יומן כתיבה – איך להיות סופרת מצליחה

מחשבות על ספרים לפני גריסה

 

זה לא כבר קיבלתי מכתב מהוצאת הספרים “הקיבוץ המאוחד”, שבה ראו אור ארבעה מספרי. לקראת מבצע סידור מדפים במחסני ההוצאה ולכבוד שבוע הספר, הם מזמינים אותי לקנות עותקים מהספרים שלי בהנחה גדולה: 5 שקלים לעותק, ובלבד שאקנה לפחות מאה עותקים מכל כותר.
במכתב חוזר שאלתי כמה עותקים נשארו במחסן. התשובה העבירה בי רעד. מאות רבות של עותקים יושבים ומחכים בקומת קרקע של בניין מלבני ותיק ונטול הדר ברחוב המוסכים בבני ברק. עד לאותו רגע לא ידעתי, או לא רציתי לדעת, כמה מעט עותקים נמכרו מהספרים שכתבתי.
לדוגמה: מ”פיקניק”, אסופת סיפורים קצרים שראתה אור ב-2006 במהדורה אחת של כ-1,300 עותקים, נשארו במחסן כעבור 12 שנים לא פחות מ-650 עותקים. משאר הספרים שכתבתי נדפסו אבל גם נשארו עותקים רבים עוד יותר.
מה יקרה עכשיו לעותקים האלה ששכבו זמן רב מדי במחסן? על פי השמועה – שאלתי ולא הכחישו – הם מועדים לגריסה. בעצם קיבלתי בזאת מההוצאה אפשרות לערוך קניית הצלה. אם לא ארכוש אותם מיד ואנסה להפיץ לקוראים בעצמי, מאות עותקים של ספרי ייגרסו, ויחזרו בגלגול הבא כנייר אחר עם סיפור אחר מאת מישהו אחר.
חשוב לי לציין: אין בלבי כל תלונה על אנשי ההוצאה. בָּמָקוֹם שבו גורסים ספרים – מֵפַנים מקום על המדפים לספרים חדשים. זה הגיוני והיגייני: המחסן ברחוב הירקון בבני ברק יכול להכיל רק כמות מוגבלת של נייר כרוך.
וגם זאת חשוב לי לציין, כדי להפיג מעט את המבוכה: אף שמעטים קנו אותם וקראו, הספרים כולם התקבלו בהערכה. “קובץ הסיפורים […] ‘פיקניק’ היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות”, כתב נסים קלדרון (ynet, 2010). ודרור בורשטיין העיד שהספר כולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש” (מוסף ספרים, הארץ, 2006).
וכך, הדיון שמתעורר עכשיו הוא דיון פנימי בעקבות מחשבה על ספרים מודפסים שלא נמכרו: איך עלי לחשוב על העותקים האלה שמעלים אבק במחסן? האם אוכל להפוך אותם מאבן מעמסה, שאין לה הופכין, לאבן שואבת? ובכלל, האם חשוב לי שלא ייצאו מהמחסן גרוסים – פתיתים וקרעים – אלא בדרך אחרת: שלמים, כבדים? אפילו אם יהיו בעלי משקל רק כמעצורים-לדלת? האם העיקר הוא שיתפסו מקום בעולם?
לשון אחר: איך להיות סופרת מצליחה?
חברה הציעה לי להפוך לעבודת אמנות את סיפור העותקים שיועלו מקבר המחסן. אולי פרפורמנס: אקים מחוץ לבית ההוצאה מגדל של שלושת אלפים ספרים לא קרואים, כמצבה. או אציב דוכן אלטרנטיבי עצמאי משלי בשבוע הספר. כן, ככה, באמצע הכיכר, אעמיד שולחן ועליו ערימות על ערימות. ואולי אגרוס אותם חגיגית בעצמי?
הרעיונות האלה מלהיבים אותי אבל אגשים אותם רק כאן, כטקסט. זו הגישה החסכונית; די להעלות את הדבר בדמיוני: רוחב השדרה של הספר “פיקניק” הוא סנטימטר אחד. מגדל של כל העותקים שנשארו ממנו יינשא לגובה שישה מטרים וחצי. מספר אחר שלי, הנובלה הבלשית “גוזל”, שהיה במשך 11 שבועות ברשימת רבי המכר של החנויות העצמאיות ונמכרו ממנו סך הכל כאלפיים עותקים, נשארו במחסן של הוצאת הקיבוץ המאוחד 1,250 עותקים. אני מדמיינת מגדל של 12 מטרים וחצי. מופע.
אומר זאת כך: לא קל לכתוב על הצלחה או על היעדרה. המחשבה על הצלחה מכילה בתוכה את היהיר ואת המריר. וממילא היחסים שלי עצמי עם הצלחה מורכבים. אני שואפת להשיגה ונרתעת ממנה.
במחצית הראשונה של חיי, כשהייתי שחקנית כדור יד – רכזת די מוכשרת אם גם קצרת נשימה – התגאיתי בהצלחה המוגבלת של קבוצתי, מכבי רמת חן ברמת גן. במיטבנו היינו במקום השני בליגה הלאומית אחרי מכבי ארזים, בת עירנו, שכמו מכבי תל אביב בכדורסל-גברים תמיד היתה ראשונה. לא שאפתי אז לעבור למכבי ארזים או לנצח אותה. המקום השני היה הישג טוב ובטוח. פחדתי לתפוס את המקום הראשון.
אני חושבת שזה קשור לכך שאני הילדה השנייה בין האחים במשפחתי. אני חושבת שזה קשור לקין והבל. אולי זו רק אני, אבל נדמה לי שילדים שבאים לעולם אחרי אח בכור פוחדים פחד קמאי מפני קנאה. פוחדים פחד מוות לנצח את האח הגדול. להעמיד אותו בצל. וכל זולת הוא אח גדול. קין לא יכול היה לסבול שדווקא הבל, הצעיר יותר, הצליח להשביע את רצון האב בהא הידיעה. אנחנו יודעים איך זה נגמר. המיתוס של קין והבל, אני חושבת, טבוע בנו ומפעיל אותנו עוד יותר מהמיתוס על אדיפוס. אנחנו נשמרים לנפשותינו. מעדיפים לא להפריז; דואגים שההורים, שהאלים, לא יאהבו אותנו יותר מדי.
אני אומרת זאת כדי להסביר לעצמי – שלא לומר לתרץ – מדוע לא הגעתי רחוק יותר עם הספרים.
לכאורה, יכולתי לעשות יותר כדי למכור יותר. לעשות יותר בכתיבה, ולעשות יותר בשיווק. ביני וביני אני מנסה לפעמים לנתח את המאפיינים של ספרים שנכתבו בעברית והצליחו בחנויות. במיוחד אלה שתורגמו לשפות אחרות – הסימן בהא הידיעה להצלחה גדולה. אני מנסה ללמוד מהם דבר-מה כדי להשתפר. הם שונים מאוד זה מזה, אבל ברובם יש תמהיל כלשהו של הישראליוּת הארכיטיפית. יש בהם שואה או תקומה או פיגוע או צבא או קיבוץ או תערובת של כל אלה. זו כמובן הכללה גסה, שמחמיצה יוצאים מן הכלל. וזו הכללה שמחזיקה בתוכה יצירות יפהפיות. אבל זו הכללה נכונה גם לספרים אחרים מארצות שדוברות שפות קטנות. הן מצליחות לנוע בעולם לקוראים אחרים במיוחד כשיש בהם מרכיב מובהק של הלאומי המקומי.
לפעמים אני חושבת שהפעלתי על עצמי את עיקרון ההכבדה, כשבחרתי לכתוב ספרים שאין בהם אף לא אחד מהמרכיבים האלה. ובספרי יש תמיד לסביות. ואני כותבת סיפורים קצרים, נובלות ומסות ולא רומנים. אולי אלה אינם רק תוצר של טעם מסוים. אולי הטעם המסוים נקבע גם כדי שקין המופנם לא ירגיש מאוים.
יכולתי לעשות יותר גם בשיווק, להסתובב יותר בקניוני ישראל. אבל אחרי ביקור בחנות השביעית של סטימצקי או צומת בקניוני גוש דן נרפו ידי. כנראה לא רציתי מספיק.
כשג’ורג’ אורוול מנה את ארבעת המניעים שלו לכתיבה, הישג במכירות לא היה אחד מהם. הוא דיבר על אגואיזם, על דחף אסתטי, על דחף היסטורי ועל דחף פוליטי. הוא דיבר על הרצון “להיראות חכם, שידברו עלייך, שיזכרו אותך אחרי מותך”. על הרצון “לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה”. על הרצון “לגלות עובדות אמתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים”. ועל “השאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה”.
אני מזכירה לעצמי עכשיו את הטעמים האלה לכתיבה, יסודיים גם בשבילי. אני משכנעת את עצמי שאפשר להשיג את המטרות האלה גם בלי למכור הרבה ספרים מודפסים. החדשות הטובות: זה משאיר לי עוד הרבה עבודה. עכשיו מעניין אותי להבין מתי ואיך אוכל להכתיר אותה כהצלחה.

 

cde907c520194f6016bdb72ca4fa3c84
Paper Shredder Photo Art Print Books Knowledge Woman Nuit Blanche – 8 x 10 – BOGO by CharlenePrecious http://www.etsy.com/view_listing.php?listing_id=74697760

יומן כתיבה – איפה להיות

איפה להיות 

האם להגר? איך להישאר?

רשימות ראשונות מתוך עבודה על מסה חדשה

 

*הערה: זהו רק תרגיל של מחשבה. במקרה של הגירת אמת, יישמעו קולות עלייה וירידה

 

אני רוצה לחשוב על האפשרות להגר. על האפשרות לעזוב את תל אביב ולעבור עם המשפחה שלי לעיר אחרת, שמדברים בה בשפה אחרת. נניח, אנגלית.
אני רוצה לדמיין, למשל, שאני עוברת עם בת זוגי ובנותי לחיות בלונדון. לא לתמיד. מספיק לכמה שנים. אנחנו מוצאות דירה קטנה בדרום העיר. אנחנו מוצאות עבודה. אין רכבת תחתית אבל יש אוטובוסים. הילדות משתלבות בבית הספר. תוך שלושה חודשים לא קלים בכלל הן מדברות אנגלית שוטפת. לאט לאט הגעגועים שוככים. או שהם מתמידים. אבל יש כבר מרקם חדש של חיים. שגרה, הרגלים: הדוכן הזה, עם המוכרת הפקיסטנית הדייקית החמודה, שבו קונים את ההמבורגר הטבעוני. השביל הזה, מתחת לעצי הדולב, שבו מטיילים עם הכלבה ומריצים אותה עם הלברדור של השכנים. ביום ראשון בכל שבוע, באופן קבוע, אנחנו מבקרות בטייט מודרן. נחמד לשתות קפה ושוקו בקפה של המנויים עם הנוף של התמזה נשקף בחלון הענק. לאט לאט אנחנו רואות את הדברים מכאן, בדרום לונדון, מזווית חדשה.
לא, אני לא באמת מצליחה לדמיין את זה. חסרים לי פרטים. אני לא מבינה איך זה בכלל אפשרי. מאיפה יהיה לנו כסף לקנות מנוי לטייט מודרן? איך אמצא פרנסה, כשכל מה שאני יודעת לעשות הוא לכתוב – ולהנחות כתיבה – בעברית?
אנשים רבים עושים את זה; עשו את זה לפני. למה לי זה כל כך קשה?
אני רוצה לחשוב על הגירה, לשם התחלה, בשני רבדים עיקריים. רובד אחד הוא זה של הדמיון, או של הקושי לדמיין. איך קרה שבחמישים שנותי לא עזבתי את הבית למשך יותר משלושה שבועות וקצת? לא טיול של שנה לדרום אמריקה אחרי השירות הצבאי. לא שלושה חודשים על חוף בפונה שבהודו. לא לימודים במוסד אקדמי בברלין. לא מכרתי תכשיטים בדוכן של ישראלים בקניון באמריקה. מאז שהביאו אותי הורי לישראל מבריטניה, כשמלאו לי שנה, לא זזתי מכאן כמעט בכלל.
מה קושר אותי? מה מכביד עלי ומונע ממני לזוז אפילו בחלום?
הרובד השני הוא הרובד הקונקרטי. ברגע שאצליח לשחרר את הדמיון, אני רוצה לחשוב על המציאות. על האנטומיה של ההגירה. אני רוצה ללמוד מאחרים שעשו את זה. אני רוצה להבין איך, הלכה למעשה, עושים את זה. לא בהכרח בהקשר של דרכונים וחשבון בנק ופרנסה. או איך קובעים לילדות מפגש עם חברים מהכיתה. אני חושבת: איך עושים את זה בהקשר של תנועה ושייכות. והאם אני באמת יכולה?
אפשר היה לחשוב שיהיה לי קל יותר: ההגירה דווקא זורמת בדמי. הסבים והסבתות של אבי עזבו את ליטא בסוף המאה ה-19, שטו בים הבלטי ובים הצפוני, ביקשו להגיע לארצות הברית. הספינה עגנה לחופי סקוטלנד והורידה אותם שם. אמרו להם שהם הגיעו. עבר מעט זמן עד שהבינו שזו אינה אמריקה – אבל ניחא, לפחות זו כבר אינה ליטא. הם הסתפקו בזה. פתחו חנות ירקות. הולידו הרבה ילדים (סבא שלי היה אחד משמונה אחים ואחיות, סבתי אחת מ-11). הם הסתדרו.
כעבור עשרות שנים היגר אבא שלי, הנכד של אותם מהגרים מליטא, בגיל 21 לבד לישראל. הוא היה שוער בנבחרת סקוטלנד בכדורגל במשחקי המכביה החמישית והשישית. הוא עזב בגלזגו שתי אחיות והורים, ובא עם מזוודה למרכז קליטה בצפון תל אביב.
בינתיים, בצד השני של המשפחה, היגרו הוריה של אמי מברלין ללונדון ב-1939, ממש רגע לפני המלחמה. בעצם הם לא היגרו אלא ברחו. אמי נולדה בבירה האנגלית. כעבור 12 שנים הם היגרו איתה בנחת מאנגליה לישראל והשתקעו ברמת גן.
אבותי היגרו, זזו מארץ לארץ, כמו שאנשים מהגרים: כדי לשפר את מצבם, את תנאי החיים. הם ביקשו להיות בטוחים יותר, חופשיים יותר, והם ביקשו להרגיש יותר בבית. האם אני מרגישה בבית כאן, בתל אביב? ממה מורכב הבית שלי? על מה נשענת תחושת הנוחות שלי? זה אינו מובן לי מאליו. וממילא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב.
אני יכולה לשקוע עכשיו בתחקיר שכזה: לקרוא כל מה שמדעני העתיד חוזים לישראל בעוד עשרים שנה. אני יכולה ללמוד מהם איזה מין מקום תהיה ישראל לבנותי, היום בנות שש ותשע. אני כבר יודעת שמדברים על צפיפות גדולה: חוזים שיחיו כאן 15 מיליון אנשים בעוד שלושים שנה. והמִדבור שמזדחל, החום הגדול. וכן, אני יודעת כבר באופן עמוק, בלי לקרוא שום מחקר – אני מרגישה את זה בעצמות – שהימין בישראל מתחזק, שהייאוש הפלסטיני מעמיק, שהשמאל נחלש ומתפוגג, שאין סיפור טוב לספר לילדות שלנו.
אין – ברובד הלאומי – לְמה לקוות. אנחנו בטח לא יכולות להגיד להן: ישראל היא מדינה נהדרת, והכל רק הולך ומשתפר. אנחנו גם לא יכולות להבטיח: זו מדינה עם קשיים, אבל יש פה מנהיגים טובים שמטפלים בכל מה שלא עובד ולא צודק. אפילו זאת קשה לומר בלב שלם: אתן יודעות,  מה שלא עובד, מה שלא טוב – זו האחריות שלנו. נתארגן, נתאגד, ניאבק. כשהרבה אנשים טובים מתחברים זה לזה, יש לזה כוח אדיר.
הילדות הקטנות האלה כבר השתתפו בעצמן בהפגנות נגד גירוש הפליטים ונגד ההתעמרות בפלסטינים ובשבחי הצדק החברתי. והן ימשיכו להשתתף. אבל – אני לא יודעת. אין יסוד לתקווה.
ובכל זאת אני לא מצליחה לפעול בהתאם. להניע את עצמי. השאלה הדחופה ביותר בשבילי אם כך אינה למה לעזוב, אלא למה להישאר. למה לא לזוז. למה אני לא מצליחה אפילו לדמיין את עצמי אורזת מזוודה ועולה על מטוס בכיוון אחד. מה כל כך מפחיד? במה שקעתי? מה אני עלולה לאבד?
—-
הרחקת עדות, לרגע: אני חושבת עכשיו על המשוררת האמריקאית אליזבת בישופ, שהיגרה מאמריקה אחת לשנייה, מאנגלית לפורטוגזית, מארצות הברית לברזיל.
ברגע של שקיעה בדכדוך, נסעה בישופ בת ארבעים לטיול לדרום אמריקה, כדי לשנות אווירה, כדי לקבל השראה. היא באה לחופשה של שבועיים ונשארה 15 שנים.
בישופ חייתה בברזיל מ-1951 עד 1967, עם מי שהיתה לבת זוגה, האדריכלית לוטה דה מסדו סוארס – עד שזו התאבדה (סיפור ארוך). בברזיל כתבה בישופ מהטובים בשיריה, חיברה מאות מכתבים לחבריה הסופרים והמשוררים בארצות הברית, שתתה הרבה יותר מדי, למדה פורטוגזית, תרגמה יצירות ספרות ברזילאיות לאנגלית, זכתה בפרס הפוליצר האמריקאי, עשתה לעצמה בית חדש.
על השנים הסוערות שלה בברזיל – שידעו גם לא מעט נפילות וקשיים – אמרה לימים בישופ שהן היו המאושרות בחייה.
אני חושבת שהגירה – זו שנעשית לפני שצריך לברוח; זו שנובעת מתוך הרצון, על דרך החיוב – הגירה כזאת כרוכה בליבידו, בתשוקה. בנפש חופשיה.
אני קוראת שיר יפה של בישופ, Arrival at Santos, שכתבה בברזיל והתפרסם ב”ניו יורקר” בינואר 1952. השיר עוסק ברגעים הראשונים שלה בארץ החדשה. הנה כמה שורות מתוכו:

 

 

Oh, tourist,
is this how this country is going to answer you
and your immodest demands for a different world,
and a better life, and complete comprehension
of both at last, and immediately,
after eighteen days of suspension?

 

 

ואני חושבת על שיר אחר של בישופ, “One Art” (שאביא כאן בתרגומה היפה של רעות בן יעקב). נראה לי שיש לי מה ללמוד ממנה. אולי, בשביל לרצות משהו חדש, לרעות בשדות זרים, לצאת למחוזות רחוקים, אני צריכה להתחיל ללמוד איך לאבד?

 

 

אֳמָנוּת אַחַת / אליזבת בישופ (מאנגלית: רעות בן יעקב)

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת;

דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ נִדְמִים מְלֵאֵי תְּשׁוּקָה

לְהֵאָבֵד, אָז הָאֲבֵדָה לֹא מְיָאֶשֶׁת.

אַבְּדִי מַשֶּׁהוּ כָּל יוֹם. וְאַל תִּהְיִי נִרְעֶשֶׁת

מֵאָבְדַן מַפְתֵּחַ דַּלְתֵּךְ, שָׁעָה שֶׁחָמְקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

הִתְאַמְּנִי, אַבְּדִי עוֹד קְצָת, אַבְּדִי בְּקֶצֶב:

כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת, וּלְאָן שֶׁנַּפְשֵׁךְ חָשְׁקָה

לִנְסוֹעַ. כָּל זֶה לֹא יוֹתִיר אוֹתָךְ נוֹאֶשֶׁת.

אָבַד הַשָּׁעוֹן שֶׁל אִמִּי. וְתִרְאִי! בָּרֶשֶׁת

נָפַל אַחֲרוֹן בָּתַי הָאֲהוּבִים, סְתָם כָּךְ

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת.

אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים, נִפְלָאוֹת. גַּם יַבֶּשֶׁת,

כַּמָּה מַמְלָכוֹת, שְׁנֵי נְהָרוֹת, אֶרֶץ יְרֻקָּה.

הֵם חֲסֵרִים לִי אֲבָל אֵינִי מְיֹאֶשֶׁת.

אֲפִלּוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (נִימַת צְחוֹקֵךְ לוֹחֶשֶׁת

אֲהוּבָה) אֵין מַה לְּשַׁקֵּר. זוֹ אֱמֶת בְּדוּקָה

אֳמָנוּת הָאִבּוּד לֹא קָשָׁה, הִיא נִרְכֶּשֶׁת

גַּם כְּשֶׁאַתְּ כִּמְעַט (כִּתְבִי זֹאת!) כִּמְעַט מְיֹאֶשֶׁת.

 

 

להמשך עבודה:
אקרא עוד בבלוגים אהובים עלי של מהגרות ומהגרים למרחקים קצרים וארוכים, ובהם:
שנה בניס, אחר כך בלונדון, של מיטל שרון,
פריזאית של כנרת רוזנבלום,
זוטי דברים של אביב פרץ.
אקרא יצירות ספרותיות שעוסקות בהגירה, ובהן כאלה מאת פרנק מק’ורט, צ’ימננדה נגוזי אדיצ’ה, וילה קאטר, נבוקוב. אני עדיין לא יודעת בדיוק מה אני מחפשת. אשמח בכל עצה. ואחכה לממואר החדש, שאמור לצאת בקרוב, של אילת צברי, סופרת ישראלית שכותבת ומפרסמת בקנדה. בטח יש לי מה ללמוד ממנה.