאלות שלה, כתיבה שלי והקפדה שלה. שנים מאוחר יותר, היתה זו מיכל ארבל, שליוותה את כתיבת הנובלה הבלשית שלי “גוזל” (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015), ופתחה בפני אפשרויות חדשות בסוגה האהובה על שתינו.
שרי גוטמן, המו”לית והעורכת של הוצאת אחוזת בית, ליוותה אותי בכתיבת מדריך הכתיבה, “לטפס על ההר, או: איך לכתוב”, והוציאה אותו לאור ב-2015. היא נתנה לי רוח גבית מרגשת ומלאת השראה ועשתה הרבה כדי להעלות את קרנו של ספרי – כנגד דרישות הצמצום של אנשי השיווק. הרגשתי שהיא מו”לית יוצאת דופן ברוחה; רוח שיש בה שילוב מרשים של אידיאליזם ותבונה עסקית.
גם עוזי שביט, המו”ל והעורך הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא אדם שזכיתי לעבוד איתו כסופרת וכעורכת – והוא תמיד היה אדיב, נדיב, מאפשר, מעודד. וגם העניק פעמים אחדות מקדמה קטנה ונדיבה לטובת עבודת הכתיבה (שתי רבבות של שקלים לכל אחד משלושת ספרי האחרונים בהוצאה – אם כבר אני משתפת בפרטים הטובים).
כלומר, בסך הכל, אף שכתבתי סיפורים קצרים, מסות, יומן, מדריך כתיבה – סוגות לא בהכרח טובות לעסקים – ועסקתי בביקורת תרבות, בלסביוּת, ועוד עניינים שאינם מגדירים את המיינסטרים, בכל זאת העורכים והמו”לים הוציאו לאור את ספרי בשמחה. זו תחושה טובה לסופרת, ולא ברורה בכלל מאליה. וזהו מצב עניינים – כך הבנתי באחרונה – שאינו בר קיימא.

 

$$$$
ההיסטוריה של ההוצאה לאור עשירה במהפכות קטנות וגדולות. המצאת הדפוס ההמוני ופיתוחו על ידי יוהאנס גוטנברג והקולגות שלו בגרמניה של המאה ה-15 היא רק חלק מהסיפור. מוציאים לאור בתחילת הדרך היו נזירים במנזריהם, מלכים בארמונותיהם ופרופסורים בקמפוסיהם. מאז המאה ה-19 תעשיית הספרים המסחרית כמו שאנחנו מכירים אותה הלכה והתפתחה בזכות פיתוחים טכנולוגיים שאפשרו ייצור המוני במחירים נמוכים, וברחבי העולם קמו הוצאות לאור שמונעות בשילוב של אכפתיות ספרותית ועניין עסקי. מחלקות של ייצור, כספים, הפצה ושיווק מקיפות בבית ההוצאה המודרני את הלב של המפעל: העריכה והעורכים. העורכות והעורכים הם אלה שעובדים עם הסופרות והסופרים, בוחרים אותם, מלווים אותם, מטפחים אותם, מעודדים אותם, תובעים מהם, מתקנים להם. בית ההוצאה המודרני כפי שהכרנו אותו עד היום נראה כך: העורך במרכז וכל השאר, המבנה המערכתי כולו, נתון לערכיו ולשיקוליו.
ואולם בעת האחרונה אנחנו עדים לשתי מהפכות עולמיות שכרוכות זו בזו: אחת היא המהפכה הטכנולוגית. זו שמאפשרת מבחינה טכנית לכל אשה ואיש להדפיס ספרים או להפיק ולהפיץ יצירות ספרותיות בלי שום צורך במערכת מו”לית כלשהי. והמהפכה השנייה היא זו שהזיזה ממרכז ההוצאות לאור את העורכים והעמידה במקומם את אנשי הכספים והשיווק. עכשיו, אם תביטו מקרוב על התנהלותן של הוצאות לאור בישראל תראו איך נשאר פחות ופחות כוח בידי העורכים להחליט, להוביל, לעצב תפישת עולם, לבחור ספרים, להשפיע על כתיבתם, לממן אותה. כל הכוח עובר לידי המשווקים ואנשי הממון.
אני כותבת את הדברים האלה ונזכרת באירוע די מטלטל בשבילי. היה זה לפני כ-11 שנים, כשעוד הייתי חברת מערכת בעיתון “הארץ”. יום אחד כינסו את העובדים למפגש של שעות אחדות עם יועץ ארגוני. הוגשו רוגלעך ומשקאות קלים. היו צלחות עם פירות ומיחמים ושקיות תה. היו מעין סדנאות – חילקו אותנו לקבוצות כדי לדבר על מה שאנחנו עושים. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדנו באותה פגישה היה זה: מאותו רגע, נאמר לנו, היה עלינו לקבל מושג חדש. ל”הארץ”, אמרו לנו, אין עוד “קוראים”. מעתה נקרא להם: “לקוחות”. עורכים וכתבים הם לפיכך מאותו רגע נותני שירות ללקוחות. לא מבקרי הכוח והשלטון, לא מדווחים ומתעדים, לא כלבי שמירה. רק: נותני שירות. חשוב שנבין את זה, הסבירו לנו, אם אנחנו רוצים לשרוד. במערכת השיקולים של העורכים והכותבים צריך להביא אפוא בחשבון את שביעות רצונם של אותם לקוחות מדומיינים – את הרגלי הקריאה שלהם, את מה שמעניין אותם, את אורכה של כתבה שאותה הם יכולים לטרוח לקרוא.
באותו רגע לא היה אפשר אלא להבין: מתה העיתונות. מה שאנחנו רואים היום הוא אותו נצנוץ של כוכב מת. עדיין יש עיתונאים בעיתונות המודפסת שעושים עבודתם נאמנה. עדיין יש עורכים שמקבלים החלטות ברוח עיתונאית מהותית שבהגדרה אינה יכולה להיות מושפעת מגחמה מדומיינת של לקוחות. אבל העיתונאים האלה הולכים ומתחלפים וזזים למחוזות חדשים.
דבר דומה קרה זה כבר להוצאות לאור. באופן אישי אני רואה את זה הן כסופרת והן כמנחה של כותבים. המסירות של הוצאות לאור לתהליך הכתיבה נפגמה מאוד. פחות ופחות מקבלים לעבודה כתבי יד שדורשים תהליך של ליווי בכתיבה לפני העריכה הסופית. פחות ופחות עובדים עם סופרים שניכרים כשרונם וחריצותם והם זקוקים לדיאלוג מקצועי מעמיק וממושך כדי להפיק את המיטב מהיכולת ומהעבודה. פחות ופחות משלמים מקדמות שמאפשרות להתמסר לכתיבה. פחות ופחות עורכים מקבלים משכורת קבועה ויכולים בעזרתה להתמסר לתהליכים ממושכים. יותר ויותר עורכים מקבלים תשלום בעבור עבודה על כתב יד – כפרילנסרים –  ולכן משתלם להם יותר לעבוד עם סופרים שכתבי היד שלהם כמעט גמורים, וכאלה שסיכויי הצלחתם גבוהים במיוחד.
באחרונה זכיתי ללוות שני סופרים חדשים, כשרוניים במיוחד, בכתיבת יצירותיהם. העבודה נמשכה יותר משנה. בסופה שלחו את כתבי היד לעורכים ראשיים בכמה הוצאות לאור. התשובות שקיבלו כל אחד מהם למרות אלמוניותם, מכל ההוצאות, היו מחממות לב. העורכים הרעיפו שבחים על כתבי היד: נאמר על מחבריהם שניכר שהם סופרים של ממש. שהספר מרתק, הדמויות מלאות ועשירות, הסיפור מעניין ומקורי ומטריד. ובכל זאת, כל מכתבי התשובה האלה היו מכתבי דחייה. הספרים לא מספיק מסחריים לדידם של העורכים. הם לא יכולים לשכנע את אנשי השיווק להוציא אותם. הייאוש של הסופרים האלה הוליד את המניפסט שיבוא כאן למטה.
עורכת בכירה של תרגום באחת ההוצאות דיברה איתי באחרונה על ספר אמריקאי ששתינו אהבנו מאוד – ממואר יוצא דופן שזכה לשבחים בעיתונות האנגלוסכסית. היא רצתה להוציאו לאור אבל אחרי שיחה עם ההנהלה הבינה שאין לה שם תמיכה. ממוארים, אמרו לה, לא מוכרים מספיק טוב. אלה רק דוגמאות יומיומיות פשוטות. אפשר לומר שמאז ומתמיד מו”לים ועורכים צריכים להתחשב גם בצד העסקי של העבודה. אבל נדמה שעורכים יותר מאי פעם מתרגלים לומר: “מצטערת, לו זה רק היה תלוי בי”. וכמובן, צריך לומר: לא הכול נגמר. עדיין יש בהוצאות לאור הממוסדות עורכים טובים שיכולים להתמסר לעבודת הליווי והעריכה. עדיין רואים אור ספרים נפלאים בהוצאות לאור ותיקות. אבל ההוצאות לאור הממוסדות כבר אינן צורה של התארגנות ספרותית שמבטיחה היטב – וממילא לא באופן בלעדי – את עתיד הכתיבה, הספרות, השיחה התרבותית, הקריאה, הביקורת, המחשבה החופשית.
 

מניפסט ההוצאה העצמית

טיוטה להערותיכם

כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, מחברות ומחברים של מסות, ממוארים, סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, שירה וביוגרפיה – העבודה שלכם חיונית לחברה שלנו: אתם מאפשרים לנו להפליג בדמיון, להתבונן, להבין, להעמיק, לחשוב מחדש, להצביע על המובן מאליו ולהתנגד לו; אתם מעניקים לנו שפה לחשוב בעזרתה על העולם. אתם מעודדים אותנו להתנער, להתעורר. המשיכו נא לעסוק במלאכת הכתיבה. הקפידו להפיק את המיטב מכישרונכם ומהעבודה שלכם. רק אל תמסרו עוד את גורלה של הכתיבה – של הספרות – בידיה של הכלכלה הישנה.
אבד כלח על ההגמוניה של בתי ההוצאה לאור כמעניקים בלעדיים של חותם איכותי; אבד כלח על ההנחה שסופרים נמשחים לכהונת הספרות רק מהרגע שכתב היד שלהם מתקבל בהוצאה ממוסדת. עבר גם זמנן של הוצאות לאור כבעלות יתרון מובהק בהפצה. מאז שסטימצקי וצומת ספרים, שתי רשתות גדולות של חנויות, השתלטו על תרבות הקנייה והמכירה בישראל, הוצאות ותיקות בקושי מצליחות להשיג דריסת רגל בסניפים וממילא אין להן די השפעה על מה שהזבנים מוכרים. ביטול חוק הספרים רק העמיק את שקיעתה של הספרות התעשייתית. תמיד ידענו זאת: שהעיקר במערך הספרותי הוא הדיאלוג עם העורכת או העורך. שאפשר להוציא ספרים בהוצאה עצמית. שאין הכרח למסור את הכתיבה שלנו לידי מערכת השיווק של ההוצאות הגדולות. ידענו זאת ושכחנו.
ראו לדוגמה את וירג’יניה וולף. לפני מאה ואחת שנה, ב-23 בפברואר 1917, התהלכה עם בעלה לנארד במורד רחוב פרינגטון בלונדון. הם עצרו ליד חלון הראווה של חנות לאספקת מכונות דפוס. כבר כשנה קודם לכן שוחחו ביניהם על האפשרות שיערכו וידפיסו לבד את ספריה של וירג’יניה (עד אז פרסמה רק רומן אחד, The Voyage Out, בהוצאה לאור של חצי-אח שלה, ג’ראלד דאקוורת’) כדי להעסיק אותה כתחביב בעתות של דכדוך, ומשום שהתקשתה לעמוד במתח הכרוך במסירת יצירותיה להוצאות מסחריות מעקמות האף. הם חשבו שמוטב להשיג לה את החופש לכתוב ולפרסם כאוות נפשה. והנה תפסה את תשומת לבם מכונה נאה ומרשימה. הם רכשו אותה ב-19 פאונד והניחו אותה על שולחן האוכל בביתם – בית הוגארת’. את יצירות המופת של וירג’יניה וולף התחילו וירג’יניה ולאנרד לערוך בביתם, הדפיסו בפינת האוכל, כרכו והפיצו אותן בעצמם בהוצאה הקרויה על שם ביתם (כל שאר הספרים יצאו בהוצאה העצמאית אבל בהמשך נמסר חלק ההדפסה לבית דפוס תעשייתי גדול). ונסה בל, אחותה של וירג’יניה, עיצבה את רוב הכריכות. בחמש השנים הראשונות של ההוצאה העצמאית שלהם הוציאו לנארד ווירג’יניה ספרים גם לקתרין מנספילד, אי-אם פורסטר, טי-אס אליוט, קלייב בל, רוג’ר פריי וזיגמונד פרויד. מה שהעניקו וירג’יניה וולף ובעלה לעולם הוענק כך, בעבודת צוות משפחתית, בלי מנהלי שיווק וסמנכ”לי כספים.
כותבות וכותבים, עורכות ועורכים, אלה אילנות גבוהים אבל – גם אתם יכולים!
החזירו לעצמכם את העבודה ואת ההקפדה עליה. יותר מאי פעם, הטכנולוגיה עומדת כיום לשירותכם. אתם יכולים להפיץ את הכתיבה שלכם באינטרנט, בצורת מכתבים אלקטרוניים, בצורת ספרים דיגיטליים, אתם יכולים להדפיס ולהפיץ בדואר, אתם יכולים להדפיס ולהפיץ בחנויות. אל תרגישו פחיתות ערך אם האנשים בהוצאת “ידיעות אחרונות” או “מודן” או “כתר” או “עם עובד” או “זמורה ביתן” דחו את כתבי היד שלכם. מצאו דרך משלכם להפיק מהכתיבה שלכם את המיטב. השתתפו נא בשדה הספרותי ובעיצובו באופן פעיל, חיובי וזקוף קומה. היו אתם המשפיעים על האופן החדש שבו אנחנו כותבים, עורכים, מפיצים וקוראים. וזכרו נא את העיקר החשוב: שתכתבו בכנות ובהקפדה, שתתאמצו לבחור מלים, משפטים ורעיונות, שתתאמצו ליצור יצירות מעולות בהקשר האסתטי והאתי, שתעבדו בדיאלוג עם בעלי ניסיון וטעם ספרותי מצוינים ועם קוראים, שתמסרו יצירה ספרותית חדשה לחברה. שיקראו אתכם. שתתעורר שיחה.
איך תדעו אם היצירה הספרותית שלכם ראויה לשמה?
זה די פשוט: עִבדו עם עורכת או עורך בעלי מוניטין. יהיו אלה העורכים המסוימים שתבחרו – חדשים שאתם סומכים עליהם או כאלה שליוו וערכו זה כבר יצירות שאתם מעריכים – שיעניקו ליווי מקצועי וגושפנקא של איכות לעבודת הכתיבה שלכם. אל תפרסמו יצירות ספרותיות שלא עברו עריכה ספרותית ועריכת לשון באיכות גבוהה.
איך תגיעו אל הקוראים?
מִצאו במות ספרותיות עצמאיות שאתם מעריכים. הגישו יצירות קצרות לכתבי עת כמו “גרנטה” או “מעבורת” או “המוסך” או “הו” או כתב העת “פטל”, שמתמחה בסוגות הספרותיות שאינן בדיוניות. החזירו את הכבוד והמרכזיות הראויה לכתבי העת הספרותיים. מיטב הסופרים הידועים בעולם חיו חיי כתיבה מלאים בשבועונים ובירחונים. אל תמעיטו בערך של כתבי עת באינטרנט. תמכו בכתבי עת מקומיים כקוראים. חברו לעורכים טובים והקימו כתבי עת משלכם. העלו את ספריכם לאינטרנט בפורמטים שונים. היעזרו בעורכים שלכם – בשמם הטוב – כדי להפיץ את הכתיבה שלכם. היעזרו ברשתות החברתיות כדי להפיץ את בשורת יצירתכם החשה. הדפיסו עותקים והיעזרו בהתארגנויות של כלכלה שיתופית, של פטרונים – עשו שהקוראים יזמינו מכם מראש עותקים מיצירותיכם.
איך יהיה לכם כסף לכתוב?
זהו אינו עניין של מה בכך. זו שאלה רצינית שאין עליה תשובה פשוטה. הרי סופרת שמוציא לאור את ספרה בהוצאה עצמית – לא רק שאינה מקבלת מקדמה לטובת הכתיבה, היא צריכה גם לשלם בעצמה לעורכים, לכל הפחות, וזו עבודה לא זולה. אבל אל תשכחו שגם היום רק מעטים מאוד משתכרים או מרוויחים מכתיבה בהוצאות הממוסדות. והוצאות רבות כיום מפסיקות לממן בעצמן את העריכה ואת ההפקה. ואל תשכחו שעצם ההפקה של יצירה לקריאה – סידורה לטובת קריאה במסך, או לקראת הדפסה – נעשתה עניין זמין וזול מאי פעם. בעצם, ההוצאות הממוסדות עסוקות כיום יותר בהגבלת הפצה – בניסיון לתפוס עליה בלעדיות ולמנוע תחרות – מאשר בהגדלתה והרחבתה. מִצאו דרכים יצירתיות לממן את הכתיבה, את עריכתה ואת פרסומה. עִבדו בשיטות של גיוס חברתי, או מימון המונים. מצאו פטרונים. עבדו בעבודות אחרות שמאפשרות את הכתיבה. הקימו קולקטיבים של תמיכה כספית הדדית. ככל שנלך רבים יותר בדרך הזאת, פתרונות מגוונים יותר יצוצו. החברה זקוקה לסופריה ולעורכיה. אלה החיים הממשיים. השתתפו בהם.
איך תדעו כקוראים מה טוב, מה נחשב?
ה”מנחם פרים” של העולם, הפטריארכים של עולם המו”לות, אינם בני סמכא בלעדיים. הם בעלי ניסיון וידע נרחב וכבודם מונח במקומו. ואולם הרשו לעצמכם לחפש בני ובנות סמכא נוספים ואחרים. קראו בבלוגים של מבקרים טובים, מבקרות משכנעות. היעזרו בהמלצות מנומקות היטב. הקימו קולקטיבים של קריאה וביקורת. העניקו ערך רב יותר מאי פעם להמלצת זבני הספרים בחנויות הספרים העצמאיות.
מה יהיה על חנויות הספרים העצמאיות?
זו אולי אחת הזירות המעניינות והמאתגרות ביותר. שיטת המו”לות המסורתית מן הסתם כבר אינה טובה לחנויות העצמאיות. כל כך בקושי הן שורדות בגלל המבצעים והתחרות והאינטרנט. בעידן החדש חנויות הספרים העצמאיות יהיו – עוד יותר מתמיד – זירה להשפעה ספרותית וחברתית. ראו למשל את מכונת הדפוס, The Espresso Book Machine, שעומדת בחנות הספרים הנהדרת מקנולי ג’קסון,   Mcnally Jackson, בניו יורק. אפשר להזמין להדפסה בה ספרים מתוך קטלוג גדול של ספרות קלאסית, שזכויות היוצרים שלהם כבר בידי הציבור. אפשר להזמין להדפסה בה עותקי ספרים שרואים אור בהפקה עצמאית. דמיינו חנויות ספרים עצמאיות כמו המגדלור, תולעת ספרים וסיפור פשוט – שיש להן מכונת דפוס קטנה בחלל החנות והן שותפות בייצור הספרים שהן מוכרות. חנויות הספרים העצמאיות יהיו יותר מבעבר אתרים לערבים ספרותיים, שיחות על ספרות, מפגשים עם סופרים, מפגש עם ספרים חדשים וטובים שנבחרו בקפידה על ידי העובדות והעובדים בחנויות. הזבניות יהיו מבקרות ספרות אנושיות מהלכות ומדברות. תארו לעצמכם שכתבתם ספר, ועורכת טובה ערכה לכם אותו, וגרפיקאית טובה עימדה לכם אותו, ובחנות הספרים רוצים למכור לכם אותו, ואתם משלמים להם על ההדפסה, ומשתתפים איתם ברווחים מהמכירות, והם מדפיסים ומעמידים עותקים טריים ישר מהמכונה אל המדף, ובכל פעם שיש ביקוש לעותקים נוספים הם מדפיסים עוד ומציעים לקוראים.
הטכנולוגיה כבר כאן. בואו נשתמש בה לטובת הקפדה על איכות, הגדלת המגוון הספרותי, והחזרת המיקוד למה שהוא העיקר בשדה הכתיבה והקריאה: ספרות יפה – דימויים מעוררים ורעיונות מאתגרים – ושיחה על אודותיה.

 

mcnally-jackson-books-espresso-book-machine-4
פינת מכונת הדפוס בחנות הספרים הניו יורקית Mcnally Jackson

 

vanessa-bells-book-cover-2012ff9156
ונסה בל, אחותה של וירג’יניה וולף, עיצבה את הכריכה הראשונה של “אל המגדלור” בהוצאה המשפחתית העצמאית הוגארת

יומן כתיבה – קטעי שיחה עם יעל נאמן

איך לתאר חיים שנחיו? או: איך לכתוב דיוקן?

 קטעי שיחה קצרה עם יעל נאמן בעקבות הפרסום של ספרה החדש “היה היתה”

Yael Neeman photo Tomer Epelbaum
יעל נאמן. תצלום: תומר אפלבאום

“מאזן אימה רבץ בינינו: הפחד שלה לדבר, הפחד שלנו לשמוע”.
כך תיארה יעל נאמן בממואר הקצר שלה, “האופציה”, את הקושי שלה ושל אחיה לשאול את אמם על חייה. האם ייתכן שמאזן אימה דומה – הפחד לדבר מול הפחד לשמוע – רובץ מעל כל ניסיון לשרטט דיוקן? האם אפשר לכתוב ממואר או ביוגרפיה, דיוקן של אדם – בין שהוא הזולת ובין שהוא אנחנו – בלי לטעום מאותה אימה?
“דני בן זוגי הציע לנו שנדבר עם אמא על חייה. באותו זמן הוא עבד על סיפור חייהם של הוריו ואמר שצריך לשאול אותם בזמן, כשיש עוד את מי לשאול. אבל זה היה רעיון בלתי ישים. מאזן אימה רבץ בינינו. הפחד שלה לדבר, הפחד שלנו לשמוע. דני אמר שהוא יראיין אותה. ייפינו את כוחו בשמחה. גם אמא הסכימה (…) היא הסכימה בתנאי שאף אחד מהמשפחה לא ישמע את הדברים עד אחרי מותה”.
האופציה. כתובת אש, עמוד 109
 
אני קוראת עכשיו את “היה היתה”, ספרה החדש של נאמן, שרואה אור כעת בהוצאת אחוזת בית בעריכת דנה אולמרט; זהו דיוקן של אשה שביקשה שלא ידברו עליה, לא בחייה ולא אחרי מותה. ואני חוזרת וקוראת בדיוקנאות העצמיים של נאמן – הממוארים שלה “היינו העתיד”, “עיר” ו”האופציה” (שני האחרונים מכונסים עם סיפורים קצרים בקובץ “כתובת אש”). אני קוראת את יעל נאמן כדי להתענג על השפה, על המחשבה, על נקודת המבט. ואני מרגישה כל העת שאני לומדת ממנה איך לכתוב, וגם: איך לחשוב על חיים שנחיו. אינני מכירה עוד סופרים עבריים שמסורים כל כך לפרוזה התיעודית, ומוכשרים כמוה להיישיר מבט.
“את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם”.
היינו העתיד, עמוד 9
 
נפגשנו לשיחה קצרה על “היה היתה”. דיברנו על מאפיין מעורר השראה של הספר החדש והוא האופן שבו נאמן משרטטת את דיוקנה של אשה אחת, פזית שמה, באמצעות הסיפורים שמספרים עליה מכרים וחברים. היא ארגה קטעי סיפור והתבוננות שליקטה מתוך הקשבה לאנשים, שלא בהכרח מכירים זה את זה או יודעים זה על היכרותו של האחר עם אותה פזית. נאמן מביאה דברים בשם אומרם. מצרפת עדויות לעדויות.
קיימת סוגה ספרותית כזאת בעולם הספרותי האנגלוסכסי: Oral History, ביוגרפיות שבעל פה.
נאמן אומרת שכן, בדיוק התקשר אליה קורא של הספר וסיפר לה על הסוגה הזאת, שלא הכירה לפני שהספר פורסם.
אבל הספר של נאמן ייחודי גם ביחס אל הסוגה האנגלוסכסית, שבה נהוג לארוג ממגוון עדויות שבעל פה את סיפוריהם של אנשים מפורסמים מאוד, או של מקומות ותקופות. בשבילי מרגשת ממש האפשרות שהגשימה כאן נאמן ב”היה היתה”: לכתוב בצורה כזאת דיוקן של אשה – מארג של סיפורים והתבוננויות של אנשים על אשה – שהיתה ההיפך הגמור ממפורסמת. היא חיה לבד. היא ערכה ותרגמה בכישרון אדיר ובקושי עמוק מאחורי קלעים. היא כתבה הערות בשולי הספרים שקראה בקפידה. בחייה איש לא ידע על רשת של אנשים משכמם ומעלה שהתבוננו בה והושפעו ממנה.
אני חושבת על האמרה: “הראה לי את חבריך ואראה לך מי אתה” (המיוחסת למחבר של דון קישוט, מיגל דה סרוונטס). ואני תוהה אם באמת אפשר ללמוד דבר-מה על פזית מהתבוננות ברשת החברתית שלה, שמשתתפת בציור דמותה. אנשים כמו שרה ברייטברג סמל, אביגדור פלדמן, מרים כבסה, עליזה אולמרט. מה בינה, המסתגרת, ובין האנשים האלה הידועים, שיודעים לספר עליה בצורה חיה ופואטית וחופשית כל כך?
נאמן אומרת: “אני חושבת שקודם כל לרובם יש תכונות משותפות של סקרנות ואכפתיות, ויכולת לספר סיפור. הם עומדים בתנאי הסף שלה מהבחינות האלה. היכולת לספר סיפור מתקשרת לתכונה של הקשבה אקטיבית, יצירתית”. החברים מספרים שלא היה אפשר לבוא לפזית לפגישה חפוזה. תמיד נשארו אצלה שעות לשיחה.
“אלה אנשים שנוטים למה שהוא ההיפך מסמול טוק. אלה אנשי הביג טוק והדיפ טוק”, אומרת נאמן.
“לפעמים אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המלים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.
היינו העתיד, עמוד 10
 
אני שואלת את נאמן מה צריך להיות בדיוקן של אדם, שיאפשר לנו להחיות אותו בעיני רוחנו. מה הם המרכיבים החיוניים בשבילה.
נאמן אומרת שאולי בניגוד לתפישות בודהיסטיות חשובים לה הפרטים הביוגרפיים היסודיים: “מאוד חשוב לי מאיפה בא האדם ומתי הוא גדל ואיפה הוא חי. והמעמד הסוציולוגי”. סביבות החיים חיוניות: חולון או לונדון. שכונת המפדה. בית הספר. “אני חושבת על האוטוביוגרפיה של סטיבן הוקינג. הוא מספר שם שהוא למד בבית ספר ציבורי במזרח לונדון. ושהוא היה השלישי בכיתה בהישגים לימודיים. זו אנקדוטה נפלאה”.
אבל נאמן מזהירה: “אנקדוטות הן הברכה והאויב של ממוארים וביוגרפיות. תמיד צריך לחשוד באנקדוטה. בגלל האפקט של הפאנץ'”. ההתענגות על שורת המחץ, היא אומרת, עלולה להסתיר את המהות. “יש אנקדוטות שאתה מת מהן. למשל, שהיו שבעה אנשים בהלוויה של מרקס. הקריטריון הוא שאנקדוטה לא תיכנס אם היא רק אנקדוטה. למשל, הסיפור על כך שפזית היתה מעתיקה בשיטתיות ערכים של אנציקלופדיה. האנקדוטה צריכה לשרת את הסיפור השלם. היא צריכה לתפקד בעוד מישור, לא רק כקישוט. הסצנה שבה היא מעתיקה אנציקלופדיה נותנת את הבית שישבה בו. ואת קווי האופי שלה. ונלוות לזה שתי פרשנויות. צילה ראתה בזה מלאות ושרה ראתה בזה ריקות. ואז זה בכלל על אובססיביות”.
פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.
היה היתה, עמוד 11
 
האם יש בן אדם שאי אפשר לכתוב עליו דיוקן מעניין? האם העניין גלום באדם ובחייו או באופן שבו מספרים אותם?
נאמן מספרת לי על דיוקן אחד שכתבה, ונגנז. או ראה אור בשלושה עותקים בלבד, משום שלדידה לא הצליחה בכתיבתו.
זהו סיפורה של רוני, שמה הבדוי של ידידה של נאמן, שסיפורה מוזכר בקצרה בממואר “עיר”. רוני, שמתה בת ארבעים וחמש, “נרקומנית, קפואה, בתנוחת ישיבה, בתחנה המרכזית של תל אביב” (עיר, כתובת אש, עמוד 52).
“ניסיתי לכתוב על רוני. הממואר הקצר ‘עיר’ על השנים שאחרי הקיבוץ, ובמרכזו דמותה של רוני, היה אמור להיות אחרית הדבר של ‘היינו העתיד’. אבל בסוף החלטתי שאני לא סוגרת את הסיפור ההוא.
ראיינתי את אחותה של רוני, את בתה (שהיתה בת 26, כשפגשתי אותה, באותו גיל שבו הכרתי את רוני), וחברה טובה שהיתה בקשר איתה אחרי שניתק הקשר ביני ובין רוני ועד סופה”. נאמן אספה את כל הפרטים וכתבה את הסיפור. “כשהיה גמור קראתי אותו לדני בסלון, וזה פשוט קרס. לא היה בזה חיים. לא הראיתי לאף אחד אחר. רק הדפסתי שלושה עותקים ונתתי לשלוש המרואיינות”.
מה קרס שם בקריאה בסלון?
“הרגשתי שזה סיפור שיצא כמו כתבה ממש מוצלחת לעיתון, או לערוץ 10 אצל אילן לוקאץ’ או משהו כזה. אולי זה בגלל הקלישאות: זונה, נרקומנית. לא היתה לי חירות עם עצמי לספר את הסיפור בשפה שלי. אני חושבת שלפעמים הסיפור – עם הכותרות של זונה ונרקומנית, עם הטרגדיה – בולע את הדמות. והאדם צריך להיות במרכז וקשה להגיע אליו בגלל הסיפור. דיוקנאות צריכים להתקשר עם העין המתבוננת שלי, והיא במקרה הזה לא היתה חופשיה”.
נאמן אומרת שבדיוקן טוב צריך להיות גם שק פחמים. “כמו בדמות של אביגדור פדלמן. הוא כמו חנל’ה ושמלת השבת. עם חולצות לבנות של בית משפט, אבל גם עם שק פחמים. ספק בחוץ על גבו וספק מבפנים. גם שק הפחמים, הצל, משהו מהפנים שיוצא החוצה, צריך להיות בדיוקן. אצל אביגדור זה אולי הכתם על החולצה. אצל פזית זה הצחוק, שמערב בתוכו הרבה דברים שיצאו מהפנים”. נאמן אומרת שזונה ונרקומנית זה משהו אחר. שצריך לחתור איך לספר את הנושאים הגדולים האלה כדי שלא יסתירו. כמו במקרה של מחלת הנפש של פזית, שבה השתדלה לא לגעת. או השתדלה לא לספר את פזית דרך הכותרת הזאת. “כמו שאי אפשר לכתוב על ניצול שואה”, היא אומרת. החתירה היא לכתוב על כל אלה בשפה אחרת, לא של שואה, נרקומניות, מחלה, אלכוהוליזם. לא דרך המלים הגדולות. “אשה אחת כתבה לי תגובה מקסימה. שהספר העלה בה כל כך הרבה זכרונות. ‘לא זכרונות שלי, אבל מה זה חשוב’ היא כתבה”.
“במסווה של טיפול פסיכולוגי סיפרנו שוב ושוב את סיפורנו, סיפור השאיפה, סיפור הבריאה של מה שלא היה מעולם. לא היה כשהיינו ולא היה כשעזבנו. ובכל זאת נצרב בתוכנו כאילו היה אנחנו. גם אני הלכתי לפסיכולוגים, אבל לא הצלחתי לדבר. בהיתי בהם בשעה שדיברו על “אבא” או על “אמא”. או על “העתיד”. אף מלה לא היתה מוכרת”.
עיר, כתובת אש, עמוד 47
בשיחתנו יעל מחזירה אותי אל האימה; האימה של הדיבור ושל ההקשבה. “הורי סיפרו לי שכשהייתי קטנה, בגיל ארבע-חמש – אני לא זוכרת מזה כלום – הייתי מספרת סיפורי אימה. עם גיבור שקוראים לו קינצל. סיפורי קינצל. אברים קטועים. אף אחד לא נשאר חי. הם אהבו את הסיפורים מאוד. אני לא זוכרת את הפרטים ואין לי את מי לשאול. אני חושבת שהצורך לספר, מעשה הסיפור – קשור אצלי לסיפורי האימה. והאימה היא היומיומי ומה שמתחתיו. כל מה שאינו איברים קטועים ודרמה גדולה”.
אני חושבת על האמירה של המחנך השווייצי יוהאן פסטלוצי: “אתה יכול לגרש את השטן מהגינה שלך, אך תשוב ותמצאהו בגינתו של בנך”. השטן שגורש מגינת ההורים – בגלל שלא טיפלו בעצמם, הדחיקו, או מסיבות אחרות – לא נעלם. הוא ישוב ויופיע בגינת הדור השני.
ואיך מוצאים את השטן המסתתר בגינה, את חלקי האימה הזאת, איך נאמן ידעה מה לשאול, מה לחפש אצל כל בני שיחה?
היא אומרת שבראיונות, בתחקיר, בכתיבה, היא עבדה עם רשת ולא עם חכה. ואולי רק כך אפשר. הדברים לא מסבירים זה את זה בצורת שרשרת נסיבות. הדברים נוגעים זה בזה ברשת של דיבור והקשבה.
ועוד לילות רבים נכנסנו רועדים אחד למיטתו של השני, ואז ניסה אחד הילדים להגיד שאולי רק בסיפורים מתים, ודווקא בחיים לא מתים. אבל כבר לא יכולנו לקנות את זה יותר. התפכחנו, הבנו הכל בבת אחת. המוות נחת עלינו, נוכח ושחור כמו עורב שחדר למסדרון.
עיר, כתובת אש, עמוד 51